כתבו אלינו מפת האתר דף השער

---

עורכי דין

---

למדור עורכי דין

מי אתה,

עו"ד ד"ר

חיים משגב?

כל "כתביו", חלק ו'

ביום 29.3.2001, תחת הכותרת "בפרקליטות לא לומדים לקח ולא משלמים מחיר", כותב משגב:

עוד מכה ועוד מכה - ובפרקליטות לא לומדים את הלקח. שוב אותן שיטות נלוזות ; שוב אותן חקירות פולשניות המלוות בהאזנות סתר לחברים ולבני משפחה; שוב אותו שיקול דעת מוטעה של מחברי כתב האישום; ושוב אותו זיכוי רועם ומהדהד המותיר את איש הציבור דומע בפינתו, מבוייש ונבוך, מוקף בקרובים ובידידים נאמנים.

אביגדור קהלני, שבע הקרבות, האיש שעצר בגופו את הטנקים הסוריים במלחמת יום הכיפורים, זכה מחדש בכבודו שאותו ביקשו לקחת ממנו במערכת אכיפת החוק. בכך הוא הצטרף לשורה ארוכה מאוד – ארוכה מדי – של אישי ציבור שחייהם היו למרמס בידי אלה שרוממות שלטון החוק בפיהם.

אינני יודע מה מניע, לעתים, את ראשי הפרקליטות כאשר הם מתבקשים לאשר פתיחה בחקירה נגד אישיות רמת מעלה, אבל לא אחת נדמה שלא כל השיקולים שנשקלים הם שיקולים ענייניים. חלק מהם, לפחות, נראים, אומנם בדיעבד, כשיקולים הנובעים סתם מתוך רוע לב לשמו. אולי אני טועה, אבל כתב האישום נגד אביגדור קהלני נראה בדיוק ככתב פלסתר שנולד על רקע של רשעות בלתי מובנת.

קראתי את דבריו של עודד אל-יגון, השופט הבאר שבעי ש"הוגלה" לתל אביב בגלל שיוסי ביילין, שר המשפטים היוצא, רצה להצטייר כמי שגם כבודם של החרדים יקר לליבו, והבנתי שיש בהכרעת הדין יותר מאשר סתם כעס על האישומים הבלתי ראויים שהוטחו במי שהיה השר לביטחון פנים בממשלתו של בנימין נתניהו.

עודד אל-יגון, איש הגון לכל הדעות, שפיו וליבו שווים, שילם מחיר יקר על אמונתו שחופש הדיבור היא זכות השמורה גם לשופטים – ולא רק לנשיאים. הוא נדרש לפרוע מחיר מופקע בעליל בגין אמירה בלבד – דבר שלא צריך לקרות במדינה שזכויות יסוד מקובלות עליה. אינני מתכוון לומר בזה, שזיכויו של אביגדור קהלני נולד על רקע העוול שנגרם לשופטו, אבל אין לי ספק שעודד אל-יגון זכר, בעמקי ליבו, בעת שהוא כתב את הכרעת הדין, גם את הצד הכואב בחיינו הציבוריים.

יכולתי, כמובן, לייחס לנוגעים בדבר, לאלה שניסחו את סעיפי האישום נגד אביגדור קהלני, לאחר חקירה ממושכת שהניבה ראיות קלושות ביותר, מופרכות על פניהן, גם שיקולים זרים, הנובעים, אולי, מהשקפה פוליטית מסוימת, או מגבהות לב מטומטמת. אולם אינני עושה זאת רק מסיבה אחת: כבודה של המערכת ואמינותה. אלה, צריך להדגיש ללא לאות, יקרים ללב כל מי שעומד יום-יום במערכה על כבודם של חשודים ונאשמים, ותולה את כל יהבו במערכת המשפט על כל מרכיביה ושלוחותיה.

יחד עם זאת, נראה לי, שהגיעה השעה לומר גם לפרקליטות, שדינה צריך להיות כמו דינו של כל גוף שלטוני אחר. מבחן התוצאה, הוא המבחן הקובע, ומי שנכשל בו – צריך להיתבע לשאת בתוצאות. קל וחומר, על מעשים שנעשים שלא בתום לב, או מתוך שגגה, אלא בזדון ובכוונה לפגוע.

אין זו, אולי, השעה לבוא חשבון עם אלה שעומדים בראש המערכת שהניבה שורה ארוכה של כתבי אישום מופרכים נגד אישי ציבור, אבל זו בהחלט הזדמנות לחזור ולתבוע את הקמתן של מערכות בקרה חיצוניות. הפרקליטות איננה חסינה בפני מעשים שיסודם בכוונות בלתי כשרות, ולכן גם על אנשיה לעמוד למבחן.

מה שראוי ונכון לעשותו לגבי כל עובד ציבור צריך להיות ראוי ונכון פי כמה כשבאים לבחון את מעשיהם של אלה שכבודם וחירותם של כל אזרחי המדינה נתון בידיהם. מי שמאשר האזנות סתר, חיפושים בחצריו של היחיד, חקירות פולשניות, הגשת כתבי אישום בלתי מבוססים, הדלפות לאמצעי התקשורת ועוד כיוצא באלה, צריך לעמוד לדין, הוא עצמו, כאשר מתבררות העובדות לאשורן. שלטון החוק איננו מתיר את עריצות החוק. העוסקים באכיפת החוק, הם עצמם, אינם אמורים להיות מעל החוק.

ודוק: הכוח שנמצא בידי אנשי הפרקליטות עבר, בארצנו, זה מכבר את גבולות הרצוי – והראוי. לא תמיד מסוגל בית המשפט לעמוד על טיבם של הדברים ולהחזיר לנאשם את חירותו ואת כבודו. יש וכתבי האישום תפורים בתפרים גסים, כמו בעניינו של אביגדור קהלני, אבל יש והפגמים בלתי ניתנים לאיתור מהיר. לא תמיד אף יש בידי נאשמים את היכולת, הנפשית או הכספית, כדי להתמודד במנגנונים השלטוניים רבי העצמה שמאגריהם בלתי נדלים.

אינני יודע כיצד עושים זאת, אבל הגיעה השעה לעצור את הרכבת הדורסנית הזאת – ותקצר כאן היריעה מלחזור ולומר את כל הדברים שכבר נאמרו אין ספור פעמים בדבר הצורך בהקמת מנגנון ציבורי, בלתי תלוי, לבחינת בקשות למשפטים חוזרים, או לבדיקת דרכי התנהלותם של פרקליטים; ועוד ועוד.

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-206-00.html?tag=19-48-32).

ביום 14.3.2001, תחת הכותרת "תיק המשפטים כ'פרס ניחומין'", כותב משגב:

מאיר שיטרית הוא, ללא ספק, איש הגון. הוא רצה בתיק החינוך – והוא אף טרח לומר זאת ברבים. אין לדעת, כמובן, מה היו שיקוליו של ראש הממשלה כאשר הוא העדיף על פניו את לימור לבנת, אבל דבר אחד אי אפשר לשכוח: מאיר שטרית יצא מחדרו של אריאל שרון במצודת זאב, בערב שבו חולקו התיקים, והבעת פניו אמרה את הכל. הוא לא רצה בתיק המשפטים, והוא גם ידע שתיק זה גדול עליו בכמה מידות. לא, חלילה, מכיוון שהוא אדם לא מוכשר, אלא בגלל שלתפקיד זה צריך להתמנות מישהו שיכול להסתכל לאהרן ברק בגובה העיניים - ולומר לו מה לא טוב במערכת המשפט.

אבל במדינת ישראל עוד לא נולד הנוהג שעל פיו פוליטיקאי אומר לראש הממשלה, שאם הוא לא מקבל את התפקיד שלו הוא מתאים ושאותו הוא יכול למלא, אז הוא מוותר על הכבוד לשמש בממשלתו. יוסי ביילין לא עשה את זה, כשהוא מונה לתפקיד שר המשפטים בידי אהוד ברק, ושלמה בן-עמי לא סירב למלא את תפקיד השר לביטחון פנים, למרות שכשירותו למלא אותו שאפה לאפס. אין ספק, שראשית נפילתו של אהוד ברק החלה באותם ימים - אבל לא על אלה באתי לדבר עתה.

אפשר, אולי, להבין את התסכול של מאיר שיטרית, אבל אי אפשר להסכים לדרך שבה הוא מבקש להראות כעת לראש הממשלה שהוא ממש לא אוהב את התפקיד שהוטל עליו, ושיש לו הרבה מה להגיד דווקא בתחומים שאינם נוגעים לתפקידו כשר המשפטים. אבל גם כ"שעושים לראש הממשלה דווקא" צריך לעשות את זה באלגנטיות המתחייבת מחשיבות התפקיד שאותו לא רוצים למלא בחדווה, או בכלל.

מאיר שיטרית, לצערי, עוד לא למד את זה. הוא נהג בדיוק הפוך כבר לאחר ישיבת הממשלה הראשונה. מי שממהר לספר למאזיני הרדיו את מה שהוא אמר בישיבת הממשלה, ממש עם צאתו מחדר הישיבות, פשוט משדר חוסר רצינות ומעיד על עצמו שהוא רחוק מאוד מלהיות בשל לתפקיד שאותו הוא קיבל על עצמו. אינני מכיר עוד מדינה בעולם שבה ראש הממשלה והשרים נאלצים לשמוע "דיווח" פומבי על מה שאירע ליד שולחן הממשלה בעודם עושים את דרכם למשרדיהם.

שרים שרצים להדליף לאמצעי התקשורת את מה שהם אמרו בחדרי חדרים לחבריהם השרים פשוט משדרים זילות כלפי עצם מעמדם. זאת נורמה פסולה, מחוסרת נימוס, ולכן הייתי מציע למאיר שיטרית, שאותו אני מכיר מזה עשרות שנים כאיש חרוץ במיוחד, לומר לעצמו כבר עכשיו, שתפקיד שר המשפטים מחייב התנהגות אחרת לגמרי. באולמות בית המשפט מתקיים, עדיין, אותו הדר ודרך ארץ, שמן הרחובות הוא נעלם זה מכבר.

יש מספיק משימות, שאם מאיר שיטרית רק יאות לבחון אותן לעומק, יתברר לו שיש הרבה מה לעשות במערכת אכיפת החוק, על כל שלוחותיה, שעתה הוא מופקד עליה, מבלי שהוא יצטרך לבחון בכל רגע נתון מה הוא הרייטינג שלו בדעת הקהל. למשל, בנושא של משפטים חוזרים. הדרך למשפט חוזר היא מלאה חתחתים - ורק בודדים זכו בכך בעשרות השנים האחרונות. הסיבה לכך איננה שמערכת המשפט איננה טועה, כמו כל מערכת אחרת שמתופעלת בידי בני-אדם, אלא שזו מערכת שבודקת את עצמה, והנטייה שלה היא שלא להודות בטעויות. כבר דובר על כך רבות בעבר, ונדמה לי שאם מאיר שיטרית יבקש כמה עצות בעניין זה מאמנון רובינשטיין הוא יקבל אותן ברצון.

גם נושא החנינות צריך שידוד מערכות רציני ביותר. יש נאשמים שאולי לא זכאים למשפט חוזר אבל הם בהחלט ראויים לבחינה מחדש של הרשעתם על דרך של מחילה או חנינה שאותן צריכה לבחון ועדה ציבורית.

דוגמא טובה לכך היא הרשעתה של מרגלית הר-שפי. ייתכן – ולדעתה של השופטת דבורה ברלינר, שופטת בכירה ביותר ומנוסה יותר מכל אלה שקבעו אחרת, לא היה מקום להרשיע את מרגלית הר שפי – שהיא ידעה שיגאל עמיר זומם לבצע מעשה פשע. אבל קצת קשה לקבל שהשב"כ – ובמיוחד ראש השב"כ דאז – ידעו פחות ממנה. מי שהיה צריך למנוע את רצח יצחק רבין זה שירות הביטחון הכללי – ולא מרגלית הר-שפי. שליחתה לתקופת מאסר בת תשעה חודשים פשוט מקוממת לא בגלל שהיא לא ראוייה לעונש הזה, אם באמת היא ידעה על זממו של יגאל עמיר, אלא בגלל שחוש הצדק מתקומם על כך שכל מערכת הביטחון יוצאת פטורה בלא כלום על רשלנותה הפושעת בעניין זה.

גם מקרהו של אריה דרעי, להבדיל, ראוי היה שייבחן במשקפיים שונות. רק בגלל העובדה שייתכן ובפרקליטות המדינה ידעו משהו על עד המדינה שאותו הסתירו מידיעת בית המשפט. ייתכן שאותו "משהו" לא היה משפיע על התוצאה הסופית של המשפט – אבל הציבור בוודאי לא היה כועס על ועדת חנינות כלשהי אם זו היתה משחררת את אריה לביתו בגלל אותו "משהו" אפשרי.

אבל הסיכוי שמאיר שיטרית יתפנה אי פעם לטפל בכל הסוגיות הטורדות הללו, ובעוד רבות אחרות, הוא לא רב במיוחד. צריך לבוא מתוך המערכת המסובכת הזאת – כדי להבין עד כמה היא מסואבת וצריכה ריענון. השיטה שבה החל אהוד ברק, "לזרוק" את התפקיד למי שאין לו כל חפץ בו, היא שיטה רעה, וטמונים בה זרעי הפורענות הראשונים שעלולים להביא בסופו של דבר לקריסה מהירה מן הצפוי של כל ממשלה.

את תפקיד שר המשפטים אי אפשר לחלק כ"פרס ניחומין".

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-199-00.html?tag=20-24-23).

ביום 4.3.2001, תחת הכותרת "עבודה רבה מצפה לציפי לבני", כותב משגב:

עבודה רבה מצפה לציפי לבני. התפקיד של שר המשפטים, אם אכן הוא יופקד בידיה, צריך לשמש בידיה לשינוי סדר העדיפויות בכמה נושאים של ממש המטרידים אזרחים רבים מאוד מזה שנים לא מעטות.

לא רק פרקליטות המדינה הפכה למוקד כוח בלתי מבוקר, שלא לומר בלתי מרוסן, שבו שולטת בשנים האחרונות קבוצה מאוד מסויימת, שהפכה אותו למכשיר לשם מימוש השקפות עולם שאין בינן לבין תפקידה הקלאסי של רשות לאכיפת החוק ולא כלום; גם בבית המשפט העליון, בראשותו של נשיאו, גברה בשנים האחרונות הנטייה לייצור פירמידה של ערכים שאינה מקבילה בהכרח לתכליתה היהודית של מדינת ישראל.

בשלב כלשהו בעשור האחרון של המאה הקודמת החליט אהרן ברק שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יכול לשמש למעשה כחוקה של מדינת ישראל - ומכאן ואילך הוסרו כל האיזונים וכל הריסונים. עיקרון המידתיות, המדבר על תכלית ראוייה, שבשמה ניתן לפגוע בזכויות, ועל אמצעים להגשמתה שאינם עולים על הנדרש (בסעיף 8 של החוק) הפך למכשיר לפסילת חוקים, שאינם עולים בקנה אחד עם השקפתו הליברל-דמוקרטית של נשיא בית המשפט העליון, שלמרבה הצער, יש בה סממנים פוסט-ציוניים מובהקים. השקפה זאת רואה במדינת ישראל מקום מגורים גרידא לבני לאומים שונים, ולא את ביתו הלאומי של העם היהודי, מכוח ההכרזה על הקמתה, והיא הפכה לאבן היסוד בכל הכרעה, שעה ששאלות ערכיות-כלל-לאומיות מונחות על שולחנו.

מצב כזה אינו קיים, כמובן, בשום מקום בעולם. בית משפט שמבקש להכריע בשאלות שאינן שיפוטיות מובהקות, שופטיו צריכים להיבחר אחרת, ותכליתו המוצהרת צריכה להיות הכרעות חוקתיות בלבד. בית משפט לחוקה מקובל בהרבה ארצות, וחבריו נבחרים על-פי פרמטרים שונים שאינם בהכרח משפטיים. בית משפט כזה יונק את סמכותו קודם כל מחוקה כתובה, שקיבלה את תוקפה המוסרי מהריבון (קרי: העם), באמצעות משאל עם, או בדרך אחרת, ולא מגחמות של שופט זה או אחר. העובדה שאהרן ברק החליט בוקר אחד שחוק שהתקבל בכנסת, ברוב רגיל, כאחד משורה של חוקי יסוד, בשעת לילה מאוחרת, לאחר שורה של מניפולציות קואליציוניות, יכול להפוך במעין הוקוס-פוקוס לחוקתה של מדינת ישראל, שממנה נגזרות הכרעות שלא לשמן טרחו ראשוני הציונות לשכנע את אומות עולם שליהודים יש זכויות היסטוריות בארץ ישראל, צריכה למצוא את תיקונה.

שר המשפטים הבא של מדינת ישראל צריך לעשות, איפוא, שניים אלה, כדי למנוע התדרדרות נוספת בכיוון של ביטול זהותה הציונית והיהודית של המדינה הזאת לטובת ערכים כאילו-אוניברסליים:

א) לייזום הצעת חוק שבו ייאמר במפורש ששאלות של מהות וערכים צריכות להיות מוכרעות בבית משפט מיוחד שייקרא בית משפט חוקתי, שכוחו וסמכותו ייקבעו בחוקתה של מדינת ישראל; שופטיו יצטרכו להיבחר בדרך שונה מזו שבה נבחרים כיום שופטי בית המשפט העליון;

ב) להגביל את כוחו האדמיניסטרטיבי של בית המשפט העליון - ולקבוע שנשיאו יכול להיבחר לשבע שנים בלבד. דרך הבחירה צריכה להיקבע באופן שלנציגי הציבור בכנסת יהיה מעמד בשלבי הבחירה. לא ייתכן שאדם כלשהו - ואפילו אם הוא עילוי בתחומו - יכהן באותה מישרה במשך שנים רבות ללא שיש לציבור כל דרך אפקטיבית לפקח עליו. כל מישרה ציבורית, ומישרתו של נשיא בית המשפט העליון בכלל זה, צריכה להיות מוגבלת, באורח סביר, בזמן. אין מישרות לכל החיים.

אחד מהצעדים הפרקטיים הראשונים צריך להיעשות בכיוון של שינוי האופן שבו נבחרים שופטיו של בית המשפט העליון. לשופטי בית המשפט העליון צריכה להיות נציגות של שופט אחד בלבד בוועדה למינוי שופטים. הם לא אמורים לפעול בוועדה כקבוצת לחץ, המטילה את חיתתה על כל שאר חבריה. את ההנחה ששופטי בית המשפט העליון לא יכולים לעבוד עם כל אחד, וששאלת התאמתו של המועמד לשבת על כס בית המשפט העליון צריכה להיקבע על ידם, יש להשליך אל פח האשפה בבחינת אנכרוניזם שאבד עליו הקלח. בארה"ב, למשל, אין לשופטי בית המשפט העליון כל מעמד בשאלות הקשורות לזהות המועמדים או נגיעה לטיבו של מועמד קונקרטי להצטרף אליהם. ועדה של הסנאט מאשרת את המינוי של המועמד המוצע בידי הנשיא, לאחר חקירה פומבית שנמשכת שבועות לא מעטים.

הפלורליזם בבית המשפט העליון צריך לשקף לא רק את "האדם הנאור" בעיניו של נשיאו. אנשים נאורים יש גם בנתיבות וגם בראש פינה וגם בטבריה - ולא רק ברחביה ובנותיה. מי שחוצב את ערכיה של מדינת ישראל מתוך השקפת עולם שנבנתה במועדונים בינלאומיים צריך לדעת שהריסון העצמי הוא מחוייב המציאות כשבאים להכריע בשאלות הנוגעות לעצם מהותה של המדינה היהודית.

אני מניח, בהקשר לאמור לעיל, שאם הצהרת בלפור שקיבלה את הגושפנקה של חבר הלאומים בכתב המנדט, שהבטיחה את ארץ ישראל כולה לעם היהודי כביתו הלאומי, או ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שאותה ניסח דוד בן-גוריון ב-1948, היו מובאות בפני בית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי, הן היו נפסלות כפוגעות בערכים כלל-עולמים, או כבלתי מוסריות, או כאנטי דמוקרטיות.

אינני רואה מקום להכביר מילים גם בנושא פרקליטות המדינה, אולם חשוב מאוד לעשות גם בתחום זה שינויים לא מעטים. אינני יודע אם לציפי לבני יהיה את הכוח הפוליטי, ובעיקר הנפשי, לעשות זאת, אבל יש מקום, ללא ספק, להקים גוף מפקח, דוגמת מח"ש (המחלקה לחקירת שוטרים), המטפלת בתלונות/חשדות כנגד אנשי משטרה. הזעקה שקמה מעת לעת בעבר כאשר השוטרים חקרו את עצמם הניבה את היחידה המצויינת הזאת – החוץ משטרתית. יחידה מן הסוג הזה, מן הראוי שתאזן במידה מסויימת את הלהיטות בפרקליטות להטיף מוסר לכל העולם - רק לא לעצמם, אך בראש וראשונה היא תאפשר בדיקות וחקירות בעת הצורך כנגד אנשי פרקליטות שסטו מדרך הישר.

אחת מן הדרכים לעשות את הדברים מהר ובאורח אלגנטי היא לייצור יחידה שתפקידה יהיה לבחון בקשות למשפט חוזר. לא ייתכן שהפרקליטות תבדוק את עצמה - ותחליט מתי היא עצמה טעתה. זה כמעט לא אנושי לתבוע זאת מן האנשים הטובים והמסורים שמשרתים בה.

ולאחר כל הדברים האלה - מי ייתן וציפי לבני לא תזכה לאותו יחס שלו זכו יעקב נאמן וצחי הנגבי. ככלות הכל בפרקליטות הרי יודעים כיצד מרסנים שרי משפטים שמבקשים לשנות דברים.

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-189-00.html?tag=14-49-46).

ביום 25.2.2001, תחת הכותרת "הפרקליטות בועטת כדי לטרפד מינויים", כותב משגב:

הפרקליטות שוב בועטת לכל עבר. מעניין מה קורה לאנשים המתחסדים האלה בכל פעם שלראשות הממשלה נבחר מישהו מטעם הליכוד. בפעם הקודמת, לאחר שבנימין נתניהו
נבחר, על אפם ועל חמתם של סקרי דעת הקהל, שהעניקו "ניצחון" לשמעון פרס הבלתי נלאה, הוגשו במהירות הבזק שני כתבי אישום: נגד פרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים למשך מספר שבועות, ונגד רפאל איתן, מי שהיה מיועד לתפקיד השר לביטחון פנים.

המהלך, צריך להדגיש, צלח רק בחלקו. יעקב נאמן - זוכה לאחר משפט לא קצר, בעוד שכתב האישום נגד רפאל איתן נמחק בעודו בחיתוליו; אבל המטרה שהייתה באמת חשובה לאנשי משרד המשפטים בכל זאת צלחה בידיהם: לתפקיד שר המשפטים מונה, ונשאר לכל הקדנציה, צחי הנגבי, שאותו היה קל לכופף לכל כיוון, בגלל סיבות ידועות, ואילו רפאל איתן נאלץ להסתפק בתפקיד שבו לא חפץ. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אביגדור קהלני שעימו לא התקשו בצמרת המשטרה להתמודד.

סנדו מזור החזיק בכיסו "הבטחה" מהשר משה שחל לקבל את תפקיד ראש אגף החקירות, למרות השובל הארוך שהוא נושא אחריו. המינוי נכפה על אביגדור קהלני, ולא חלף זמן רב עד שנגד בנימין נתניהו נפתחה חקירת הסרק בפרשת בראון-חברון, שאותה הוליך בהרבה חוצפה אותו סנדו מזור, מי שעתה קיבל את התמורה האולטימטיבית מנותני החסות שלו: מינוי של שגריר ברומניה.

והנה זה שוב קורה. מועמדיו של אריאל שרון לתפקידי שרים שוב נמצאים על הכוונת. משהו מעביר, כנראה, את האנשים האלה בפרקליטות על דעתם כל אימת שמישהו מהמחנה הלאומי זוכה בראשות הממשלה. לא האופן התמוה שבו טרחו אהוד ברק וחבר מרעיו למען החנינה הנשיאותית שקיבל מרק ריץ' ממי שנחשב עד לא מכבר לבן הברית הכי מסור של מחנה השמאל הישראלי המתפרק, ולא העמותות הפיקטיביות שגרמו להטיית הבחירות הקודמות. אף לא זכות השתיקה שאותה מקיימים באדיקות מרובה חברי כת השתקנים של אהוד ברק, ובכללם נושאי משרות בכירות בשירות המדינה, כמו מזכיר הממשלה.
סתם ארוחה, שבכמותה משתתף כל פוליטיקאי, לא רק ראש עיריית ירושלים, ולא רק מי שהיה מיועד עד לפני ימים ספורים להיות שר המשפטים, הפכה למטרת יעד של היחידה לחקירת פשעים בינלאומיים. לא פחות - ולא יותר. משה מזרחי, כיום הקצין השנוי ביותר במחלוקת במשטרת ישראל, ניהל את החקירה. במשך חודשים רבים האזינו אנשיו לשיחות הטלפון של כל מי שהתקשר לדוד אפל.

התיעוב וגועל הנפש כבר מגיעים עד מתחת לקו האדום. עד המדינה בפרשת אריה דרעי לא נחקר על שקריו-לכאורה במשפט. מי שניהל את המשפט עצמו, יהושע רזניק, הוא האיש שנתבקש להגיב על הבקשה למשפט חוזר, שבמרכזה ידיעתו-שלו, שהוא ידע מה קרה ליעקב שמולביץ בשווייץ - והסתיר זאת מבית המשפט בישראל, כשלידו משמשת בקודש מי שהייתה אז פרקליטת המדינה.

אז מה עוד צריך לקרות כדי שבמערכת אכיפת החוק, על כל מרכיביה, ובעיקר בפרקליטות ובמשטרה, יפנימו את ההכרה שבציבור רחב מאוד של אזרחים, ולא רק בקרב תומכי ש"ס, שוב אין אמון רב במערכת הזאת?

האין בהתנהלות של ראשי הפרקליטות, שעד לא מכבר זכתה בהערכה רבה ביותר, יותר מכל מוסד שלטוני אחר, כדי להרבות אי-אמון במערכת שמראה על כל צעד ושעל שלא שיקולים ענייניים מדריכים את מקבלי ההחלטות בה? כלום לא צריכים האנשים האלה, הם עצמם, להיות מעבר לכל חשד כמו כל אזרח מן השורה? האם אין בשילוב הידיים הלא קדוש בין כמה עיתונאים שמציגים חזות של מי שהצדק העילאי משמש נר לרגליהם, בעוד שהסיאוב והמיאוס הם בעצם לחם חוקם, לבין קציני משטרה ופרקליטים בכירים, משום פגיעה אמיתית במרקם הדמוקרטי של מדינת ישראל?

אילו, לפחות, אותם עיתונאים היו מראים שהם אינם מקילים ראש בנושאים כמו עמותות השקר של אהוד ברק, או בשאלת מעורבותו בחנינה של מרק ריץ', בניגוד לדרך שבה הם נוהגים בעניינים הקשורים ליריביו הפוליטיים, אז אפשר היה לומר שיש לנו עיתונות "לוחמת".

אבל אין לנו עיתונות כזאת. יש לנו עיתונות מגויסת. שורה של עיתונאים-מטעם, שבכל מדינה מתוקנת היו מושיבים אותם על ספסל הנאשמים בגין שיבוש הליכי חקירה וניסיונות להטות את תוצאות הבחירות הלגיטימיות שזה עתה נסתיימו בתבוסתו של מי שהם רצו בכל מאודם בניצחונו, מנסה להכתיב לפרקליטות ולמשטרה את סדר היום שלהן.

חבל שזה מה שקורה לנו דווקא עתה כשגורלה של המדינה היהודית נמצא על כפות המאזניים בגלל אותם אנשים שנחלצו דווקא לטובתו של מרק ריץ' - ולא לטובת מי שבאמת ראוי לכך.

יונתן פולארד לא זכה, מן הסתם, בהתעניינותם של אהוד ברק ושל חבריו ב"מחנה השלום", בגלל שהוא לא יכול היה להבטיח להם את מה שיכול היה מרק ריץ'.

חוצפה של מפסידים.

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-185-00.html?tag=15-14-16).

ביום 17.2.2001, תחת הכותרת " להימנע ממינוי פרקליט הבית" וכותרת-המשנה "", כותב משגב:

השמועה אומרת שלראש הממשלה הנבחר כבר יש מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
יכול להיות שזה נכון - אבל צריך לקוות שזה לא נכון.

דב ויסגלס לא יכול להיות יועץ משפטי לממשלה. לא בגלל הסיבות שמנעו בזמנו בעד רוני בראון המיתולוגי מלקבל לגיטימציה ציבורית למינויו, אלא בגלל שלתפקיד הזה צריך להתמנות אדם שאינו מזוהה, באופן כה בולט, אם לא לומר בוטה, עם ראש הממשלה.

בעבר הרחוק, שימשו בתפקיד הזה מאיר שמגר, אהרן ברק ויצחק זמיר. כל אחד מן השלושה, גם אם היתה לו השקפת עולם משלו, אף אחד לא ידע אותה. מאיר שמגר – בא מן הצבא; אהרן ברק ויצחק זמיר – מן האקדמיה. אף אחד מהם לא ייצג בעברו מישהו מראשי הממשלה שמינו אותם. לכן הם יכולים היו להתייצב מול ראשי הממשלות – ולנסות לכפות את דעתם בנושאים שונים. בעניין זה, הבולט ביותר היה, כמובן, יצחק זמיר, שביקש להעמיד לדין פלילי את יוסי גינוסר וכמה מחבריו בשב"כ בגין עבירות פליליות שהם ביצעו ב"פרשת קו 300".

לא רבים, מן הסתם, זוכרים את אותה פרשה, אבל מה שחשוב לציין במיוחד הוא שמה שהתגלה במהלכה הוא שאנשים כמו יוסי גינוסר סברו אז, ואני מניח שגם היום יש כמותו לא מעט בשירות הציבורי, שמותר להם לשקר ולרמות ולהטעות ועדות חקירה, ולנהוג, למעשה, כמו בג'ונגל מוסרי, מכיוון שהם מעל לחוק.

יצחק זמיר ודורית בייניש, אז בתפקיד המשנה לפרקליט המדינה, ביקשו להעמיד את האנשים האלה לדין פלילי. יצחק שמיר ושמעון פרס, שני ראשי הממשלה ברוטציה, במסגרת ממשלת האחדות בשנים 1984-1988, סירבו. חיים הרצוג, הנשיא באותם ימים, העניק ליוסי גינוסר ולחבריו חנינה. עתירה לבית הדין הגבוה לצדק נדחתה ברוב דעות, כנגד דעתו של אהרן ברק. היחיד ששילם בכיסאו היה יצחק זמיר. במהלך לילי מכוער הוא הוחלף ביוסף חריש. לאחר זאת – שום דבר בשירות הציבורי שלנו כבר לא היה אותו הדבר.

פואד בן-אליעזר, למשל, מועמד אפשרי לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ביקש למנות את יוסי גינוסר לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון. לא פחות. את הגלולה הזאת כבר לא יכלו לבלוע בבית המשפט העליון – ויוסי גינוסר נזרק מכל המדריגות. אולם הסיאוב המשיך מאז אותם ימים – ואף גבר עד כדי מיאוס. הפוליטיקאים לא למדו דבר – ולא שכחו דבר. יצחק רבין מינה את מיכאל בן-יאיר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, חרף התנגדותו של דוד ליבאי, שר המשפטים שלו, והוואקום הפוליטי רק גבר. בית המשפט העליון מצא את עצמו, שוב ושוב, נגרר אל תוך הביצה הפוליטית, כשהוא מנסה לדחוס נורמות של שלטון הגון בחבורה המאוסה הזאת ששולטת בחיינו.

אם בבחירות האחרונות לראשות הממשלה היה שיעור ההימנעות מהצבעה גבוה במיוחד, אחת הסיבות לכך היא שרוב האנשים כבר לא מאמינים לאנשים האלה. הכל אישי אצלם. שום דבר לא אמיתי. רק אינטרסים אישיים, יצרים, ותאווה לכוח. לא רק הזיגזג קיבל שם רע אצל האנשים האלה. מישהו בכלל עוד מאמין להם? כלום יש אדם אחד שבאמת מאמין ששמעון פרס ואהוד ברק מצטרפים לממשלתו של אריאל שרון, האיש אותו הם השמיצו בכל רחבי העולם באופן הכי שפל שרק אפשר, בגלל אידיאלים כלשהם? האם אברהם בורג מבקש לעצמו את המלוכה במפלגת העבודה משום שיש לו דרך אחרת, חדשה, נקיה יותר, ציונית למהדרין, או בגלל שהוא רוצה לקפוץ מדריגה ולעשות את הריקנות החלולה, את המניפולציה, לאידיאל החדש של עולם הפוליטיקה שלנו?

אין לי ספק, שאריאל שרון הוא האיש הנכון לעמוד בראש הממשלה בימים האלה. שאלת שרידותה של המדינה היהודית, מאז הסכמי אוסלו האומללים, שהניחו לפתחנו מדינת טרור, שמסכנת את עצם קיומנו, היא עתה השאלה המרכזית – ובה יהיה עליו לטפל בכל הנחישות. אבל אסור להניח בצד, גם בימים אלה, שאלות כמו תקינות השלטון, שקיפות, וטוהר המידות. אינני אומר, חלילה, שיש לדב ויסגלס בעיה אתית כלשהי בנושאים אלה, אבל כשמבקשים למנות יועץ משפטי לממשלה, צריך לשמור על המראית של הדברים. דב ויסגלס, פרקליט הבית של אריאל שרון, לא יוכל לקבל החלטות כלשהן מבלי שתקום זעקה גדולה מצד זה או אחר של המפה הפוליטית. נדמה לי, שגם בבית המשפט העליון לא יוכלו לתת להחלטותיו משקל סגולי רב מדי.

מכאן, הצעתי לאריאל שרון, האיש שהערכתי אליו היא רבת שנים: אל תתחיל את דרכך כשאתה נושא על גבך משא שאינך חייב לשאת. גם כך, יש לך די משאות שאתה חייב, בתוקף תפקידך, לשאת. מינוי לא ראוי של יועץ משפטי עלול רק להכביד עליך שלא לצורך ולהכתים את תקופת שלטונך, דבר שאינך ראוי לו.

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-178-00.html?tag=15-42-04).

ביום 3.2.2001, תחת הכותרת "הדמגוגיה של רון חולדאי" וכותרת-המשנה "", כותב משגב:

רון חולדאי אף פעם לא הצטייר בעיני רבים כחכם גדול – ולכן כאשר הוא התנדב-נבחר לשמש כראש מטה הבחירות של אהוד ברק בתל אביב, במיסגרת בחירות הסרק שניכפו עלינו, להבדיל מבחירות אמת, שאמורות היו להתקיים גם לכנסת, היו לא מעט אנשים שהרימו גבה.

לא רבים אולי עוד זוכרים שאהוד ברק בכלל לא רצה בזמנו את רון חולדאי כמועמד מפלגת העבודה לראשות העיר תל אביב. זה היה, כשאהוד ברק עוד נחשב במחנה השמאל לחורץ גורלות, למרות שמי שהכיר אותו מקרוב יכול היה לנחש כבר אז שרווח והצלה לא יבואו למדינת ישראל מידיו של האיש שידע כל ימיו לברוח מאחריות – ולנטוש חברים.

הבחירה הראשונה של אהוד ברק, אז עדיין בחזקת מועמד בלבד לראשות הממשלה, לא נפלה על רון חולדאי. במוחו המעוות של אהוד ברק נולדה קומבינה, שהיום, בראייה לאחור, הייתה צריכה עוד אז להדליק אלף נורות אדומות. אריה עמית, מפקד מחוז ירושלים לשעבר, שפרש מן המשטרה, משנכזבה תוחלתו להיבחר לתפקיד המפכ"ל, היה אמור להיות חלק ממנה. עד היום לא ברור למה בדיוק התכוון אז אהוד ברק – אבל הדברים לא צלחו. גם אריה עמית לא אישר אף פעם את הסכמתו להיות חלק מתרגיל שהתבשל, כביכול, בכוכב יאיר.

אגב, אהוד ברק ניסה לעשות את אותו הדבר גם לאברהם בורג. הוא הציב מולו מועמד-דמה כדי לחסום את דרכו לתפקיד יו"ר הכנסת. שלום שמחון, מועמדו של אהוד ברק, הפסיד בגדול – ומאותו רגע שום דבר כבר לא היה אותו הדבר במפלגת העבודה.

מכל מקום, רון חולדאי כפה את עצמו על מפלגת העבודה. מולו התייצב דורון רובין – והסוף ידוע. תושבי תל אביב קיבלו ראש עיריה שבכלל נולד בקיבוץ חולדה – ושהקשר בינו לבין העיר העברית הראשונה היה אז, ונשאר גם היום, מאולץ. הוא אף פעם לא ממש התחבר לעיר שמאות אלפים רואים בה בית – ולא קרש קפיצה לתפקיד "גדול יותר". אהוד ברק, שבינתיים נבחר לראשות הממשלה, שמר על מרחק ביטחון ממנו. תושבי תל אביב, גם הם לא רוו נחת מן היצור המוזר הזה שנחת על גבם. כמה מן המקורבים אליו מונו לתפקידי מפתח, כמקובל במקומותינו, אבל מה שיותר הדאיג אזרחים רבים הייתה החברות שלו עם ראובן גרוס.

השערוריות רדפו זו את זו. הרכבת התחתית נשארה בבחינת חזון רחוק – ולא אמיתי. ערימות הזבל הוסיפו להצטבר – ולרוב האזרחים לא באמת היה חשוב מה רון חולדאי עושה בקומה ה-12 . התל אביבים אף פעם לא התרגשו מראשי עיריה מוזרים. גם סיפור התמיכה באהוד ברק לא עורר התרגשות מיוחדת. העובדה שרון חולדאי הסכים לקבל על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית, המעט ביזארית, של ארגון מטהו של אהוד ברק בתל אביב, רק הולידה, פה ושם, סיפורים של שמחה לאיד.

עד שרון חולדאי החליט להתראיין למקומון "תל אביב" בסוף השבוע. שם הוא סיפר, לראשונה, מה באמת גרם לו לקבל את המטלה כפויית הטובה: החשש מפני מה שיעשה, לדעתו, אריאל שרון אם ייבחר לראשות הממשלה. לדברי רון חולדאי, כל כספי הממשלה, אלה שיועדו, כביכול, להקמת רכבת תחתית, ולעוד צ'ופרים תל אביביים, יופנו ל... התנחלויות.

צריך להיות לא פחות ממטומטם גמור כדי לאכול את "ההסבר" הזה – אבל לרון חולדאי זה, כנראה, לא לגמרי הפריע. המראיין שלו, גדי טאוב, בוודאי התגלגל מצחוק כאשר הוא שמע את מה שהוא שמע. אבל אותי, כקורא, זה בכלל לא הצחיק.

פעם, בימים רחוקים, לפני הבחירות הקודמות, דיברו במחנה של אהוד ברק על "כסף לעיירות הפיתוח - ולא להתנחלויות". היו עוד סיסמאות מן הסוג הזה, שתכליתן הייתה הסתה נטו. עכשיו רון חולדאי מנסה להחזיר אותנו אל הימים, שבהן אהוד ברק זרע שינאה בין תומכי ש"ס לבין העולים מרוסיה, סיפר על "הזקנה בבית החולים בנהריה", הבטיח "גיוס לכולם", ובעצם שיקר ורימה את כ-ו-ל-ם, וגייס כספים באמצעות עמותות פיקטיביות. רק דבר אחד הוא לא סיפר ל-כ-ו-ל-נ-ו. שהוא עומד לוותר על בקעת הירדן, להעביר את הריבונות בהר הבית לפלשתינים, להחזיר מאות אלפי "פליטים" לתוך מדינת ישראל – ובעצם לסלול את הדרך להתחסלותה הפיזית של הישות היהודית העצמאית המתקראת, עדיין, מדינת ישראל.

אבל הסיפור כרגע הוא רון חולדאי. האיש הרדוד הזה לא יכול להחזיר אותנו לאותם ימים. גם הסיפורים שלו על הפסקת תזרים המזומנים לתיאטראות, אם אריק שרון ייבחר, כבר לא עובדים עלינו. למדנו לקח מר מאז שאהוד ברק השתלט על תפקיד ראש הממשלה בדרכי עורמה ובשקרים. רון חולדאי חושב, אולי, שהוא עומד בראשה של עיר של מטומטמים – אבל אנחנו לא כאלה. תל אביב לא כל כך רחוקה מ"גבולות החלוקה" שאותם מציעים לנו עכשיו הפלשתינים תמורת "הסדר של שלום". גם "זכות השיבה" לא תתבצע אי שם מעבר לים. הערבים מדברים על יפו ועל שייח' מוניס, שעל אדמותיו מצוייה רמת אביב, ועל סומייל, שעל הריסותיה הוקמה צפון העיר, ועל שאר הכפרים שעליהם בנוייה תל אביב רבתי.

רון חולדאי אולי מפחד מאריאל שרון – אבל אני מפחד מדמגוגים ומשרלטנים.

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-169-00.html?tag=15-58-28).

ביום 28.1.2001, תחת הכותרת "פסק דין בדמותו של הנשיא אהרן ברק", כותב משגב:

נשיא בית המשפט העליון לא ראה עין בעין עם אלה שביקשו לעצור את המו"מ שניהלו נציגיו של ראש הממשלה המתפטר עם ראשי אש"פ (קרי: האירגון לשיחרור פלשתין). הוא קרא לאיפוק ולריסון ודיבר על "מתחם הסבירות", שבמיסגרתו רשאית, עדיין, ממשלה שעומדת בפני בחירות לנהל משא-ומתן. הוא קבע, אומנם, ש"מתחם" זה נעשה צר יותר ככל שמועד הבחירות מתקרב, אבל לכלל צו החלטי לא היה אהרן ברק מוכן להרחיק לכת.

חמישה שופטים הצטרפו לדעתו של אהרן ברק, ורק השופט יעקב טירקל ראה לנכון לקבוע, שאילו דעתו הייתה נשמעת, היה מוצא צו המורה לאהוד ברק לחדול מכל ניהול מגע מדיני, על מנת שלא תיווצר סיטואציה שתיצור מחויבות העלולה לכבול את ראש הממשלה ואת הממשלה שייבחרו בבחירות.

עד כאן לשונו היבשה של פסק הדין. אבל הפעם, יותר מאי פעם בעבר, התברר שבשאלות שאינן משפטיות באורח מובהק, נופל הפור על-פי אמות מידה שנגזרות, במידה רבה, מהשקפת העולם האישית של השופט. אם, לדוגמא, יעקב טירקל התייחס, כמעט בוודאות מוחלטת, לעובדה שבבחירות הבאות עלינו לטובה ייבחר ראש ממשלה אחר, הרי שאהרן ברק אפילו לא היה מוכן להגביל את כוחו השילטוני של ראש הממשלה היוצא בתקופה שמיום הבחירות ועד ליום כניסתו לתפקיד של ראש הממשלה שנבחר. הוא רק היה מוכן לדבר על איפוק ועל ריסון. לא על יותר מכך.

אם מתבוננים על פסק הדין הזה, ומשווים אותו, למשל, לצו הזמני שהוציאה דליה דורנר, ערב הבחירות הקודמות, כנגד בנימין נתניהו, בגין הניסיון שלו להפסיק את הפעילות הפוליטית ב"אוריינט האוס", אז אפשר בנקל להסיק שהשקפת עולם מאוד מיוחדת מניעה את השופטים בשעה שהם נוגעים בנושאים מדיניים-פוליטיים. לא הפריע לה, לדליה דורנר, העובדה שהבקשה לצו מניעה זמני הייתה פוליטית בעיקרה, ושהבחירות עמדו להתקיים בתוך כמה ימים. היא הוציאה צו זמני שתוקפו היה בדיוק לשבוע ימים, ובכך היא הכריעה, למעשה, את הפרשה, תוך שהיא מתערבת בפועל בהליך הבחירות. היא לא חשבה אפילו לרגע לדחות את העתירה בגלל שהיא פוליטית, או בגלל שהיא נוגעת בתחום שבו יש לראש ממשלה מכהן את הסמכות לפעול "באיפוק ובריסון" (כמאמרו של אהרן ברק).

ודוק: בפני דליה דורנר לא עמדו שאלות המשיקות לעצם קיומה של המדינה היהודית. כל מה שהיה עליה לקבוע הוא אם יש מקום להתערב בשיקול דעתו של ראש הממשלה, בשעה שהוא מחליט על סגירה זמנית של מיבנה בירושלים, שמתוכו, ובתוכו, מתקיימת פעילות אש"פית, העלולה לפגוע בריבונותה של מדינת ישראל בירושלים (דבר שקורה, אגב, מאז באורח גובר והולך).

מכאן צצה ועולה שאלה שמטרידה יותר ויותר את כל מי שמתבונן בהליכותיו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות: האם הדרך שבה נבחרים שופטיו, בשיטה של "חבר מביא חבר", היא באמת השיטה הטובה ביותר, או שיש לפעול כעת להקמתו של בית משפט לחוקה, שיהיה מורכב באופן הרבה יותר מייצג את כלל האוכלוסייה. בארצות הברית, המועמדים לבית המשפט העליון עוברים הליך שימוע פומבי בפני ועדה של בית הנבחרים, ושם אפשר לשאול אותם שאלות משאלות שונות.

בישראל, למשל, הייתי שואל את המועמדים כיצד הם מפרשים את ערכיה של מדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית", מושג שמופיע בחוקי היסוד, והאם לדעתם הערך "יהודית" קודם לערך "דמוקרטית". יש, כמובן, אף לשאול את המועמדים ביחס להתבטאויותיהם בעבר, הן בפומבי והן במעמדים פרטיים, ולברר עימם את מידת מעורבותם בחקירות פליליות שונות שלימים הבשילו לכדי כתב אישום – ולזיכוי או להרשעה. לדוגמא: בנושא אריה דרעי. מקריאה רופפת בבקשה למשפט חוזר מתברר, למשל, שבפרקליטות המדינה ידעו גם ידעו על טיבו של עד המדינה. בשימוע פומבי, אני מניח, שאלת הידיעה של הנוגעים בדבר הייתה עולה, ואף זוכה למענה שאותו ניתן היה אחר כך לברר גם בדרכים אחרות. שאלות דומות יהיה מקום, כמובן, להפנות בעתיד לכל מי שמשרת כיום בפרקליטות המדינה, ושהיה לו יד בהגשת כתבי אישום מופרכים מן היסוד נגד יעקב נאמן, מי שמונה לשר המשפטים בממשלתו של בנימין נתניהו, ונגד רפאל איתן, שיועד להתמנות לשר לביטחון פנים. אלה, כמובן, רק שתי דוגמאות מתוך שורה ארוכה של אישים שהועמדו לדין על לא עוול בכפם. לכן נדמה לי, שאם ההצעה לקיים שימוע, בדרך כלשהי, בוועדה של הכנסת, אפילו לא באורח פומבי, תעלה ביום מן הימים, יהיו לה תומכים לא מעטים.

אהרן ברק, מטבע הדברים, מתנגד נחרצות לכל שינוי בדרך שבה נבחרים שופטיו של בית המשפט העליון, שינוי שעלול, כמובן, לשמוט את השליטה שיש לו כיום על כל מינוי ומינוי – והוא בוודאי מתנגד להקמתו של בית משפט לחוקה ולהשארתו בראש בית משפט שיעסוק בעניינים משפטיים נטו.

אבל השאלה היותר חשובה היא: מה יותר טוב לציבור, וכיצד מבטיחים שהעקרונות שנקבעו בהכרזה על הקמת מדינת ישראל, המדברת, בין השאר, על זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי בארץ ישראל, יקויימו.

דומה שההחלטה שניתנה בנושא סמכותה של "ממשלת המעבר" של אהוד ברק להמשיך בתהליך המביש בטאבה, שהמרכיבים השרלטניים שבו היו בולטים לעין עוד לפני מסיבת העיתונאים, רק חיזקה את כל אלה שסוברים שבית המשפט העליון של המדינה היהודית צריך לעבור טלטלה רצינית – לפני שרבים יותר ויותר ידירו את רגליהם משעריו.

[ד"ר חיים משגב ייצג את אחד העותרים בעתירות דנן]

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-165-00.html?tag=18-06-46).

ביום 20.1.2001, תחת הכותרת "'תנו לפרס לנצח'", כותב משגב:

"תנו לפרס לנצח", היא עוד סיסמה שיקרית מבית היוצר של "מחנה" שמסרב להכיר בעובדות כהווייתן. הערבים אינם רוצים ביישות יהודית עצמאית בארץ ישראל המערבית. הם אמרו את זה כל הזמן – גם בעת שרון פונדק ויאיר הירשפלד, הוריו הרוחניים של הילד המעוות הנקרא "הסכם אוסלו", עסקו בחיזור גורלי אחר יאסר עראפת, שנמצא באותה עת זרוק בתוניס – וממדיניותם זאת הם לא נסוגו גם בימים אלה.

אהוד ברק "ניסה" אותם כאשר הוא ויתר על מחצית מירושלים, על בקעת הירדן, על רוב-רובו של השטח שממזרח לקו הירוק – ולמעשה על עצם יכולתה של מדינת ישראל להגן על עצמה. הפלשתינים דחו אותו כלאחר יד ופתחו בפעולות מלחמה, כשהם מבקשים לעצמם גם את "זכות השיבה" של מיליוני פליטים אל תוך גבולותיה של המדינה היהודית, וגם את "גבולות החלוקה" וגם את מימוש "הזכויות הלגיטימיות" של ה"עם הפלשתיני" (קרי: התיישבות בכל אחת מן הערים והכפרים שאותם נטשו הערבים במהלך מלחמת העצמאות שלנו בשנת 1948).

עתה סבורים עמוס עוז ומאיר שלו, גסי הרוח, שפיהם מפיק, בעיקר, דברי בלע, ועוד שניים-שלושה אנשי-רוח-בעיני-עצמם, שאהוד ברק לא ויתר מספיק. לטעמם, והם מייצגים זרם לא מבוטל בעם היהודי, שלא רצה אף פעם בהקמתה של מדינה יהודית, עצמאית, משוחררת בתלות בגורמים זרים, יש לעשות הכל כדי שתקום פה מדינה חילונית, מדינת "כל אזרחיה", שבה אין חוקים מסוג "חוק השבות", המתיר לכל יהודי באשר הוא לעלות לארץ ישראל. זאת היא משאת הנפש האמיתית שלהם – ולשם כך הם רוצים שפרס ינצח. לא את הערבים. לא את המנהיגים הרצחניים של הרשות הפלשתינית המושחתת.

את אהוד ברק הם רוצים לנצח. וגם, כמובן, בהמשך הדרך, את אריק שרון. רק כך, הם סבורים, יש סיכוי שחלומם המטורף, הבלתי שפוי בעליל, עשוי לקרום עור וגידים. לשיטתם, רק כך יש סיכוי שתקום על כל השטח שממערב לירדן מדינה שתהיה מורכבת מרוב ערבי אבסולוטי וממיעוט יהודי, נרפה, מדולדל, חסר יכולת להגן על עצמו, נתון לחסדם של הערבים, שיבקשו לעשות בו פוגרומים מעת לעת, כחלק משגרת החיים, כמו בשנת 1929, למשל, שבה נטבחו 69 מיהודי חברון ועוד רבים נפצעו ונשארו נכים לכל ימי חייהם.

צריך להיות טיפש גמור כדי שלא לראות מדוע האנשים הללו כה רוצים בפרס. הרי הוא היה זה שאיפשר להם, מאחורי גבו של יצחק רבין, ובסיועו של יוסי ביילין, להניח את התשתית למדינת הטרור, שמשטחיה יורים עתה לעבר שכונות יהודיות בירושלים, שמתוכה יוצאים אלה שמשתקים כבישים מרכזיים, כמו את כביש מודיעין גבעת זאב, שאין לה זכות קיום על-פי כל פרמטר הגיוני, אלא אם היא תשאף כל העת להתפשט מערבה ומזרחה.

אם בכל העולם רואים בה מעין "בשורה לשלום" בן-קיימא - צריך להודות על כך לפרס ולבני בריתו שהצליחו להדביק במשיחיותם הבלתי שפויה ראשי מדינות בכל העולם. בדיוק מה שראש ממשלת בריטניה, האימפריה הגאה והחזקה ששלטה אז במחצית העולם, נוויל צ'מברליין, עשה למנהיגי העולם החופשי ערב מלחמת העולם השנייה, בשעה שהוא שכנע את כולם שהיטלר מוכן "להסתפק" בחבל הסודטים של צ'כיה. הוא חזר ללונדון כשהוא מנופף ב"הסכם השלום" שנחתם במינכן. ימים לא רבים לאחר מכן פלשו צבאות היטלר לפולין ופרצה מלחמה שבמהלכה נטבחו שישה מיליוני יהודים על לא כל עוול בכפם.

אבל גם הנאיביות המטופשת של ראש ממשלה בריטניה הגדולה, במו"מ עם היטלר, מחווירה נוכח מעשה ההונאה הגדול שנרקם באוסלו, שאת פרות הבאושים שלו כולנו, תושבי מדינת ישראל, אוכלים מאז. מאות רבות של יהודים נרצחו בפעולות טרור - ועוד אלפים רבים נפצעו - אבל את שרלטני השלום, מבית החלומות של פרס-ביילין-שריד, שום דבר אינו מרתיע. שכן הם יודעים בדיוק לאן אצה להם הדרך: הקמתה של "מדינה פלשתינית" שבירתה ירושלים, בשלב הראשון, וחיסולה של המדינה היהודית העצמאית, בשלב השני. אין שום דרך אחרת להסביר את ריצת האמוק שלהם לעבר חיקו המסליד, הטבול בדמם של ארבעים וחמישה ישראלים שנרצחו בשלושת החודשים האחרונים, כשברור להם היום שהפלשתינים, והמצרים והעיראקים, וכל שאר עמי ערב, תמיד התכוונו בדיוק למה שכתוב ב"אמנה הפלשתינית".

חבל שכה רבים וטובים בחברה הישראלית הולכו שולל אחר מקסמי השווא של "חבורת אוסלו" הבלתי נלאית. סיסמאות השקר שהם מפיצים מזה כעשר שנים, בשמו של יאסר ערפאת, אינן נופלות מאלה שהפיצו תועמלניהם של היטלר וסטלין.

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-72-00.html?tag=18-21-04).

ביום 13.1.2001, תחת הכותרת "'אחיזת עיניים שהולכת עד גבול הלגיטימיות'", כותב משגב:

"מדובר כאן באחיזת עיניים שהולכת עד גבול הלגיטמיות הדמוקרטית. לא היה כדבר הזה שראש ממשלה שהתפטר, שעומד בראש ממשלת מיעוט, רוצה להשיג הסדר לפני בחירות" –
את הדברים האלה לא אמר פרופסור הילל וייס, מאוניברסיטת בר-אילן, המוגדר כ"איש ימין", אלא פרופ' שלמה אבינרי, איש מרכזי במחנה השמאל הציוני, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ בימיו של יגאל אלון, בראיון עם דויד ויצטום בתוכנית הטלוויזיה "מהיום למחר".

מסמך נדיר זה, ביושרו האינטלקטואלי, הוגש לשופטי בית המשפט העליון, שעה שהם דנו בשורה של עתירות שנועדו לעצור את אהוד ברק במרוצו המטורף לקראת הסדר-בכל-מחיר, שפירושו האחד והיחיד הוא התקפלותה של המדינה היהודית למצב שבו שוב לא תוכל להגן על עצמה.

בהקשר זה יש לומר, שפרופ' שלמה אבינרי לא נשאר בודד בדעותיו. גם הפרופסורים זאב סגל, הפרשן המשפטי של הארץ, ושמעון שיטרית, מי שכיהן כשר בממשלות המערך, סוברים ש"ממשלת המעבר" של אהוד ברק איננה רשאית להמשיך בניהול המו"מ עם הפלשתינים, תוך ניסיון לחייב את הממשלה, זו שתיבחר לאחר הבחירות הבאות עלינו לטובה ב-6 בפברואר, בהסכם רע, מעוות מכל בחינה הגיונית, המציב את מדינת ישראל בעמדה של מי שגירשה מיליוני פליטים מעל אדמתם בעת שהוקמה, שיש בו ויתורים על בקעת הירדן ועל חלקים נכבדים מירושלים, שמתנער מזכותו של העם היהודי על "הר הבית", שכל-כולו לא נועד אלא כדי לשפר מעמדו של ראש הממשלה היוצא בסקרים.

אל שלושת האנשים הנ"ל, שחרדים, צריך להדגיש, בראש וראשונה, לחוקתה ולדמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, ולתקינות הליכות השלטון, יש להוסיף, כמובן, גם את היועץ המשפטי לממשלה. מה שאליקים רובינשטיין מדגיש במיוחד במכתבו אל אהוד ברק, הוא את העובדה שאין מנהלים מגעים לקראת הסדרים מן הסוג שעליו מדבר "צמד השלום", שלמה בן-עמי ואמנון ליפקין-שחק, שעה שאין לראש הממשלה רוב בכנסת, רוב שלו הוא נזקק בכל מקרה לשם אשרורו של כל הסכם שאליו הוא יגיע, ובשעה שהוא עצמו ממתין ל"אמון המחודש מהעם", כהגדרתו ביום המר והנמהר, מבחינתו, שבו הוא התפטר על מנת לשוב ולהציב שוב את מועמדותו לראשות הממשלה.

אליקים רובינשטיין מדגיש לא רק את הצד המשפטי של הרעה החולה שאותה מבקש אהוד ברק להמיט עלינו, אלא גם את הצד ההפכפך שבאישיותו. בפועל, כתב היועץ המשפטי לממשלה, שעוד לא היה בישראל ראש ממשלה כה נעדר חוט שדרה וכה מרבה בזיגזגים פוליטיים ובמניפולציות משפטיות. למעשה, אם להאמין ליועץ המשפטי לממשלה, ואין שום סיבה שלא להאמין לו, הרי שמדובר בראש ממשלה שעוד לא היה מסוכן ממנו להמשך קיומה של המדינה היהודית – ולייחודה כמדינתו של העם היהודי. צריך להאמין בנקודה זו לאליקים רובינשטיין. שהרי הוא שימש תקופה מסויימת שליחו של אהוד ברק לכמה מדינות אירופאיות – כדי להסביר להם מה סוכם בקמפ-דיויד – ולפי עדותו/תזכירו, בשובו הוא מצא שראש הממשלה פרץ את ההבנות והבטיח לפלשתינים עוד ועוד.

כעת, עומד בפני אהוד ברק מבחן משפטי כפול:

הראשון, מתייחס לקביעה של שופטי בית המשפט העליון, בראשות נשיאו, השופט אהרן ברק, שהדיון שמתקיים בפניהם יש לנהוג בו כאילו הוצא צו על תנאי נגד ראש הממשלה. עד כה, נהגו כל הממשלות להתייחס אל מצב משפטי כזה כאל מצב ביניים שאינו מאפשר להם להתקדם בכיוון שבו ביקשו ללכת, או לעשות את מה שמלכתחילה ביקשו לעשות, עד להכרעת בית הדין הגבוה לצדק. כלומר, המצב המשפטי הוא ברור: הוצא צו על תנאי כנגד אהוד ברק. אין בצו, פורמאלית, כדי למנוע בעדו מלהמשיך בריצת האמוק שלו, אבל הנוהג המשפטי מורה אחרת. שני אנשים יכולים למנוע עתה בעד ראש הממשלה מלנהוג באופן שימוטט כליל את הלגיטימיות השילטונית שלו: שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה. על יוסי ביילין לא הייתי סומך יותר מדי. נשאר, אפוא, היועץ המשפטי לממשלה.

המבחן המשפטי השני, נוגע למזכיר הממשלה:

יצחק הרצוג שוב שמר על "זכות השתיקה" בעת שזומן לחקירה במשרדי היחידה הארצית לחקירה הונאה. לטענתו, הוא עשה זאת בגלל הבחירות הקרבות והולכות, שכן הוא רואה בעיתוי של החקירה משום ניסיון לפגוע בראש הממשלה. לגבי טיעוניו אלה של "המזכיר השותק", עורך דין במקצועו, יש לומר שתיים אלה: לעדים לא שמורה זכות שתיקה. עד חייב להשיב על כל שאלה. אם יצחק הרצוג שמר בכל זאת על זכותו שלא להשיב על השאלות שהפנו אליו חוקרי המשטרה, אלה שחוקרים את מעורבותו בעמותות הפיקטיביות שהקים אהוד ברק ערב הבחירות הקודמות, משמע שהוא נחקר כחשוד. ואכן, על-פי הידוע נחקר הרצוג באזהרה, משמע - כחשוד בפלילים; ואם הוא "חשוד", אז אין לו מה לחפש בתפקידו רם המעלה. אהוד ברק צריך למהר ולהדיח אותו מתפקידו, אם אין הוא רוצה לקפד את שארית האמון הציבורי בו, ובממשלתו, ולהשאיר אחריו "אדמה חרוכה" מן הבחינה החוקתית.

הדבר האחר שיש לומר ליצחק הרצוג הוא, שאם ראש הממשלה ממשיך במו"מ עם הפלשתינים למרות הבחירות הקרבות והולכות, ואולי בגללן, אז אין כל סיבה שחוקרי המשטרה יפסיקו את מלאכתם בגלל הבחירות. נהפוך הוא : יש להגביר דווקא עתה את קצב החקירה כדי שהציבור יוכל לדעת, עוד לפני יום הקלפי, מי הוא אהוד ברק האמיתי, זה שמזייף בחירות או זה שמוכן לעשות כל מעשה נבלה פוליטי כדי לשרוד בכיסאו, או שניהם גם יחד.

בשני המקרים, את ראש הממשלה הרע הזה יש להחזיר אחר כבוד לביתו בכוכב יאיר.

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-68-00.html?tag=18-37-55).

ביום 6.1.2001, תחת הכותרת "ההופעה הביזארית של צמד 'החבובות'", כותב משגב:

ההופעה הביזארית של צמד "החבובות", אהוד ברק ושמעון פרס , ביומן השבוע של ערוץ 1, הציגה את הפוליטיקה הישראלית באור שעוד לא היה מגוחך ממנו. שמעון פרס, הבלתי נלאה, שבע הקרבות עם יצחק רבין, שתחתיו הוא חתר ללא ליאות במשך עשרות שנים, שכבר עבר את כל הביזיונות האלקטורליים האפשריים, שוב נקרא ל"דגל".

לפני כמה חודשים הוא התבזה בהפסדו הצורב למשה קצב במירוץ לנשיאות, לאחר שלפחות מאה ועשרים חברי כנסת הבטיחו לו את תמיכתם. אבל לא איש כמוהו, מי ש"חזון המזרח התיכון החדש" בוער ללא הפסקה בעצמותיו, יגיד נואש. לאחרונה, שוב קסמו לו הסקרים, והוא התחנן על נפשו הפוליטית בפני יוסי שריד וביקש את תמיכת מרצ במועמדותו לראשות הממשלה - מול אהוד ברק.

יוסי שריד התנער ממנו באלגנטיות דובית, אבל את "האביר הרוכב על גלי הסקרים" שום דבר, כנראה, אינו מרתיע. עתה, לגמרי לא במפתיע, הוא תומך ב"אהוד", כיוון ש"השלום" חשוב לו יותר מכל תפקיד שאולי יוצע לו לאחר הבחירות.

שמעון פרס, שלא מצמץ אפילו פעם אחת נוכח שאלותיהם של המנחים, אמנון אברמוביץ ואורית נשיאל, מקווה, מן הסתם, שהעם בישראל יאמין לו שהוא באמת ובתמים תומך באהוד ברק - ולא בשמעון פרס. אז מילא, את שמעון פרס עוד אפשר להבין. אבל מה לאהוד ברק ול"הצגה הרעה" הזאת?

במשך כל תקופת כהונתו הוא הרי כמעט ולא דיבר עם שמעון פרס. למעשה, הוא לא דיבר גם השרים האחרים בממשלתו. רבים מהם, אם לא כולם, נאלצו לשמוע על הזיגזגים שלו ביומני הבוקר של הרדיו. על היציאה החפוזה מדרום לבנון למדו רוב השרים רק לאחר שצה"ל השלים את הבריחה שלו משם כשהוא נוטש ציוד במיליונים, מפקיר לנפשם את בני בריתה של מדינת ישראל, ומשדר לכל העולם חולשה, רפיון, רפיסות וכניעה.

את המסרים הללו קלטו, כמובן, כל מדינות ערב – ולכן יאסר ערפאת, מרשה לעצמו עתה לספר לנשיא המקרטע בבית הלבן שאהוד ברק לא מוותר מספיק. "גבולות 1967" הן, לדבריו, רק נקודת ההתחלה. "האמנה הפלשתינית "שמעולם לא באמת בוטלה, כתוכנית השלבים של "העם הפלשתיני", מדברת על כך במפורש.

לאחר מכן, לדברי "הראיס", בפי מעריציו במחנה ביילין-שריד-פרס-טיבי-בשארה, יש לטפל ב"זכויות הלגיטימיות" של "העם הפלשתיני", ב"זכות השיבה" של כמה מיליוני פליטים אל תוך גבולותיה של מדינת היהודים, ובהחלטות האו"מ משנת 1947-1948

הערבים כבר יודעים שהם לא צריכים לוותר במאומה. מחנה השמאל לא ראה אף פעם בהקמתה של מדינה יהודית יעד מועדף. ההכרזה על הקמתה במוזיאון תל אביב ב-15 במאי 1948 הייתה עבורו כמעט "תאונת עבודה" שעתה מבקשים ה"פוסט ציונים" בקרב שורותיו לתקן בכל דרך אפשרית.

אהוד ברק כבר נענה לרבות מדרישות הערבים. תנועות הגוף שלו משדרות בעיקר ציניות ותאווה בלתי נלאית להישאר על כיסאו. לפני הבחירות הקודמות הוא השתמש בטריקים מעולם העבריינות – שורת עמותות פיקטיביות שהוא הקים הצליחו להושיבו על כיסא ראש הממשלה. כמפר חוק סידרתי, עוד מהתקופה שבה נחקר אסון צאלים ב', שעה שהוא מסר עדויות סותרות לרשויות השונות ועסק בהדחת עדים, הוא לא התקשה בעת האחרונה להמשיך בהעסקתם של מזכיר הממשלה ושל טל זילברשטיין, למרות שהם ניסו, ומנסים, בשתיקתם בעת החקירה, לשבש אותה ולמנוע את מיצוייה. עתה הוא מבקש להיעזר בשטיקים מעולם הלוליינות. לא היה אפילו מחסום חוקתי אחד שלא דילג מעליו בתקופת כהונתו בקלילות בולדוזרית, כשההתפטרות שלו, על מנת לשוב ולהיבחר, שוברת את כל שיאי הארוגנטיות הבלתי מתפשרת שלו. גם היועץ המשפטי לממשלה דיבר במכתבו על לולייניותו המשפטית של חברו של שמעון פרס במופע האימים הטלוויזיוני.

כעת שוב אין כל ספק:

מי שהמדינה הזאת יקרה לו , צריך להתנער מ"חבורת אוסלו", מהר ככל שרק אפשר. הפרמטרים ל"הסכם" שמציע "קבינט השלום", שהוקם לצורכי בחירות, יובילו למלחמה שתתחיל מפאתי כפר סבא, ושבה לא יהיה לנו סיכוי רב לנצח. "מדינה פלשתינית" מחומשת עד צוואר, עם צבאות זרים מערבה לירדן, לא תותיר למדינה היהודית הרבה סיכויים. כוחות המילואים אפילו לא יספיקו להתגייס. חיל האוויר יהיה חסר אונים. צריך להאמין לרמטכ"ל ולראש השב"כ. הם לא חשודים כמי שמבקשים לקרוץ למחנהו של אריק שרון.

יש לעצור את "עגלת אוסלו" המתדרדרת לפני שיהיה מאוחר מדי.

(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-62-00.html?tag=18-51-41).

להתחלה: חיים משגב, תלונה רשמית למוסדות לשכת עורכי הדין, ואחרים

למבוא: מי אתה, חיים משגב?

חיים משגב, כל "כתביו", חלק א'

חיים משגב, כל "כתביו", חלק ב'

חיים משגב, כל "כתביו", חלק ג'

חיים משגב, כל "כתביו", חלק ד'

חיים משגב, כל "כתביו", חלק ה'

אתה כאן: חיים משגב, כל "כתביו", חלק ו'

להתחלה: חיים משגב, תלונה רשמית למוסדות לשכת עורכי הדין, ואחרים

חזור למעלה

כתבו אלינו מפת האתר דף השער

---

עורכי דין

---