|
מי אתה,
עו"ד ד"ר
חיים משגב?
כל "כתביו", חלק ה'
ביום 10.8.2001, תחת הכותרת "הגיעה השעה להתפכח",
כותב משגב:
היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין איננו
חכם גדול, אם הוא חושב שהגשת כתבי אישום תסייע במלחמה נגד מה שאומרים חברי הכנסת המייצגים את האוכלוסיה
הפלשתינית.
הגיעה השעה להתפכח - וצריך לעשות את הדברים בחוכמה. הערבים אינם רוצים,
מן הסתם, לחיות במסגרת מדינית שהיא על-פי הגדרתה ביתו הלאומי של העם היהודי.
צריך להבין אותם – ובעיקר חשוב לזכור זאת בעת שבוחנים בזכוכית מגדלת את דברי
נציגיהם.
אחמד טיבי, או טאלב א-סנעא, לא יכולים להיות נאמנים לערכיה של מדינת היהודים –
ולתכלית שלשמה היא הוקמה. לכן, צריך להפסיק להתרגש מחדש בכל פעם שחבר כנסת ערבי,
זה או אחר, ולעניין זה אין כל הבדל של ממש ביניהם, מביע הזדהות עם המאבק של הערבים
המתגוררים בשכם או בטול-כרם ביהודים. הם רואים את עצמם כבני ה"עם
הפלשתיני", אם יש בכלל דבר כזה, למרות שהם מתגוררים בטייבה או בטירה או
באום אל-פאחם, ושום משפט פלילי לא ישנה זאת. נהפוך הוא: בית המשפט רק יהפוך
לבימה לתעמולה אנטי-יהודית בנוסח המקובל כיום בהרבה מדינות באירופה.
מה שחבל הוא, שרק בעקבות הסכמי אוסלו הנלוזים שאותם הביאו עלינו לרעה אנשים
לא ישרים, שהוליכו בכחש הרבה אנשים שחזון השלום באמת היה יקר לליבם, צפה
ועולה מציאות שאותה ביקשנו לדחוק לקרן זווית במשך עשרות שנים: הערבים שנשארו
בגבולות מדינת ישראל לאחר סיום מלחמת העצמאות שלנו – אלה שלא ברחו מן המקומות
שנכבשו על ידינו – רואים בנו, היהודים, אויבים שהשתלטו על קרקעותיהם, ושמו אותם,
את הערבים, בפינה שבה הם הרגישו, בלשון המעטה, לא נוח במיוחד.
עד שנת 1964, פחות או יותר, הם אף היו נתונים תחת משטר צבאי. ולמרות שניתנה להם
הזכות לבחור ולהיבחר לבית הנבחרים של המדינה היהודית, היה ברור לכולם שמדובר
בפיקציה ובמשחקי שווא בדמוקרטיה. נבחרי הציבור הערבי באותן שנים היו, ברובם
המכריע, משת"פים של רשויות השלטון – ולחלק מהם אף היה קשר הדוק למדי עם
השב"כ הישראלי. כל הערבים אומנם קיבלו אזרחות ישראלית, אבל לא היה ספק,
שביום מן הימים הציבור הזה, שהופלה לרעה בגלל העובדה שלרשויות המדינה היהודית
היה, מטבע הדברים, סדר יום ציוני-לאומי, יקום יום אחד, בעיקר לאחר שהפלורליזם
במדינה היהודית יקבל תאוצה ולגיטימציה, ויעלה לראש סדר היום הציבורי את עצם טיבו
של הקשר הבלתי טבעי הזה בין הישות הלאומית של העם היהודי לבין הערבים שנשארו
בתוכה בעל כורחם.
מלחמת ששת הימים – ובעיקר מעשי התרמית שנולדו בבית היוצר של יוסי ביילין וחבר
מרעיו – רק האיצו תהליך שהיה בלתי נמנע מלכתחילה.
כעת היא, איפוא, השעה להתפכח גם מן האשלייה ש"ערביי ישראל"
ישמשו יום אחד גשר לשלום עם מדינות ערב: האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל שמנתה לא
יותר ממאה וחמישים אלף ערבים ב-1949 מגיעה היום ליותר ממיליון נפש. חלק מן
ה"גידול הטבעי" נובע, כידוע, ממימוש "זכות השיבה" בדרכים
מדרכים שונות, שאת חלקן, לפחות, היינו יכולים למנוע, אילמלא העננה האנטי ציונית
שמאפילה את ימינו ומשבשת את אורחותינו.
מומחים לדמוגרפיה חוזים חזות קשה עוד יותר אם לא נצליח לייצור חיץ ברור כדי
למנוע זליגה ערבית בלתי פוסקת לתוך תחומי מדינת ישראל. ההתמודדות עם התחזיות
האלה איננה פשוטה – ובעיקר אם אנחנו רוצים לקיים ריבונות ישראלית על כל השטח
שממערב לירדן. הערבים שמתגוררים ביהודה ושומרון לא ייעלמו, כנראה, בעתיד הנראה
לעין וצריך לקוות שגם היהודים המתגוררים שם יישארו לנצח במקומותיהם. גם הערבים
שהם אזרחי המדינה היהודית לא מתכוונים, מן הסתם, להגר מפה לאחת מן המדינות
השכנות.
מכאן, שעלינו לעשות בעצמנו את מה שבכוחנו לעשות בנסיבות כאלה כדי להגן על עתידנו
באזור הזה מבלי להקים עלינו עולם ומלואו. שימוש נחוש, ללא פשרות, בחוק האזרחות,
תשי"ב-1952, הוא אחת האופציות.
ולהלן כמה הצעות קלות למימוש:
1. סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 צריך לעבור מן העולם. הסעיף הזה מאפשר
לכל אדם שנשוי לאדם בעל אזרחות ישראלית לקבל אזרחות ישראלית ללא כל בעיה, תוך
עקיפת כל המיגבלות האחרות המופיעות בסעיף 5 לחוק. אין צריך לומר, שביטול הסעיף
הזה ימנע את שטף הפלשתינים שמגיעים מכל רחבי העולם הערבי כדי למצוא במקומותינו
בת זוג כשרה (קרי: אחת שיש לה תעודת זהות ישראלית). מימוש "זכות
השיבה" בדרך הזאת כבר הוסיף לאוכלוסיית בעלי זכות הבחירה לכנסת מאות אלפי
מצביעים פלשתינים;
2. סעיף 11 לחוק קובע באילו נסיבות מותר לשר הפנים לבטל אזרחות; למשל, מותר לשר
הפנים לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים
למדינת ישראל. אין ספק שחבר כנסת או סתם אזרח שתומך בטרור נגד יהודים, בין
בדיבור ובין במעשה, צריך לאבד את אזרחותו הישראלית. אגב, הסעיף הזה אינו עושה
הבחנה בין יהודי לבין ערבי, ולכן לא הייתי שולל לגמרי אפשרות שהאזרחות תישלל יום
אחד גם מיהודי, אם הוא מביע "הבנה" להרג יהודים, או תובע להפוך את
מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה";
3. שר הפנים אף רשאי, על-פי החוק, לשלול את האזרחות ממי שזכה בה על יסוד פרטים
כוזבים, כדי ליהנות, למשל, משירותי הרווחה של המוסד לביטוח לאומי. די במכתב אחד.
אפילו אין צורך בהצהרה של בית משפט;
4. החוק אף מאפשר לטפל בכל אלה שהגיעו לכאן כתיירים או כפועלים ועתה הם מסתתרים
בכפרים הערביים, ממתינים לכלה, כדי לקבל במרמה אזרחות ישראלית.
באחת: מדינת ישראל הרי הוקמה לתכלית מאוד מסוימת. היא נועדה לשמש בית לאומי לעם
היהודי. כל כפירה בכך מהווה בעצם אינדיקציה לכך שהכופר אינו רשאי להיות אזרח
במדינת היהודים. הדברים הם פשוטים - ובכל מדינה בעולם המערבי יבינו אותנו.
בארה"ב, לדוגמא, האזרחות איננה נקנית באורח אוטומטי – והצהרת אמונים לחוקתה
של ארה"ב היא מן הדרישות שמציבים השלטונות בפני מי שרוצה להיות אזרח.
לעניין זה, מגילת העצמאות שלנו היא מעין "כתב הכתובה" בין האזרח לבין
מדינת ישראל, ומי שאינו רוצה להכיר בחיוניותה צריך לאבד את אזרחותו על כל המשתמע
מכך.
אין לגרש, כמובן, איש מביתו, אבל צריך לשלול את האזרחות מכל מי שאיננו רוצה
לחיות במדינה היהודית - ולמעשה רואה במגורים בה מעין שלב ביניים עד אשר
"אחיו הפלשתינים" ישתלטו עליה בדרך זו או אחרת, או עד אשר יתבטל
צביונה היהודי, כתקוותם של כמה יהודים ממחנה השמאל הרדיקאלי.
אגב, דווקא הבריטים נהגו לגרש מן הארץ בחזרה ל"אימא רוסיה" בולשביקים
מן הסוג הניאו-קומוניסטי כדי להיפטר מיסודות שביקשו לייצר אנרכיה בכל מחיר.
בקיצור, הגיעה השעה לעשות את מה שעלינו לעשות כדי לשמור על צביונה היהודי של
מדינת ישראל ולהגן עליה מפני מחריביה ומהרסיה מבית.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-584-00.html?tag=10-33-43).
ביום 27.7.2001, תחת הכותרת "כרמי גילון
לא ראוי למינוי שגריר", וכותרת-המשנה "כיצד
שמעון פרס מאכיל אותנו מרורים", כותב משגב:
כרמי גילון לא היה ראוי מלכתחילה – ולא בגלל
מה שהוא אמר בראיון עיתונאי על האופן שבו יש, או ראוי, לחקור חשודים – לייצג את
מדינת ישראל. שמעון פרס, שר החוץ, באטימותו הידועה, זו שכבר הוליכה את
כולנו אל עברי פי-פחת, מינה אותו לתפקיד של שגריר, למרות הכתם האיום והנורא
שדבק בו; והרי אין אדם האחראי יותר ממנו, פיקודית, מיניסטריאלית, לרצח יצחק
רבין.
הוא היה ראש השב"כ ביום שבו יגאל עמיר ירה לעברו של ראש הממשלה בכיכר מלכי
ישראל. כל המידע הצריך לעניין הזה היה, או היה צריך להיות, בידיו. אבישי רביב,
אחד מן הפרובוקטורים שפעלו מטעמו בקרב "חוגי הימין", דיווח באורח שוטף
למפעיליו. הוא אף זכה למחילה רבתי על עבירותיו הרבות מידיה המסורות של פרקליטת
המדינה דאז.
למרות זאת, באקט תמוה ומעורר שאלות לא פשוטות, החליט כרמי גילון להיעדר מן
הארץ דווקא בלילה שבו עמדה להיערך "עצרת השלום" בכיכר מלכי ישראל.
רבים תוהים על כך עד היום. בוועדת החקירה הממלכתית, בראשותו של נשיא בית המשפט
העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת. היועץ המשפטי
לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, עוד דמות מעוררת רחמים, השתתף בכל הישיבות של
ועדת החקירה הממלכתית, תוך ניגוד עניינים תמוה למדי, אך גם הוא לא מצא
לנכון לעורר את השאלה המרכזית: מה חלקו האמיתי של כרמי גילון בשרשרת האירועים
שקדמו לרצח ראש הממשלה, ומדוע אין הוא נחקר על כך באופן ממוקד.
ודוק: אם מרגלית הר-שפי יכולה היתה למנוע את רצח ראש הממשלה על-ידי "שיחת
טלפון אחת", כהתבטאותו של השופט מישאל חשין, מה יש לומר על ראש השב"כ
שהאינפורמציה זרמה אליו ללא הרף מסוכניו השתולים; במיוחד אם זוכרים שהוא בחר
להיעלם בליל הרצח בעיר האורות – בירת צרפת.
אכן, השאלות הן נוקבות, ולא בכדי הן מוסיפות שמן למדורת הקונספירציה שמסרבת
לדעוך במשך כל השנים הללו. פשוט קשה להאמין שהמוסד שבראשו עמד כרמי גילון,
שיכולתו המופלאה מוכחת בכל יום מחדש, לא ידע על קיומו של יגאל עמיר ועל
תוכניותיו. הדברים היו גלויים בפני כל. לא רק מרגלית הר-שפי שמעה את הדברים. היו
גם חגי עמיר, אחיו של יגאל עמיר, והיה גם חברו, דרור עדני; והיו רבים אחרים.
אבישי רביב, שכונה בפי מפעיליו בשב"כ "שמפניה", מואשם עתה בבית
המשפט השלום בירושלים באי מניעת פשע. המשפט יתחיל, כנראה, יום אחד, ואז יש להניח
שטענת ההגנה שלו תהיה, שהוא דווקא כן ניסה למנוע את הרצח, בכך שדיווח למי שדיווח
במוסד שבראשו עמד אז כרמי גילון.
אם טענתו של אבישי רביב תתקבל בבית המשפט, כרמי גילון יצטרך לענות על הרבה מאוד
שאלות ביחבא"ל, היחידה שבראשה עמד עד לא מכבר ניצב משה מזרחי (כיום ראש אגף
החקירות במשטרת ישראל); ואז, גם אם בדנמרק יסכימו לבסוף לקבלו כשגריר, ולהימנע
ממעצרו בגין עבירות-לכאורה על אמנת ג'נבה, מישהו אצלנו יבקש ממנו להתכבד ולחזור
ארצה – כדי לבקר במשרדים הנמצאים במשטרת פתח תקוה.
אבל את שמעון פרס, הבלתי נלאה, כל זה, כנראה, לא כל כך מעניין. השמועה
אומרת שהוא ביקש לאייש באחר את מישרתו של כרמי גילון ב"מרכז פרס
לשלום" – ולשם כך הוא מיהר למצוא לכרמי גילון תפקיד אחר. העובדה שכרמי
גילון מתאים לתפקיד של שגריר – בכל מדינה שהיא – בערך כמו שהוא התאים לתפקיד ראש
השב"כ, עניינה את שמעון פרס, אבי-אבות אסון אוסלו, הרבה פחות.
כעת בא שר המשפטים של דנמרק, פרנק יינסן, ומצהיר שכרמי גילון ייעצר אם הוא יגיע
לדנמרק. שמעון פרס, איש נחוש בדעתו, כידוע, עומד על המינוי. הוא חס עתה על
כבודו. לא על כבוד כולנו. לא על כבודו של כרמי גילון. רק על כבודו-שלו. זאת
הסיבה היחידה שבגללה אין הוא מבטל את המינוי הרע של כרמי גילון.
וזאת כבר הבעייה של כולנו. לא מעכשיו. מזה עשרות שנים. לשמעון פרס יש רק
אלוהים אחד. קוראים לו שמעון פרס. הוא מאזין רק לאלוהים הזה. כך הוא נהג
כאשר הוא טירפד את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בתחילת שנות ה-80', בימי שלטונו של
מנחם בגין ז"ל, וכך הוא נהג כאשר יצחק שמיר, יבדל"א, היה ראש הממשלה,
בעת שהוא חזר מצוייד ב"הסכם לונדון" עם המלך חוסיין, וכך הוא נהג עם
יצחק רבין, בשעה שהוא ניהל מו"מ מאחורי גבו עם ארגוני הטרור - מהלך שהוביל
להסכמי אוסלו הארורים.
דומה שהגיעה השעה לבקש, בכל הנימוס האפשרי, משמעון פרס לפרוש לגימלאות. כבר
חמישים שנה הוא מאכיל אותנו במרורים. משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת
ישראל, תיעב אותו. גולדה מאיר אמרה עליו – וזה ציטוט מדוייק –
ש"התניתי את השתתפותי בממשלה בהרחקתו של שמעון פרס מכל עמדה ביטחונית
רגישה".
אין אפילו ראש ממשלה אחד שאמר עליו מילה טובה. כל הסיפורים על
התפייסות-כביכול בינו לבין יצחק רבין הם שקר אחד גדול. הברית ביניהם התבססה על
הונאה עצמית ועל הונאת הרבים. חלק מן התרמית הזאת היתה הפצת השקרים בדבר
ההתפייסות הגדולה.
אריאל שרון, אם הוא חפץ לשרוד פוליטית, צריך לסלק אותו מממשלתו.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-577-00.html?tag=10-46-14).
ביום 3.8.2001, תחת הכותרת "עבודה טובה עשתה הוועדה למינוי שופטים",
וכותרת-המשנה "גם בית המשפט העליון כפוף לביקורת", כותב משגב:
עבודה טובה עשתה הפעם הוועדה למינוי שופטים.
אינני מכיר, כמובן, את כל השופטים החדשים שמונו, אבל על אלה שאני מכיר אני יכול
לומר רק דברים טובים. הם מונו לא בגלל קשרים, כמאמרו הלא בדוק של שר המשפטים,
שניסה להטיל דופי, בגלל רצון להיות פופוליסטי, במאות השופטים שכבר מכהנים במערכת
המשפט, אלא בגלל כישוריהם.
יהיו, כמובן, כאלה שיטענו כנגדי, שאלה סתם דברי חנופה. אבל לי, אישית, זה בכלל
לא איכפת. כאשר יוצאים דברים טובים מתחת ידן של רשויות השלטון, ובמקרה של הוועדה
לבחירת שופטים המדובר באורגן המורכב מכל שלוש זרועות השלטון, צריך לומר זאת מכל
הלב.
מערכת המשפט ספגה ביקורת רבה, שחלקה היה בוודאי מוצדק, בשנים האחרונות. לחלק
ממנה אחראי, מן הסתם, בית המשפט העליון, שעשה בוואקום השלטוני-מערכתי הקיים מזה
שנים רבות במדינה שלנו, בגלל הווירוס הפוסט-ציוני המכרסם בנו ללא רחם, כמעט
כבתוך שלו. לאחרונה חלה אמנם רגרסיה מסויימת - בגלל לחץ ציבורי לגמרי לא
מתון - אבל עדיין ניתן לומר שהפוליטיזציה פוגעת לא מעט ביוקרתו של המוסד הזה
שהוא, עדיין, מן הגורמים האיתנים ביותר בחיינו.
אין לי ספק, אגב, שלמהפך בדרך התנהלותה של הוועדה לבחירת שופטים גרמו הפעם שני
אנשים: שר המשפטים החדש וחבר הכנסת בני אלון. אמנם היו רינונים על כך שהעובדה
שאחיו, עו"ד ספי אלון, מועמד לכהונה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, תפגום
בכושר התנגדותו לכמה מנוהגיה של הוועדה שאליה הוא הצטרף רק לאחרונה, אבל דומה
שגם המועמדות הזאת, שהיתה ראויה בעיני ללא שום קשר לקונוטציה הפוליטית שהתלוותה
אליה, היתה תולדה של החשש של נשיא בית המשפט העליון מפני הביקורת הציבורית
הגוברת והולכת על פסיקותיו ועל כמה ממעשיו. האחרון שבהם, למי שאינו זוכר,
קשור במעורבותו בהליכי החקיקה בכנסת – ובנוכחותו בחדר הישיבות בעת שוועדת חוקה
חוק ומשפט הצביעה על ההצעה להגדיל את סמכויותיו של בית משפט השלום. במהלך הזה
ראו רבים, ובצדק, מעין כביש עוקף כנסת, שכן בכך, למעשה, החל תהליך יישומן של
המלצות ועדת אור לרפורמה בכל מערכת המשפט; המלצות, שלהן יש, כידוע, הרבה
מתנגדים. רבים רואים בהן ניסיון של אהרן ברק להפוך את בית המשפט העליון למעין
בית משפט לחוקה, שיהיה פטור, במרכאות כפולות ומכופלות, מ"מצוקות היום-יום"
לטובת הקדשת מירב זמנו לטיפול בשאלות ערכיות כלל-לאומיות.
דבר אחד בכל זאת ראוי שייאמר כבר עתה: כל נושא מישרה, שלטונית או שיפוטית,
צריך לעמוד, מעת לעת, בפני ביקורת ציבורית. שום חסינות איננה ראויה בעניין זה.
ל"פרות קדושות" אין עוד מקום בחייה של מדינה מתוקנת. גם בית המשפט
העליון של מדינת ישראל ראוי לו שיזכור את הדברים. אומנם, עדיין, הפניה צריכה
להיעשות אל הערכאה הזאת, בשיבתה כבית דין גבוה לצדק, גם כאשר שופטי בית המשפט
העליון הם אלה שצריכים לעמוד למבחן הנאותות הציבורית. אולם שוב אין אלה,
השופטים הנכבדים, נוהגים בפונים אליהם, בעינייניהם-הם, באותה רמה של התנערות
מזלזלת כבעבר.
בזמנו, היה זה העיתונאי יואב יצחק, שבאתרו אני מתארח עתה, מי שאילץ את מערכת
המשפט, שנהגה עד אז כמו איזו גילדה מימי הביניים, לפרסם את שמות המועמדים לשפיטה
מראש, ולא בדיעבד, וכן להתקין כללים אחרים הנוגעים לאופן תיפקודה של הוועדה
לבחירת שופטים. הפעם היה זה נועם פדרמן. הוא פשוט כפה על אהרן ברק ועל דליה
דורנר לעזוב את חדר הישיבות של הוועדה לבחירת שופטים כאשר הועלתה להצבעה
מועמדותה של אילה פרוקצ'יה. לא שהדבר שינה את תוצאות ההצבעה – אבל, לפחות, אהרן
ברק ודליה דורנר הרגישו שאף הם אינם חסינים מפני עינו הצופייה של הציבור.
אגב, עוד אחד מסימני העת האחרונה: התחייבותו של יצחק זמיר, מי שפרש רק
לאחרונה מבית המשפט העליון, שהמשאב הציבורי הזה, שנקרא מקום התמחות בבית המשפט
העליון, שוב לא ינוצל לרעה, כבעבר, בידי שופטיו. מעניין מדוע לא הבינו
זאת השופטים, לדורותיהם, בעצמם? מדוע צריך היה הציבור לזעוק חמס עד אשר אלה
שמופקדים על תקינותן של כל מערכות השלטון האחרות הבינו שהם חומסים, למעשה, מה
שאיננו שייך להם?
מכל מקום, עידן החשאיות, המעוותת, הבולשביקית מעצם טיבה, הסתיים גם במערכת
המשפט שלנו. הכל גלוי וידוע עתה מראש. שמם של המועמדים לכהן בתפקידי שפיטה,
ללא כל אפשרות ממשית לחרטה או לבחינה מחדש, כמו שמקובל לגבי כל נושא מישרה
ציבורית, מתפרסם בעוד מועד. הנימוקים, בעד ונגד, אף הם אינם חסויים. לכל אחד יש
את הזכות לבחון לאור השמש את טיבם של החפצים בתפקיד שעוצמה כה רבה מתלווה אליו.
שר המשפטים, הידוע בבוטות המילולית שלו, דבר שהתגלה גם בפרשת החנינה של
מרגלית הר-שפי, הצהיר מראש מה יהיו שיקוליו בבואו לאייש שתיים מן המישרות שהתפנו
בבית המשפט העליון. בכך הוא עשה, מן הסתם, עוול לא קטן לאדמונד לוי. ההצהרה
שהוא רוצה בו בגלל שהוא מעדות המזרח ובגלל הכיפה שהוא חובש היתה פשוט לא ראוייה.
אדמונד לוי הינו שופט טוב, מבין דבר, בעל לב שומע ואוזן קשובה, והוא ראוי לשבת
בבית המשפט העליון בלי שום קשר לכיפה שלו או למקום שבו הוא נולד. אבל שר
המשפטים, כמו כל פוליטיקאי, קודם מדבר – ורק אחר חושב.
יכולתי, כמובן, להפליג בשיבחם של עוד רבים מן השופטים החדשים - אבל אני רוצה
לומר דבר אחד, או שניים, רק על שלושה מן השופטים שהתמנו לבית המשפט המחוזי בתל
אביב, ואני מתכוון לצבי גורפינקל, לזכריה כספי ולאורי שוהם. כל השלושה היו בעברם
במערכת הצבאית, ומתוך היכרותי עם המערכת הזאת אני יכול לומר שהיא מגדלת משפטנים
מעולים. רבים מהם כבר נמצאים במערכות האזרחיות – ודומה שאין אדם שיכול לומר שהוא
לא מצא אוזן קשבת אצלם, ונכונות לזכות נאשמים כאשר יש מקום לכך. אינני רוצה
להזכיר שמות אחרים, של שופטים מכהנים, מתוך חשש שאולי אשכח מישהו, אולם אין לי
ספק שבית המשפט המחוזי בתל אביב - ואינני יודע אם הדבר קרה במתכוון או בהיסח
הדעת - זכה לתוספת כוח מן המעלה הראשונה.
טוב שאפשר, לפעמים, לומר גם מילים טובים. חבל שזה לא קורה לעתים יותר קרובות.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-576-00.html?tag=12-27-53).
ביום 12.7.2001, תחת הכותרת "תורת הכזבים של אדריכלי מדיניות השמאל", כותב משגב:
הצבע חזר לפניהם של חסידיו השוטים של מחנה השמאל בזכותם של שרלטני הקהילייה
האירופית. דליה איציק שוב יכולה לצקצק בלשונה ולהזהיר את ראש הממשלה, שבה
היא מכהנת בחסדו, שהוא עוד עלול למצוא את עצמו בודד מול פניה של ועדת חקירה
ממלכתית, אם חלילה הוא יעשה את מה שהוא בעצם הבטיח למיליוני בוחריו; לא שמעון
פרס, מי שחזונו הוביל את העם היהודי עד עברי פי פחת וגרם, בעקיפין, למותם של
מאות יהודים בפעולות טרור; לא יוסי ביילין, מי שאחראי ישירות לתרמית הגדולה; לא
כוהני הבולשביזם הראדיקלי, פרופסורים וסופרים, אלה שממשיכים להרעיל את נפשותיהם
של תלמידיהם בבתי האולפנא בתורותיהם הניהיליסטיות, הפוסט ציוניות, שהשקר והתעתוע
מבעבעים בהן באין מפריע.
אז למה, בעצם, שהערבים יחדלו להניח מטעני חבלה ולשלוח מכוניות תופת לרחובות
הערים, אם עיתונאים כמו יגאל סרנה ותום שגב, גדעון לוי ואמירה הס, אכולי
האיבה לכל מה שנמצא מחוץ למחנה הסהרורי שלהם, שוב מהינים לפזר אשליות שווא ולהלך
אימים על הציבור, ואף טורחים להודיע לראש הממשלה שהוא צפוי להיקרא יום אחד
לעמוד בפני בית הדין בהאג, כ"פושע מלחמה", אם הוא לא יישמע, רחמנא
ליצלן, ל"עצותיהם"?
צריך פשוט להאזין לאנשים האלה, גרפומנים בגרוש, מי שהשינאה לתהליך הציוני
זורמת בעורקיהם כמו משקה שנרכש בבתי מרזח שקירותיהם מרוחים בצואה, כדי להבין
שסיכוייו של העם היהודי לשרוד במקום הזה הולכים ופוחתים. לא בגלל הערבים. בגלל
חסידי "מחנה השלום", הבלתי שפוי, זה שלא היסס להמר על גורלה של
הישות הציונית העצמאית וגרם לה, מעצם טיבו הבלתי רציונאלי, המשיחי, נזקים
כמעט בלתי הפיכים.
הצרה היא שגם עתה, לאחר שיאסר ערפאת חשף את כוונותיו, אולי מוקדם מכפי שהוא
התכוון לעשות, הם ממשיכים להפיץ את תורת הכזבים שלהם כפי שהם עשו בעבר;
מתוך תקווה, שאין הם יכולים להסתיר אותה מרוב להיטות, להפוך את מדינת ישראל
לגוף רופס וכנוע שייאלץ, בסופו של דבר, לקבל תכתיב שיכפה עליו נסיגה לקווי
"תוכנית החלוקה" משנת 1947 והתרת שובם של מיליוני פליטים למקומות
יישוב יהודיים, דבר שיביא, כמובן, את הקץ על ביתו הלאומי של העם היהודי.
לטעמם, של האנשים המופרעים האלה, מי שכשל לפני הבחירות, בקמפ דייויד, היה
אהוד ברק. הוא פשוט לא הציע די. היה עליו, לשיטתם, למתוח את צווארו הרבה יותר
כדי שהמאכלת תוכל לגזור ביתר יעילות – והרבה יותר מהר. חוצפתם אינה יודעת
גבולות. מי שסבר שמבוכה והתלבטות ישתקו אותם לזמן מה לא מכיר את אופיים. אין להם
שום עכבות.
הראדיקליזם שלהם אף פעם לא מפסיק לשלוח גרורות. הם תמיד מוכנים לבגוד
ולהסגיר, להלשין ולרגל, ולעשות כל מעשה תועבה כדי להצדיק את קיומם הניהיליסטי.
חרטה איננה מילה שהלקסיקון שלהם מכיר. הם תמיד מוכנים להטיף ל"מלחמת
אזרחים". צודק רק מי שחושב כמותם. כל האחרים – מוקצים.
אסור לתת להם להרעיל את בארותיו של הרוב הציוני-היהודי. לא עוד. הגיעה
השעה לחשוף את פרצופם האמיתי. הפוסט-ציונות שלהם היא רק מסווה. הם אף פעם לא
היו באמת ציונים. הם תמיד ראו בלאומיות היהודית משהו מגונה. הזחילה בביבים
היתה תמיד עדיפה בעיניהם.
הם לא רצו במדינה יהודית לפני שהבריטים עזבו את ארץ ישראל ב-14 במאי 1948 – והם
לא רוצים בה עתה. מה שהם, בעצם, רוצים כעת הוא לכרסם בחוסנו של הרוב הציוני –
ולהחזיר את הגלגל לאחור. לימים של טרם-מדינה. לימי הכלניות העליזים. לתקופה שבה
הם יכולים היו לסייע באין מפריע לערבים – ולהסגיר לידי הבריטים את מי שלא חשב
כמותם.
צריך פשוט להאזין להם; לא לערבים; לחסידים השוטים של "תורת השלבים
היהודית". יש להם משנה סדורה. עוד נסיגה ועוד נסיגה. עוד התרפסות
ועוד ליקוק. עד שהגולל ייסתם על העצמאות היהודית בארץ ישראל. את התורה הזאת
הם מפיצים בכל העולם ומזינים בה את אש האנטישמיות והשינאה למדינה היהודית
וליהודים. מאמריהם מתורגמים בידי גדולי האנטישמים, ואלה אינם צריכים להוסיף להם
אפילו מילה אחת כדי לחזור ולגלגלם ברחבי תבל כתורתם-הם.
צריך להיזהר מהם כמו מן המים העכורים הזורמים מברזינו – ואולי אפילו
יותר. חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו, ולכן צריך פשוט להצביע עליהם
- ולגלות את קלונם ברבים.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-410-00.html?tag=12-42-40).
ביום 28.6.2001, תחת הכותרת "הצביעות חוגגת סביב חתונת דרעי"
וכותרת-המשנה "חתונת ההפגנה", כותב משגב:
הצביעות חוגגת בימים האלה במלוא עוזה: מאמרי
השיטנה מתגלגלים להם מעל דפי העיתונים, כשלכל ברור שהמאבק הוא לא על שלטון החוק,
רחמנא ליצלן, אלא על משהו אחר לגמרי. אריה דרעי מסמל עבור רבים, בעיקר בקרב אליטה מסוימת, את ההשתחררות
האולטימטיבית מכבלי הבולשביזם המפא"יניקי המאוס.
קשה להם לקבל את זה, ליוצאי חלציו של "מעמד הפועלים", אלה שידעו כל
חייהם רק לשלוט ורק להורות לאחרים נורמות של כניעה לתכתיבים אידיאולוגיים,
שאולי קמה במדינת ישראל אצולה מסוג חדש; שכבה של מנהיגים שאינם קופצים לדום
כל אימת שהפוליטרוקים שלהם מנסים להכתיב את סדר היום הלאומי.
שר המשפטים מנסה לומר את הדברים, בלשון כבדה ולא מיומנת די הצורך. אולם כאשר
הוא מדבר על שינוי הדרך שבה ייבחרו שופטי בית המשפט העליון ועל שקיפות, הוא
בוודאי מתכוון להתנערות מן הכבלים שרבים מאוד סובלים מהם, אולי מאז שדוד
בן-גוריון ניסה להשליט כאן משטר של סתימת פיות. יורשיו, בוודאי לא היו טובים
ממנו, ויעידו על כך כל מי שסבורים שהתקשורת של מדינת ישראל נשלטת בידי כת
מאוד מצומצמת, טוטאליטארית במהותה, שמנסה להכתיב לכולנו אידיאולוגיה שמיובאת
משדות זרים.
אריה דרעי, בדרכו שלו, ניסה ללכת במסלול משלו, אולם המערכות המיומנות, של
אלה שאף פעם לא עזבו, למעשה, את הגה השלטון, גם כאשר ראשי הממשלות החליפו צבעים,
מיהרו לטחון אותו ולשחוק אותו עד דק.
העמדתו לדין בגין עבירות שכמותן עברו במשך עשרות שנים כל מנהיגי המפלגות,
לרבות כמה מן השרים שיושבים עתה ליד שולחן הממשלה, הייתה מתוכננת עד לפרטי
פרטים. עד המדינה, ש"בושל" בידי בכירי הפרקליטות, לא נולד במקרה.
הטכניקה ידועה בכל העולם הבולשביקי. מלשינים ופרובוקטורים ועדי מדינה, שאותם
מוצאים, בדרך כלל, רק בביבי שופכין, מסתובבים בכל מדינה טוטאליטארית. לא
בארה"ב ולא באנגליה. שם מקיאה אותם המערכת המשפטית מקרבה בלי הרבה
סנטימנטים.
אבל השאלה הזאת איננה עומדת כרגע על הפרק. אם יהיה, או לא יהיה, משפט חוזר
לאריה דרעי, זו כבר שאלה פוליטית. אהרן ברק יכריע בעניין זה לא רק על-פי פרמטרים
משפטיים. לפחות בכך אין לי ספק. בהיותו נמנה על אותה אליטה המנסה עתה בכל כוחה
לאחוז בקרנות המזבח, לפני שרוח עזה תטלטל אותה, ביחד עם כל אלה שהובילו אותנו אל
עברי פי אסון, מאז שתרמית אוסלו באה לאוויר העולם, הוא נאבק עתה על בלעדיות
שלטונו.
ההצעה להקים בית משפט לחוקה בוודאי מקוממת את שופטיו של בית המשפט העליון –
ובמיוחד את נשיאו. הם רואים בה ניסיון, גם אם הוא לגיטימי, לשנות את סדר הכוחות
שהיה קיים במקומותינו מאז שהוכרז על הקמתה של המדינה היהודית, ולהעמיד בראש הפירמידה
ערכים מסוג שהם לא היו מוכנים להכיר בקיומם עד כה.
אריה דרעי הזמין לחגיגת הנישואין של בתו רבים מאלה שעומדים היום בראש מאבק שעלול
להסתיים בניצחון גדול – או בכישלונו של הניסיון הציוני לחדש את עצמאותו של העם
היהודי. אינני יודע כמה מן המוזמנים יירתעו מפני זעמם של כותבי הטורים, אלה
שרואים בעיניים כלות כיצד העוצמה נשמטת מידיהם, אבל צריך לקוות שהרוב המכריע
יראה בעצם ההגעה לטקס החגיגי מעין הבעת התרסה כלפי כל מה שכה מאוס על רבים מן
המוזמנים.
הגיעה העת לומר זאת, לכל המתיפייפים, שהרוב היהודי בארץ ישראל שוב אינו מפחד
מהם. ביטויים כמו "שלטון החוק", או "עליונות המשפט",
ועוד כיוצא באלה, כאשר הם מיושמים באורח סלקטיבי, מאבדים מתוקפם ומחוסנם, ולכן
אף אחד לא ראוי להישמע בטענה שמי שיגיע למרכז הקונגרסים מכרסם בהם.
יותר ויותר אנשים מבינים את זה עתה, כאשר הם מאזינים לפואד בן-אליעזר, מי שנבחר
לתפקידו במרכז מפלגת העבודה, למרות, וחרף, קופת השרצים התלויה לו מאחוריו; על
חלקה, לפחות, הצביעה בזמנו מבקרת המדינה דאז, השופטת מרים בן-פורת, מבלי שמאן
דהוא יסמן אותו כאויב הציבור מספר אחת, כמו שעושים לאריה דרעי.
מכל מקום, כעת אין עוד ספק, רק כאשר השלטון יעבור באמת לידי מנהיגיו של המחנה
השפוי, זה שאינו הוזה או שוגה בשיגיונות שווא, אפשר יהיה, אולי, להתחיל את
הספירה מחדש.
____________________
הכותב, ד"ר חיים משגב, הוזמן לחתונה והודיע על השתתפותו בה.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-332-00.html?tag=13-11-03).
ביום 19.6.2001, תחת הכותרת "האשמים בהתגוללות ה-בי.בי.סי. על אריאל שרון", כותב משגב:
הטענות שיש לרבים כנגד תוכנית הטלוויזיה של
הבי.בי.סי. הן צודקות בעיקרן – אבל את עיקר חיצי הזעם יש להפנות כלפי מחנה
הביילינים והיוסי שרידים בישראל. הוא זה שכינס "400,000 מפגינים"
בכיכר מלכי ישראל בעיצומה של המלחמה על שלום הגליל, והוא זה שקרא לאריאל שרון "רוצח"
גם במהלכה של מערכת הבחירות האחרונה – מערכה שבה הוכה מחנה השמאל בישראל שוק על
ירך וקלונו נחשף במלוא כיעורו.
אולם את עיקר הביקורת צריך להפנות – ולעולם אין זה מאוחר מדי – כלפי דרכי
התנהלותה של ועדת החקירה הממלכתית, זו שהתמנתה בזמנו בלחצם של "מפגיני כיכר
מלכי ישראל" המחוצפים, אלה שהטילו שיקוצים בחיילי צה"ל ובמפקדיו
בעיצומה של מלחמה, כדי לרצות את אוכלי הנבלות בקרב "מחנה השלום";
ביטוי שאול מעולם הטוטאליטריזם והרודנות הסטאלינסטית. ממצאיה של ועדת החקירה
הממלכתית, ככל שיש להם ערך משפטי-היסטורי, או ערך כלשהו, הרי שהן שימשו עתה את
תחקירני הבי.בי.סי. – והם אלה ששימשו, בפועל, את חומר הבעירה למעשה הנבלה
שנעשה בתוככי רשת הטלוויזיה הכי אנטישמית בעולם.
בספר שפורסם לאחרונה בידי עורך הדין יוסי דר, איש שב"כ לשעבר, הנקרא
"צדק של פלנגות", מופנית אצבע מאשימה כלפי האיש הדומיננטי בוועדה,
הלוא הוא נשיא בית המשפט העליון דהיום. הוועדה הורכבה, בזמנו, משלושה אנשים:
יו"ר הוועדה היה נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק כהן, שהיה קרוב לשנתו
השבעים ועמד לפני פרישה; אלוף (במיל.) יונה אפרת שלא היה לו, למעשה, כל תפקיד של
ממש, לאור הסוגיות שנבחנו בוועדת החקירה הממלכתית, שכן אלה היו, ביסודן, משפטיות
ולא צבאיות. והשופט אהרן ברק, מי ששימש יועץ משפטי לממשלה עד לשנת 1978, והיה,
למעשה, יד ימינו של מנחם בגין, ראש הממשלה, במשך תקופה ארוכה מאוד.
על מקומו של אהרן ברק בוועדת החקירה אומר עו"ד יוסי דר את הדברים שיצוטטו
להלן, וכמו שכבר נאמר בידי קדמונינו כל המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם:
"השופט אהרן ברק... עשה עבודתו בוועדה תוך ניגוד אינטרסים ומשוא פנים חמור
ביותר. כתוצאה ממשוא הפנים של השופט ברק שובשה עבודת הוועדה לחלוטין ונגרם עיוות
דין ועוול קשה לאנשים שנפגעו על-ידה. התוצאה בעקבות ניגוד האינטרסים ומשוא הפנים
של השופט ברק - וכמובן בעקבות השיבוש, עיוות הדין והעוול - הינה שדו"ח
הוועדה, מסקנותיה והמלצותיה פסולים מכל וכל ..."
חלק נכבד מן הטרוניות כלפי השופט אהרן ברק מתייחס לחלקו ב"זיכויו"
של מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, ולימים שופט בבית המשפט העליון, יצחק זמיר.
הלה, כך מסתבר, היה נוכח בישיבת הממשלה ביום 16.9.82, ישיבה שבה הוזהרו הנוכחים,
בידי הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, ובידי השר הצעיר דוד לוי, בפני האפשרות
שהפלנגות הנוצריות ינקמו את רצח בשיר ג'ומייל, מי שנבחר לתפקיד נשיא לבנון, וטרם
הספיק להיכנס לתפקידו. הרצח בוצע ביום 14.9.82, וצה"ל נכנס למערב בירות
למחרת היום. יום לאחר מכן נכנסו הפלגנות הנוצריות למחנות הפליטים במערב ביירות.
כל הנוכחים באותה ישיבת ממשלה, ששימשה את ועדת החקירה הממלכתית בסיס כדי להטיל
אחריות עקיפה, מיניסטריאלית, על כמה אנשים, ובכללם על אריאל שרון, שמעו את דברי
האזהרה. אולם היה שם אדם אחד, שתפקידו היה להקים קול זעקה ולומר שיש לעצור
מייד, משפטית ומוסרית, את מהלך הכניסה של הפלנגות למחנות הפליטים מחשש שייעשו
בהם מעשים לא-ראויים – ובגלל שדגל שחור מתנוסס מעל ההיתר שניתן לכניסתם. היה זה,
כמובן, היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר.
תום שגב, מעיתון הארץ, שגם אליו הגיע ספרו של עורך הדין יוסי דר, "צדק של
פלנגות", ביקש לבדוק את הדברים. ואכן נמסר לו שיצחק זמיר באמת נכח באותה
ישיבה של הממשלה. מדוע, אם כך, לא זומן לוועדת החקירה הממלכתית, ואיך קרה שלא
נשלח אליו "מכתב אזהרה", כמקובל במקרים אלה?
עוה"ד יוסי דר מפנה, כמובן, אצבע מאשימה כלפי אהרן ברק, ידידו הקרוב של
יצחק זמיר, וטוען, בין השאר, שזאת היא אחת הסיבות לכך שהוא הגיע למסקנה שמהלכיה
של הוועדה היו משובשים – ושבגלל זאת נגרם עיוות דין חמור ועוול קשה לאנשים
שנפגעו על-ידה.
הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא שברחבי העולם, לשמחת ליבם של היוסי שרידים
והביילינים, פשטה מאז הדעה שאריאל שרון "אשם" ברצח שביצעו נוצרים
במוסלמים אלפי קילומטרים מירושלים.
אבל לבריטים, שהאנטישמיות היתה תמיד לחם חוקם, עוד בתקופת המנדט, שעה שהם שיתפו
פעולה עם ראשי הכנופיות הערביות, ומנעו את כניסתם של יהודים לארץ ישראל, ערב
תחילתה של מלחמת העולם השניה, אפשר לומר זאת: אחריות עקיפה ניתן להטיל גם על
ראשי הממשל הבריטי, בגין השמדתם של מיליוני יהודים. הרי הם היו אלה שמנעו בעד
יהודי אירופה מלברוח מן התופת הנאצית, והם היו אלה שנמנעו מלהפציץ את מסילות
הברזל שהוליכו את רכבות המוות ובהן יהודים שהובלו לטבח בכבשנים.
צביעות יש בכל מקום, אולם כאשר הצביעות חוברת לרשעות, ובמקרה של הבריטים, גם
לאנטישמיות, מה נותר ליוסי שרידים ולביילינים לעשות, אם לא לשמוח ולעלוץ, ולכשכש
בזנבם?
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-313-00.html?tag=13-24-02).
ביום 11.8.2001, תחת הכותרת "סיסמאות השקר בפרשת אהוד יתום"
וכותרת-המשנה "", כותב משגב:
מחול השדים כבר החל: עוד לא יבשה הדיו על כתב מינויו של אהוד יתום לתפקיד
יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וראש מטהו לעניין זה, וכבר יצאה בת קול מלשכתו של
יוסי שריד הקוראת לאריאל שרון לשקול מחדש את המינוי.
עד ששורות אלה יראו אור, אני בטוח שעוד כמה מבוגרי אוסלו, אלה שהביאו את מדינתו
של העם היהודי, מתוך רשלנות, אם לא בגלל סיבות שעליהן עוד אומר כמה מילים לאחר
מכן, עד לעברי פי התהום, יצאו בחמת זעם כנגד המינוי הזה.
לא, חלילה, משום שסדרי מינהל תקין בוערים בעצמותיהם, אלא בגלל שיש בהם כמיהה,
כמעט אובססיבית, לראות בהיחלשותה של מדינת ישראל ובהתבוססותה בדמיה, כדי שהם
יוכלו לדרוש כניעה מוחלטת לכנופיות הטרור של ה"רשות הפלשתינית", ולתבוע
את הסתלקותה מן "השטחים". מכאן הרי נובעות סיסמאות השקר שלהם
שבבסיסן הטענה שלסכסוך הזה יש רק "פתרון מדיני", ושרק אם יסולקו
מבתיהם היהודים המתגוררים ביהודה ובשומרון, ובמזרח ירושלים, כ- 400,000, יבוא
מזור לכל חוליי המזרח התיכון.
אין להם בעיה לטהר כל שרץ וכל טריפה פוליטית. צביעותם אינה יודעת גבולות.
לכן, את מינויו של כרמי גילון, האיש שאשם יותר מכל אדם אחר במדינת ישראל ברציחתו
של יצחק רבין, לתפקיד שגריר בדנמרק, הם לעולם לא יבקשו למנוע, שהרי הוא
מ"כוחות השלום"; אחריותו המיניסטריאלית לרצח שהיה בכיכר מלכי ישראל
בוודאי בטלה בשישים, בעיניהם, לנוכח הכישורים שהוא גילה בעת שהוא עמד בראש
"מרכז פרס לשלום". הם גם לא יבקשו לעצור את נסיעותיו התכופות של יוסי
ביילין, ראש וראשון באשמים לתרמית אוסלו, שכבר גרמה למותם של מאות יהודים
ולפציעתם של אלפים, לחו"ל, כדי להפיץ שם את דיבתה רעה של מדינת-האם שלו.
שומרי חותם ההיגיינה הציבורית, מסוגו של אופיר פינס, יו"ר ועדת חוקה חוק
ומשפט, מי שהתיר לנשיא בית המשפט העליון להיות נוכח בעת הצבעתם של חברי הכנסת,
כדי לקיים עליהם לחץ לגמרי לא מתון, שאליו בוודאי יצטרפו חברי הכנסת הערביים, מן
השדולה הפלשתינית, רואים לנגד עיניהם רק חזון תעתועים אחד: דלדול כוחה של
מדינת היהודים והעמדתה חסרת אונים בפני את הדרישה הפלשתינית להתקפלותה לתוך
"גבולות החלוקה", אלה שנקבעו בהחלטת האומות המאוחדות בשנת 1947 -
והסכמה להחזרת "הפליטים" לבתיהם ולכפריהם בתוך המיני-מדינה היהודית.
לא רבים, אולי, עוד זוכרים, אבל זאת בדיוק היתה עמדתם של אבותיהם הרוחניים של
ה"שלום עכשווניקים", אלה שסופרים כל בית בהתנחלויות ורצים לספר לחבר'ה
בכל העולם, בשנות ה-40; מדינה דו-לאומית עם רוב ערבי וזכויות של מיעוט לאומי
לקהילייה היהודית בארץ ישראל. בשנות ה-50 הם עברו לסיסמא "שתי מדינות לשני
עמים", תוך שהם רואים ביוסף סטאלין, רוצח ההמונים, את "שמש
העמים".
הם טעו אז - והם טעו גם לפני כשבע שנים, ב-13 בספטמבר 1993, כאשר הם הכניסו
אותנו למלכודת אוסלו שאליה הם הובילו אותנו בעיניים פקוחות תוך שהם מנסים
לסובב את כולנו בכחש ובכזב. לכל מי שטען שיאסר ערפאת הוא סתם רוצח שפל,
שאינו מתכוון לעמוד בדיבורו, הם ניסו לסתום את הפה בעזרת יועץ הבית של ממשלת
ישראל דאז.
גם עתה, בעצם ימי הקרבות, נחישותם וחוצפתם לא עוזבת אותם לרגע, ולכן שום
דבר לא ישכנע אותם שהם צריכים לעזוב את הבמה הציבורית - ולהניח לאחרים לעשות את
המלאכה .
גרורותיהם נמצאות עדיין בכל רובד של חיינו הציבוריים; בצמרת צה"ל, במשרד
החוץ, בתקשורת, בתיאטראות. צריך לשים לכך קץ. אריאל שרון חייב למנות אנשים
שרוצים קודם כל, ובראש וראשונה, לנצח את האויב ולשמור על קיומה של מדינת ישראל
כביתו הלאומי של העם יהודי. מאיר דגן צריך להחליף את עוזי דיין, עוד אחד ממתקרנפי
אוסלו, בתפקיד יו"ר המועצה לביטחון לאומי, כשם שמשה(בוגי)יעלון צריך
להיות הרמטכ"ל הבא וכשם שאהוד יתום חייב להיות ראש המטה למלחמה בטרור.
יכול להיות שבעזרת שלושה אלה, ועוד רבים אחרים, שיתפסו את מקומם של "קציני
אוסלו", המלחמה בטרור האש"פי תיראה אחרת, ויכול להיות שמי שתקוותו
לראות בתבוסתה של מדינת ישראל, מסיבות מדיניות-פוליטיות, המיוסדות על השקפת עולם
אנטי-יהודית, לא תתגשם בגלל המינויים האלה, והוא לא יזכה לראות בהתקפלותה של
מדינת היהודים - אבל זאת איננה סיבה טובה מספיק כדי להימנע ממינויים טובים.
לא הביילינים ולא היוסי-שרידים יקבעו לנו את סדר היום הלאומי. הם כבר עשו
את זה מספיק זמן - והתוצאות הרי מונחות לפתחי בתינו; שותתות דם, קטועות
איברים, נטולות רוח חיים.
ייתכן שהדרך לנקות את האורוות היא על-ידי הקמת ועדת חקירה ממלכתית -
ויכול להיות שצריך לעשות זאת אחרת, אבל דבר אחד צריך להיות ברור לכולם: דרכו
של מחנה השמאל שוב נכשלה. דובריו צריכים לפנות את הבמה לטובים מהם - לפחות למשך
חמישים השנים הבאות.
כל תקופה קצרה מזה עלולה שלא להספיק כדי לנקות את הזוהמה שהם השאירו
מאחוריהם.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-297-00.html?tag=14-48-03).
ביום 24.5.2001, תחת הכותרת "הסניגוריה הציבורית: מפלצת שקמה על יוצרה", כותב משגב:
להלן דברים שלא הספקתי לומר לשר המשפטים, בשעה
שראיינתי אותו בתחילת השבוע (בתוכניתי "באש צולבת", הטלוויזיה
הישראלית):
הסניגוריה הציבורית, זו שגורמת להלנת שכרם של עורכי דין שאותם היא מינתה כדי
לייצג מטעמה עצורים ונאשמים, מוליכה בעצם את הציבור שולל ומוציאה מן הקופה
הציבורית כספים שלא כדין – ובתואנות שווא. רעיון יפה, צודק, הפך בידי חבורה
של מגלומנים, תאבי פרסום וכוח, למפלצת זוללת כספים, המעניקה שרותי חינם על חשבון
משלם המסים לאלפי עבריינים שאינם ראויים לכך, לא כלכלית ולא עניינית.
חוק הסניגוריה הציבורית נועד, בראש וראשונה, ליתן סעד משפטי לנאשמים, או
לעצורים, שהם מחוסרי אמצעים, ולא לכאלה שסבורים שניתן לגלגל על כתפי הציבור את
ההוצאות הכרוכות בייצוגם המשפטי, מתוך כוונה לזכות ברחמי בית המשפט, בגלל שהם
מיוצגים, כביכול, בידי "סניגור לעניים", או על מנת שבית המשפט ייחלץ
לעזרתם בהיותם מיוצגים, לכאורה, בידי עורך דין צעיר לימים ולא מנוסה. בפועל, מה
שקורה בעת האחרונה בתחום הזה זו פארסה, הגובלת בשחיתות ציבורית ובהוצאת כספים
במרמה מן הקופה הציבורית.
למרבה הצער, גם בתי המשפט נותנים יד לגזילת כספי הציבור, בכך שהם ממנים,
לנוחותם הפרטית, סניגור לכל דיכפין, רק כדי שהסניגור הממונה "ישכנע"
נאשמים להודות באמור בכתב האישום שהוגש נגדם לאחר שיחה בת כמה דקות בפרוזדורי
בית המשפט, או כדי שיסייע להם בניהול משפטים בשיטת הסרט הנע, כשמראית פני הצדק
נראית בערך כמו הרבה דברים אחרים במדינה הזאת.
מאות הנאשמים שמוזמנים לדיון בפני שופט תורן, לאותו יום ולאותה שעה, מבינים חיש
קל שצריך להשתלב ב"שיטה": להיעזר בשירותיו של הסניגור הציבורי, לשתף
פעולה עם השופט התורן, ולחזור הביתה שמחים וטובי לב, כשהקופה הציבורית חסרה עוד
כמה מאות שקלים שהוצאו ממנה שלא כדין, אם לא לומר במרמה.
בשלבים שבהם מובאים חשודים לדיון בפני בית המשפט, לאחר 24 שעות המעצר הראשונות,
המצב הוא שערורייתי עוד הרבה יותר. "תורן" מטעם הסניגוריה
הציבורית יורד למרתפי בית המשפט ומראיין את החשודים. בסופו של התהליך הקצרצר הזה
כל החשודים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, זוכים לייצוג משפטי על חשבון המדינה, גם
כאלה שבאולם המשפטים מצפים להם בני משפחה וחברים שכיסיהם תפוחים מחבילות של שטרי
כסף.
יכולתי לתת כאן דוגמאות אין ספור שמהן עולה, ללא ספק, לדעתי, שמי שעומד כיום
בראש המוסד החשוב הזה, שנקרא "הסניגוריה הציבורית", איננו ממלא את
חובתו הציבורית וגורם להוצאת כספים ציבוריים שלא כדין באופן המצדיק אפילו חקירה
מן הסוג שמחלקות מסוימות במשטרת ישראל מתמחות בהן. הדברים הם חמורים פי כמה אם
זוכרים שגם עורכי הדין נותנים יד לכך. רבים מהם, בעיקר הצעירים, אלה שאך זה יצאו
מבתי האולפנה, ממלאים את "טפסי הזכאות" שעל פיהם נקבע ש"עצור הוא
מחוסר אמצעים" כלאחר יד, מתוך אינטרס כספי ברור.
התוצאה הבלתי נמנעת היא שקופתה של הסניגוריה הציבורית מתרוקנת מהר מאוד – והתביעות
לחזור ולמלאה באות מתוך דאגה, כביכול, לעניים ולמחוסרי היכולת. אין שקר גדול
מזה. כאשר מקצצים בתקציבי חינוך ורווחה, אין שום סיבה שמוסד הסניגוריה
הציבורית ימשיך להתנהל באורח מגלומני ובזבזני.
שר המשפטים העומד בראש ועדה בת חמישה חברים שתפקידה לפקח על פעילותה של
הסניגוריה הציבורית, צריך להיות ער לכך שוועדה זאת התכנסה בעבר לעתים רחוקות
מאוד, אם בכלל, ושהיא עשתה מעט מאוד, בלשון המעטה, כדי לשמור על הקופה הציבורית.
ייתכן שזה לגמרי לא מפתיע אם בוחנים מקרוב את הרכבה הסטטוטורי של הוועדה. יש בה
רק נציג אחד של לישכת עורכי הדין. לכל השאר, יש, מן הסתם, אינטרס מצומצם ביותר
בדרכי התנהלותה הכספית, או הציבורית, של הסניגוריה הציבורית.
אולם לדרכי התנהלותה של הסניגוריה הציבורית יש גם אספקט ציבורי אחר, שאולי לא
רבים מודעים לו. הסניגוריה הציבורית גורמת, למעשה, לחיסולו של ציבור עורכי הדין
הפרטיים, אלה שאינם תלויים לפרנסתם במשרד המשפטים ובשלוחותיו בסניגוריה הציבורית
– וזה רע לדמוקרטיה.
השתלטותה האלימה של הסניגוריה הציבורית על כל נתח של עבודת סניגוריה, תוך
ניצול משאבים כספיים בלתי נדלים, גורמת לכך שסניגורים רבים, ותיקים ומנוסים,
מדירים רגליהם מן התחום הזה – וגם זה לא טוב.
הסניגור הפרטי, בכל מדינה נאורה, הוא חלק מן המערך השומר על זכויות האזרח. אי
תלותו במערך הממשלתי, לפרנסתו, מאפשר לו להתעמת עם רשויות השלטון ללא מורא.
בארה"ב או באנגליה, הסניגור הפרטי נחשב למי שעומד בשורה הראשונה של השומרים
על הזכויות החוקתיות של האזרחים ביחד עם לוחמים על איכות הסביבה ורבים אחרים
שרואים בהגנה על תקינותה של חברה חשיבות עליונה . עורכי הדין העוסקים בפלילים הם
אלה שעושים ימים כלילות בהגנה על ערכיה של החוקה. באנגליה, מן הציבור הזה,
בעיקר, ממנים את השופטים.
אכן, גם במדינות אחרות, נאורות לא פחות מזו שלנו, יש מערך לייצוגם של נאשמים,
אבל בשום מקום לא הפכו את הסניגוריה הציבורית לגוף מחוסר מעצורים שעושה כבתוך
שלו בכל מערך הסניגוריה לעצורים ולנאשמים שחטאו כלפי החברה, תוך ניצול תמימותם
של מאות עורכי דין צעירים, ששכרם מולן חדשות לבקרים.
חבל שגם הרעיון היפה הזה, של ייצוג חסרי אמצעים, הפך למשהו מאוס ובלתי ראוי –
לא ציבורית ולא מוסרית.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-274-00.html?tag=15-02-08).
ביום 30.4.2001, תחת הכותרת "הכוחניות של יו"ר הכנסת אברהם בורג"
וכותרת-המשנה "בגלל העדר חוק יסוד", כותב משגב:
אברהם בורג אף פעם לא הבטיח לעצור לפני שהוא
יצליח להגשים משאת נפש שאביו, ד"ר יוסף בורג (ז"ל), לא הצליח אף פעם
אפילו להתקרב אליה: כיסא ראש הממשלה.
על זה, כמובן, אין לבוא אליו בכל טרוניה. אבל מה שבכל זאת צריך להטריד קצת, אולי
גם את היועץ המשפטי לממשלה, האיש שסוגיות של טוהר הממשל כה קרובות ללבו, היא העובדה
שאברהם בורג עושה שימוש לרעה בכוח המשרה שלו.
תפקיד יו"ר הכנסת איננו סתם עוד תפקיד. חוק יסוד: נשיא המדינה קובע
שכאשר מתפנה מקומו של נשיא המדינה, וכל עוד נשיא המדינה החדש לא התחיל לכהן,
יכהן יושב ראש הכנסת כנשיא המדינה בפועל. במקרים אחרים, פחות קיצוניים, בתקופה
שנשיא המדינה מפסיק זמנית למלא את תפקידו ולהשתמש בסמכויותיו, למשל, לרגל יציאתו
את גבולות המדינה, מכהן יושב ראש הכנסת כממלא מקום נשיא המדינה.
מכאן שלתפקיד יושב ראש הכנסת שמורה חשיבות ממלכתית מן המעלה הראשונה. אבל את
אברהם בורג "פרטים טכניים" כאלה אף פעם לא עניינו. עתה הוא רוצה
להיות יו"ר מפלגת העבודה – ולשם כך הוא מוכן גם לפגוע ביוקרה של תפקידו
וגם להכניס סממנים פוליטיים לנאומיו הממלכתיים שאותם הוא נושא במעמדים שאליהם
הוא מגיע בתוקף תפקידו כיושב ראש הכנסת. לאחרונה הוא עשה את זה בטקס סיום
יום הזיכרון - במעמד מדליקי המשואות לתפארת מדינת ישראל.
אמנם אין חוק מפורש הקובע שליושב ראש הכנסת אסור לרוץ בבחירות המקדימות של
מפלגתו, אבל אליקים רובינשטיין כבר טרח להבהיר, כששאלת שליחותו של עמרי שרון
פגעה בנימים הכי רגישים אצלו, שכמו אצל האנגלים, יש דברים ש"אינם
נעשים" (It is not done).
יכול להיות שאליקים רובינשטיין טעה בעניינו של עמרי שרון - ויכול להיות שהוא צדק
באותו עניין. אבל דבר אחד לא יכול להתקיים: אסור ליועץ המשפטי לממשלה לדבר
בשני קולות. אין אמת מידה אחת לעמרי שרון, ולאבא שלו; ואמת מידה מסוג אחר
לאברהם בורג. מה שלא יכול להיות יאה לראש הממשלה אינו יכול להיות נאה למי
שמבזה עתה בראש חוצות את התפקיד של יושב ראש הכנסת.
ודוק: עוד לא קרה בעבר שיושב ראש הכנסת יהיה גם מעורב בפעילות מפלגתית כה
אינטנסיבית. הסיבה היא, כנראה, שלתפקיד זה הגיעו, בדרך כלל, חברי כנסת עם שאיפות
לסיים את הקריירה הציבורית עם הרבה כבוד – ולא עם דחף לאו-בר-כיבוש להיות ראש
הממשלה.
אבל לא איש אשכולות כאברהם בורג יראה בתפקיד איזוטרי, כמו יושב ראש הכנסת, את
סיום המירוץ הציבורי שלו. מניפולציות ותיחמונים היו תמיד שם המשחק אצלו.
המטה שלו רוחש, איפוא, הרבה המולה, רעש וצילצולים. העומדים בראשו,
וביניהם סגן שר התחבורה, מגלגלים כבר היום מיליונים. מאין כל זה בא, אף אחד
לא יודע. מן הסתם, יש לאברהם בורג גם כמה תורמים, שאותם הוא אסף לחיקו עוד בשעה
שהוא שימש יושב ראש הנהלת הסוכנות, ועשה לקידום עניינו של עם ישראל בעיני
היהודים שיושבים ברחבי העולם - ובעיקר בעיני הגבירים שבהם.
למרבה הצער אין למדינת ישראל חוק יסוד: יושב ראש הכנסת – ולכן יכול אברהם
בורג להתגולל על כל מי ששואל אותו מדוע אין הוא מתפטר מן התפקיד הממלכתי, או
לפחות משעה את עצמו עד לסיום המרוץ לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה.
יתר על כן, גם לאחר שאברהם בורג ייבחר לתפקיד שאליו הוא שואף, שום חוק לא מונע
בעדו מלהמשיך ולשמש בתפקיד הכפול: יושב ראש הכנסת ויושב ראש מפלגת העבודה,
כשהתפקיד השני, מעצם טיבו, כרוך בניסיון מתמיד להפיל את הממשלה שבה חברים גם
אנשי מפלגת העבודה.
חבריו של אברהם בורג בכנסת יכולים, כמובן, לשים קץ לביזיון הזה שאינו מוסיף
כבוד, למעט שעוד נותר לו, לבית הנבחרים הישראלי, על-ידי קבלת החלטה להשעות
את יושב ראש הכנסת, או לקבוע סייגים לכהונתו. זה דבר שבסמכותם לעשות.
לפי שעה בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, לא נדרש לסוגייה, ואף
היועץ המשפטי לממשלה טרם פרסם ברבים כל נייר עמדה, מאלה שכה חביבים עליו
כשסוגייה מוסרית-ערכית מטרידה את מנוחתו. גם היועצת המשפטית לכנסת, זו שנתמנתה
בידי אברהם בורג, חרף העובדה שטוב ממנה הגיע לשלב הסופי, טרם פצתה את פיה, לא
לטובה ולא לרעה. חורצי לשון הרע יכולים היו, בוודאי, לטעון כלפיה שמחויבותה
לאברהם בורג גורמת לשתיקתה – אבל צריך להניח שאלה סתם דברי בלע לא מבוססים.
מכל מקום, הגוף המחוקק (קרי: הכנסת) צריך ליתן את הדעת לסוגיה הטורדת הזאת. דברי
נועם גרידא לא יועילו. הכוחניות של אברהם בורג כבר הייתה לשם דבר. רק חוק
מפורש, או החלטה של רוב חברי הכנסת, יעצרו אותו.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-240-00.html?tag=18-05-17).
ביום 16.4.2001, תחת הכותרת "אליקים רובינשטיין טועה", כותב משגב:
אליקים רובינשטיין הוא אדם ישר. זאת צריכה
להיות נקודת המוצא. אבל גם אנשים שהאינטגריטי שלהם הוא מעבר לכל ספק יכולים
לטעות. זה קרה בעבר ליצחק זמיר, כאשר הוא שימש בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בשעה
שהוא התעקש על העמדתם לדין פלילי של אנשי השב"כ, בפרשת "קו 300",
וזה קורה עתה לאליקים רובינשטיין. ייתכן שהוא עושה זאת מכוחה של אינרציה
מסוימת, שהרי הציבור כבר שמע מפיו בעבר כל מיני "נזיפות" כלפי בכירים
במערכת הפוליטית, כשלא נמצאו ראיות משפטיות להגשת כתב אישום נגדם, ואף אחד לא
ניסה אז להעמידו במקומו הנכון, אז מדוע שהוא לא ינסה זאת שוב, כשעמידה בפוזה מן
הסוג הזה עוד עשויה לצרף כמה נקודות זכות לאמתחתו במאבקו הבלתי נלאה על המקום
שהתפנה זה עתה בבית המשפט העליון?
ודוק: אריאל שרון איננו עובר על כל איסור הקבוע בחוק כאשר הוא שולח את בנו,
עמרי, להיפגש עם יאסר ערפאת. ראש הממשלה פשוט מעדיף, כנראה, שהמסר שיש לו להעביר
למנהיג הפלשתיני יהיה מדויק ככל שרק ניתן. הוא אף מבקש, מן הסתם, לכבד את היריב
האש"פי בביקור של בן משפחה, שהוא אקט שיכול להתקבל במזרח התיכון כמחווה של
רצון טוב. אז מה כבר יכול רע בכך, אם למשל האלימות תפחת במידה מסוימת ולעבר כמה
ישובים יירו פחות פגזים, כתוצאה מביקורו של עמרי שרון?
היועץ המשפטי לממשלה אמור להנחות את שרי הממשלה בנושאי חוק ומשפט. לא בנושאים של
אתיקה שלטונית שאין בצידם כל פגם חוקי. מסרים פוליטיים מותר לראשי ממשלה להעביר
באמצעות אנשי סוד. לאהוד ברק היו אי-אלה "מקורבים" מן הסוג הזה. דורון
כהן, גיסו, היה אחד מהם.
מה שבהחלט מזכיר לרבים, שהיועץ המשפטי לממשלה, זה שהליכות מוסר כה קרובות
לליבו, היה צריך להראות יותר נחישות בנושאים שהם בעליל בלתי חוקיים, כמו העמותות
הפיקטיביות של אהוד ברק, ולא להתעסק בשטויות.
עמרי שרון איננו עובד מדינה, על-פי דרישתו של נציב שירות המדינה, ובכך צריך היה
להסתפק. כל מה שמעבר לכך דומה לחיטוט שאינו במקומו, שנודף ממנו ריח בלתי
ראוי. עמרי שרון איננו שליח לדבר עבירה. הוא שליח מיצווה – ואליקים
רובינשטיין היה צריך לעסוק בענייניו, ובבדק בית בביתו הוא, במקום לחפש להסיט
את תשומת הלב הציבורית ממחדליה הבלתי נסבלים של פרקליטות המדינה.
זיכויו של אביגדור קהלני הוא רק קצהו של קרחון ענק. יכולתי להביא עוד דוגמאות
אין ספור של מחדלים המעכירים את חייהם של רבים מאוד, מבלי שידו של היועץ המשפטי
לממשלה עושה דבר כדי להסירם.
ואולי זאת השעה הראויה לבוא חשבון עם היועץ המשפטי לממשלה, ועם שכמותו,
שמתמנים לתפקידיהם במערכת המשפטית, על כל שלוחותיה, בשיטה של חבר מביא חבר,
ואליקים רובינשטיין הוא בדיוק הדוגמא האידיאלית לכך. מינויו לשופט בבית המשפט
המחוזי בירושלים, לפני שהוא נשלף משם לתפקידו הנוכחי, לאחר שנתיים בלבד, היה
עקום במיוחד. הוא לא שימש לפני זאת אפילו יום אחד כעורך דין מן השורה. כל
ימיו הוא התהלך בהיכלות של שועים ורוזנים; קופץ מתפקיד לתפקיד. תמיד בשירות
המדינה. אף פעם לא בשירותו של האזרח מן השורה.
לפני מינויו לשופט מחוזי הוא גם לא שימש כשופט בערכאה נמוכה יותר, שם ממתינים
בדרך כלל הרבה שופטים מוכשרים, שעושים לילות כימים על מנת למשוך את תשומת ליבם
של בני האליטה השלטת בוועדה למינוי שופטים. אז מדוע, בעצם, סבור אליקים
רובינשטיין שהוא ראוי עתה לדלג לשלב הבא? כלום רק הקירבה להיכלות השררה די
בה?
מדוע שלא יתמנה לבית המשפט העליון עורך דין, מן השורה הראשונה, מאלה שגלימתם
ספוגה בזיעתם של מאות ואלפי לקוחות בבתי מעצר ובבתי סוהר, מי ששמע במו אוזניו את
בכיים של קרובי משפחה דואגים בגלל שאדם יקר לליבם נעצר על לא עוול בכפו, או
נשלח למאסר, משום ששופט אטום שמונה לתפקידו חרף חוסר כישרונו הבולט התעלם ממה
שהונח לפניו על דוכן השפיטה?
הייתי רוצה שאליקים רובינשטיין, ודומיו בקרב אצולת המשפט, אלה המתלקקים זה על
זה בכינוסים בים המלח או באילת, על חשבון משלם המסים הישראלי, ימתינו פעם שנה
ושנתיים, ואף יותר, לפסק דינו של שופט עצל, או יתגודדו במסדרונות בתי המשפט במשך
שעות לפני ששופט עצבני יואיל בטובו להאזין להם במשך שתיים-שלוש דקות מתישות
ומתסכלות, בטרם שהם מתדפקים על דלתותיו של בית המשפט העליון.
גם בצבא אי אפשר לשאוף לתפקיד במטה הכללי לפני שעוברים קורס מ"כים וקורס
קצינים ורצים בג'בלאות ו'קורעים את התחת' בשמירות ובמארבים - אז למה
אליקים רובינשטיין רוצה את מה שהוא לא יכול היה לקבל בכל מערכת אחרת?
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-221-00.html?tag=19-32-46).
להתחלה: חיים משגב, תלונה רשמית
למוסדות לשכת עורכי הדין, ואחרים
למבוא: מי אתה, חיים משגב?
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק א'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ב'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ג'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ד'
אתה כאן: חיים משגב, כל "כתביו", חלק ה'
להמשך: חיים משגב, כל
"כתביו", חלק ו'
|