|
מי אתה,
עו"ד ד"ר
חיים משגב?
כל "כתביו", חלק ג'
ביום 5.7.2002, תחת הכותרת "המלשינון
של מחנה השמאל", כותב משגב:
ל"שלום עכשיו", המלשינון של מחנה
השמאל, יש עכשיו כתובת נוספת שאליה הוא יכול לשלוח את תלונותיו: בית הדין
הבינלאומי בהאג. לשם יוכל הגוף הביזארי הזה, האנטי ציוני, המתחסד, לנתב את
צילומי האוויר שלו, שבהם מתועדים היישובים החדשים ביהודה ובשומרון, הבתים
הניבנים והולכים ביישובים הקיימים - ובמיוחד כל המחסומים שבהם מתבקשים הפלשתינים
לספר לחיילים מי נושא עליו חגורות נפץ ומי סתם מבקש לעבור למקום עבודתו.
לכאורה - עבודתם של מלשיני "מחנה השלום" תהיה מעתה קלה למדי. כל מה
שהם צריכים זה להסתובב ביהודה ובשומרון, "השטחים הכבושים" בלשונם,
ולגלות לגויים כיצד היהודים מבצעים "פשעי מלחמה". בונים בתים, מגדלים
ילדים, מקימים מיבני ציבור ומברכים על כל יום שמסתיים ללא יריות מן המארב.
אולם הדברים אינם כה פשוטים. ראשית, בגלל שהאיזור הזה אינו יכולים להיחשב, על-פי
המשפט הבינלאומי, ל"שטח כבוש". לא היתה שם שום ריבונות מוכרת אחרת
לפני 1967 - ולמעשה מדובר בשטחים שהיו חלק מארץ ישראל המנדטורית, שאותה קיבלה
לרשותה בריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה על-מנת להקים בה בית לאומי לעם היהודי.
כך כתוב במפורש בכתב המנדט הבריטי שאותו אישררו אומות העולם. ושנית, משום שאם
השטח אינו כבוש, אמנת ג'נבה משנת 1949 לא חלה עליו.
עוד ב-1970 קבע השופט מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, שחלקים אלה
במולדתו של העם היהודי אינם יכולים להיחשב כשטחים שעליהם חלה אמנת ג'נבה, ולכן
הוא אישר לערבים, תושבי האיזורים האלה, לפנות בעתירות לבית הדין הגבוה לצדק. מאותה
סיבה יצטרכו גם שופטי בית המשפט בהאג למשוך ידם מן הנעשה בארץ ישראל המערבית.
עם זאת, צריך להזכיר לכל נביאי השקר מ"קואליציית השלום", שאם
בהאג יתעקשו לקבוע, בעיקבות "ניירות העבודה" שהיוסי ביילינים יטרחו
להעביר אליהם, שמדינת היהודים "כבשה" את מה שהיה שייך לעם היהודי
מימים ימימה, יחולו אותם כללים גם על "השטחים" שנכבשו ב-1948, ואז
יצטרכו לפנות הרבה מאוד קיבוצים של השומר הצעיר ועוד "מאחזים" בלתי
חוקיים מהסוג הזה, כגון באר שבע, אשדוד, אשקלון, שכן כולם בנויים על שטחים
שנכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהערבים גורשו משם בידי דוד
בן-גוריון, יגאל אלון ושאר ה'טרנספריסטים'. רובם ככולם - יוצאי הפלמ"ח.
אין מה לעשות, צריך להכיר במציאות הכואבת: אם אנחנו, היהודים, נמצאים שלא כדין
ביהודה ובשומרון, אז אותו הדין חל גם על שהותנו בגליל המערבי, למשל, שגם הוא לא
היה חלק מן השטח שנועד למדינה היהודית לפי 'תוכנית החלוקה' משנת 1947 שנקבעה
בהחלטה 181 של האו"מ מיום 29.11.47. המדינה הפלשתינית, אם תקום, בוודאי
תדרוש מן האו"ם לממש החלטה זו - ובצדק מבחינתה.
'מחנה ביילין' רוצה, אולי, שמדינת ישראל תתכווץ ל'גבולות החלוקה' כדי לממש את
חלום 'המזרח התיכון החדש' שבו לא מתקיימת מדינה יהודית, והיהודים, אלה שעוד
יישארו פה, חוזרים לחיות בתוך גיטאות, נתונים לעלילות דם, לפרעות, למעשי טבח,
ולהגליות, אבל זו לא גזירה משמיים.
יש גם אפשרות אחרת. המחנה האחר, הלאומי, הציוני, הבלתי מתפשר, יראה לכל העולם
שהיהודים לא יכולים להיחשב ככובשים בארץ ישראל. יש, בוודאי, מיליונים בכל העולם
שמאמינים בכך. לא רק בגלל שזו הארץ שבה התקיימה ההבטחה האלוהית לאברהם אבינו, זו
שמופיעה בתנ"ך, הספר היקר לרבים כל כך בתבל, אלא בגלל רציפות היישוב היהודי
במקום הזה, מזה למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנים, ובעיקר משום שאין כל יסוד
לטענה שאי-פעם גר כאן 'עם פלשתיני', או שהייתה פה 'מדינה פלשתינית' שהיהודים
כבשו ונישלו ממנה את אזרחיה.
ואם כך הם פני הדברים, אז לכל הפחדים מפני בית הדין הבינלאומי שנפתח בהאג אין כל
יסוד. הגוף הזה יצטרך לחפש לעצמו 'פשעים נגד האנושות' במקום אחר. ביהודה
ובשומרון ובחבל עזה הוא לא ימצא אותם.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1249-00.html?tag=14-37-25&au=True).
ביום 15.6.2002, תחת הכותרת "הקומבינה החדשה בין 'קואליציית
השלום' לבית המשפט העליון", כותב משגב:
שוב נרקמת הקומבינה בבית המשפט העליון, ושיתוף
הפעולה בין נציגיה של "קואליציית השלום" לבין שופטיו שוב יוצא לדרך. בית הנבחרים של מדינת ישראל החליט את מה
שהחליט בנושא "התוכנית הכלכלית החדשה", ואף עיגן את התוכנית בחוק
שנתקבל כדין. אולם עתירות שהגישו עזמי בשארה ויוסי שריד, ועוד חברים מ"מחנה
השלום" הפיקטיבי, בנושא האפלייה-כביכול, בין מקבלי קיצבאות הילדים בין מי
ששירת בצה"ל לבין מי שלא שירת בו, שוב נותנות בידי תומכיו של מחנה השמאל
הרדיקאלי בבית הדין הגבוה לצדק של המדינה היהודית את ההזדמנות ליישם
השקפות עולם, שאין בינן לבין מה שחושב רוב-רובו של הציבור, באמצעות נציגיו
הלגיטימיים בכנסת, ולא כלום.
להלן יובא סיפור אמיתי שיציג את הבעייה בכל מערומיה. הסיפור נפרש בבית
המשפט העליון, בעת שהתבררה תביעת נזיקין שהגישו כמה ערבים. רכב אזרחי, נושא
לוחיות זיהוי לא-ישראליות, הגיע ביום 18.8.88 בשעות הצהריים למסגריה בכפר טמון.
מהרכב יצאו מספר חיילים של צה"ל, חלקם במדים וחלקם בלבוש אזרחי. עם הגיע
הרכב למסגריה, החלו שלושה מן הערבים שנכחו בה לברוח. החיילים דלקו אחריהם - וירו
בהם. מן הירי נהרג אחד מן הבורחים. בורח אחר נפצע. תקרית זאת שימשה עילה לתביעת
נזיקין נגד מדינת ישראל. כמותה תלויות ועומדות לפחות 900 בבתי המשפט השונים.
לבית המשפט העליון הוגשו לא פחות מ-30 ערעורים בנושאים דומים. המספרים נכונים
לתחילת שנת 2000 ואינם כוללים, מן הסתם, את "הנזקים" שנגרמו לערבים
במהלך הקרבות בחודשים האחרונים.
ודוק: יש בידי המדינה אמצעי ראוי להתגונן בפני תביעות מן הסוג הזה: חוק הנזיקים
האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, קובע ש"אין המדינה אחראית
בנזיקין על מעשה שנעשה על-ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל", ולכן כל
תביעה מן הסוג הזה צריכה להידחות, כבמדינות אחרות, לא פחות נאורות, על הסף.
מה יכול להיות יותר פשוט מזה: החיילים עושים את מלאכתם, נלחמים בכל אמצעי שבו
נלחמים, בדרך כלל, לוחמים היוצאים להגנת מולדתם, פוצעים או הורגים את מי שמתנכל,
או מבקש להתנכל, לשלום אזרחיה, ולעתים נפגעים או נהרגים בעצמם. אף פעם אי אפשר
לומר מראש מי ישלם, אישית, את מחירו של עימות צבאי. לא באפגניסטן, או בעירק, שם
הרגו ופצעו טייסי ארה"ב עשרות אלפי אזרחים כדי לחסוך בחיי אנשיהם - ובוודאי
שלא בארץ ישראל, בה נלחם צה"ל נגד פראי אדם; לא בלוחמי חירות - אלא ברוצחים
שמבקשים לעצמם הילה של מתאבדים, לאחר שהתפוצצו בקרב חוגגים בליל הסדר, או בין
סועדים תמימים במסעדות, וגרמו לאובדנן של משפחות שלמות.
דא עקא: בית המשפט העליון של מדינת ישראל, לא מצליח, משום מה, לראות את מה
שכל אדם שרואה את כתמי הדם הענקיים לאחר כל פיגוע טרור יכול, וצריך, לראות, גם
כאשר אין לו את ההשכלה המשפטית שבה מתהדרים שופטיו, ולכן לא היתה לערבים
שנפגעו כל בעייה לשכנע את הרשות השופטת, שפעולת חיילי צה"ל, זו שתוארה
למעלה, לא היתה "פעולה מלחמתית". כך פסק "שופט נאור"
בבית המשפט המחוזי - וכך חרצו את הדין ממש לאחרונה, כמעט 12 שנים לאחר מעשה,
בערכאה העליונה בערעור שהוגש על החלטתו של "השופט הנאור". לעובדה
שמדינת היהודים נאבקת על עצם קיומה, לא היתה כל השפעה על רצונם של השופטים
המלומדים ליישם אמות מידה, שבכל מדינה שפוייה היו מתייחסים אליהן בביטול.
אין ספק, שההחלטה כזאת, שמכוחה צריך, כנראה, להבין, שחיילי צה"ל, אלה שפעלו
בכפר טמון, חטאו ברשלנות כלפי הערבים שעמדו, אולי, לפגוע בהם, כפי שיכול לעשות
כל מתאבד-בכוח המתקרב לשוטר במחסום, או למאבטח בסופרמרקט, מבלי שאפילו שופט
אחד יחלוק על חוסר הסבירות של התוצאה המשפטית שהוא נתן לה יד, בוודאי מחזקת
את הרגשתם של רבים שבמדינת ישראל השתררה דיקטטורה מסוג מאוד מיוחד.
זה פשוט לא ייאמן: יושבים תשעה שופטים ומחליטים, תוך בחינה מלומדת-לכאורה של
האירועים, שנים רבות לאחר שאלה התרחשו, בעצם הימים האלה, של דם ואש ותמרות
עשן, שאותה פעולה שעליה דובר לעיל לא היתה "פעולה מלחמתית" הראויה
לחסינות משפטית, אלא "פעולה משטרתית" של השלטת סדר, וכי לפיכך החיילים
נכשלו, על-פי השקפת עולמו של "בית המשפט הסביר", משלא פעלו על פי
"נוהל עצירת חשוד" המקובל בעיתות שלום ובהקשרים אחרים.
לא הוכח, לדעת השופט אהרון ברק, מי שכתב את פסק הדין, כי הערבים שהחלו להימלט
היו חשודים, או שלכוח הצבאי נשקפה סכנה, ולכן מה שצריך להיבחן הוא לא מה הרגישו
החיילים, סובייקטיבית, בעת הפעולה, אלא מה סבור כיום "שופט נאור",
חכם, מורם מעם, ש"חייל סביר" צריך היה לנהוג בזמן אמת. יש, כנראה,
להניח שאם אחד מן החיילים היה נפצע או נהרג מירי שהערבים היו פותחים בו, לפני
שהם החלו לברוח, אז בית המשפט העליון היה מוכן לראות במה שקרה בכפר טמון
"פעולה מלחמתית" שמצדיקה את דחיית תביעתם של הערבים שנפגעו, או של
יורשיהם.
קשה להאמין, אבל זו, כנראה, האמת הפשוטה: בית המשפט העליון של המדינה היהודית
עושה בחוקיה ובאורחותיה כבתוך שלו, ורשויות השלטון האחרות, בגלל רפיסותן, אינן
נוקפות אצבע. הן הרי יכולות היו, באמצעות חקיקה פשוטה, לקבוע שאין לאוייביה
של מדינת ישראל זכות עמידה בבתי המשפט; לא בתביעות לפיצויים, ולא בכל נושא אחר
הקשור במישרין או בעקיפין למעשי ההתגוננות של צה"ל, כגון בעת שזה מבקש
להרוס בתים, לגרש משפחות של מתאבדים, או לשלול אזרחות ממי שרוצה בביטול ייחודה
היהודי של מדינת ישראל. אבל הדברים לא קורים, בגלל שבבית המחוקקים יושבת
חבורה של אימפוטנטים, ובמשרד המשפטים, ממעוזי "מחנה השלום"
הבלתי שפוי, אף פעם לא היו מעוניינים להצטייר כ"בלתי הומניים".
לכן, חוקים שונים לא נחקקים; ומשום כך, כשכבר עולות הצעות לחקיקה שיש בה משום
הסדרת נושאים הראויים להסדר מן הבחינה היהודית-ציונית, תמיד נשמעת הזעקה מקרב
ה"חוגים הנאורים" שיש בחקיקה המוצעת משום עקיפת "חוקי בג"צ",
הלוא הם אותם פירות שצומחים בגנו של השופט אהרן ברק; לא בבית המחוקקים,
מקום גידולם הטיבעי, אלא "בבית אמות המשפט הנאור".
הכל החל, למעשה, בעת שבית המשפט העליון החליט, לפני מספר שנים, סמוך מאוד לתחילת
"עידן אוסלו", שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יצר פוליטיקה חוקתית
וש"התרחשה קונסטיטוציונליזציה של המשפט הישראלי". לאחר מכן, נפרצו
כל הגבולות ובית המשפט העליון קבע, יותר מפעם אחת, שסעיף 8 של החוק, המדבר
על פגיעה מידתית בזכויות יסוד, מאפשר לו, למעשה, להתערב במעשי חקיקה של הכנסת,
לבטל חוקים, לקבוע נורמות בנושאים שנויים במחלוקת ולעשות, בפועל, את כל מה
שעולה על דעתו, על-פי השקפת עולמו, תוך ניצול חולשת הדעת של הציבור היהודי
המסומם בידי שרלטני אוסלו.
באחרונה, שוב נטל לעצמו בית המשפט העליון את החירות לבטל מעשה חקיקה של הכנסת,
כאשר הוא ביטל תיקון שנעשה בחוק הבזק, התשמ"ב-1982, ובכך הוא סיכל את
האפשרות החוקית ליתן רישיון לערוץ 7. החלטה זו התקבלה אף היא בידי תשעה
שופטים, כמעט באותו הרכב שהכריע בנושא זכויותיהם של הערבים שעליו סיפרתי לעיל,
ושוב ללא כל הסתייגויות. השופט תאודור אור כתב את פסק הדין, וכל שמונת חבריו
הצטרפו אליו ללא אומר ודברים.
הפעם התייחס בית המשפט העליון לחוק יסוד: חופש העיסוק, שקובע בסעיף 4 שלו,
ש"אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישאל, שנועד
לתכלית ראוייה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש...", כשברור מתוך קריאת נימוקי
פסק הדין שלמעשה השופטים שמים את שיקול-דעתם שלהם, אנשים שאף פעם לא באמת נבחרו
בידי הציבור, במקום זה של נבחרי הציבור.
היתה זו עוד עדות לכך שבבית המשפט העליון מתייחסים אל מדינת ישראל כאל
אוטונומיה פרטית של שופטיו הרשאים לנהוג בה, לדעתם, ללא כל הגבלה חוקית. רק
אמות המידה האישיות של שופטיו הם אלה שמיושמים. הם אלה שקובעים מיהו "האדם
הסביר", או "האדם הנאור", ומה הם הקריטריונים שצריך ליישם בכל
עת שבה מעלים בפניו נציגיה של "קואליציית השלום" סוגיות ערכיות
שההכרעה בהן צריכה ליפול במישור הציבורי - ולא על-ידי קבוצה של משפטנים. לא
עוד בחינת העקרונות המקובלים על רוב הציבור היהודי, אלא יישום פרמטרים
שמקובלים על שיכבה מאוד מצומצמת בקרב האוכלוסייה היהודית.
לשיא, או לשפל, תלוי בעמדת המתבונן, הגיע השופט אהרן ברק, בעיצומו של
"תהליך השלום" הבייליני, כאשר קבע בעתירה לבית הדין הגבוה לצדק
שהגישו הזוג עאדל ואימאן קעדאן שתביעתם להתיישב בישוב היהודי קציר נדחתה,
ש"המדינה לא היתה רשאית על-פי דין להקצות מקרקעי המדינה לסוכנות היהודית
לצורך הקמת הישוב הקהילתי קציר על בסיס של הפליה בין יהודים לבין מי שאינם
יהודים".
החלטה כזאת, ודומות לה, כגון זו שהתערבה ביכולתו של שירות הביטחון הכללי לחקור
חשודים באמצעים מסויימים, העבירו, בפועל, את "השלטון" לידי
מעין-אוליגרכיה משפטית המשכפלת את עצמה, הן באמצעות הוועדה למינוי שופטים והן
על-ידי שליטתה בפרקליטות המדינה, ביועץ המשפטי לממשלה, ובוועדת חוקה, חוק ומשפט
של הכנסת. יכול להיות שחבריה של קבוצה שלטונית זו הם חכמים באורח יוצא דופן,
אבל עדיין מדובר בהשתלטות לא חוקית - לא פחות מזה - על מוקדי הכוח במדינה
דמוקרטית.
צריך לשים לכך סוף. מדינת ישראל איננה יכולה להתנהל מבית המשפט העליון. שם לא
יושבים נציגי הציבור. העקרונות שהם מיישמים אינם משקפים את דעת הרוב היהודי.
טעמם האישי של שופטיו צריך להתבטל מפני רצונו של הבוחר הישראלי, שמביע את דעתו,
כבכל מדינה דמוקרטית, בקלפי.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1197-00.html?tag=14-53-52&au=True).
ביום 1.6.2002, תחת הכותרת "הלקח
מהאסון שנמנע בפי גלילות", כותב משגב:
אסון גדול נמנע, בדרך נס, בצומת פי גלילות -
אבל אף אחד לא רשאי, או אמור, להישאר רגוע. ראשית, בגלל שהניסיונות של אלה
שמבקשים את נפשנו לא חדלים לרגע; ושנית, משום שמה ששוב התגלה לעין כל היא דלות
המחשבה וחוסר האונים האינטלקטואלי של כל מי שחיינו מופקדים, למעשה, בידיו.
הדברים מתגלים מעת לעת, ובכל פעם בעוצמה גדלה והולכת, אולם בכל זאת אנחנו
מופתעים מחדש כל אימת שהאסון מתרחש; כאילו שלא היינו צריכים להיות מורגלים זה
מכבר לכך, ש'תרבות החפיף' הפכה לנורמה שפשוט מסכנת את עצם קיומנו כמדינה
ריבונית.
אינני רוצה ללכת יותר מדי רחוק, לתקופות שבהן שלטונן של "מפלגות
הפועלים" ביישוב היהודי בארץ ישראל היה אבסולוטי, בולשביקי בעיקרו, אלא
לשתי תקופות לא רחוקות, יחסית, אבל הרבה יותר משמעותיות: לתקופה של ערב מלחמת
יום הכיפורים ולימי אוסלו האפלים. בשתי התקופות הללו, ראשי מפלגת העבודה
שלטו בכיפה. מלחמת יום הכיפורים נפלה על מנהיגיה של תנועה זו בהפתעה גמורה בגלל
שהם היו שבויים בקונספציה מטומטמת שלפיה הצבא המצרי אינו יכול, או אינו
רוצה, לפתוח במלחמה. הימים היו ימי ערב בחירות וגולדה מאיר, אז ראש הממשלה מטעם
מפא"י הבלתי נלאית, זו שהשלטון תמיד היה חשוב לה יותר מכל, החליטה שכל
ההתראות על מלחמה מתקרבת והולכת צריכות להמתין עד שמפלגתה שוב תזכה בבחירות.
והסוף ידוע.
כמעט שלושת אלפים אנשים צעירים איבדו את חייהם באותה מלחמה אומללה, ועוד אלפים
נשארו נכים - חלקם עד לעצם הימים האלה. ארבע שנים לאחר מכן ניצח מנחם בגין את
המפא"יניקים הנבוכים, ויצא למלחמה יזומה נגד האוייב האש"פי בלבנון -
אולם במחנה השמאל לא רצו במלחמה הצודקת הזאת. אנשיו הפגינו נגדה בכיכר מלכי
ישראל, כדי לשמור על שלומו של יאסר ערפאת שנמצא אז באחד ממרתפי הסחי והמדמנה
בבירות.
עשר שנים לאחר מכן, כשמחנה השמאל הצליח לחזור לשלטון בזכות 'רוב חוסם' של חמישה
חברי כנסת ערביים, הושלמה מלאכתה הנפשעת של 'קואליציית השלום', ויאסר
ערפאת הובא ללב-ליבה של ארץ ישראל. שוב, מכוחה של קונספציה שגויה שעל פיה הערבים
שינו את טעמם ושוב אין הם מבקשים לסלק אותנו מן האיזור הזה. 'תרבות הסמוך' שוב
שלטה ברמה. מבלי לברר את העובדות עד תום ותוך עצימת עיניים פושעת, הלכו יצחק
רבין ושמעון פרס לעבר מלכודת הדמים שבה אנחנו נמצאים עד עצם הימים הללו. קרוב
לאלף יהודים כבר שילמו בחייהם את מחיר הטעות האומללה הזאת, מאז ששמעון פרס ויצחק
רבין קיבלו במירמה את פרס נובל לשלום, אבל ב'מחנה השלום' אין אפילו שמץ
של חרטה. שוב מקשקשים שם על 'אופק מדיני' ועל הצורך בהידברות ובנסיגות,
ועל 'חלון הזדמנויות', ומעלים מן האוב כזבים ישנים והונאות עצמיות שמלוות
את המחנה הזה מזה עשרות שנים.
שוב יש ל'מחנה הביילינים' הבלתי שפוי הזיות אידיאולוגיות משונות - ושוב מנסים שם
להוליך את כולנו לעבר אבדון וכלייה. כמעט כמו בימים של טרם-מדינה, כשהארוגנטיות
של האנשים האלה, או של אבותיהם האידיאולוגיים, חניכי 'בתי החינוך' לילדי
עובדים, הוליכה אותם בדרך של הסגרת צעירים יהודיים לשלטונות המנדט הבריטי,
ב"תקופת הסזון", וכמו בימים שלאחר הקמתה של מדינת ישראל, כשהם לא
היססו לירות על אחים לנשק שנמצאו על סיפונה של "אלטלנה", כדי לשמור
בידיהם את השלטון.
מסוף פי גלילות לא התפוצץ, אבל יאסר ערפאת ממשיך לנסות, ולכן יש רק דרך אחת,
והיא: להראות לשמעון פרס ולשלמה בן-עמי ולחיים רמון ולאפרים סנה ולכל שאר
אנשי 'המחנה' הזה, שהעם היהודי הוא עם שפוי, בדרך כלל, ולהחזיר את כל מי שהובא
לכאן מכוח הסכמי השקר שלהם אל המקומות שמשם הם באו.
'תרבות השקר' צריכה לעבור מן העולם. מחנה השמאל צריך להבין אחת ולתמיד
שאין לנו עניין בעוד 'ניסויים'. תורת "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי
צריכה להיות מיושמת עד תום. רק לאחר שהערבים, ותומכיהם מקרב 'מחנה השלום',
ינפצו את ראשיהם עליו, ייתכן ויהיה כאן מעין-שלום של השלמה עם עצם קיומנו.
עד אז - צריך לעשות את מה שצריך לעשות. בלי להסס - ובלי להתבונן לצדדים מתוך חשש
מה יגידו הבולשביקים מ'מחנה הביילינים'.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1161-00.html?tag=19-45-34).
ביום 4.5.2002, תחת הכותרת "הודעה חשובה לחברי מרכז הליכוד", כותב משגב:
להלן הודעה חשובה לכל חברי מרכז הליכוד:
אם לא תקבעו באופן הכי מפורש שאפשר, בעת שתתכנסו בימים הקרובים, שתנועתכם לא
תהיה מוכנה לתת יד לכל תוכנית מדינית שהמרכיב של הקמת "מדינה
פלשתינית" הוא חלק ממנה, תהפכו למפלגה הכי לא רלוונטית על המפה הפוליטית
במדינה היהודית.
מאות אלפי האזרחים שחשבו לבחור בליכוד, על-פי הסקרים, יפנו לכם עורף ויצביעו, מן
הסתם, בעד מי שמבין את הסכנה הטמונה בוויתור על חלקים בארץ ישראל המערבית לטובת
ישויות טרור אנטי-יהודיות המונהגות בידי מטורפים.
הליכוד פשוט יהפוך לעוד מפלגה שהתאווה לכיסאות מעבירה את פרנסיה על דעתם
האידיאולוגית, בדומה לברוני "מחנה השמאל", על גרורותיו בחברה
הישראלית, שמזגזגים בין תוכניות-הנפל של יוסי ביילין ושמעון פרס, לבין
אלטרנטיבות-הכחש של שלמה בן-עמי וחיים רמון, או לסתם עוד חבורה של אינטרסנטים
שהכמיהה לג'ובים מאפילה אצלה על התכלית האמיתית של תנועת ימין בלתי מתפשרת:
שמירה על קיומה של מדינה יהודית-ציונית מן הירדן ועד לים התיכון.
כל החלטה אחרת שלכם, חברי מרכז הליכוד, כזאת שתנסה לגבות את ראש הממשלה אריאל
שרון במסעו המטורף-משהו לבית הלבן, על-מנת לקבל לגיטימציה אישית מאת
ג'ורג' בוש, תוך הסכמה מראש להקמת מדינת-מתאבדים על סף בתינו, תהפוך לאבן פינה
להקמתה של תנועה לאומית-ימנית אמיתית על חורבותיו של הליכוד שימיו יהיו, לאחריה,
ספורים. מצטרפים רבים מן העת האחרונה יטשו אותו לבלי שוב.
עתה היא שעת האמת. אפשר לספר לאומות העולם את סיפור הפיקציה הפלשתינית, ולהראות
לכולם שמעולם לא היתה ל"פלשתינים" מדינה משלהם, וכי השם
"פלשתינה" ניתן לאזור שבו שלטו כוחות המנדט הבריטי לאחר מלחמת העולם
הראשונה בגלל הפלישתים שהתגוררו בימי התנ"ך בשפלת החוף, ואפשר להתקפל
ולהסכים של"עם הפלשתיני" שנושל, כביכול, ממולדתו בידי היהודים מגיעה
עצמאות ושהיהודים "כבשו", למעשה, את ארץ ישראל מידי
"הפלשתינים" שנדרשו לשלם את מחיר השואה שעברה על העם היהודי באירופה.
הברירה היא, איפוא, בין כניעה לתכתיבים של בית המלוכה הסעודי המושחת לבין עמידה
איתנה על עקרונות. עכשיו היא השעה. לא תהיה אחרת. אם נוותר עכשיו, לעולם לא נשוב
עוד לאותם חלקים בארץ ישראל שעליהם נוותר כעת; ואם לא נהיה שם - מה בכלל אנחנו
עושים פה? אם איננו רשאים להיות באלון מורה, בבית אל, בתקוע, בשילה ובמקומות
אחרים ביהודה ובשומרון - אז למה שהערבים לא יבקשו לגרש אותנו גם מגוש דן? זכותנו
להתגורר ברמת אביב ובכפר שמריהו וברמת השרון נגזרת רק מן היכולת שלנו להראות
שהעם היהודי נולד לפני כמה אלפי שנים בחברון ושאבותיו קבורים במערת המכפלה.
מה שצריך עתה, זה להסביר לגויים שהעם היהודי נמצא במקום הזה בזכות - ולא בחסדו
אף אחד. כבר הוכחנו בשבועות האחרונים שבעולם הגדול מבינים בדיוק שיש לנו זכות
להתגונן מפני תרבות המתאבדים שקמה עלינו לכלותנו, ושאם אנחנו לא רוצים לקבל
"ועדת בדיקה" אז שום גוף בינלאומי לא יכול לכפות עלינו משהו בניגוד
לרצוננו.
חשוב גם לספר לקופי ענאן, שכאשר אבותיו עוד טיפסו על העצים באפריקה, היהודים כבר
כתבו את הספר הכי נפלא בעולם - ולכן לא הוא ולא הסעודים לא ילמדו אותנו מה היא
תורת החסד והרחמים והשלום. האירופאים בוודאי שאינם רשאים ללמד אותנו דבר. עליהם
עוד לברר עם עצמם כיצד נטבחו שישה מיליון יהודים במלחמת העולם השניה תוך שיתוף
פעולה כמעט כללי.
"מדינה פלשתינית" לא יכולה להיות אופציה אם חפצי חיים אנחנו. גם אין
להסכים ל"שובם של הפליטים" לתוככי המדינה הערפאתית הזאת. חיינו פשוט
יהפכו לגיהנום. שום חומה, או גדר, לא יוכלו לעצור בעד מאות אלפי
"השבים" שיתגורר במחנות בפאתי ערים כמו כפר סבא או ראש העין. שום גבול
לא יעמוד בפניהם.
אל מה שחווינו בחודשים האחרונים נוכל רק להתגעגע כאשר מדינת הטרור שתקום ביהודה
ושומרון תחתום על בריתות הגנה עם מדינות כמו אירן או סוריה, שיחמשו את צבאה
לקראת "המכה האחרונה". מבלי שאפילו נרגיש תנחת עלינו החרב ותשים קץ
לחלום של אלפי שנים.
אריאל שרון, חברי מרכז הליכוד, הוא איש עם הרבה מעלות ועם הרבה זכויות. אי אפשר
לקחת לו את זה. אבל הוא נמצא בערוב ימיו הפוליטיים. האופק המדיני שלו אינו
רחב במיוחד. יש לו גם דימוי, שלא מגיע לו, כמובן, בעיני רבים בעולם הצבועים
שמקיף אותנו, שממנו הוא מבקש להיפטר.
יכול להיות שמגיעות לו גם שעות של נחת, אבל לא על חשבון עתידו של עם ישראל.
מדינה נוספת בארץ ישראל המערבית תמיט, ללא ספק, כלייה על המדינה היהודית. כל מי
שמנסה למכור לנו את חזון הפשרות הטריטוריאליות של שמעון פרס וחבר מרעיו
מנסה להוליך אותנו במידרון שממנו אין חזרה.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1092-00.html?tag=20-20-16).
ביום 11.4.2002, תחת הכותרת "התפוררות - בגלל מהרסים מבית", כותב משגב:
הרבה מאוד חיילים ואזרחים שילמו בחודשים
האחרונים בחייהם את מחירה של האיוולת היוסי ביילינית. הסכמי אוסלו היו
בנויים, מבראשית, על הונאה. יאסר ערפאת מן הצד האחד, ויוסי ביילין מן הצד
האחר, ידעו את האמת.
רבים אחרים, בעיקר במחנה הלאומי, הבינו את טיבו של התהליך שנפתח לרעה באוסלו -
ולאן מועדות פניו. רק יצחק רבין, כנראה, לא הבין, עד לסופו המר, ש"מחנה
השלום" הוליך אותו שולל. לכן, מן הסתם, הוא דיבר כל הזמן על תהליך הפיך, אם
הניסיון "לעשות שלום" עם "האירגון לשיחרור פלשתין" (קרי:
אש"פ) ייכשל, ועל כך שיאסר ערפאת יילחם בטרור "בלי בג"צ ובלי
בצלם".
אבל היום, כשבוחנים לאחור את המאורעות שהובילו את כולנו אל עברי פי-פחת, את הצהרות
השקר של מי שעמד אז בראש מדינת ישראל, שמעון פרס, יוסי שריד, שולמית אלוני
ואחרים, ואת הולכת השולל המודעת של "חבורת אוסלו", שיש בה, בהולכת
השולל הזאת, הרבה מרכיבים פליליים מובהקים, צריך להודות שהאנשים הללו הצליחו
במה שהם ביקשו להשיג: העולם כולו מכיר בזכותו של "העם הפלשתיני"
למדינה משלו; יהודה ושומרון הפכו בפי כל העולם ל"שטחים כבושים"; זכותם
של היהודים להתגונן נסוגה, בפועל, מפני "פעולות ההתנגדות" של
"הקומנדו הפלשתיני"; המדינה היהודית עומדת על סף כלייה.
רצח יהודים מוצג ברשתות השידור האירופאיות כמעט כדבר מובן מאליו. אין לפרשנים
ולשדרים שלהן שום בעיה עם זאת. האירופאים הרי רגילים, מזה מאות שנים, לראות
יהודים נטבחים על לא עוול בכפם. השינאה ליהודים באירופה לא התחילה ב-1967, לאחר
שבמלחמה שניכפתה על מדינת ישראל נכבשו מידי הירדנים יהודה ושומרון - והושלמה
המלאכה שבה הוחל במהלך מלחמת העצמאות.
הטינה ליהודים היא חלק מן התרבות האירופאית. פוגרומים ביהודים התקיימו שם
כחלק מן הפולקלור הכנסייתי. שותפים לשינאה הזאת אינטלקטואלים ולא-אינטלקטואלים;
סופרים ולא-סופרים; פוליטיקאים ולא-פוליטיקאים. בקיצור - השינאה ליהודים זורמת
בדמו של כל אירופאי. רק מידת האינטנסיביות שלה משתנה ממדינה למדינה.
בשנים האחרונות, למעשה מאז סיום מלחמת העולם השניה, היה להם, לאירופאים, קצת לא
נעים, כשהתגלו ממדי הטבח שנעשה ביהודים בידי הנאצים בהשתתפותם של אזרחים רבים
מכל מדינות אירופה. אבל לאחרונה הם התעשתו. ההסתה המוסלמית-ערבית-פלשתינית באה
להם כמו מתנה משמיים. עתה הם שוב יכולים לשנוא יהודים מבלי להרגיש ריגשות אשם,
ולטפול על המדינה היהודית האשמות מופרכות בסיגנון ה"שטירמר" הנאצי.
הטנקים - מוצגים כ"טנקים יהודיים"; המתאבדים בלב קבוצות של יהודים
חפים מפשע - מכונים "לוחמי קומנדו", וקבוצות טרור שונות מקבלות את
התואר "תנועות התנגדות".
עם זאת, יש לומר לזכותם של האירופאים שהעזרה שהם מקבלים מקבוצות של ישראלים
חדורי שינאה עצמית עושה את מלאכתם קלה למדי. "גוש שלום"
ו"שלום עכשיו", שתי תנועות שמאל-ראדיקאליות, לא מרגישות כל נקיפות
אשמה כשהן משתפות פעולה בדרכים שונות, שכל אחת מבחילה יותר מרעותה, עם
הגרועים שבשונאיה של מדינת ישראל. לצידן, ובמקביל להן, פועל יוסי ביילין
ביחד עם מממניו באיחוד האירופאי, להגברת השינאה לכל מה שנבנה כאן בהרבה אהבה.
התוצאה היא, שהשינאה ליהודים בכל אירופה הפכה למעין בון-טון, והתהליך נמצא,
למרבה הצער, רק בתחילתו. החרם על סחורות שמיוצרות במדינת ישראל הינו רק בראשיתו,
אבל אם הוא יימשך באותו הכיוון לא ירחק היום ו"מחנה ביילין" על כל
שלוחותיו הסרטניות במקומותינו יוכל לברך על המוגמר. קבוצות ספורט יסרבו
להגיע לכאן. חברות תעופה יפסיקו את הטיסות לפה. הסכמי סחר - יבוטלו. שגרירויות -
תיסגרנה. "המצורעים" של אירופה יחזרו ל"מקומם הטיבעי".
חבל, שעל סף תחילתה של השנה ה-55 עומדת המדינה היהודית בפני התפוררות - ולא בגלל
אויביה, אלא בגלל מהרסיה ומחריביה, שבאו מבית.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1017-00.html?tag=20-32-14&au=True).
ביום 29.3.2002, תחת הכותרת "לגרש
אותו", כותב משגב:
לגרש אותו. אין דרך אחרת. זאת היתה טעות,
מבראשית, להרשות ליאסר ערפאת להגיע לארץ ישראל, ביחד עם עשרות אלפי חייליו. אבל
עתה צריך לתקן את המעוות.
רק מוחם הקודח של אנשי מחנה השמאל הרדיקלי, הבלתי שפוי, יכול היה להעלות על דעתו
שיאסר ערפאת מתכוון ל"עשות שלום". הוא אף פעם לא התכוון לכך - והוא אף
אמר את הדברים בגלוי בנאום שהוא נשא ביוהנסבורג, מיד לאחר קבלת "פרס נובל
לשלום", ביחד עם שני החתנים האחרים שהגיעו לשם כך ממדינת ישראל הריבונית,
מחזיקים זה בידו של זה, כדי שהאחד לא יקדים את רעהו בכניסה לפנתיאון הטיפשות
והסיכלות שלא היו עוד כמותם.
הסכמי אוסלו המבישים, מפירות הבאושים של שמעון פרס ויוסי ביילין, מי שגררו
באפו את יצחק רבין אל עבר מותו, צריכים לעבור אף הם מן האיזור הזה, ולהציב את
מחולליהם, אנשי השקר והמירמה, על אנדרטה גבוהה-גבוהה, כמי שהמיטו על
העם היהודי את הגדול באסונותיו מאז שהחלה שיבת ציון.
אין דרך אחרת. רק סילוקו של יאסר ערפאת, איש הדמים הארור הזה, האיש שמוביל מהלכי
טרור נפשעים ללא ליאות מאז ה-13 בספטמבר 1993, יכול, אולי, לשנות את כיוון
הדברים. לא צריך לפחד. לא ממדינות אירופה, ולא מן הטיפשים היושבים
בוושינגטון. יותר מדי זמן הבלגנו. אין לנו עוד כוח. אף עם בעולם כולו לא היה
נוהג כמונו, היהודים, באותה מידה של איפוק מטורף.
זאת מילחמה על עצם קיומנו. צריך להבין את זאת. אין עוד מקום להמשיך לדבר על
"פיתרונות מדיניים". אין שום סיכוי לכך. ג'ורג' בוש, הנשלט בידי אנשי
הנפט הסעודי, יכול לומר את מה שהוא רוצה. לנו צריך להיות סדר יום שיש בו כדי
לשמור חיינו. המילחמה היא על הבית. לא פחות. אם ניכשל בה - סופנו לא יאחר לבוא.
צריך לחזור לתורת "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. הוא אמר את הדברים
לפני 68 שנים. והאמת שבהם, לא נס ליחה גם בעצם הימים האלה:
"... על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי
ארץ ישראל אי אפשר לחלום. לא עתה וגם לא בעתיד הנראה באופק…כשבקיר הברזל נסתמה
כל פירצה, רק אז מאבדות את השפעתן הקבוצות הקיצוניות…ורק אז עוברת ההשפעה
לקבוצות מתונות יותר...
במילים אחרות - הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד, הוא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות
ההסכם בהווה..."
רק אם נצליח להראות לכל העולם, ובמיוחד
לערבים, שעוד כוחנו עימנו, ייתכן שהערבים יחדלו מן הניסיונות לגרש אותנו מכאן,
והאומות האחרות יפסיקו להתייחס אל מדינת ישראל כאל אפיזודה. כל דרך אחרת -
נועדה, מראש, לכישלון. הבריחה של אהוד ברק מדרום לבנון כבר הוכיחה זאת. נסיגה
לקווי שביתת הנשק משנת 1949 בוודאי שלא תביא שלום. היא רק תעודד את אויבינו
להמשיך במאמץ לסלקנו מפה.
גם ב"הצעת השלום" של הסעודים אין, כמובן, שום בשורה. נסיגות אינן
מביאות שלום. הנוסחה של "שטחים תמורת שלום" שגורה רק בפי נביאי
השקר של מחנה השמאל הישראלי, שאף פעם לא חדל מלהוביל נבואות-שקר. עוד
בתקופתו של סטאלין, רוצח המיליונים, התגלה פרצופם האמיתי. גם אז הם כינו את עצמם
בשם "מחנה השלום".
הערבים, כמי שמובילים כיום את מסע הדה-לגיטמציה של העם היהודי, בוודאי שלא
מתכוונים לעשות עימנו שלום. הדת האיסלמית בכלל לא מכירה ב"הסכמי שלום"
עם לא-מוסלמים. לכל היותר הערבים יהיו מוכנים להסכמי הפוגה ("הונדה")
- ולכן עלינו לומר להם ולכל המדינאים הצבועים מאירופה, אלה שבארצותיהם
האנטישמיות המכוערת הרימה ראש בעת האחרונה, בעזרת הערבים, שאנחנו לא מתכוונים
לוותר על מקומנו בארץ ישראל.
הריבונות היהודית צריכה לחול על כל ארץ ישראל המערבית - גם אם שמעון פרס רואה
ב"הצעת השלום" הסעודית בסיס למשא-ומתן. אין בה מאומה. יש בה רק ניסיון
להשלות את עמי העולם כאילו שהשלום תלוי רק בהסכמת היהודים לסגת מעוד שטחים
ב"פלשתינה".
גם את הצ'כים רימו כך ערב מלחמת העולם השניה. המלחמה לא נמנעה - אבל מי ששילם את
עיקר המחיר היו היהודים שהובלו לכיבשנים כמעט ללא התנגדות.
אגב, זה, פחות או יותר, מה שאנחנו, היהודים בארץ ישראל, עושים כעת, למרות
צה"ל הגדול והמפואר: מניחים לאחרים להוביל אותנו לעבר אובדננו. ללא
התנגדות. תוך מתן אמון באשליות - ובשקרים של שמעון פרס, יוסי ביילין
ו"חבריהם לדרך" .
רק הכרעה צבאית תביא שלום. שום דבר אחר לא יצלח. הגיע הזמן שנבין זאת. זאב
ז'בוטינסקי הבין את זאת לפני שנים רבות.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-947-00.html?tag=20-52-21&au=True).
ביום 15.3.2002, תחת הכותרת "זיני, החבר של בוש, רוצה הפסקת אש", כותב משגב:
זיני. חבר טוב של בוש. הוא רוצה להביא להפסקת
אש. כולם, למעשה, רוצים שהאש תיפסק.
גם ראש הממשלה. גם פרס. גם יוסי ביילין. השאלה היא מה עושים אחר כך. מתחילים
להתדיין על מיקומה של "המדינה הפלשתינית" ועל "זכות השיבה"
ועל הר הבית - או שאומרים לכל העולם: ארץ ישראל הובטחה לעם היהודי, לא רק
בתנ"ך, אלא בכל מסמך בינלאומי מאז הצהרת בלפור וכתב המנדט הבריטי שניתן
על-פיו, ועתה כל מה שהעם היהודי מוכן לדבר עליו צריך להיות נוגע אך ורק
לגבולותיה של המדינה היהודית.
לא לגבולותיה של המדינה הפלשתינית. אלה כבר נקבעו בידי מי שגזל את חצייה המזרחי
של ארץ ישראל מידי העם היהודי ונתן אותה בידי מלך בדואי שהגיע מן המדבר - וביקש לעצמו פיצוי על משהו שהיה מגיע לו,
לטענתו, מהבריטים. את מה שהוא קיבל, המלך הבדואי הזה, לקחו הבריטים, בכוח הזרוע,
תוך הפרה של הסכמים בינלאומיים, מידי התנועה הציונית.
מאז - יש לעם היהודי רק את מה שנותר מארץ ישראל ההיסטורית. זה לא מעט - אבל זה
גם לא הרבה. חלק מן השטח שוחרר במהלך מלחמת העצמאות, ואת החלק האחר שיחרר
צה"ל לאחר תשע-עשרה שנים.
שום דבר קדוש לא היה בקווי-שביתת הנשק משנת 1949, ולכן כל מי שמדבר על "הקו
הירוק" כעל גבול הלגיטימיות של מדינת ישראל פשוט עושה שקר בנפשו. כל
ארץ ישראל המערבית צריכה להיות נחלתו של העם היהודי. אין שטחים כבושים - ואין
בהם עם כבוש. יש ריבונות יהודית - ויש תושבים שאינם יהודים. לכולם מגיעות זכויות
אזרח - אבל ריבונות מדינית צריכה להיות רק לעם היהודי.
שכן עכשיו כל מה שנותר לעם היהודי הוא חצייה המערבי של ארץ ישראל, שהיא כעשרים
ושתיים אחוזים בלבד מן השטח שעליו היו הבריטים צריכים להקים את הבית הלאומי של
העם היהודי, שעליה דיברו אומות העולם לאחר מלחמת העולם הראשונה - וזה לא הרבה
מדי. לא מוסרית - ולא ביטחונית. היהודים תמיד היו במקומות האלה. הם לא הגיעו לשם
במירמה. אבותיהם בנו שם את בתיהם לפני אלפי שנים. בחברון. בשילה. בבית אל.
"פלשתינים" לא היו שם. היו שם עמים אחרים שמאז הלכו בדרך כל העמים.
אם יש בכלל "עם פלשתיני", דבר שרבים כופרים בו, לאור תולדותיו של
המזרח התיכון מאז ומעולם, שאין בו שום סימן לכך שאי-פעם היתה בו ישות פלשתינית,
שאיננה חלק מן העם הערבי הגדול, את עצמאותו הלאומית הוא צריך לחפש בשטחים שממזרח
לירדן. רוב האוכלוסיה שם מוגדרת כפלשתינית - ולמעשה אין שם שום עם אחר מלבד
"העם הפלשתיני".
אין לגרש, כמובן, אף אחד ממקום מושבו הנוכחי. אולם כל מי שאינו יהודי, ממערב
לירדן, אין לו מה לחפש במדינה היהודית. זכויות תושב - כן; זכויות הצבעה לכנסת -
לא. יש פרלמנט בעבר הירדן - ולשם צריכות להיות נשואות כל העיניים הפלשתיניות. רק
זה צריך להיות הפיתרון - ואם מועצת הביטחון, בהשראת ארה"ב שמחפשת עכשיו שקט
תעשייתי כדי שלא יפריעו לה לתקוף בעירק, חושבת ש"מגיע" לפלשתינים
מדינה, אז שיקצו להם מדינה במרכז אסיה או על חשבונו של מישהו אחר. לא על חשבון
העם היהודי.
היהודים כבר שילמו מספיק. באירופה יודעים את זאת יפה. כולם שם שיתפו פעולה עם
הנאצים בפתרון "הבעייה היהודית". תחילה ביקשו מהצ'כים לתרום את חירותם
לטובת שלום עם הפיהרר הנאצי, ואחר כך ביקשו לרצות אותו בכך שהפקירו את היהודים
לגורלם. אין מדינה באירופה שתושביה נקיים מאשמה. שישה מיליון יהודים שילמו
בחייהם על הטעויות של מנהיגי אירופה - שלהן היה שותף גם הנשיא האמריקני דאז.
תמיד יש אי-שם נשיא אמריקני שאוהב לשלם בדמם של אחרים.
עכשיו אסור לנו להסכים לעוד תשלום. נגמר לנו הכוח. גם אין לנו ממה לשלם. ארץ
ישראל המערבית היא כה קטנה עד שבקושי אפשר יהיה לבנות בה מדינה אחת נורמלית,
ברת-קיימא, שבה יוכלו היהודים להגן על חייהם מפני כל דורשי רעתם - וכאלה יש,
למרבה הצער, רבים מאוד.
את זאת עלינו לומר עתה לזיני. אנחנו לא חברים שלך - ולא של הנשיא שלך. כבר
היה לנו חבר בבית הלבן - אבל התברר לימים שהוא סתם נואף ושקרן וגם קצת טיפש.
הסכמי אוסלו המטורפים נולדו בתקופתו - ועכשיו אנחנו סופרים בגללם מאות הרוגים.
לכן עכשיו בוש צריך לחפש לעצמו חברים במקומות אחרים. אם הוא רוצה לתקוף את עירק
- שיעשה זאת. אנחנו, הפעם, לא נשתוק ולא נתקפל, ולא נספוג בלי להגיב. צריך גם את
זה לספר לזיני.
הזיני הזה בוודאי אוהב כשאומרים לו את האמת בפנים.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-905-00.html?tag=21-30-22&au=True).
ביום 1.3.2002, תחת הכותרת "מניפולציות הפרקליטות במשפט אבישי רביב", כותב משגב:
כמעט שבע שנים חלפו מאז רצח יצחק רבין, ומשפטו
של אבישי רביב, הפרובוקטור, יציר כפיו של השב"כ, עדיין לא החל. במשך תקופה
ארוכה מאוד פרקליטות המדינה בכלל לא ששה להגיש כתב אישום נגד מי שפעל מטעמה
כסוכן מדיח באחת מן התקופות האפלות ביותר בתולדות מערכת המשפט במדינת ישראל
- והנה, גם לאחר שכבר הוגש כתב האישום, כשהוא מצומצם ביותר בהיקפו ואינו כולל
פרקים חשובים ביותר, עושה פרקליטות המדינה כל מניפולציה אפשרית כדי לכרסם בו
עד לסילוקו המלא מעל סדר היום הציבורי.
דומה שבפרקליטות המדינה יודעים בדיוק למה אסור למשפט הזה להתקיים, ומדוע פועלים
פרקליטיה בפרשה זו כמי שקפאם שד. יותר מדי אנשים חשובים שם, ובמקומות אחרים,
היו מעורבים בסירחון הגדול הזה. אחד מהם, מיכאל בן-יאיר, מי שהיה היועץ
המשפטי לממשלה בתקופה הרלוונטית, בוודאי לא היה רוצה שכולם ידעו את מה שהוא ידע
בזמן אמת על מפעלותיו של אבישי רביב. הוא הרי גם היה מעורב בסגירת תיקיו
הפליליים של אבישי רביב.
למעשה, רבים בפרקליטות המדינה, ובכללם פרקליטת המדינה דאז, נטלו חלק בקומבינה
שנרקמה, שמכוחה נשלח אבישי רביב להדיח יהודים לבצע עבירות פליליות ולבצע בעצמו
מעשים נפשעים, כלפי ערבים וכלפי יהודים, מן הסוג הכי מלוכלך שקיים
בלקסיקון הרשע של אירגונים חשאיים, מעשים שבכל מדינה דמוקרטית היו גורמים
לאמות הסיפים לקרוס על כל מי שהיה מעורב בפעולות כאלה.
לא במדינת ישראל; לא בתקופה שבה ממשלת רבין-פרס-ביילין-שריד מכרה שקרים
וכזבים, ביודעין וללא בושה, והנחתה את גורמי אכיפה החוק לעשות את הכל, כדי
להקל על מימושם של הסכמי המירמה שהיא חתמה עם רב-המרצחים הכלוא עתה במעצר בית
ברמאללה, ואפילו לא בימים האלה. שכן משפט מן הסוג הזה, יפתח תיבת פנדורה שתחסל
ציבורית ופוליטית לא רק את כל מי שהכניס לתוכה את הנחשים הארסיים, אלא את מחנה
השמאל הישראלי כולו; זה המכנה את עצמו בשם התעתועים "מחנה השלום".
והדברים אינם יכולים להיות בהירים יותר. באותה תקופה נוראה שבה עדיין ניסו רוכלי
השלום למכור את הסיסמא "שטחים תמורת שלום", היה ברור לכל מנהיגי
"מחנה אוסלו" שגרורותיו נמצאו, ועדיין נמצאים, בחלקים רבים במערכות
השלטון - שיש גורמים בעם היהודי שיתנגדו בכל תוקף למעשה האיוולת שהם תמכו בו בכל
לב. להתמודד עם ההתנגדות באורח רציונלי הם לא רצו - ולכן נותרה בידיהם רק אופציה
אחת: להילחם על-דעת הקהל בדרך של הכפשת אותם גורמים בעם היהודי שהתנגדו לדרכם.
בראש המכפישים עמדו אז יוסי שריד ושולמית אלוני, שחיפשו כל תירוץ, גם כאשר הם
ידעו שהבסיס העובדתי לא קיים, כמו בפרשת רצח הערבים מחלחול שאותה "נטל על
עצמו" אבישי רביב, כדי לספק בידי שולחיו עילה לתביעה לגרש את הישוב היהודי
מחברון ומקריית ארבע. מכאן החשיבות העילאית בקיומו של המשפט נגד אבישי רביב. מה
גם, שבכתב האישום מיוחסת לאבישי רביב, סוכן של השב"כ, הידיעה שיגאל עמיר
עומד לרצוח את ראש הממשלה.
אין כמעט ספק, שחשיפת המסמכים שאותה מבקש עתה אבישי רביב מהשופט יעקב טירקל,
בבית המשפט העליון, והעדויות שתשמענה, לרבות זאת של אבישי רביב, אם המשפט בכלל
יתקיים, יחשפו את קלונם של רבים מתומכי אוסלו. לכן לא צריך להתפלא על שרבים כל
כך, עושים הרבה כל כך, כדי למנוע את תחילת משפטו של אבישי רביב - או לשם צמצום
היקפו; שהרי הפצע שנפער בשעה שיצחק רבין נרצח טרם הגליד.
אין גם סיכוי שהוא יפסיק לדמם, כל עוד דמם של רבים כל כך ניגר מידי יום ביומו כתוצאה
ממעשיהם הנפשעים של אלה שעמדו בראש מדינת ישראל באותה תקופה אפילה, שממנה
העם היהודי איננו מצליח לצאת עד עצם הימים האלה.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-868-00.html?tag=8-05-35).
ביום 15.2.2002, תחת הכותרת "אויבי ישראל מבית", כותב משגב:
גוברים והולכים הסיכויים שטילים מסוגים כאלה
ואחרים, או פגזי מרגמה, ישוגרו מערים פלשתיניות, אלה הנמצאות באזורי A, לעבר מרכזי אוכלוסיה בגוש דן.
גם האפשרות שהערבים המחזיקים באזרחות ישראלית, בטייבה, בטירה, בגליל, או בנגב,
יטלו חלק רב יותר בלחימה נגד מדינת ישראל, אינה ניתנת עוד לדחייה על הסף. למעשה,
כל התחזיות הנוראות ביותר של רבים וטובים שטענו כנגד הסכמי אוסלו הבלתי אפשריים,
קורמות עור וגידים לנגד עינינו.
ורק אצל היוסי שרידים על גייסותיהם השרלטניים, שום דבר לא משתנה. הם לא
נבהלים ממאומה. הסרבנות אינה מרתיעה אותם. ההתנערות מהכרעות דמוקרטיות אינה
זרה להם. על זכות השיבה של הפלשתינים הם מוכנים לדבר. בנושא הר הבית יש להם
פתרונות יצירתיים שאף פעם לא נגמרים. גם את שינוי אופייה של מדינת ישראל הם
מוכנים לקבל. אפשר, בעיניהם, למצוא תשובה לכל דרישה פלשתינית. רק לא להמשך קיומו
הבטוח של הבית הלאומי של העם היהודי, ורק לא לחיזוקה של התנועה הציונית - ולהמשך
מאבקה למען עתידה של המדינה היהודית.
פה כבר מתחיל הפתיל הבייליני להתקצר. שמעון פרס הבלתי נלאה ממשיך לחפש
קומבינות – כאילו שביל ("השולף") קלינטון עדיין יושב בבית הלבן.
מעשי הרצח של יהודים הנמצאים לתומם במקומות הומי אדם, או בדרכם לביתם או למקום
עבודתם, אינם פוסקים – אולם יוסי ביילין ממשיך להסתובב ברחבי העולם על חשבון
קרנות שמקורותיהן בקהיליה האירופאית, ולהפיץ כזבים ודברי בלע על ראש ממשלתה
של מדינת ישראל. מאות יהודים כבר שילמו בחייהם מאז שהחל מה שנקרא בפי מחנה
השמאל "תהליך השלום" - אבל אברהם בורג, האיש שנתן יד לזיופים
בבחירות לראשות מפלגת העבודה, רוצה לנאום בפני "הפרלמנט
הפלשתיני". אלפים רבים נשארו נכים, אך שולמית אלוני ממשיכה להאמין לנכלוליו
של יאסר ערפאת ולהעדיף את גירסאותיו על-פני אלה של הרמטכ"ל. שום דבר לא
התערער אצל חסידיה השוטים. כלום. הכל טוב ויפה - ורק בגלל בנימין נתניהו הכל
נעצר. תקופת שלטונו טרפה להם, כביכול, את הקלפים. אהוד ברק עוד ניסה לשקם את
ההריסות - אבל גם הוא לא היה מספיק נחרץ. חבל - הם אומרים.
אם רק היינו נותנים עוד קצת, הם מתפייטים, בהתנשאות, הכל כבר היה
מאחורינו. חזון המזרח התיכון החדש היה כבר עימנו, והכל היה בא על מקומו בשלום.
המדינה הפלשתינית שוחרת השלום, המפורזת, היתה פורחת לצידנו - וציר הרשע
העירקי-אירני-סורי היה נעלם לתוך האופל. ביחד עם היישובים היהודיים ביהודה
ובשומרון ובחבל עזה.
כאילו שלא חלפו עשרות שנים מאז שהם לחמו את מלחמותיו של הסטאליניזם המאוס.
הכל חוזר במעין מחזוריות מטורפת. הבוגדנות שלהם, המלשינות, ההתרפסות,
הסרבנות, השקרים, הרצון להסתלק מכל מה שריח של ציונות נודף ממנו לטובת
קוסמופוליטיות רפויה, כדי לבנות כאן את "עולם המחר" שבו אין מקום
ללאום היהודי, אלא רק ל"נאורי כל העולם".
צריך היה להתבונן בהם, מתגודדים ברחבת המוזיאון, לפני כמה ימים, בדורשי השלום
המדומה עם אויביו הנחרצים ביותר של העם היהודי, כדי להבין לאיזה תהומות של
שינאה עצמית יכולים במחנה השמאל לצנוח. ברמאות ובכזבים, כדרכם של אבותיהם
האידיאולוגיים, הם עדיין מנסים למכור לעם היושב בציון "הסכם שלום" עם
מי שמעולם לא חשבו לוותר על חזונם-שלהם, מדינה פלשתינית בכל השטח שממערב לירדן,
וגם לאחר שהכל קרס להם בפרצוף, הם עדיין נוהגים בארוגנטיות ובהתעלמות מן
המציאות שבה הם לא רוצים להכיר.
הכל כשר בעיניהם כדי להלום בכל מי שמנסה לעמוד בדרכם. אמצעי התקשורת
עומדים לרשותם כמעט ללא הגבלה, ולכן הבוז אל האחר, אל מי שלא חושב כמותם,
מעביר אותם על דעתם. כאז, לפני קום המדינה היהודית, כן עתה, יש בהם רק להט
אחד: לאבד ולהשמיד ולהרוס את כל מה שנבנה כאן בעמל ובדם ובייזע, ומכאן שיש רק
דרך אחת לנהוג בהם; להקיא אותם מקירבנו. לתמיד. הם אינם רבים. אולי, כמה מאות.
אולי מספר אלפים.
כך נוהגים בגרורות סרטניות.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-833-00.html?tag=12-44-31).
ביום 25.1.2002, תחת הכותרת "החלקת החטאים של בורג", כותב משגב:
אברהם בורג שוב בועט. עוד לא יבשה הדיו
על תוצאות הבחירות לראשות מפלגת העבודה, וכבר הוא מבקש למרק את חטאיו
בביקור אצל יאסר ערפאת. השקרים והזיופים עדיין רובצים גם לפתחו - אבל הוא
בשלו; מצייץ ומקרקר – ומבקש להביא שלום על ישראל.
ממש כבאותם ימים מטורפים שבהם הוא צעד בראש תהלוכות של "שלום עכשיו",
כשהוא נושא לפידים ומניף שלטים שעליהם התנוססו סיסמאות כמו "שרון -
רוצח"; "בגין - רוצח", ועוד כיוצא באלה פנינים מבית היוצר של
מחנה השמאל הרדיקאלי, הבלתי שפוי, זה שהביא עלינו שנים לאחר מכן את פיגועי
אוסלו – ואת מאות ההרוגים ואת אלפי הפצועים והנכים.
רק למראה דמותו המתייסרת, מול מראיינו האינטליגנטי, גלעד עדין, אפשר היה לקבל
צמרמורת. הרי זה הוא אותו האיש שרק לפני כמה חודשים היה זחוח להכעיס,
וכאשר התגלה ברבים שקלפיות רבות זויפו, טען שמנסים ל"גנוב" ממנו את
המפלגה, ושהוא זכה בדין בבחירות ל"ראשות מפלגת העבודה". העובדה
שבבחירות החוזרות בדיוק באותן הקלפיות שבהן התגלו הזיופים זכה יריבו בבכורה
מעידה יותר מכל על כך שמחנהו של יושב-ראש הכנסת(!) אחראי לזיופים. בבית
המשפט קוראים לכך ראיות נסיבתיות. מי שאלה מתגלות במשפטו צפוי, בדרך כלל, להרשעה
- ולעונש.
אבל אברהם בורג אפילו לא מבין שמה שהוא מבקש לעשות עתה גרוע פי כמה מהזיופים
בבחירות לראשות מפלגת העבודה. שם זה עוד היה עניין פנימי שבינו לבין המועמד
האחר, ולרבים בכלל לא היה חשוב מי מבין השניים יזכה לעמוד בראש המפלגה, זו
שנקראה עוד לפני זמן לא רב – מי בכלל זוכר את דברי ההבל ההם(?) –
"ישראל אחת בראשותו של אהוד ברק", אבל עתה זה כבר עניין של כ-ו-ל-נ-ו.
ודוק: בהתעקשותו לנסוע לרמאללה כדי לעודד את מי שנתון שם ב"מעצר בית",
כאחד הפושעים, הוא פוגע ישירות במאמץ הבינלאומי של מדינת ישראל לבודד את יאסר
ערפאת וליטול ממנו את שארית הלגיטמיציה שעוד נותרה לו בעיני אומות העולם. יכול
להיות שכל זה לא יועיל כדי להוריד את להבות הטרור שצמרת מפלגתו של אברהם בורג
אחראית להתפרצותו, לפחות בעקיפין, אבל צריך לנסות, ואסור לתת לאברהם בורג הבלתי
נסבל בעליל, במה להסביר עד כמה סירובו של ראש הממשלה להתיר לו לנסוע פוגע,
כביכול, בתדמית של מדינת ישראל כישות שוחרת שלום. מה שפוגע בתדמיתה של המדינה
היהודית יותר מכל הם אנשים מסוגו של אברהם בורג, שהתייצבותם לימינו של יאסר
ערפאת בעת הזאת דומה יותר, למרבה הצער, להתגייסותם של "ראשי
הקהילה" לעזרת הצוררים הנאצים, ואם צריך היה דוגמא מוחשית לכך היא
ניתנה בעת ביקורו בצרפת, שם הוא אמר ליהודים "שלא יעשו עניין מכל צלב
קטן".
חבל שהאיש עגום המבט הזה, לפחות מאז כשלונו בבחירות החוזרות לראשות מפלגת
העבודה, לא מבין אפילו את הזווית המשפטית שיש לכל הפרשה. רצונו לנסוע לרמאללה
חרף התנגדות ראש הממשלה צריך להתבטל נוכח הפגם החוקתי-מוסרי שיש בכך.
אברהם בורג איננו אדם פרטי. הוא משמש בתפקיד יושב-ראש בית המחוקקים הישראלי. אין
הוא יכול נסוע לשום מקום בעולם בניגוד להחלטות הגוף שבראשו הוא עומד. מכאן, שאם
בכנסת אין רוב לנסיעה של היושב-ראש שלה, עליו להישאר בבית.
הדברים הם פשוטים בתכלית – וחבל שאברהם בורג לא מבין גם את הדברים הכי
פשוטים. לא זאת אף זאת: אברהם בורג יכול בהחלט לממש את זכותו לחירות הדיבור
לאחר שהוא יתפטר מתפקידו.
אנשים ישרים ממנו היו עושים את זה, ודוגמאות יש למכביר. בנימין בגין,
למשל, מי שהיה שר בממשלת בנימין נתניהו, התפטר מכהונתו לאחר שנחתם הסכם חברון. כך
נוהג אדם שהזחיחות איננה מוטיב מרכזי בחייו.
אבל אברהם בורג איננו איש הגון מן הסוג שממנו קורצו טובים בהרבה ממנו. קופת
הזיופים עוד תלויה לו מאחוריו - והמשטרה טרם סיימה את חקירותיה. הבחירות
החוזרות אומנם התקיימו ופואד בן-אליעזר הביס בהן את היריב הזחוח - אבל
הפאן הפלילי של הפרשה עוד צריך להגיע לכלל מיצויו. הציבור זכאי לדעת את האמת.
ועוד זווית לזחיחות הנלעגת של אברהם בורג שכבר איננו כה זחוח: לאחר שאהוד
ברק הובס בבחירות האחרונות, והוקמה ממשלה חדשה, הנימוס האלמנטרי, לא החוק היבש,
חייב את התפטרותו של יושב-ראש הכנסת. הרכב הקואליציה השתנה - ולכן ראוי היה
שבראש הכנסת ישב מי שהקואליצייה החדשה בחרה בו, ולא מי שנבחר בימיו של אהוד ברק.
אבל, כאמור, נימוסים והליכות ויושר ציבורי אינם חלק מאורח חייו של אברהם
בורג, ולכן טוב עשו חברי מפלגת העבודה בבחירות החוזרות. רק זה עוד היה חסר להם:
לראות את ראש המפלגה שלהם, זו שאבותיה עמדו בראש התנועה הציונית, מתפלש
לרגליו של מי שדמם של יהודים כה רבים על ידיו.
חבל שאין דרך משפטית מהירה ויעילה לסילוקו גם מתפקיד יושב-ראש הכנסת.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-798-00.html?tag=12-58-11).
ביום 2.1.2002, תחת הכותרת "החלטה שרירותית בפרשת אהוד יתום", כותב משגב:
ההחלטה הפוסלת את אהוד יתום איננה החלטה טובה.
לא מבחינה משפטית - ולא מבחינה ציבורית. ראשית, בגלל שהיא מעמידה את שיקול הדעת
של שלושת השופטים במקום זה של ראש הממשלה - ובשום מקום בחוקי מדינת ישראל לא
כתוב ששלושה שופטים חכמים יותר מראש ממשלה אחד; ושנית, משום שסולם הערכים
של שלושת השופטים אינו משקף את מה שחושב רוב-רובו של הציבור היהודי.
אז נכון, שיש משפטנים שיטענו שזה בדיוק תפקידו של בית הדין הגבוה לצדק: לקבוע את
מה שצריך היה ראש הממשלה לשקול, ולא שקל, כשהוא החליט למנות את אהוד יתום לתפקיד
ראש המטה למלחמה בטרור. אבל זאת בדיוק הבעיה: התפקיד של השופטים הוא לפרש
חוקים קיימים, ולא לקבוע נורמות על-פי השקפת עולם הנגזרת מעולם של ערכים
המקובלים על רובד מאוד מסוים, שולי למדי, יוסי שרידי במלוא אווילותו, בחברה
הישראלית.
מכאן, שהאקטיביזם השיפוטי הוא, למעשה, זה שגורם לרבים לחשוב שאולי באמת הגיעה
השעה לבלום, במעשה חקיקה, את הסמכויות ששופטי בית המשפט העליון נוטלים לעצמם ללא
סמכות, מכוח שררה שאיננה מעוגנת לא בחוק - ובוודאי שלא בחוקה. לא "האדם
הנאור", על-פי מידותיו של נשיא בית המשפט העליון, או של בוחרי מרצ, צריך
לשלוט בנו, אלא ראש ממשלה בשר ודם; אדם שנבחר לתפקידו בבחירות דמוקרטיות
בידי רוב המצביעים.
אריאל שרון הוא זה שעליו מוטלת המשימה להילחם בטרור הערבי הקוטל ללא רחם בחפים
מפשע, זה שנולד בבית היוצר של מפיקי אוסלו הבלתי נלאים להרע, ולא שלושת השופטים
שהכריעו נגד מינויו של אהוד יתום. קל מאוד להיות יפה-נפש כשבוחנים, 17 שנים לאחר
מעשה, את תקפותו המוסרית של מה שעשה אז אהוד יתום. הרבה יותר קשה להסתכל בימים
האלה בעיניים של הורים ששלחו את ילדם לדיסקוטק ביום ששי בערב - וקיבלו אותו אחר
כך בחזרה על אלונקה.
ודוק: שופטי בית המשפט העליון לא נבחרים לתפקידם. הם מתמנים לתפקידם בידי ועדה
שבה הכוח המוביל הם שלושת חבריהם שמגיעים לישיבות כ"גוש חוסם" עם
החלטה מגובשת. אין מינוי שיכול לעבור ללא הסכמתם - בעיקר לבית המשפט העליון. לשם
אפשר להגיע רק אם כל שופטי בית המשפט העליון - לא חברי הכנסת שבוועדה ולא שני
השרים ולא שני הנציגים של לשכת עורכי הדין - סבורים שהמינוי הוא ראוי. מכאן
ההרגשה שלבית המשפט העליון אפשר להגיע רק בשיטה של "חבר מביא חבר",
תופעה שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם.
למעשה, רק במדינת ישראל מעורבת מערכת המשפט במינוי יורשיה, דבר שהופך אותה,
ללא ספק, למעין אוליגרכיה כוחנית; מן הסוג שרוצה לשלוט לעולמי עד במוקדי הכוח של
כל המערכות הממלכתיות, ולהציב בראש הפירמידה את ערכיה שלה, שלא תמיד, ובעצם רק
לעתים רחוקות, תואמות את אלה של הרוב הדומם.
דומה שההחלטה השרירותית, במידה רבה, של שלושת שופטי בית המשפט העליון בעניינו
של אהוד יתום היא בדיוק אותה טיפת מים מיותרת שתגרום לחבית המים לעלות על גדותיה
- דבר שיגרום לרבים יותר, בעיקר בבית המחוקקים, לחשוב שבאמת הגיעה השעה
להעביר את כל השאלות החוקתיות-הערכיות לבית משפט מיוחד שייקרא איך שייקרא.
אולי - בית משפט לחוקה, ואולי - בית משפט מיוחד לעקיפת בית המשפט העליון.
אין, כנראה, דרך אחרת כדי לבלום את "המהפכה החוקתית" שעליה הכריז
אהרן ברק, שמכוחה מתיר לעצמו בית המשפט העליון, ללא כל הסמכה בחוק, לבטל
חוקים של הכנסת, או להורות לה לחוקק חוקים במקום שזו חושבת שדווקא סידור אחר
יכול להלום, כגון בעניין חקירות השב"כ, או להעמיד את שיקול דעתו במקום זה
של הרשות המבצעת.
חבל שהגענו עד הלום - אבל האופציה האחרונה שנותרה, מן הסתם, לכל האנשים
"הלא נאורים", אלה שחושבים ששופטים שהתמנו לכל ימי חייהם, עד גיל 70,
צריכים להתרכז בפרשנות של החוקים ולא ביצירת חוקים-יש-מאין, או בקביעת נורמות
שלא עברו קודם לכן את כור ההיתוך של הגוף הנבחר (קרי: הכנסת), זה שאמור לייצג את
כל חלקי האוכלוסיה, היא לתבוע את התערבותו של המחוקק.
אחרת, עלולה המדינה היהודית להתדרדר לעבר משהו שדומה למה שבמחנה השמאל רוצים
יותר מכל, "מדינה של כל אזרחיה", וזה בוודאי לא היה חלק מן החזון
שעמד בבסיס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בארץ-ישראל בשנת 1948.
ואגב, אם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היתה מגיעה, כמסמך משפטי, לבחינה של בית
המשפט העליון, בהרכבו הנוכחי, היא היתה נפסלת, ככל הנראה, על הסף כמסמך מפלה
הנותן יתרון, רחמנא ליצלן, ליהודים היושבים בארץ-ישראל.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-763-00.html?tag=20-55-01).
להתחלה: חיים משגב, תלונה רשמית
למוסדות לשכת עורכי הדין, ואחרים
למבוא: מי אתה, חיים משגב?
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק א'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ב'
אתה כאן: חיים משגב, כל "כתביו", חלק ג'
להמשך: חיים משגב, כל "כתביו", חלק ד'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ה'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ו'
|