|
מי אתה,
עו"ד ד"ר
חיים משגב?
כל "כתביו", חלק ד'
ביום 22.12.2001, תחת הכותרת "קשר השתיקה בעסקת קלינטון-ברק"
וכותרת-המשנה " הגילויים של
אורה נמיר", כותב משגב:
אסור לתת לקשר השתיקה לנצח: אם אורה נמיר, מי שהיתה
שגרירת ישראל בסין, לא בודה דברים מליבה, וקשה להאמין שהאישה הזאת, עצם
מעצמותיה, בשר מבשרה, של מפלגת העבודה, עושה זאת, אז אהוד ברק צריך להפוך
למשהו הכי לא-רלוונטי בפוליטיקה של מדינת היהודים לדורי-דורות. לא בגלל מאות
ההרוגים ואלפי הפצועים שמלחמת אוקטובר, זו שנפתחה בתקופתו, הביאה עלינו, בעקבות
השלומיאליות האיומה שלו, שהחלה עוד בבריחה החד-צדדית מדרום-לבנון והפקרת חיילי
צד"ל, אלא בגלל המתת שהוא נתן לנשיא ארה"ב תמורת הסכמתו לארח,
ולהשתתף, בוועידת קמפ-דייוויד האומללה.
ביטול "עסקת הפלקון", המתנה שקיבל ביל קלינטון מאהוד ברק,
שגרמה, ועוד תגרום, למדינת ישראל נזקים במיליארדי דולרים, הוא מעשה נבלה שעוד
לא היה חמור ממנו בתולדותינו. אפשר, אולי, להשוותו רק ל מעשי התועבה של
ראשי מפא"י ההיסטורית, קודמתה של "ישראל אחת" המשונה, שהורו
על הסגרת יהודים לבריטים בימי המנדט, בתקופת ה"סזון", או להטבעתה של
"אלטלנה".
אלא שמעשהו של אהוד ברק חמור פי כמה וכמה מכל בחינה שהיא, ולכן התשלום בעד
הסכמתו של ביל קלינטון להשתתף בפארסה הערפאתית בקמפ-דייווד ביחד עם חבורת
הקוני-למלים שבראשה עמד אהוד ברק, איננו יכול להידחק לקרן זווית ולהיעלם מחיינו
כאילו שהדברים אף פעם לא קרו.
ראשית, כיוון שעכשיו מבקשים הסינים מאתנו פיצוי בסך שני מיליארד דולר, וזה סכום
ענק על-פי כל קנה מידה, שיכול להוציא משפחות רבות ממעגל העוני ולהחזיר להרבה
מאוד נזקקים את החיוך לחייהם, ואסור לתת לכל מי שהיה שותף למעשה התרמית הזה
להתחמק מאחריות; ושנית, משום שהנזקים המתמשכים עלולים להיות רבי שנים, לא רק
לתעשיות הביטחוניות, אלא גם למערכות היחסים של מדינת ישראל עם מדינות אסיה
הלא-מוסלמיות, שיכולות היו להיות ידידות של אמת, ובמיוחד עם מדינה כמו סין
הענקית, שהיא מעצמה עולמית, שבקרוב מאוד תהיה בעלת השפעה שאיננה נופלת מזו של
ארה"ב.
יחד עם זאת, אסור להיות מופתע מן המהלך הזה של אהוד ברק. הוא לא שונה ממהלכים
אחרים של ראשי מחנה השמאל הבולשביקי. תמיד הם חשבו שהם טובים יותר וחכמים
יותר ויודעים טוב יותר מן הרוב של העם היהודי היושב בארץ ישראל. אף פעם לא
הפריעה להם העובדה שהם נוהגים בדרכים לא-דמוקרטיות במערכות השלטון. לא בימיו של
יצחק רבין, כשהרוב שלו בכנסת התבסס על שני ח"כים שערקו ממפלגת-האם שלהם ועל
"רוב חוסם" של חמישה ח"כים פלשתינים, ולא בימיו של אהוד ברק
שניהל את המו"מ עם הפלשתינים לאחר שהוא איבד את הרוב הקואליציוני שלו עוד
ב-10.7.00 - ובעצם לאחר שהוא התפטר מתפקידו והכריז על בחירות מיוחדות לראשות
הממשלה.
ההתנהגות הזאת, השחצנית, המתנהלת כאילו שהחוכמה והתבונה ירדה מן השמיים וקנתה
לעצמה שביתה רק במוחותיהם הקודחים של ראשי "מחנה השלום", היתה מאז
ומעולם חלק מסדר היום הפוליטי שלהם. כמו בארצות הקומוניסטיות, הדמוקרטיות
העממיות על-פי המינוח שלהן, השליט הוא כל-יכול ואין להמונים כל זכות להבין את
צפונות ליבו.
כך נהג יוסי ביילין כאשר הוא גרר את יצחק רבין למהלכי אוסלו האומללים, במימונה
של קרן עלומה - The Economic Cooperation Foundation -
שמקורותיה הפיננסיים בגורמים בקהיליה האירופית, וכך עשו קודמיו בשעה שהם מצאו
לעצמם כל מיני עגלי-זהב כדי לסגוד להם, החל ביוסף סטאלין, רוצח המיליונים,
וכלה ביאסר ערפאת, האיש שדמם של מאות יהודים על ידיו.
אלא שאת המחיר, שלפעמים הוא נורא ואיום, כמו מאז שנחתמו "הסכמי השלום"
עם יאסר ערפאת, חתן פרס נובל לשלום - ביחד עם שמעון פרס ויצחק רבין - מנהיגי
"מחנה-השלום-הערפאתי" אף פעם לא משלמים מכיסם. לא עתה - ולא בעבר.
הם ממשיכים כאילו שום דבר. מקונספציה לקונספציה. האחת קורסת - והנה כבר יש להם
חדשה. רק לפני שנה-שנתיים הם עוד דיברו על הסכם שלום עם הפלשתינים - ועכשיו,
באיזו מין נון-שלנטיות מעצבנת הם כבר מדברים על משהו הפוך. גדר הפרדה שתבוא
לאחר נסיגה חד-צדדית, ללא הסכם, עם כאוס לא-נורמאלי שיבוא בעקבותיו - זאת עכשיו
"הבשורה" החדשה של כל אלה שעד לא מכבר קידשו את חזון המזרח התיכון
החדש. הם רק שכחו לספר לנו שהפלשתינים מתכוונים למזרח תיכון שבו לא תהיה עוד
ישות יהודית עצמאית אלא איים של קהיליות יהודיות שתתגוררנה תחת חסות איסלאמית.
סוף דבר: אם עד עתה חשבו רבים וטובים שאת חטאי אוסלו אין לבחון בכלים משפטיים,
הרי שעתה דומה שלא יכול להיות ספק שאת הדרך, והסיבות, שבגללן בוטלה "עסקת
הפלקון" יש לבחון אחרת. שוחד הוא שוחד גם אם ראש מדינה חוטא בו כלפי ראש
מדינה אחר - ובפרשה הזאת אין יותר מדי תמימים. תעשיות הנשק בארה"ב
כבר קנו יותר מראש ממשלה אחד ברחבי העולם.
אהוד ברק, שהתגלה באחרונה כאיש עשיר מאוד, לא יתקשה, מן הסתם, להסביר את גשם
הנדבות שנפל עליו לאחרונה. יכול להיות שהכל תמים למהדרין - ויכול להיות שלא.
ועוד לא אמרנו כלום על התערבותו של אהוד ברק לטובת החנינה של המיליונר המושחת
ביומו האחרון של ביל קלינטון על כס הנשיאות.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-736-00.html?tag=1-06-45).
ביום 6.12.2001, תחת הכותרת "שרי העבודה משטים בכולם", כותב משגב:
מפלגת העבודה, כצפוי, לא פרשה מן הממשלה -
ואין שום דבר מפתיע בכך. חבורת השלומיאלים הזאת ממשיכה לשטות בכולם. מחפשת רק
את הנוחות שיש בישיבה על הכיסא השלטון. אין דבר קדוש בעיניה. הכל עומד למכירה.
רק אינטרסים צרים ורק שאלות שנוגעות לשרידות אישית מתקיימים בעולמה המעוות, המלא
יצרים אפלים, תככים ומעשי הונאה. המשטרה חוקרת - ואברהם בורג וחבריו בשלהם. מחפשים
לנגח את היריב הפוליטי. ברשעות. באטימות. אין בעיניהם מקום למי שחושב אחרת מהם.
האויב הוא אריאל שרון. לא יאסר ערפאת. ממש כשם שהם נהגו בשנים עברו, כאשר הם
לחמו במנחם בגין ז"ל והסגירו את לוחמיו לידי הבריטים, במקום להילחם במי
שסגר את שערי ארץ ישראל בפני המוני היהודים שביקשו להימלט מאימי השואה שהתרגשה
ובאה עליהם.
צריך רק להתבונן בהם, במנהיגי תנועת העבודה, תשושים מן האידיאולוגיה הערפאתית
שלהם שקרסה עליהם באחת, כדי להבין בידי מי היתה נתונה המדינה היהודית בשעה שנוהל
המשא ומתן עם הארגון לשחרור פלשתין - המכונה אש"פ בפי אניני החיך ממחנה
השמאל כדי שלא להפחיד את המוני התמימים שהאמינו לשקרים שלהם - על שובם של
גדודי המרצחים אל תוך בתינו.
תומכיהם טוענים, כמובן, שהם דאגו אז, כמו בימים האלה, רק לעתידנו, אבל אלה
טיעונים שאפילו הם עצמם כבר חדלו להאמין בהם.
החוצפה שלהם אף פעם לא ידעה גבולות. ממשלת המיעוט של יצחק רבין, שנעזרה
ב"רוב חוסם" של חמשת חברי הכנסת הערבים, לא בחלה בשום מניפולציה. הכל
היה כשר כדי למכור את "בשורת השלום מבית היוצר של אוסלו".
את הרוב בכנסת הם קנו בכחש ובכזב לאחר שהם הבטיחו משרות לשני ח"כים
שפרשו מצומת.
לא היתה להם אז, ואין להם היום, כאשר שמעון פרס נחלץ לעזרתו של יאסר ערפאת,
בניגוד לעמדות של נשיא ארה"ב ושל רבות ממדינות אירופה, כל סיבה להאמין
שדרכם תצלח. רעיונות העוועים שהם מעלים חדשות לבקרים, גם עתה, לא נועדו אלא כדי לשמר
איזשהו מומנטום פוליטי רופס לקראת הבחירות הבאות.
למעשה, היום כבר ברור לגמרי שהם ידעו גם אז, בימי אוסלו האפלים, כשם שהם יודעים
היום, שלחזיונות השווא שלהם אין כל סיכוי להביא ברכה לעם היהודי. בשורות הנפל
שלהם, אלה שהביאו עלינו את המצב שבו אנו נתונים עתה, לא היו אף פעם יותר מאשר
גימיקים של בחירות. צריך רק לקרוא את יומנו של יוסי ביילין, "מדריך
ליונה פצועה" הוא קורא לו, המתייחס לימי שלטונו ההזויים של אהוד ברק, כדי
להבין לאיזה שפל מוסרי מוכנים האנשים האלה לרדת כדי לשרוד בשלטון.
ימים ספורים בלבד לפני הבחירות לראשות הממשלה, שבהן הובס אהוד ברק באופן שעוד לא
היה כמוהו, עוד ניסו שלמה בן-עמי ויוסי ביילין להציע בטאבה ל"רשות
הפלשתינית" את הסנטימטרים האחרונים מיהודה ושומרון ביחד עם הר הבית רק כדי
שאפשר יהיה לומר לבוחרים: "הבטחנו שלום - וקיימנו". על מה שיקרה אחר
כך - הם אפילו לא רצו לחשוב. קודם כל - השלטון. אחר כך - אפשר להמשיך ולהתמקח עם
רבי המחבלים על עוד חלקים מארץ ישראל.
גם עכשיו, כאשר הם מתחבטים, כביכול, בפנים מיוסרות מעל מסכי הטלוויזיה, אפשר
לראות בעיניהם שהם אינם דוברים אמת. הם שוב מלאים כרימון בהצעות
אופרטיביות. מוחם אינו חדל לרגע להמציא תוכניות-פשרה עם בני בריתם מן
ה"רשות הפלשתינית". לחלק מהם, כך מספרים, יש גם אינטרסים כלכליים
לא מבוטלים שעליהם הם מבקשים להגן.
דומה, שהגיעה לומר להם, לכולם, עד לאחרון חברי הכנסת שלהם, שאין לנו עוד
חפץ בהם לפני שהם מכים על חטא בפומבי ומודים שהם טעו בדרכם עד כה . רבים
וטובים עשו את זה במקומותינו לפניהם. גם אקדמאים מפורסמים. גם עיתונאים ידועי
שם. גם הוגי דעות רבי-מוניטין. הטעות היא אנושית. האחיזה בה גם לאחר שמבחינים
בטעות - היא פשע שאין לסלוח עליו.
עד אז אסור שיהיה לרוב הדומם, השפוי, כל שיג ושיח עם מי שביודעין ובזדון
הוביל אותנו אל פי התהום. לא משפט ולא ועדת חקירה. הודייה פומבית, כנה, אמיתית,
שאינה תלויה בדבר, תספיק. שום דבר פחות מזה. רק לאחר מכן תהיה למפלגת העבודה
הזכות לשוב ולהשמיע את דברה.
חבל ששר הביטחון לא מבין שבזיופים לא קונים שלטון. מיו"ר הכנסת אין
לצפות לשום דבר. מן התפוח הרקוב הזה שנפל רחוק מאוד מן העץ שעליו הוא גדל אין
לחכות לשום הכאה על חטא.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-724-00.html?tag=1-07-49).
ביום 21.11.2001, תחת הכותרת "עדות בן-עמי - מבישה", כותב משגב:
מבישה. אין מילה אחרת, הולמת יותר, שיש בכוחה
להגדיר את האופן שבו התנהל שלמה בן-עמי, בעבר התקווה הגדולה של מפלגת העבודה, בעת שהוא העיד
בוועדת אור.
פעם הוא היה השר לביטחון פנים - ואחר כך אהוד ברק הפקיד בידיו את "מדיניות
החוץ" של מדינת ישראל, אבל כותבי העתים יזכרו את שלמה בן-עמי כאיש קטן,
רע לב, מתנער מאחריות, שאין לו כל בעיה להפקיר את הגוף שעליו הוא היה מופקד טרף
לוועדה שרבים מצפים ממנה לליקוק תחת גדול לאוכלוסייה הערבית.
אבל מה שמפחיד הכי הרבה בעדותו של האיש הזה הוא שהוא היה פעם, רק לפני כמה
חודשים, בין מנהלי המשא-ומתן עם הפלשתינים, ושאהוד ברק, ללא קואליציה, ערב
הבחירות, נתן בידיו את עתידו של העם היהודי, כדי שהוא יציע, ויציע, ועוד פעם
יציע, לפלשתינים את כל מה שאסור היה לו להציע.
אלא ששלמה בן-עמי, ללא רשות, וללא סמכות, מאחורי גבו של אהוד ברק, כהגדרתו של
גלעד שר, ראש לשכת ראש הממשלה באותם ימים, הרחיק לכת עוד מעבר לכך: הוא מכר
לפלשתינים את מה שאפילו אהוד ברק לא הרשה לו למכור.
רינו צרור תיאר בטורו האישי ב"העיר" את שלמה בן-עמי, בעת המו"מ
עם הפלשתינים, כמהמר כפייתי שממשיך להכניס מטבעות למכונת ההימורים מתוך תקווה
שאי פעם הצג המתגלגל ייעצר על שלושת הציורים המניבים שלל של מטבעות; לאחר
עדותו של שלמה בן-עמי אני הייתי מגדיר אותו אחרת, עם הרבה פחות סלחנות.
אבל בשעה זו, לאחר עדותו ההזויה, שבה הוא הציג את עצמו כטמבל גדול, שלא שמע
ולא ראה ולא ידע כלום, ייתכן שכל מה שהעם היושב בציון צריך לבקש לעצמו
הוא שהאיש הזה יחזור לאקדמיה - ושלא יטריד אותנו עוד בשאיפותיו המגלומניות. אולי
שם, בחברתו של יוסי ביילין, הוא יזיק פחות.
מה שכן, אפשר לומר שכאשר שלמה בן-עמי משיב לשאלות המוזמנות של ידידו, חבר
הוועדה, שמעון שמיר, לפחות אפשר להיות בטוחים שהוא לא משוטט אותה שעה בערי העולם
על-מנת להוציא את דיבתה של הממשלה הנבחרת רעה - כמו שעושה יוסי ביילין כל
העת.
פשוט קשה להאמין עד כמה מתדלדל מאגר האנשים הראויים במפלגת העבודה. על
אידיאולוגיה כבר אין מה לדבר שם, אם מתעלמים מרעיון העוועים, אף הוא מבית היוצר
של שלמה בן-עמי, שבבסיסו דרישה ל"שלום כפוי", לאחר שתושלם הנסיגה
החד-צדדית ו"גדר ההפרדה" תוקם לאורך מאות הקילומטרים של קו התפר, אבל לפחות
פעם היו שם אנשים שהנאמנות הייתה מרכיב חשוב באישיותם. היום אפילו דרישות
צנועות מן הסוג הפחות תובעני נתקלות בהתנערות בזויה מן הסוג ששלמה בן-עמי
הציג על דוכן העדים כאחרון המלשינים בעולם התחתון.
מה שמצדיק, אולי, את הדרישה, שצצה ועולה בהקשרים שונים, לקיים הליכי שימוע
פומביים לבעלי תפקידים בכירים, כמו שרים או שופטים, לפני שמפקידים בידיהם
תפקידים שנוגעים ישירות לגורלו של כל אחד ואחד. בארה"ב עושים את זה -
ונדמה לי שהשיטה מניבה תוצאות בכלל לא רעות.
לא שההצעה היא בכלל ריאלית בתנאים הקיימים - אבל צריך בכל זאת למצוא דרך כלשהי
שבאמצעותה ניתן יהיה לסנן תופעות עב"מיות כמו שלמה בן-עמי. הרי לא
ייתכן שאדם כזה יהיה מופקד על ביטחון הפנים, כשמיטב הכישורים שלו הם לנהל, אולי,
מטבח בבית תמחוי. מה גם, שהשר לביטחון פנים, לפנים שר המשטרה, הוא גם זה
שממנה את הקצונה הבכירה, לרבות את ראש אגף החקירות, התפקיד הכי רגיש במערכת
אכיפת החוק.
משה מזרחי, למשל, הוא האיש של שלמה בן-עמי. הוא מינה אותו לתפקיד ראש אגף
החקירות במשטרת ישראל. לא תמיד, כמובן, ולא בהכרח, טיב המינוי נגזר מאופיו של
הממנה; אולם במקרה זה, דומה שאי אפשר שלא לומר שהנחתום והעיסה מעידים זה על
זה. האחד, לא היה ראוי למינוי; והאחר, לא היה ראוי לתפקיד הממנה - וכולנו ביחד,
מוטב היה לנו אם שניהם גם יחד לא היו מגיעים לאן שהם הגיעו.
חבל שהדברים התגלו קצת באיחור.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-712-00.html?tag=1-19-26).
ביום 28.10.2001, תחת הכותרת "הבריחה משירת התקווה"
ובותרת-המשנה "נאומים ותופינים", כותב משגב:
נשיא המדינה היה שם. יו"ר הכנסת היה שם.
שר המשפטים היה שם. גם נשיא בית המשפט העליון היה שם. הרבה שומרי ראש עמדו כפסלים
מאחור - כשכל האנשים המכובדים האלה ישבו על בימת הכבוד בתיאטרון ירושלים בטקס
פתיחת שנת המשפט, בשבוע שעבר, שבמהלכו העניקה לשכת עורכי הדין את הפרס השנתי
למאיר שמגר – הנשיא (בדימוס) של בית המשפט העליון. הנאומים היו יפים. המילים היו
גבוהות. מאות המוזמנים, בהם שופטים רבים, הקשיבו לדברי הנואמים – כולם, כמובן,
חסידים מסורים של "שלטון החוק" – לאחר שבאולם הכניסה חילקו תופינים
ודברי מתיקה על חשבון כלל ציבור עורכי הדין.
רק דבר אחד "שכח" שלמה כהן, ראש לשכת עורכי הדין, מי שהקפיד לציין
בנאומו שלאחר הטבח האיום ונורא שביצע ערבי בדולפינריום הוא טרח לבקר גם במסגד
חסן-בק, שאליו השליכו כמה פרחחים אבנים כ"נקמה" על הרצח הנתעב של
עשרות הצעירים שבאו לבלות ביום ששי בערב בדיסקוטק שעל שפת ימה של תל אביב; הוא
שכח, לא בהיסח הדעת, מסתמא, לסיים את הטקס הממלכתי המרשים בשירת התקווה. ההמנון
הלאומי לא ראוי לו, כנראה, בעיניה של לשכת עורכי הדין, להיות מושמע בנוכחות
קברניטיה של המדינה היהודית.
אבל מה שמדהים עוד יותר היא התנהגותם של כל האנשים האלה – לא השופטים מאיר שמגר
ואהרן ברק, צריך להדגיש, שירדו מן הבימה והמשיכו לשוחח עם הקרואים הרבים -
שבתוקף תפקידם הם אמורים לסמל את הממלכתיות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. נשיא
המדינה הסתלק מהמקום מבלי להניד עפעף, כמו היה שמח לברוח סוף-סוף מן המקום
המייגע הזה שאליו הוא לעולם לא היה מגיע, מן הסתם, מרצונו הטוב והחופשי; כך
נהגו גם יו"ר הכנסת, מי שרוצה להנהיג את מפלגת העבודה בבחירות הבאות ולהיות
מועמדה לראשות הממשלה, ושר המשפטים.
מבעד לדלת צדדית מיהרו כל השלושה, עגמומיים, מבוהלים משהו, מפוחלצים
בחליפותיהם, להתחמק בלוויית שומרי ראשם – ורק מאות הקרואים, ואני בתוכם,
נשארו על רגליהם משתוממים אל נוכח הסיום הלא-מכובד, המביש, העגום, של הטקס
הממלכתי הזה. בגלל האפלולית המסוימת ששררה במקום לא יכולתי להבחין אם פניהם
של "הבורחים" היו סמוקות מבושה – או מן העלבון שספג מידיהם ההמנון
הלאומי של העם היהודי.
והנה התשובה שקיבלתי מפי יודע דבר: המארגנים (קרי: ד"ר שלמה כהן
הנ"ל) לא רצו להביך את עורכי הדין והשופטים מן המגזר הערבי שנכחו במקום;
כלומר, שירת ההמנון הלאומי של מדינת ישראל יכולה הייתה לחייב את כולם, גם את
הערבים, לעמוד ולהמהם את מילות השיר האלמותי שמדבר על תקווה בת שנות אלפיים של
העם היהודי, ואת "אי הנוחות" הזאת לא רצו האחראים על הטקס שבו השתתפו
כל הנ"ל לגרום ל"אחינו הערבים".
ואגב, אף לא אחד מן האנשים שטרחו להכין נאומים כתובים, מאוד מהוקצעים, שלא
הייתה בהם אפילו מילה אחת שראוי לשמור אותה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי,
לא חשב שצריך להזכיר, שפחות משבוע קודם לכן נרצח השר רחבעם זאבי ז"ל בידי
ערבים. אולי בגלל שהאנשים האלה, מדושני השררה, סוברים ש"שלטון
החוק", הדגל הרפוי הזה, שהפך זה מכבר לקלישאה פוליטית, ריקה מתוכן, בידי
אלה שרוצים בביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל, איננו נוגע בכלל לרצח הנתעב
הזה; ואולי בגלל שהם מרגישים קצת מרוחקים מכל ההמון הרב שמקיף אותם ושאינו
נהנה משמירה צמודה מפני טרוריסטים ומכל שאר מנעמי השלטון שהם כה יקרים להם.
וזה, אם תרצו, שורש כל הרע בתוכנו. פלגים לא קטנים בקרב האוכלוסייה
היהודית במדינת ישראל, שרובם ככולם נמנים על מחנה השמאל הבולשביקי, פוגעים
בפומבי במרכיביה היהודיים של המדינה היהודית שהוקמה בארצו ההיסטורית של העם
היהודי. הזלזול בזכותנו להתגורר בכל חלקיה של ארץ ישראל, מן הירדן ועד
הים, "הפתרונות המדיניים" שצצים חדשות לבקרים, שבבסיסם סילוק יהודים
מעל אדמתם לטובת "פליטים ערבים", הרצון לבטל את סמליה היהודיים של
מדינת ישראל, הדגל, ההמנון, חוק השבות ועוד כיוצא באלה, לטובת מושגים מופרכים
כמו "מדינית כל אזרחיה", כל אלה יביאו, בהכרח, יום אחד, לדלדול
מסוכן בכוחה של מדינת ישראל להתגונן מפני אלה המבקשים להחריבה, ולחיזוק ההשקפה
בקרב מדינות ערב , שאפשר לחסל את המדינה היהודית .
האופוריה המטומטמת לאחר "הסכמי השלום" עם יאסר ערפאת כבר לא
קיימת - אולם עדיין צריך להישמר מפני אלה שאינם מניחים לעובדות להסיט אותם
מדרך העוועים שעליה עלו שקרני אוסלו לפני שמונה שנים. מדינת ישראל צריכה
להתקיים לעד - ואסור לתת למהרסיה ומחריביה מבית את האפשרות לעשות את מלאכתם של
אויביה מבחוץ תחת מסווה של מילים גבוהות שהבשורה מאחוריהן היא אחת: קעקוע
היסודות היהודיים של מדינת ישראל.
צריך להאמין שגם בלשכת עורכי הדין מבינים את זה.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-693-00.html?tag=8-13-20).
ביום 11, תחת הכותרת "הרמטכ"ל מופז מילא את חובתו"
וכותרת-המשנה "תפקידו של מופז לתת חוות דעת שנייה", כותב משגב:
הרמטכ"ל שאול מופז עשה בדיוק את מה שהוא
היה צריך לעשות. הוא הזהיר את הממשלה שנסיגה מן הגבעות המשקיפות על היישוב
היהודי בחברון עלולה להביא לחידוש הירי על בתי היהודים - ולקורבנות שווא נוספים.
זה תפקידו כרמטכ"ל - ואף אחד לא יכול לבוא ולטעון כנגדו שבכך הוא מפר,
כביכול, היררכיה כלשהי.
הדרג המדיני, כבודו במקומו מונח, אולם קשה להתרשם שמן השרים המרכיבים את הדרג
המדיני במדינת ישראל, הנוכחיים או הקודמים להם, לדורותיהם, צמחה הרבה ברכה
למדינת ישראל.
הכפיפות של הרמטכ"ל ושל הצבא בכלל לדרג המדיני היא, כמובן, בבחינת נורמה,
אולם שום רע לא יכול לקרות אם הציבור יידע שיש גם דיעות אחרות. אז נכון שדעתו של
שמעון פרס מאוד חשובה - אבל מותר גם לחלוק על דעתו, מבלי לפגוע בסמכות הממשלה
להכריע; במיוחד אם זוכרים שמהלכיו של שר החוץ גרמו באחרונה נזקים אדירים
למדינת ישראל שעה שהוא נפגש עם יאסר ערפאת כדי לתת לו לגיטימציה בינלאומית -
ולזכות אותו בכרטיס כניסה לבית הלבן.
אפשר, כמובן, אם מחפשים דוגמאות קודמות, לחזור עד לימים שלפני מלחמת ששת הימים,
כשלוי אשכול ושריו הפגינו חולשת דעת כמעט מייאשת, או לערב מלחמת יום הכיפורים,
שהתרגשה עלינו כרעם ביום בהיר, בגלל 'הקונספציה' של ממשלת המערך דאז, אבל לא
צריך ללכת כל כך רחוק.
אלה שהביאו עלינו את אסון אוסלו ב-13 בספטמבר 1993, נמנו כולם על הדרג המדיני.
שמעון פרס ויוסי ביילין ויוסי שריד ויצחק רבין הדפו מעליהם, בקלילות פושעת,
כל רמז של ביקורת, והלכו בעיניים פקוחות לקראת מהלך שכבר גרם למאות הרוגים
בקרב האוכלוסייה היהודית - ולאלפי פצועים ונכים.
אולם מה שהכי מרגיז הוא, שאז לא היה בצבא אפילו קצין בכיר אחד שירים את קולו
כדי לטעון כנגד ענני האשליות והכזבים שיצרו בממשלה – הלוא הוא הדרג
המדיני שהכל כה חרדים עתה בכבודו. אפילו הרמטכ"ל דאז, אמנון לפקין-שחק,
לא ראה לנכון להקים קול זעקה ולמחות על ההפקרות הביטחונית שעמדה ביסוד הסכמי
הנפל עם הארגון לשחרור פלשתין (אש"פ).
בכלל, כאשר שומעים את בנימין בן-אליעזר נוזף ברמטכ"ל על הפרת כללי מנהל
תקין, אפשר רק לגחך. אני זוכר לפחות דוח אחד של מרים בן-פורת, אז מבקרת המדינה,
שאמר עליו דברים קשים מנשוא; שלא לדבר על הבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה
שנסתיימו בפיאסקו ענק - כשכל צד טוען לזיופים. ככל שאני יודע שני הצדדים
צודקים...
שאול מופז אומר את הדברים בהרבה אומץ כבר הרבה מאוד זמן, אולם כתבי החצר של לשכת
ראש הממשלה מנסים להעלים את ביקורתו – מסיבות פוליטיות. אז נכון ש'פואד' נבחר
בידי מרכז מפלגת העבודה לתפקידו, לאחר שראש הממשלה הנבחר קבע שתפקיד שר הביטחון
יישמר למפלגה זו, יהיה הנבחר מי שיהיה, כדי לקיים את הפיקציה של 'ממשלת אחדות',
אבל מכאן ועד לדברי ההתלהמות בישיבת הממשלה כנגד איש צבא שעושה את מלאכתו
בנאמנות ובאמונה עוד רבה הדרך.
יכול להיות ששאול מופז סולל את דרכו הפוליטית לאחר שהוא יפשוט את מדיו – אולם
עדיין צריך לזכור שהוא רחוק מרחק רב מנאומיו הפוליטיים של אמנון לפקין-שחק,
בעודו לובש מדים, כנגד בנימין נתניהו, ראש הממשלה שזכה בבחירות, למרות
תחזיותיהם של אדמו"רי מחנה השמאל. אז נכון שמה שמותר למי ששייך לאליטה
מסוימת לא תמיד מותר למי שגדל כ"ילד חוץ", אולם עדיין חשוב לזכור שגם
לצביעות צריך לשים גבולות.
שאול מופז ניצח בזמנו במרוץ לרמטכ"לות את מתן וילנאי. לא כולם הבינו אז למה
העדיפו בנימין נתניהו ויצחק מרדכי את שאול מופז; עתה, אני מניח, הדברים הרבה
יותר ברורים, ורבים מאלה שהתנגדו אז למינויו של שאול מופז, בוודאי מברכים בשנה
האחרונה על המינוי הזה בשמחה רבה, ולו רק בגלל ששאול מופז רואה בניצחון על האויב
את המשימה היחידה שלו. הוא אינו קובע, כ"קציני אוסלו" בימי ממשלת
פרס-רבין, שלסכסוך יש רק פתרון מדיני, אלא מפשיל את שרווליו ועושה את מה שצריך
לעשות כדי להבטיח לעם היהודי סיכוי כלשהו לשרוד בחלק הזה של העולם המטורף.
הניצחון, בעיניו של שאול מופז, אינו הדבר הכי חשוב; הוא הדבר היחיד שאליו הוא
שואף. מה שיקרה אחר כך, כשכל מיני יוסי ביילינים יבקשו למסמס את הניצחון כדי
להקים ממערב לירדן עוד מדינה ערבית - פלשתינית, זה כבר לא ענינו; לפחות לא בשלב
הזה של הקריירה הציבורית שלו.
צריך רק לקוות שהנזיפה החמורה ששאול מופז קיבל משר הביטחון לא תרתיע אותו בעתיד
מלומר את אשר על ליבו. פשוט כדי שגם אנחנו, האזרחים המודאגים, נוכל לקבל
"חוות דעת שנייה", כמקובל בעולם הרפואה, לפני שאנחנו מתמסרים
למהלכיו של הדרג המדיני הכל-יכול.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-678-00.html?tag=8-31-01).
ביום 1.10.2001, תחת הכותרת "משה שרת הזהיר משמעון פרס", כותב משגב:
משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל ושר
החוץ בממשלת דוד בן-גוריון, כבר אמר את זה לפני הרבה שנים: "אני שולל את
שמעון פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה
על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל", אמר המנהיג הציוני
הוותיק, מאבותיה של המדינה היהודית.
גם גולדה מאיר לא חסכה משמעון פרס את שבט לשונה. "התניתי את השתתפותי
בממשלה בהרחקתו של שמעון פרס מכל עמדה ביטחונית רגישה", אמרה מי שעמדה
כצוק איתן בעת שמשה דיין וכמה מחבריו הגנרלים קרסו במהלך מלחמת יום הכיפורים,
שאליה הם הובילו באיוולתם כי רבה.
אבל מי שהגדיל מכולם להבין את טיבו של שמעון פרס היה יצחק רבין, שהכתיר את שר
הביטחון בממשלתו הראשונה, בשנות ה-70', בתואר חתרן בלתי נלאה. "לא חשבתי
ששמעון פרס מתאים לתפקיד שר הביטחון, משום שהוא מעולם לא שירת בצה"ל.
קיבלתי אותו לתפקיד בלב כבד. זו היתה טעות. ידעתי שאצטער עליה ואשלם את מלוא
המחיר", אמר מי שנגרר אחר תעתועיו של שמעון פרס בשנות ה-90', והלך
אחריו למהלך מדיני שכבר גרם למאות הרוגים, לעשרות אלפי פצועים ונכים, והביא שכול
ויתמות על אלפים רבים מאוד.
יכולתי, כמובן, להוסיף עוד כהנה וכהנה אמירות בגנות שמעון פרס, מפיהם של דוד
בן-גוריון, אורי אבנרי – עורכו המיתולוגי של "העולם הזה", אורי שגיא –
ראש אמ"ן לשעבר, ושל רבים אחרים שלמדו להכיר מקרוב את הפכפכותו ואת
המניפולטיביות שלו – אולם לא עת חשבון אישי עתה היא.
מה שמונח עתה על כפות המאזניים זה לא אישיותו העקלקלה של שמעון פרס, איש
אובססיבי, אלא עצם גורלה של מדינת ישראל. הסכנה הטמונה בו, כיום, משולה בעיני כל
מי שעוקב אחריו לסכנה שיש ב"פצצה מתקתקת".
התבטאויותיו כלפי ראשי הצבא עושים אותו לגרוטסקה שטעמה חמצמץ. אמירותיו מעלות
ריחות של עובש. פניו המאפירות מעידות על כך, שהוא יודע בסתר ליבו שהוא מגן על
חלום שנעלם - ועל פרס שהוא קיבל במירמה.
כתבתי את הדברים שחור על גבי לבן, לבקשת עורכי מעריב, עוד ב-23.5.96, במוסף
"סופשבוע", שבו כתבו ארבעה כותבים בעד ונגד בנימין נתניהו ושמעון פרס.
"גם שמעון פרס יודע", כך אמרתי אז, "שהוא הולך בדרך-לא-דרך,
שעלולה להביא את הקץ על המדינה היהודית. דורות כה רבים חלמו עליה", קוננתי,
"אבל הדרך פשוט אצה לו".
"מן הזהירות הוא מתרחק כמו מפני אש. הפזיזות היתה לטבע שני אצלו. רבים
מזהירים אותו מפני הקטסטרופה שעלולה להתרחש עלינו אם דרכו לא תצלח. אבל הוא
בשלו. אוטם אוזניו מלשמוע, חולם על 'מזרח תיכון חדש', שקוע בהזיות על הצטרפות
לליגה הערבית", טענתי אז כמוכיח בשער.
התרעתי במפורש כנגד ההסכמה של שמעון פרס וחבר מרעיו לתביעה הערבית להקמת
מדינה פלשתינית בשטחי יהודה ושומרון, לאחר גירוש כל היהודים משם, שכן
ל"מדינה הפלשתינית" הזאת לא תהיה זכות קיום משל עצמה, כלכלית או
פוליטית, אם היא לא תשאף בכל מאודה להתרחב בכוח מזרחה, לכיוון מדינת ירדן,
ומערבה, לכיוון מדינת ישראל, כדי להתחבר עם הערבים שיושבים בגליל ובמשולש ובנגב;
התביעה להחזרת מיליוני הפליטים שנטשו את בתיהם במהלך המלחמות השונות, אל תוך
מדינת היהודים, תעמוד בראש סדר היום שלה.
ראיתי את הדברים בזמן אמת. התחננתי על עתידו של העם היהודי בארץ ישראל. צפיתי את
מה שעתיד לקרות בבהירות כמעט מצמררת – ולכן לא ידעתי את נפשי מרוב כעס, כאשר
ברוני מחנה השמאל המתנשא דיברו על כך שהגיעה השעה ל"נסות את דרך
השלום".
"רק דרך אחת ויחידה הובילה את העם היהודי אל המקום היחיד שבו יש לו סיכוי
מה לשרוד. אסור לוותר על הסיכוי הזה. חלומות השווא של שמעון פרס עלולים
לצמצמו עד כדי ביטולו המלא", קבעתי במאמרי. "לאחר ששמעון פרס ייתן להם
את כל מה שרק אפשר, הם (הערבים) ירצו את כל השאר", סיימתי את הנבואה
האפוקליפטית שלי בשנת 1996, כש"תורת השלבים" הערפאתית עומדת אל מול
עיני.
כמה ימים לאחר מכן בנימין נתניהו ניצח בבחירות.
יאיר לפיד, אגב, כתב באותו סוף שבוע, במעריב, בעד שמעון פרס. אני כמעט בטוח שאם
הוא היה קורא בימים האלה, של דם ואש וקריסה מוחלטת של חזיונות התעתועים של
אבירי חזיונות השווא, את מה שהוא כתב אז, ערב נצחונו של בנימין נתניהו כנגד
כל הסיכויים והצבעתם המסיבית של הערבים בעד "מועמד השלום", הוא היה
אומר לעצמו, מן הסתם, שאם להצביע בעד שמעון פרס זה לחיות בתוך העולם, ולא בשוליו
הסהרוריים, כהתבטאותו באותם ימים של אופוריה מטורפת, בינות לאוטובוסים
העשנים, אז כיצד הוא לא הבין כבר אז שהטרור השפל שנולד בבית היוצר של יאסר ערפאת
עלול להוליד בעתיד גם יצורים מעוותים כמו אוסמאה בן-לאדן; ושטרוריסטים העשויים
מחימר שנשאב מתוך תהומות של ביוב מצחין עתידים להושיב יום אחד את
כ-ו-ל-נ-ו בשוליים הסהרוריים של העולם.
כך או כך, כבר קצה הנפש בתעלוליו של שמעון פרס.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-663-00.html?tag=8-45-18).
ביום 21.9.2001, תחת הכותרת "לשלול זכויות ממשפחות מחבלים-מתאבדים"
וכותרת-המשנה "יש לנקוט גם כאן צעדי חירום", כותב משגב:
באמריקה, שחוקתה מבטיחה חירות לכל אדם הבא
בשעריה, לא חשבו אפילו פעמיים לאחר שטרוריסטים מוסלמיים היכו בה באופן אכזרי
במיוחד. הרשויות הפדרליות הכריעו מיד: כדי להבטיח את זכותו של הרוב לחיות, קודם
כל לחיות, יש לשלול מקצת מן הזכויות מאלה שמבקשים לטבוח באחרים.
מבלי אפילו ליתן את הדעת לסיבותיהם של המתאבדים ומסייעיהם, תהיינה אלה אשר
תהיינה, קבע ג'והן אשקרופט, ה-Attorney
General של ארה"ב, שיש להרחיב את סמכויותיהן של המוסדות המופקדים
על אכיפת החוק, על-מנת שאלה יוכלו לפגוע ביחיד, או בקבוצות, לא על בסיס אתני,
כמובן, כל אימת שמתעורר חשש שאותו יחיד, או קבוצת אזרחים, מבקשים לשלול את החיים
מאחרים.
גם רוברט מילר, מנהל ה-FBI,
הודיע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שזכויות מסוימות שעליהן היתה גאוותה של
הדמוקרטיה הגדולה בעולם תוגבלנה מעתה ואילך. לא עוד בחינה דווקנית של זכויות
הפרט – אלא בחינה רחבת היקף של זכויות הרוב. אף אחד לא מיהר לומר שאת הטרור
אי אפשר לנצח באמצעים צבאיים. עיתונאים לא התגייסו להדליף ממקורות "רמי
דרג" בצבא או בממשל - והכל ידעו שעצות אחיתופל אפשר לנפק רק במזרח התיכון.
כשהדברים נוגעים לבתיהם, האמריקנים הרבה פחות סובלניים - אם בכלל.
כך נוהגת מדינה חפצת חיים. כך פועלת דמוקרטיה מתגוננת. כך מתנהגים ראשיה של חברה
חופשית שממאנים ליתן בידי טרוריסטים שפלים את הזכות לקטול חיים ללא הבחנה, תוך
ניצול ציני של זכויות האמורות להיות שמורות רק לאזרחים שומרי חוק. אין דרך אחרת.
כל סימן של חולשה יכול רק להוביל לעוד טרור - ולעוד אבדן והרס, שכן מי שבחר
בדרך הטרור אף פעם אינו יודע רחמים. זהו טיבם של טרוריסטים. האנרכיה היא סביבתם
הטבעית. לחם חוקם הוא הפגיעה בחפים מפשע. אם יוכלו - הם ישימו ידם אפילו על נשק
אטומי או כימי כדי לקטול יותר חיים, על-מנת להביא קץ על העולם התרבותי כולו.
לכן לא נראו על מסכי ה-CNN
אפילו פעם אחת פוליטיקאים מן הסוג היוסי שרידי המאוס, זה שכה אהוב על
פרשנינו ועל שדרינו החמודים והעוקצניים, כדי לטעון שחייבים לשמור על איפוק
ושצריך "להבין את המחבלים", שכן נקודת מבטם ראויה אף היא לתשומת לב.
שום קיפוח, או אפליה, מדומה או אמיתית, אינם מצדיקים פגיעה בחיי אדם. זה היה
המסר ששלח מעל מסכי הטלוויזיה בארה"ב כל מי שקיבל פתחון פה. ראשי הקהיליה
הערבית אף הזדרזו להצהיר נאמנות לדגל האמריקני – והם לא חשבו אפילו להרף עין
להביע הזדהות עם סבלם של אלה שמקרבם הגיעו המתאבדים. הם הבינו מיד, שכל גילוי של
חוסר נאמנות למדינה שבה הם נהנים מזכויות שעליהן הם יכלו רק לחלום בארצות שמהן
הם היגרו, יכול להמיט עליהם מעשי תגמול כאלה שלאחריהם הם ירצו לבלוע בחזרה את
מילותיהם מהר מאוד.
בכל העולם, כך זה נראה עתה, למדו לקח מאז שהנאצים השתלטו על גרמניה ב-1933
בדרכים דמוקרטיות. עם טרוריסטים מתנהגים על-פי אורחותיהם. אף אחד לא מחפש לדבר
עימם – ולברר מה בעצם מציק להם. לא עם אוסאמה בן-לאדן, ולא עם מנהיגי הצ'צ'נים,
ולא עם ראשי הצבא האדום – אין לאף אחד שיג ושיח. בטרוריסטים צריך לפגוע בכל
הכוח. יש לחפש אותם בחוריהם – ולגרום להם לצאת החוצה כדי שאפשר יהיה לדרוך
עליהם. To Smoke Them Out – קבע נשיא ארצות הברית.
זאת היא הדרך האחת והיחידה – וכך צריך לנהוג גם במקומותינו. אסור, כמובן, לפגוע
בחפים מפשע – אבל את בתיהם של מתאבדים, אזרחי מדינת ישראל, אפשר בהחלט להרוס, גם
אם בכך גורמים לקרוביהם לחפש לעצמם מקום מגורים אלטרנטיבי.
המחבלים-המתאבדים צריכים לדעת, שבעוד הם "מבלים" בגן עדן, מבני משפחתם
נשללו זכויות הפנסיה של המוסד לביטוח לאומי, כי מן הקרובים של כל מי שקשור למעשה
פשע חבלני אפשר יהיה, חוקית, לשלול את האזרחות הישראלית – וכי יש עוד הרבה
אמצעים, שאינם כרוכים בפגיעה בחיים, שבהם אפשר לנקוט כדי לגרום לכל מי שחושב על
הצטרפות לפעילות חבלנית להבין שלא רק הוא-עצמו ישא בתוצאות.
אם בכפרים ובערים שבהם מתגוררת האוכלוסיה הערבית-פלשתינית לא יבינו זאת עכשיו –
בעתיד נוכל רק להתגעגע לימים האלה. עם טרור מבית, אסור להשלים.
המיעוט הערבי-פלשתיני המתגורר בתחומי מדינת ישראל צריך להחליט. אין הוא יכול
להחזיק במקל בשתי קצותיו. אם הוא מבקש לסייע ל"אחיו" מעבר ל"קו
הירוק" – עליו לדעת שהוא נוטל על עצמו סיכון רב.
לא גירוש בפועל – אבל גם לא הרבה פחות מזה. את זכויותיהם להצביע, ולהיבחר, יוכלו
אלה שמהם נשללה האזרחות לממש אחר כך בבחירות לפרלמנט הירדני.
השעה היא שעת חירום. גם בארצות אחרות, בעיתות חירום, נהגו כך. בארה"ב נשמעו
בימים האחרונים, מלבד הנשיא ושר החוץ, בעיקר ג'והן אשקרופט ורוברט מילר. נימת
דבריהם היתה בלתי מתפשרת. רק כך אפשר להגן על חירותה של ארה"ב – הם קבעו
ואף אחד לא איים עליהם בפניה ל-Supreme Court שמקום מושבו בוושינגטון, שכן
המוסד המכובד הזה אפילו לא ישקול להתערב בחקיקת חירום שמתכנן עתה הקונגרס.
פניות של יחידים או של אגודות שממומנות בידי גורמי חוץ אנונימיים בכלל, לא
מותרות שם. החוק והסדר, וזכויות הפרט, נשמרים שם היטב גם מבלי ש"בצלם"
או גוף חתרני אחר יעלה את טרוניותיו ישירות לערכאה העליונה.
אז אם לחקות את ארה"ב - אז עד הסוף.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-644-00.html?tag=8-59-15).
ביום 9.9.2001, תחת הכותרת "הבחירות לעבודה – עניין לחקירת משטרה"
וכותרת-המשנה "לחשוף את המתרחש בקופת העבודה", כותב משגב:
מה שקורה עכשיו במפלגת העבודה הוא עניין
למשטרה – ולא לכל מיני מניפולטורים. מפלגת העבודה צריכה להתייצב בפני
הציבור בכל מערומיה. אין לעשות לה שום הנחות.
צריך להפסיק את הזרמת כספי הציבור לקופותיה – ולהורות על התליית כל פעילותה
הפוליטית עד לבירור האמת מסביב למה שקרה בבחירות שהיא קיימה לראשות המפלגה. כל
ויתור בעניין זה, רק ידגיש את אוזלת היד של רשויות החוק במדינת ישראל – מה
שאולי כבר לא צריך הדגשה נוכח הדרך שבה מתנהלת החקירה בפרשת עמותות השקר של אהוד
ברק וחבר שתקניו.
חוק הבחירות לגופים ציבוריים, תשי"ד-1954 (להלן - החוק), קובע במפורש כי
הבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר בין פואד בן-אליעזר לבין אברהם בורג, הן מסוג
הבחירות שעליהן חלות הוראות החוק הזה.
גם חוק המפלגות, תשנ"ב-1992 קובע את אותם הדברים: לציבור כולו יש עניין
בטוהר הבחירות שמתקיימות במוסדותיה של מפלגה, כל מפלגה, כיוון שהיא מקבלת ממון
רב מאוד מקופת הציבור בכל חודש כדי לממן ולתחזק את מוסדותיה ולקיים קשר עם
חבריה.
מכאן, שמה שצריך עכשיו לעשות הוא להגיש תלונה למשטרה כדי שזו תפתח בחקירה
פלילית. כל ניסיון לטייח את הדברים, או להסכים על "בחירות חדשות" בכמה
קלפיות, אסור לו שיצלח. הדברים פשוט חמורים מדי.
כספי ציבור מתגלגלים בראש חוצות - ואנשים פרטיים עושים בהם כבתוך שלהם.
למעשה, על המשטרה, או על היועץ המשפטי לממשלה, לנקוט ביוזמה – דבר שמתחייב מלשון
החוק כל אימת שנודע על ביצוע עבירה – ולא לחכות עד שמישהו באחד משני המחנות
הנצים יבעיר את התבערה. מה שפורסם עד כה הוא חמור מאוד. העדויות והראיות שהובאו
בפני המוסדות המבררים במפלגת העבודה מצביעים, לכאורה, על שורה של מעשים פליליים.
בערוץ 1 נשמעו דברים עוד הרבה יותר מפורשים.
מערכת אכיפת החוק איננה יכולה להתעלם מן הדברים. גם מבקר המדינה צריך להיכנס
לתמונה . הנה, לדוגמא, כמה מן ההוראות בחוק שאין ספק שהן הופרו:
9. הפרעת בחירות
(א) מי שעשה אחת מאלה:
(1)...
(2) הפריע את המהלך הסדיר של הבחירות;
(3) הפריע לבוחר בהצבעה או מנע אותו מהצביע;
(4) הוציא קלפי מרשות הממונים עליה, או טיפל בה בדרך אחרת, ללא רשות;
(5) התערב בלא רשות בפתיחת קלפי או במניין קולות;
...
דינו מאסר שנה אחת.
(ב) ממונה על תחנה , או אדם הממלא תפקיד בבחירות על פי חוק זה או על פי התקנון,
שעשה במילוי תפקידו אחד המעשים הנזכרים בסעיף קטן (א), דינו מאסר שלוש שנים.
יש בחוק גם סעיפים המדברים על שחיתות ועל איומים, על שוחד, ועל מעשים נוספים
שעלו בימים האחרונים לראש סדר היום הציבורי. אולם מה שאופייני יותר מכל
להאשמות שהועלו בידי שני המחנות נזכר במפורש בסעיף 11 לחוק המדבר על הצבעה שלא
כחוק שמוגדרת, בין השאר, כך:
1) הצבעה של אדם מבלי להיות רשאי לכך, או הצבעה על יסוד פנקס זיהוי של אחר( אדם
שנפטר);
2) הצבעה באותן בחירות יותר מפעם אחת;
3) הטלת יותר ממעטפה אחת לתוך הקלפי.
הדברים הם פשוטים - ולכן לא ברורה כל כך ההתלבטות של כל מי ששמע את העדויות . הפנייה
למשטרה היא מחויבת המציאות - ומי שנמנע מזה עובר עבירה עוד הרבה יותר חמורה.
בעיקר, אם נותנים את הדעת על כך, שהעונשים על ממונה על תחנה או על אדם הממלא
תפקיד בבחירות על-פי החוק הם חמורים פי כמה. ממונה, כאמור, אשר עשה את הדברים
האסורים על פי החוק או נתן לאחר לעשותם או נתן לאדם אחר להצביע בבחירות מבלי
שאותו אדם זיהה את עצמו - עונשו שלוש שנים.
מטבע הדברים, לא פירטתי לעיל את כל המעשים האסורים על פי החוק, שמי שעושה אותם
עובר עבירה פלילית, אולם אני מציע לכל אחד להאמין לי שהרבה מאוד אנשים, לרבות
שני הקודקודים, עברו בשבוע האחרון עבירות פליליות; ועוד לא אמרתי כלום על
העבירות, לכאורה, על-פי חוק מימון מפלגות, תשל"ג-1973. בעניין הזה, ללא
ספק, הייתה חגיגה שלימה. התרומות זרמו מכל הכיוונים. אף אחד לא ראה ממטר, כמו
שאומרים בעגה המקובלת היום, וכל תרומה התקבלה בברכה.
אריאל שרון עשה השבוע פרפרזה על דברי מנחם בגין ז"ל (שאמר בזמנו שיש שופטים
בירושלים) וקבע שיש "ממשלה בירושלים". יכול להיות שפורמאלית זה נכון –
אבל הציבור זכאי גם להיות משוכנע שאלה שמכהנים בממשלה, ובעיקר אלה שהם ממנים
אחר כך לכל מיני משרות שלטוניות כמחווה על עזרתם בבחירתם, הם אנשים נקיי כפיים.
מה שהתגלה השבוע בבחירות למפלגת העבודה רחוק מאוד מלשכנע כל אזרח הגון שעתידו
נתון בידי אנשים ראויים. יכול להיות שהתופעה חוצה מפלגות - ואם כך הדבר אז אולי
צריך להיפטר משיטת הפריימריס המשחיתה כל חלקה טובה בפוליטיקה הישראלית.
היא מחייבת את המועמים להיעזר בהרבה תרומות מבעלי עניין - ובעיקר היא גורמת לכך
שהתוצאות אינן משקפות את רצון הבוחרים.
דומה, לנוכח מה שמתגלה בפנינו בימים האלה, שאולי בכלל כדאי לחזור אל השיטה
הישנה-נושנה של וועדות מינויים, או של וועדות מסדרות – ואני בכלל לא מתבדח.
נדמה לי, שדרך ה"פנקס השחור של פנחס ספיר" הגיעו לכנסת, דרך הרשימה של
מפא"י, זו שאבותיה בוודאי מתהפכים בקברם נוכח עמדותיהם האידיאולוגיות של
ממשיכיהם, הרבה מאוד מועמדים בכלל לא רעים. שיטה זאת נראית בעיני עדיפה בהרבה על
השיטה שבה קבלני קולות במחוזות בחירה שונים קובעים מי יהיה בין מאה ועשרים נבחרי
הציבור, או מי יעמוד בראש מפלגה זו או אחרת.
כשם שבוטלה שיטת הבחירה הישירה של ראשי ממשלה, שיטה שהוכיחה את עצמה כבלתי
מתאימה לאוכלוסיית המצביעים במקומותינו, לא מן הנמנע שיש מקום לחשיבה מחודשת גם
בנושאי הדרך שבה צריכים להיבחר חברי הכנסת.
הדמוקרטיה היא בסך הכל שיטת ממשל. אחת מרבות. צריך כל העת לנסות ולשפר אותה – או
לנטוש אותה לטובת משהו אחר. אין לקדש אותה בכל מחיר אם התוצאה היא שחיתות
ועיוות – ואברהם בורג.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-624-00.html?tag=9-14-23).
ביום 1.9.2001, תחת הכותרת "ההפרדה - עגל הזהב החדש של השמאל"
וכותרת-המשנה "עבודת אלילים", כותב משגב:
מחנה השמאל הבלתי נלאה שוב מחפש לעצמו עגל
זהב. מן הקודם, זה שמסביבו רקדו מכשפי השבט הזה, בלהיטות רבה שדמתה בכל לעבודת
אלילים מטורפת, הם מבקשים להיפטר עתה, משל היה נחש ארסי, כדי להשכיח מכולנו שהם
אלה שאחראים, לפחות מוסרית, אם לא למעלה מזה, לטבח הנורא המתרחש במקומותינו מדי
יום ביומו, משום שהם אלה שהביאו עלינו את מארת אוסלו תוך פיזור ענני שקר וכזב.
עתה, משנזנח חזון המזרח התיכון החדש, פרי הסהרוריות של שמעון פרס ויוסי
ביילין, מבקשים חסידי הכזב והמרמה למכור לנו שקר חדש: הפרדה חד-צדדית הם
קוראים לכך. הם שם - ואנחנו פה, ממלמל בלי שום בושה אהוד ברק, כאילו שהוא
מדבר אל עדת חסרי בינה שכבר הספיקה לשכוח את כל מעלליו. נקים חומה
גבוהה-גבוהה ונשכח מכל הצרות שלנו, מצייצת בקול צווחני דליה איציק, מבלי
להבין עד כמה נלעגים נשמעים דבריה.
שלום לא יהיה – אבל לפחות לא נראה לפני העיניים את הפלשתינים המגעילים האלה, אלה
שרק לפני שנה רצינו לעשות עימם שלום ולמסור לידיהם את הרי יהודה והשומרון, את
בקעת הירדן ואת מחציתה המזרחית של ירושלים ביחד עם הר הבית, מקרקר בחדווה
מטופשת חיים רמון.
מה יקרה ב"שטחים" שמשם נברח – על כך אין להם תשובה; מה יעלה בגורל
מיליוני הפליטים שייכנסו ל"שטחים" האלה ויחפשו לעצמם לחם ומגורים
וימתינו על ה"גדרות" עד שתובטח להם "זכות השיבה" לרמלה
וליפו וללוד, ולעכו ולבאר שבע ולחיפה ולרמת אביב - גם על כך אין להם מענה;
כיצד נמנע בעד מי שילוט ב"שטחים" הנטושים הללו מלהכניס לשם צבאות זרים
וכלי מלחמה לרוב – הם אינם יודעים; איך יגיבו "ערביי ישראל",
אלה הרואים בעצמם חלק מן "העם הפלשתיני" – הם אינם רוצים לדעת;
למה ש"המדינונת" שתקום ב"שטחים" שמהם מבקשים עתה חסידי
הנסיגה החד-צדדית לברוח לא תשאף להמשיך ולכבוש את ה"שטחים" שנכבשו
במלחמת העצמאות – אין להם מושג; מה יקרה בירושלים לשכונות היהודיות,
גילה, פסגת זאב, גבעת זאב, ארמון הנציב, רמות אשכול, או למעלה אדומים ושאר
יישובי הלוויין – לא מעניין אותם; כמה שנים תארך בניית "החומה"
ומה תהיה יעילותה למנוע פיגועים, ירי מרגמות וקטיושות וכניסת מתאבדים – בכך
אין הם עוסקים; מה יקרה ליהודים החיים ב"שטחים" – חבל להם
להתעסק עם זה.
אפשר פשוט להתפלץ מן הטימטום הזה – והשאלות שהוצגו לעיל הן רק חלק מן
השאלות שיש להשיב עליהן – שאוחז בכל כמה שנים בבולשביקים האלה. קוצר הסבלנות
שלהם פשוט משבש עליהם את הדעת. בכל כמה שנים הם מחפשים לערוך בנו ניסוי
נוסף. צריך לנסות, הם קובעים כשידם מונפת בזלזול כלפי כל מי שמנסה לתהות אחר
הגיונם של הדברים, כיוון שלכל האחרים, לנו, ל"אספסוף מן המחנה
הלאומי", אין "פתרון" טוב יותר.
כך הם נהגו גם בימי אוסלו הנמהרים. אל האזהרות הם לא שעו. את הטיעון שלאחר
הנסיגות אפשר יהיה לירות מרגמות וקטיושות מ"ערי המקלט" אל שטחי מדינת
ישראל הם ביטלו בכעס. ננסה את "דרך השלום", הם חרצו והובילו את
כנופיות הטרור אל תוך חצרות בתינו. יאסר ערפאת יילחם בטרור
בלי-בג"צ-ובלי-בצלם", פסק יצחק רבין.
כעת הם שוב רוצים לנסות. אולי כגימיק בחירות – ואולי באמת מתוך נאיביות. אבל אנחנו
חייבים להתייצב עתה בכל כוחנו מול גלי הטירוף העולים שוב מן המחנה הסהרורי הזה.
לא נוכל לשרוד עוד ניסיון מן הסוג הסופני הזה. הנסיגה הפעם, בנוסח "הם שם
ואנחנו פה", עלולה להמיט עלינו הפעם כליה גמורה.
צבא עירקי או סורי בפאתי כפר סבא, ראש העין ופתח תקוה, ביחד עם "צבא
פלשתיני" חמוש ומצויד בנשק כבד שימומן בכספים סעודיים, יצליח לחסל את הישות
העצמאית היהודית באבחת חרב אחת. אם מוסיפים לכך גם את הידיעה הוודאית שחלק מן
הפלשתינים המתגוררים במדינת ישראל, בגבולות 1967, אלה שמכונים "ערביי
ישראל" במעין פטרונות, יתנו יד למהרסים מבחוץ - הסוף עלול להיות מהיר
ביותר. עזמי בשארה ואחמד טיבי רק מחכים להזדמנות להנהיג את "גדודי השחרור
הפלשתיני" אל תוך בתינו.
צריך להבהיר כעת את הדברים לכל אלה ששוב משחקים לידי אויבינו באופן
הכי בוטה: לא ניתן, פשוט לא ניתן, לעשות בנו עוד ניסוי. חשוב לומר לכל
ההוזים על גרורותיהם בכלי התקשורת: האלטרנטיבה המוצעת על ידכם איננה בבחינת
"פתרון מדיני", אלא בבחינת קפיצה לתהום שבסופה צפויה התרסקות
החלום הציוני. ללא צל של ספק.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-614-00.html?tag=9-56-28).
ביום 17.6.2001, תחת הכותרת "חמישה חברי כנסת מחפשים בית"
וכותרת-המשנה "הנורמות המפוקפקות של מרידור ומילוא", כותב משגב:
דן מרידור מבקש, מן הסתם, לסלול את דרכו חזרה
לשורות הליכוד. אותה שאיפה יש, כנראה, גם לחבריו באין-מפלגה שהם הקימו לעצמם.
אפשר בהחלט להבין אותם. העתיד הפוליטי שלהם נראה בערך כמו זה של דוד לוי ואחיו.
אלא שלטובת דוד לוי אפשר, לפחות, לומר שהוא פרש מממשלתו של אהוד ברק כשזה עוד
היה בשיא כוחו. מה שאי אפשר לומר על דן מרידור שקפץ מעגלתו המקרטעת של בנימין
נתניהו בשלהי כהונתו, כדי לחפש לעצמו מעון חם אצל אמנון ליפקין-שחק –
ונשאר שם עד שאהוד ברק סולק בבושת פנים מלשכת ראש הממשלה.
כעת חושש דן מרידור שהבחירות הקרבות והולכות ישאירו אותו בלב המדבר הפוליטי. גם
הוא מבין, בלי ספק, שללא מפלגת-האם שממנה הוא פרש בקול תרועה רמה, ערב הבחירות
האחרונות, בגלל אופורטוניזם גרידא, ולא מחמת איזו שהיא מחלוקת אידיאולוגית,
אין לו עתה שום אופק פוליטי.
השנאה לבנימין נתניהו היא שהניעה את גלגליה של מפלגת המרכז. רק זאת. שום
דבר אחר. החיבור בין הקצוות הפוליטיים במפלגה הווירטואלית שקמה בקול תרועה
גדולה וקרסה לצליליה של נפיחה דלה לא היה אף פעם אמיתי.
האלטרנטיבה-כביכול לבנימין נתניהו, שאותה הוליכו אמנון ליפקין-שחק, יצחק מרדכי,
אורי סביר ודליה רבין-פילוסוף, לא היה בה כל ממש. שנאת החינם שהם הפיצו הייתה
מאוסה למן ההתחלה. הם לא יכולים היו להציג שום בשורה חדשה. הכל היה
שרלטני וחבוט. החל מן המאבק על ראשות "המפלגה", שאף פעם לא היתה
לה תשתית דמוקרטית, מאבק שהוכרע על-פי סקרי דעת קהל, וכלה בזחילה הנוכחית
בחזרה אל חיקה החמים של הממשלה.
יכול להיות, שאריאל שרון באמת ובתמים סבור שחמשת חברי הכנסת, חסרי העורף
המפלגתי, יכולים להוסיף משקל ציבורי להחלטות שהוא מתכוון לקבל בעתיד בנושא
המלחמה בפלשתינים, אבל בפועל זה לא יקרה. הציבור אינו טיפש. הוא יודע בדיוק
עם מי יש לו עסק.
המפלגה הבלתי מוסרית הזאת הרי היתה בקואליציה של אהוד ברק בשעה שהלה הלך
למהלך המטורף בקמפ-דיוויד, אז מדוע שמישהו יאמין עתה שדן מרידור או רוני מילוא
שינו את עורם - ושכעת הם מאמינים בדרך הפוכה? כלום הם לא בנו את ביתם הפוליטי רק
לפני כשנתיים ביחד עם אורי סביר, מאבותיה הרוחניים של מדיניות אוסלו, זו
שיסודותיה נבנו על אדני שקר ותרמית?
האין לומר גם עליהם, על דן מרידור ועל רוני מילוא, שהם אחראים במידה לא קטנה
לתוהו ובוהו שהביא עלינו אהוד ברק בהצעותיו הבלתי ישימות, מחוסרות הלגיטימציה
הציבורית, לרשות הטרור הערפאתית, או בבריחה הלא-אחראית, המביישת, מדרום
לבנון, זו שהביאה עלינו את האינתיפאדה הפלשתינית הנוכחית?
יש בכלל משהו דפוק בכל השיטה הפרלמנטרית שלנו. אנשים נבחרים לכנסת -
ולימים מתברר שאין מאחוריהם מפלגה. כלום. שממה. לא מוסדות נבחרים. לא מרכז. לא
סניפים. רק תזרים מזומנים קבוע שהאוצר הציבורי להעביר לכיסיהם מדי חודש בחודשו
מכוח חוקי מימון שונים, בשווי מאות אלפי שקלים, כדי לקיים את התשתית הדמוקרטית-המפלגתית
שכולנו רוצים בה. בפועל - הכל נכנס לכיסים פרטיים, שכן באין מוסדות למפלגה, אין
גם על מה להוציא את הכסף הציבורי הרב שנצבר בידיים פרטיות.
אם הדברים היו קורים במגזר הפרטי, אפשר היה לקרוא לכך הונאה, ולהגיש תלונה
במשטרה על הוצאת כספים בתואנות שווא. אולם כשהדברים קורים בפוליטיקה –
כולנו מסתפקים במשיכת כתף.
חבל שאנחנו לא יודעים לתבוע מנבחרי הציבור קצת יותר הקפדה על נורמות מן הסוג
שכל אחד מאיתנו נתבע לקיים בחיי היום-יום. הרי יש וההתנהגות שלהם, מעוררת
הבחילה, היא לא רק בלתי מוסרית; היא סתם בלתי חוקית, ולכן הנגיסות האלה בכל פה,
מתוך תאווה בלתי נגמרת, מכספי הציבור צריכות להיגמר יום אחד. צריך פשוט
לכפות את זה עליהם. חשוב להגיד להם שלא לעולם חוסן; שאורחותיהם כבר נמאסו על
כולנו.
איננו יכולים, או צריכים, להסכים עוד שאותה גלריה של אנשים רעים, לא מהימנים,
תמשיך למשול בנו. הקפיצות הללו מרשימה לרשימה, בנוסח אלכס גולדפרב וגונן שגב
המאוסים, לפני כל בחירות, פשוט עושות לנו סחרחורת - וגורמות לנו לאבד את
שארית האמון בדבר החלול הזה שנקרא פוליטיקה פרלמנטרית.
חשוב להבהיר את הדברים לראש הממשלה. לא לדן מרידור לצידו הוא צריך. לאריק שרון
הזכור לטוב מימים אחרים הוא נזקק לידו.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-591-00.html?tag=10-08-49).
להתחלה: חיים משגב, תלונה רשמית
למוסדות לשכת עורכי הדין, ואחרים
למבוא: מי אתה, חיים משגב?
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק א'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ב'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ג'
אתה כאן: חיים משגב, כל "כתביו", חלק ד'
להמשך: חיים משגב, כל
"כתביו", חלק ה'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ו'
|