|
מי אתה,
עו"ד ד"ר
חיים משגב?
כל "כתביו", חלק ב'
ביום 6.4.2003, תחת הכותרת "זיכויו של רביב - הכרעת דין מאוד מוזרה", כותב משגב:
הכרעת דין מאוד מוזרה. חשוב לומר את הדברים האלה כבר בתחילה. אומנם
באתרי האינטרנט פורסמו רק עיקרי הטעמים לזיכויו של אבישי רביב, אולם כל מי
שעיניים בראשו יכול להבין שהמימסד כולו, ובמיוחד שירותי הביטחון הכללי, עשה
את כל מה שרק אפשר - ולמעשה הרבה מעבר למה שמותר בחברה חופשית - כדי לטהר את
השרץ ששירת בנאמנות אין קץ את אלה שביקשו להמאיס על רוב העם היהודי
את המתיישבים ביהודה ובשומרון, ולמכור לו סחורה רקובה, מעלה צחנה, מבית היוצר
של שרלטני אוסלו.
במשך שמונה שנים - לא פחות! - שירת אבישי רביב את אדוניו כשהוא עושה מעשי
תועבה למכביר, החל מהתנכלות לערבים במטרה להשחיר חפים מפשע וכלה בנשיאת
תמונתו של יצחק רבין כשהוא נושא מדי אס.אס. בהפגנה של מחנה הימין-הלאומי בכיכר
ציון בירושלים. מעשיו הפליליים נעשו, לא פעם, בידיעת מפעיליו בשב"כ, ולעתים
קרובות נאלצו בפרקליטות המדינה להכריע בעד "סגירת התיקים" מחשש
שהזוהמה תתגלה ומעשי הפרובוקציה שלו יתהפכו על יוצריהם - ממש כמו שקרה בימים
האלה ל ... .
ברור, איפוא, שאם אבישי רביב ידע, במובן המשפטי של המילה, שיגאל עמיר זומם לרצוח
את יצחק רבין - גם השב"כ ידע. את זה הבינו היטב גם עדנה ארבל וגם אליקים
רובינשטיין. מכאן גם המחלוקת שהתגלתה בזמנו בשורות הפרקליטות: אלה - ובראשם
היועץ המשפטי לממשלה - מבקשים למצות את הדין עם אבישי רביב, גם במחיר רעידת
האדמה הצפוייה, ואלה - ובראשם פרקליטת המדינה - מבקשים להסתיר בכל מחיר את
השבר האיום ונורא שהתגלה במערכת אכיפת החוק במדינת ישראל.
נוכח פסק הדין המזכה, ניתן, לכאורה, לטעון, שאלה ששללו אז את העמדתו של אבישי
רביב לדין, צדקו - ולא היא. שבתי וקראתי את העיקרים שפירסם בית משפט השלום
בירושלים והשוויתי אותם לדברים שכתב בזמנו פרופ' אליאב שוחטמן, מן הפקולטה
למשפטים באוניברסיטה העברית, ליועץ המשפטי לממשלה, במטרה לעודדו במחלוקת שנפלה בינו
לבין עדנה ארבל, ומצאתי שמשהו לא אמיתי, הזוי, מטורף לגמרי, אירע במקומותינו.
לא יכול להיות שכל הראיות הברורות שהיו בידי מאשימיו של אבישי רביב הפכו בן-לילה
ל"ספק סביר". הרי עוד ב-19.11.95 פרסמו העיתונאים ארבל אלוני ואמיר
גילת ב"מעריב" שדקות ספורות לאחר שנודע על ההתנקשות ביצחק רבין כבר
ידע אבישי רביב למסור בזימוניות פרטים מלאים ומדוייקים על זהותו של המתנקש. יש
גם פירוט של עדויות נוספות, מרשימות במיוחד, בפנייתו של פרופ' אליאב שוחטמן,
אולם את כל אלה לא מצאתי בהכרעת הדין המזכה.
מה שכן מצאתי שם אלה דברי הבל למכביר, כגון שאבישי רביב הוא אדם ילדותי
באופיו, בעל רמה אישית נמוכה, אשר אינו יודע להבחין בין עיקר לטפל, הסובל מהפרעה
אישיותית נרציסטית- ואני חזרתי ושאלתי את עצמי כלום זה האיש ששירות הביטחון
הכללי העסיק שנים כה רבות לשם השחרת פניהם של מאות אלפי יהודים?
האם באמת לא הבינו השופטים שחוקרי השב"כ, אלה שבפניהם התוודה בזמנו
אבישי רביב שהוא ידע שיגאל עמיר זומם לרצוח את יצחק רבין, חיפשו כל דרך כדי
לשבש את תוצאות המשפט - ולגרום לזיכויו של חברם-לשעבר? כלום באמת חושבים במערכת
המשפט שהזיכוי הזה ימית, אחת ולתמיד, את התיזה שרצח ראש הממשלה לא יכול היה
להתבצע ללא סיוע "מבפנים"? האם שכחו אבירי "שלטון החוק"
שלאה רבין כתבה בספרה "הולכת בדרכו" שאנשי השב"כ, אלה שדחקו אותה
לתוך המכונית, אמרו לה ש"זה לא היה באמת" ושהכדורים הם "כדורי
סרק"?
בושה וחרפה. מערכת טוטאליטארית, רקובה, מנסה, לשווא, לחפות על מה שקרה אז -
כדי שלא תישאלה שאלות היום בנושאים הכרוכים באכיפת חוק סלקטיבית.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2467-00.html?tag=21-48-53&au=True).
ביום 7.3.2003,
תחת הכותרת "בולשביזם צדקני", כותב משגב:
מינויו של צחי הנגבי העלה, כידוע, את מפלס
הצדקנות של המחנה הבולשביקי לגבהים חדשים. אין שם, לרוע המזל, הרבה אנשים
שאדם הגון היה מוכן לבלות עימם על אי בודד אפילו סוף שבוע אחד, בעיקר בגלל מעשי
ההונאה והתרמית שליוו את הסכמי אוסלו שאנשי 'המחנה' הזה כרכו מסביב לצווארה של
המדינה היהודית.
אבל טוהר המידות של אחרים תמיד היה יקר לליבם. כך הם טבלו ושרץ
בידיהם, כשיעקב נאמן מונה לתפקיד שר המשפטים בממשלתו של בנימין נתניהו, מחשש
שמישהו יעצור את הפוליטיזציה בפרקליטות, וכך הם נוהגים עתה כשתפקיד השר לביטחון
פנים נמסר, רחמא ליצלן, למי שנחקר פעם, לא עלינו, בידי אגף החקירות.
רוע הלב והטינה לכל מי שאינו חושב כמותם היו תמיד למשל ולשנינה אצל החברים
ב'מחנה השמאל' הישראלי. אין לאנשיו שום רתיעה מפני כל מעשה נבלה שהוא. כך
זה היה לפני הקמתה של מדינת היהודים - וכך זה נמשך והולך מאז ועד עתה. דברי
הימים מלאים במעשיהם הנפשעים - ולכן חשוב שכל אחד ידע שראשיו של ה'מחנה'
הנלעג הזה היו הראשונים להקים קול זעקה גדולה לאחר שהנוצרים טבחו בפלשתינים
בסברה ושתילה, ולהעליל עלילת דם על שר הביטחון דאז, אריאל שרון. הם גם אלה שמפיצים
דברי כזב בעצם הימים האלה על כל מה שזז מעבר ל'קו הירוק'.
'גוש שלום', למי שאינו יודע, היה הגורם שהחל את התהליך המשפטי בבלגיה נגד ראש
הממשלה ונגד קציני צה"ל; ו'שלום עכשיו' היא התנועה ששליחיה מפיצים
בארה"ב מידע כוזב אודות המתנחלים ביישובים היהודיים ביהודה ובשומרון.
כל מבנה חדש מתועד על-ידם, ופרטיו מועברים לאמצעי התקשורת. האנטישמיות הגואה
בקמפוסים האוניברסיטאיים מוזנת אף היא על-ידי שליחיו של 'מחנה השלום' הישראלי.
צריך גם לזכור שגורמים שונים באירופה מרפדים בהרבה מאוד כסף מוסדות
כאילו-אקדמיים במדינת ישראל. אנשים כמו יוסי ביילין, האיש שהביא עלינו הרבה
מן הרעות הפוקדות אותנו עתה, פשוט ממומנים בידי אלה שמבקשים להפיץ מורך לב
בקרב הישראלים תוך שימוש בגופים כביכול-חוץ-פוליטיים.
הנסיעות הרבות של אלה העומדים בראש הגופים הללו לעולם אינן תמימות. כך זה היה
ערב המו"מ עם "רודף השלום" הידוע מתוניס וכך זה נמשך והולך
בתקופה הקשה הזאת. אסור שיהיה שום ספק בעניין הזה: תנועות כמו 'ארבע אימהות'
שהובילו את הקמפיין לנסיגה חד-צדדית מלבנון, מעשה שעודד את יאסר ערפאת לפתוח
במתקפת טרור שפלה בתקווה ל'תוצאות דומות' ביהודה ובשומרון, אף פעם לא פועלות
בחלל ריק. אותו הדבר אפשר להגיד על כל אותם גורמים כאילו-רודפי-משפט. שום דבר
אינו תמים בעתירותיהם לבית המשפט העליון.
בארצות הברית, כשרוצים לאתר את מקורות המימון של אירגוני טרור, מקובלת האמירה Follow The Money, וזה מה שצריך היה
לעשות גם אצלנו. גורמים חוץ-פרלמנטריים, כמו 'מרכז פרס לשלום', צריכים להיות
חשופים לביקורת ציבורית. מקורות מימונם אמורים להיות גלויים. תמיד כדאי לדעת מי
משלם בעד הנסיעות לחו"ל של אורי סביר או של שמעון פרס, או מי מתחזק את
המשרדים של 'עמותות שלום' שונות בבניני פאר, או את שמות התורמים ועוד כיוצא באלה
.
ייתכן שאם היינו מדקדקים בכל אלה, הסכמי אוסלו הרעים מעולם לא היו נולדים. יש גם
להניח שהרבה יהודים היו עדיין בין החיים אם היינו יודעים בעוד מועד שהרבה מאוד
אנשים הנמנים על צמרת 'תנועות השלום' מקבלים שלמונים ממקורות זרים - או
מנהלים עסקים עם אלה ששולחים את המתאבדים לערינו.
חשוב לזכור את כל זאת כשמתבוננים ב פרצופים המיוסרים של אלה התובעים עתה
לפסול את בחירתו של צחי הנגבי. הם בכלל לא תמימים. מי שניצב מאחוריהם לא מבקש
לעשות משפט.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2305-00.html?tag=7-11-43&au=True).
ביום 26.1.2003, תחת הכותרת "האורוות בפרקליטות מזוהמות", כותב משגב:
עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ פעלה ממניעים
פוליטיים-אידיאולוגיים. אין כל ספק בכך - ובזאת יש לראות את החומרה המיוחדת.
עבירה פלילית שמבוצעת על-רקע כזה, היא המסוכנת שבעבירות.
יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה בגלל שהוא לא רצה בדרכו האידיאולוגית; מרדכי וענונו
הדליף את סודות האטום מסיבות פוליטיות-אנרכיסטיות; אודי אדיב, בן קיבוץ, ריגל
לטובת הסורים, בגלל שהוא חשב לקדם בדרך הזו את דרכו האידיאולוגית-הבולשביקית. ההיסטורייה
האנושית מכירה מקרים לא מעטים מן הסוג הזה. אין נוראה מן העבירות המבוצעות בידי
כאלה שחושבים שכך הם יוכלו להניע את גלגלי ההיסטוריה בדרך הרצויה להם.
השאלה היחידה שצריכה להישאל עתה היא לא מדוע עשתה ליאורה גלט-ברקוביץ את מה
שהיא עשתה, אלא כיצד זה קורה לפרקליטות המדינה פעם אחר פעם. הרי אין זו
הפעם הראשונה שבה מתגייסים שם לטובת 'מחנה' מסויים. זה קרה כאשר הגישו נגד
פרופ' יעקב נאמן כתב אישום, לאחר שהוא נבחר לשמש בתור שר המשפטים בממשלתו של
בנימין נתניהו; וזה קרה לרפאל איתן, וזה קרה לעוד רבים וטובים. כתבי אישום
מחוסרי בסיס כנגד אישים פוליטיים וחקירות מתוקשרות, הפכו לכלי כמעט-לגיטימי בידי
אנשי 'שלטון החוק'.
פשוט מזעזע להיווכח בכל פעם מחדש, עד כמה התדרדרה מערכת המשפט על כל גרורותיה
– מאז שראשי אוסלו קיבלו לידיהם את הגה השלטון ב-1992.
זה התחיל במינויו של מיכאל בן-יאיר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וזה נמשך בהקמתה
של 'מחלקה יהודית' בפרקליטות המדינה, וזה הסתיים באופן שבו נוהל "תהליך
השלום" בידי קבוצה של רודפי בצע בראשותו של יוסי גינוסר הזכור לרע.
חבל שכל זה קורה לנו - אבל יתכן שדווקא הפעם מעז יצא מתוק.
לא מן הנמנע שדווקא חשיפתה של ליאורה גלט-ברקוביץ כמי שהדליפה את המיסמך הידוע,
כדי לנסות ולהטות את הכף בבחירות הבאות עלינו לטובה ביום שלישי השבוע - לטובת
אלה שהיא חפצה ביקרם, תוליך לבדק בית יסודי בשורות פרקליטות המדינה ובמערכת
אכיפת החוק בכללה. דומה שדי אם יוזכר בהקשר זה האופן שבו "טופל"
השר לשעבר לביטחון פנים, אביגדור קהלני, בידי פרקליטת המדינה, או הדרך שבה טופלו
החקירות הפוליטיות נגד בנימין נתניהו, החיפושים המתוקשרים וחשדות השווא
המצוצות מן האצבע, כדי להבין שמשהו בסיסי רקוב ב'ממלכה' הזאת.
יש, כמובן, דרכים רבות לטפל בשחיתות הפוליטית שהתגלתה בפרקליטות המדינה
עם חשיפתה של ליאורה גלט-ברקוביץ, ובמיוחד, כאשר ברור לכל שהפרקליטה הזאת לא
יכולה היתה לפעול כפי שהיא פעלה אילמלא 'האווירה' המיוחדת שבמיסגרתה היא פעלה.
הרי צריך להיות תמים גמור, כדי להניח שרק בדרך מקרה הגיעה חקירה מן הסוג הזה
לידיה של מי שהכל ידעו את השקפותיה הפוליטיות; אסור גם להיות יותר מדי
נאיבי, ולהאמין שהממונה הישירה על ליאורה גלט-ברקוביץ , עדנה ארבל, לא ידעה את
מה שהכל יודעים כיום: ליאורה גלט-ברקוביץ היתה להוטה, ויותר מזה, להביא לידי
'פיצוץ' של הפרשה הנוגעת להלוואה שקיבלו בניו של ראש הממשלה. ולשם כך, לא יהיה
זה מוגזם להניח, היא אף היתה מוכנה ל'פברק' את הדרישה לחיקור דין.
חבל שהגענו עד הלום. פרקליטות מדינה שפופה איננה מתכון טוב למלחמה במה שראוי
להילחם בו. לכן חשוב לעשות, ומיד, את מה שמתבקש לעשות עתה. מי שעומד בראש
המערכת צריך ללכת הבייתה. אין דרך אחרת לחזור ולזכות באמון הציבור. הכיסא 'החם'
בבית המשפט העליון יצטרך להמתין למישהו אחר. יותר מדי 'תקלות' התרחשו בשנים
האחרונות במשרדי פרקליטות המדינה. חלקן - בוודאי נובעות מסיבות אובייקטיביות;
אבל לחלקן - יש ללא ספק הסברים פוליטיים.
שנים רבות מדי היו האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא
נעימה. עתה היא השעה לעשות את מה שצריך לעשות. מדינות לא פחות מתוקנות
ממדינת ישראל ידעו להילחם בפוליטיזציה של מערכת אכיפת החוק. האמון של הציבור הוא
כל מה שיש למערכות האלה. ללא אמון זה – אין בכלל להעלות על הדעת אפשרות של
תיפקוד ראוי.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2057-00.html?tag=7-48-45).
ביום 12.1.2003, תחת הכותרת "גרורות
מערכת המשפט", כותב משגב:
משקלה הגובר והולך של מערכת המשפט, על כל
גרורותיה, בחיים הציבוריים של המדינה היהודית צריך להדאיג כל אחד. הקריאה,
לדוגמא, להוציא את הסמכויות מידי הפוליטיקאים בוועדת הבחירות המרכזית, נוכח
"חילוקי הדיעות" שנפלו בשבועות האחרונים בין היו"ר שלה, השופט
מישאל חשין, לבין חבריה, שהם נציגי הסיעות בכנסת, עלתה, כמובן, משורות 'המחנה'
שאין לו רוב בכנסת.
אולם בכך, עדיין, אין לראות את עיקר שורש הרע. החשש הגדול הוא שהדרך אל גבעת
רם, מקום מישכנה של הערכאה העליונה, הפכה לסלולה מדי - ואילו ידם של שופטיה
נעשית קלה מדי, שעה שהם בוחנים את סמכותם להעמיד את שיקול דעתם שלהם במקום
זה של נבחרי הציבור.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נתן בידי השופטים, לכאורה, מכשיר משפטי רב עוצמה
מאין כמוהו המאפשר להם, לדעתם, לפסול את מעשי ידיו של בית המחוקקים - ולעשות,
בפועל, כעולה על רוחם בכל תחום שבו הם סבורים לראוי ולמועיל. כל הרשויות
האחרות, גם אלה הנהנות מתמיכתו של רוב יהודי ברור, עומדות מן הצד בעינים משתאות
ומתבוננות כיצד פרנסיה של אוליגרכיה המורכבת ממספר שופטים ופרקליטים בכירים
משתלטת על כל חלקה ציבורית טובה ועושה במירקם החברתי של הדמוקרטיה הישראלית
כעולה על רוחה.
חברי הכנסת מודעים, כמובן, לרעה הגדולה שנפלה על מדינת ישראל אולם ידם
קצרה מלהושיע. רובם ככולם הבינו זה מכבר שאין טעם להילחם באליטה המשפטית -
וכל מה שנשאר הוא לשתף עימה פעולה. היחיד שניסה את כוחו מולה, יעקב נאמן, מי
שמונה בזמנו על-ידי בנימין נתניהו לשר המשפטים, ספג חיש קל מלוא החופן מזעמה
הבלתי מתפשר של פרקליטות המדינה.
את הצלקות הוא נושא על גופו עד היום - למרות שבמשפט הוא יצא וידו על העליונה.
אולם לפרנסיו של הבולשביזם מבית מדרשם של ביילין את שריד אין שום סיבה שלא
להרבות בעתירות לבג"צ. שם הם תמיד מוצאים אוזן קשובה. הציבור הרחב סולד
מהם, כידוע, אבל בהיכלות הפאר של בית המשפט הם תמיד יכולים לזכות באותה מנה של
חסד שנמנעת מהם בקלפיות.
בד-בבד, ודברים אלה מקבלים ביטוי של ממש בעיקר בימים האלה, אל האוליגרכיה
המשפטית, זו שממנה את יורשיה כמו במשטרים טוטאליטאריים, חוברים, לא אחת, ברוני
התקשורת. אלה, ביחד עם המדליפים הקבועים משורות המשטרה, יכולים להקים רוב
מהומה על לא מאומה, ולנסות בדרכים לא כשרות בעליל להטות את תוצאות הבחירות.
די בהדלפה אחת, שחצייה האחד לא אפוי וחצייה האחר מעלה עובש, כדי לעורר כותרות
ענק והודעה מתחנחנת של ה'רועץ המשפטי' שהחקירה כבר החלה. יום לאחר הבחירות
הכל ידעך - אבל מי עוד יזכור את כותרות. זה מה שנעשה לבנימין נתניהו לאחר שהוא העז
לנצח את שמעון פרס לאחר רצח יצחק רבין, וזה מה שקורה עכשיו לאריאל שרון.
החלטתו של בית הדין הגבוה לצדק בנושא פסילתם של משה פייגלין ושל שאול
מופז, ולהבדיל, בעניין אי-הרחקתם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי מכנסת ישראל,
בוודאי מבהירה שוב פעם לכולם מי באמת שולט כאן: הרשויות הנבחרות, או חבורה של
שופטים, פרקליטים ועיתונאים. שילוש בלתי קדוש זה עושה שמות מזה שנים בכל מה שיקר
לרבים כל כך - ואין מושיע.
הדמוקרטיה הישראלית כבר לא תהיה, כנראה, לעולם מה שהיא צריכה היתה להיות. מה
שעשה יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית שעה שהוא הורה, לדעתי, ללא סמכות של
ממש, להפסיק שידור מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה, תוך יישום לא ראוי של חוק
שהיה צריך זה מכבר לעבור מן העולם, זו רק אילוסטרציה למצב הביש שאליו נקלענו.
בעתיד, לא מן הנמנע שיימצאו עותרים, וממילא השופטים, שיחשבו שיש להם רשות לעצור,
למשל, תנועות של יחידות של צה"ל בדרכן ליעדים מסויימים.
למה לא, בעצם?
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2004-00.html?tag=8-04-56).
ביום 22.12.2002, תחת הכותרת "גניבת
דעת של הציבור בישראל", כותב משגב:
התקשורת שוב חוגגת:
אותם עיתונאים ששיתפו פעולה עם הוזי אוסלו, תוך הסתרת האמת מעיני הציבור, עושים
זאת עתה שוב. כמעט כאיש אחד הם מתגייסים לנסות ולהטות את הכף בבחירות הקרובות
לטובת ה'מחנה' שלהם. האמת לא חשובה. העובדות רק מבלבלות. מה שחשוב הוא לנצח בכל
מחיר.
כמו במדינות הבולשביקיות. השקר - הוא האמת; העובדות - לא חשובות. הציבור
ממילא קורא רק את הכותרות. כך זה היה לפני כעשור כשרבין חתם על 'הסכם שלום', וכך
זה היה כאשר ביילין רץ לטאבה והבטיח לפלשתינים את 'זכות השיבה' ( במספרים
קטנים…) וכך זה קורה עכשיו כשמצנע מבטיח נסיגה חד-צדדית אל מאחורי גדרות תייל.
לא 'שלום' - ולא בטיח. רק נסיגה - אל הגטו ש'מחנה השלום' מייעד למדינה היהודית.
בבחירות 1999 נעשה שימוש בעמותות שקר כדי לגייס מיליונים לטובת 'התקווה
הגדולה'( קרי: אהוד ברק…) של "קואליציית
השלום". מבקר המדינה קבע שהיו ראיות לכאורה למעשים פליליים. היועץ
המשפטי לממשלה הורה לחקור. הכל קרה - ושום דבר לא קרה. יצחק הרצוג, אז מזכיר
הממשלה והיום מועמד בכיר ב'רשימה של מצנע', שמר על זכות השתיקה. המשטרה
המליצה על העמדתו לדין. אותן המלצות הוגשו גם כנגד וייצמן שירי וכנגד אורנה
אנג'ל - אף הם מועמדים אצל אותו מצנע - אבל העיתונאים לא 'מחפשים' אותם. הם
רוצים לדעת למה מיכאל אלנקווה הזמין חדרים ערב הפריימריס בליכוד בבית מלון. אהוד
ברק כבר לא מעניין אותם. רק האמריקנים עדיין חוקרים אותו. הם באמת רוצים לדעת מה
קרה סביב לפרשת החנינה של נוכל המיליונים מארק ריץ'. שם אי אפשר יהיה 'לקנות'
כמה עיתונאים ולהחליק את הפרשה העגומה הזאת.
גם 'פרשת גינוסר' לא מטרידה את מנוחת העיתונאים. לא העובדה שהאיש המושחת הזה
ניהל מו"מ בשם מדינת ישראל עם אלה שעימם יש לו עסקים ושמטעמם הוא, ורבים
אחרים מ'מחנה השלום', גוזר קופונים במיליוני דולרים, ולא העובדה שמשטרו של ברק
עשה זאת ביודעין. עכשיו הורה היועץ המשפטי לממשלה לחקור את פרשת תצהיר השקר
שהגיש דני יתום- עוד מועמד ברשימה של 'האיש הישר' - לבית המשפט הגבוה לצדק בפרשה
שעוד לא הייתה חמורה ממנה, אבל העיתונאים רוצים לדעת אם גילה גמליאל כבר הגישה
את העבודה האחרונה שלה למנחה האקדמי שלה במסגרת לימודיה לתואר שני.
מצנע עצמו נחקר תחת אזהרה לאחר שהתברר שחשבון לקבלת תרומות נפתח בארה"ב.
כמה מעובדי העירייה עבדו בשבילו. אחד מהם אף נפגש עם 'תורם' וקיבל ממנו 20 אלף
דולאר. גם החקירה הזאת מוקפאת - אבל העיתונאים רוצים לדעת למה רוחמה אברהם שילמה בעד כנס תמיכה שהתקיים בלוד. מצנע, אגב, עוד
לא הסביר כמה מהתנהגויותיו המוזרות-לכאורה בתקופה שבה הוא שירת בצבא, אבל גם
בעניין הזה אף עיתונאי לא רוצה לדעת מה באמת מסתתר מאחורי האיש עם החזות של קיבוצניק שזה עתה קם משנתו במחסן
האספסת.
אלי בן מנחם - עוד מועמד חשוב ב'רשימה של מצנע' - הציע שוחד למועמד אחר. הראיות
אינן שנויות במחלוקת, אבל העיתונאים רוצים לדעת למה החקירה
בעניין 'השחיתות' בליכוד לא מעלה כל עובדות של ממש. חלק מהם אפילו 'כועס'
על אוזלת ידה של המשטרה. הם לא מבינים כיצד זה לאחר שהם כבר הושיבו את הליכוד על
ספסל הנאשמים - הראיות בוששות להגיע.
הקלפיות המזוייפות בבחירות בין בורג ופואד כבר "נחקרות" למעלה
משנה - אבל העיתונאים רוצים לדעת למה ענבל גבריאלי לא גילתה להם שהיא עוד לא
סיימה את לימודיה במרכז הבינתחומי. גם
"קלפיות השקר" משנת 1999 שהדיחו את אדיסו מסאלה לטובת סופה לנדבר
עדיין נודדות בין משרדי החקירות, אבל העיתונאים רוצים לדעת למה מי שביקר בהרבה 'חגיגות משפחתיות'
הועדף על פני מי שעסק רק ב'עשייה
ציבורית'.
גניבת דעת היא עבירה פלילית. אבל אף אחד מן העיתונאים לא יעמוד בגינה
לדין. שום דבר לא קרה להם בגלל 'שיתוף הפעולה' שלהם ערב מלחמת יום הכיפורים ומאומה
לא קרה להם בעיקבות ה"משת"פיות" שלהם עם השקר האש"פי - וגם עכשיו הם יצאו,
ללא ספק, ללא פגע.
חבל. (http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1773-00.html?tag=8-36-25&au=True).
ביום 29.11.2002, תחת הכותרת "קיר
הברזל, בלי קיצורי דרך", כותב משגב:
אריאל שרון יהיה, כנראה, ראש הממשלה גם לאחר הבחירות
הכלליות שתתקיימנה ב-28 לינואר. אולם כל מי שעיניים לו בראשו, צריך לדאוג כבר
מעכשיו. ההבטחה של אריאל שרון לנסות ולהקים 'ממשלת אחדות' עם מפלגת
העבודה, שראשיה לא למדו, ככל הנראה, דבר ולא שכחו דבר, היא, כשלעצמה, בבחינת
רעה חולה. אולם כאשר מחברים לכך את הבטחתו-הסכמתו של אריאל שרון להקים
'מדינה פלשתינית' כחלק מן ה"פיתרון הכואב", יש להתחיל להתארגן לקראת
שבר גדול מאוד בעם היהודי, שעלול להביא, חלילה, לחיסולה הפיזי של מדינתו
העצמאית.
אריאל שרון איננו דוד בן-גוריון, אולם השיטות שלו מתחילות להזכיר את אלה של מנהיגי
המחנה הבולשוויקי בשנות ה-30' וה-40'. הליכה על הסף - והצגתו של כל מי שמתנגד
למדיניות 'ההבלגה' של ההנהגה כ'פורש' או כ'בוגד'; ועל אלה, כידוע, 'מותר' לירות
ב"תותח הקדוש".
חבל שאני נאלץ לדבר במושגים כה לא-סימפטיים על מי שזכויותיו כה רבות בביצור
מעמדה של מדינת ישראל. אולם דומה שכבר לא נשארו הרבה ברירות. אריאל שרון פשוט
מפחיד אותי. גילו המתקדם בוודאי מדרבן אותו להילחם, הפעם, על האופן שבו הוא
יצטייר בדפי ההיסטוריה - ולא על שמירה על כל מה שבשמו ולמענו נהרגו עשרות אלפים
מאז ראשית ימיה של שיבת ציון.
חבל שהגענו עד הלום, אולם אם גם מנהיג המחנה הלאומי מדבר על 'מדינה פלשתינית',
כשברור לכל שזו תהיה מדינת טרור לכל דבר, ושהשטחים שיהיו בריבונותה ישמשו קרש
קפיצה להמשך המאבק במדינה היהודית עד לחיסולה המלא, אז לאן כבר אפשר להוליך
את הבושה?
כלום אריאל שרון לא מבין שאת גבולותיה הריבוניים של 'המדינה הפלשתינית' הוא לא
יוכל לחצות כמו שהיום עושה צה"ל כל אימת שהוא מבקש לתפוס/לחסל
מחבלים-מתאבדים? האם אריאל שרון לא חושש מפני הבריתות הצבאיות ש'המדינה
הפלשתינית' תכרות עם מדינות כמו עירק או אירן, מה שיציב בפאתי ערי השפלה צבאות זרים,
ויאפשר לחוליות טרור לירות בטילים לעבר מטוסים ממריאים בנתב"ג? האין אריאל
שרון מפחד מכלי הנשק הארטילריים שיוצבו במרחק קילומטרים ספורים מנתב"ג או
מ'זכות השיבה' אל תוך 'המדינה הפלשתינית' - מצב שיעמיד מאות אלפי ערבים על
גבולותינו המזרחיים, מבעבעים ו'גולשים' אל תוך בתינו?
את השאלות האלה, מתפקדי הליכוד, כנראה, אפילו לא שאלו את עצמם. רבים מהם, מן
הסתם, כבימים עברו, בשעה שראשי מפא"י שלטו בכיפה, בימי המאבק בבריטים, פשוט
שמים את מבטחם בראשי ה'יישוב' דהיום, מתוך הנחה שהיא, לעתים, מטומטמת עד כדי
בחילה, שמי שיושב ליד הגה השלטון בוודאי יודע טוב מה הוא עושה.
זה לא היה נכון בזמן שמנהיגי מפא"י שיתפו פעולה בקלות דעת מרושעת עם
מחוללי 'הספר הלבן', וזה לא היה נכון בשעה שפרנסי מפא"י הנהיגו בזחיחות
עלובה את מדינת ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים הזכורה לרע, וזה לא היה נכון
כאשר יורשיהם האידיאולוגיים, הבייליניים לסוגיהם השונים, בלבוש פוליטי כזה או
אחר, הוליכו בעזות מצח ובארוגנטיות חצופה את 'אסון אוסלו'. זאת אותה
אידיאולוגיה ביילינית רעה - ועכשיו צריך להתנער ממנה, פן בבוא היום יירשם כל
מי שתמך בה בספר קורות הימים כמי שהביא על העם היהודי את הגדול באסונותיו; גדול
הרבה יותר מזה שאירע לו בעת שהנאצים קמו עליו להכחידו.
אריאל שרון, אולי, תאב שלטון הוא, ככל אלה שבאו מבית היוצר של 'מחנות השמאל'.
אבל הוא בוודאי איננו רוצה להיאסף אל אבותיו, כמי שגזר כלייה על ה'בית
השלישי' ושילח את העם היהודי לעוד אלפיים שנות גלות.
הוא אף אינו רוצה, ללא ספק, להידמות לכל אותם דמויות נלעגות, חרצופיות,
שמחפשות את 'השלום' במוקטעה של רב המחבלים.
תורת 'קיר הברזל' של זאב ז'בוטינסקי היתוותה את הדרך לדו-קיום עם הערבים. קיצורי
דרך לא יועילו. מי שיחפש אותם - יכשיל את כולנו.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1773-00.html?tag=8-36-25&au=True).
ביום 18.10.2002, תחת הכותרת
"שוב קופצים נגד המאחזים", כותב משגב:
שוב הם קופצים: פואד בן-אליעזר מבקש לסלק מן
המפה את "המאחזים הבלתי חוקיים", ואברהם בורג מבקש ליצור כעת תקדים
לקראת הפינוי המיוחל של כל היישובים ביהודה ושומרון. חבל להם על הזמן, לשני
זייפני הבחירות האלה; העם היושב בציון לא ישכח להם את חטאיהם בעת שהם הונו
ורימו ושיקרו והבטיחו, ביחד עם יוסי ביילין ושמעון פרס ויצחק רבין, כמובן,
שאם רק נפנה את מחציתה של ארץ ישראל המערבית לטובת כנופיות הפשע של יאסר
ערפאת, יבוא עלינו השלום ואיש תחת גפנו ותחת תאנתו יוכל לרבוץ בטח.
אין להם בושה לאנשים האלה. לא לשני היריבים-בעבר, ולא לכל האחרים שמבקשים
כיום לשלוט בשייריה האומלללים של "מפלגת העבודה בראשותו של רבין" - זה
היה שמה הרישמי של מפלגת הכזב הזו בבחירות 1992 - זו שהביאה עלינו את אסון אוסלו
בכחש ובתרמית.
במקום לעמוד כיום בפני ועדת חקירה ממלכתית ולהסביר את המהלכים שהובילו למותם של
קרוב לאלף(!) יהודים ולפציעתם של אלפים מאז ה-13 בספטמבר האומלל, בשנת 1993,
היום בו התקיימה הפארסה המטופשת על מדשאת הבית הלבן, חוזרים עתה במחנה
השמאל לאותן קלישאות. כאילו ששום דבר לא קרה מאז שיצחק רבין טבע את מטבעות הלשון
'ערפאת יילחם בטרור בלי בג"צ ובלי בצלם'; וכאילו שלא התברר לכל העולם שהערבים
משני צידי הקו הירוק אינם שונים במאומה מהמוסלמים שפגעו במגדלי התאומים או
מהמטורפים של בן-לאדן שפוצצו דיסקוטקים של תיירים אוסטרלים באידונזיה.
המוסלמים הם אותם מוסלמים בכל העולם, והערבים הם אותם ערבים. בחברון. בבית
לחם. ברמאללה. באום-אל-פאחם. בנצרת. בסכנין. השינאה שלהם היא אותה שינאה.
אין שום סיכוי בעולם שהם ישלימו אי-פעם עם הישות היהודית העצמאית בארץ ישראל; גם
אם זו תהיה קטנה כגודלה של תל אביב ובנותיה.
פואד בן-אליעזר לעולם לא יבין זאת. גם לא חבריו ל'מחנה'. אבל בדמגוגיה אין
להם מתחרים. כך הם התנהגו מאז ומעולם. תרבות השקר וההונאה העצמית היו
תמיד חלק מן ההווייה התרבותית שלהם. לפני הקמתה של מדינת ישראל ולאחר שהיא
היתה לעובדה קיימת.
אסור לשכוח להם את זה: לא את שיתוף הפעולה של ראשי מפא"י, אלה שעמדו
אז בראש הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל המנדאטורית, עם הבריטים; ולא את
מדיניות 'ההבלגה' שלהם נוכח הגזירות של השלטון הבריטי ומעשי הרצח של יהודים באשר
הם בהנהגתו של המופתי של ירושלים. אותה מדיניות התחלפה עתה במדיניות של פייסנות
ורפיסות נוכח 'קורבנות השלום' הנערמים ברחובותינו. מה שכן, בכל פעם יש לה,
ל'בשורה' של היוסי-שרידים, שם אחר. כעת קוראים לה 'מורשת רבין'. רק הטיפשות
היא אותה טיפשות. גם 'המחנה' הדוגל בה הוא אותו 'מחנה'.
יש רק דרך אחת שבה צריך לנקוט עכשיו: להקדים את הבחירות הכלליות. גם אם ראש
הממשלה רוצה להמשיך לשבת על כיסאו עד לסף השנה הבאה, צריך לומר לו שזה לא מה
שהרוב היהודי רוצה עתה. המחיר הוא יקר מדי. כל דחייה בקיום הבחירות עלולה לעלות
במחיר בלתי נסבל. פואד בן-אליעזר עולה ל-כ-ו-ל-נ-ו בדמים מרובים. תרתי משמע.
הגיעה השעה לומר לו ולחבריו לעזוב אותנו לנפשותינו - ולהתחיל להתמרק מחטאיהם
הנוראיים.
גם שנים רבות לא יספיקו לשם כך - אבל לפחות צריך להתחיל במלאכה.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1672-00.html?tag=11-58-56&au=True).
ביום 22.9.2002, תחת הכותרת "יוסי
עושה שריד עושה זאת שוב ושוב", כותב משגב:
יוסי שריד עושה זאת שוב ושוב. דברי הביבים
שיוצאים מפיו לא נגמרים אף פעם. לא הוא, ולא דומיו, לא ישקטו ולא ינוחו עד
אשר יבוא הקץ על המדינה היהודית שאותה לא רצו ב'מחנהו' גם כאשר שלטונות המנדט
הבריטי כבר החליטו לצאת מפה ולכבד את החלטת האו"מ. אז הם לחמו על הקמת
מדינה 'דו-לאומית', כמוצא של פשרה, כרע במיעוטו, אולם משנכזבה גם תוחלתם זו, הם
קיוו שהרודן הרוסי, 'שמש העמים' בפיהם, מי שרצח מיליוני אנשים, יביא עליהם את
הישועה.
רק משהתבררו מעשי הטבח של הגווארדייה הסטאליניסטית קבל עם ועולם, עברו אבותיו
הרוחניים של יוסי שריד להעריץ רודנים אחרים עד אשר הם מצאו לעצמם את 'המנהיג'
האולטימטיבי, זה שרוצה רק ב'פיתרון' אחד: "מדינה פלשתינית" מן הירדן
ועד לים.
הסכמי אוסלו', למי שעוד לא הבין את זה, חתרו בדיוק אל המטרה הזאת. ההנהגה
האש"פית אף פעם לא באמת רצתה להשלים עם הישות היהודית העצמאית. היוסי
שרידים ידעו את זה למן היום הראשון. הם רק לא סיפרו זאת להמוני השוטים שהאמינו
להם אז ושקעו בתוך אופורייה מדומה.
מה שכן, עם 'פיתרון' כזה אין לאנשי 'המחנה' העלוב הזה, ששם לעצמו בראש התורן
את נס משיחיות השקר של 'מחנות השלום' באיזורים אחרים בעולם, כל בעייה
להזדהות; לתבוע את סילוק ההתנחלויות 'הבלתי חוקיות' לטעמם; לדרוש את יישום מה
שהם קוראים לו 'מיתווה קלינטון' שפירושו הסתלקות מכל יהודה ושומרון וממזרח
ירושלים לטובת מדינה ערפאתית שתהפוך לקרש קפיצה לפעולות טרור איומות ונוראות;
להשמיץ את ממשלתו של אריאל שרון עד אין כדי ירידה אל תחתיות הזוהמה הפוליטית.
עתה מבקשים חבריו של יוסי שריד רק שני דברים: להציל, כמובן, את ערפאת ממה שמגיע
לו זה מכבר, ולהעביר בכנסת הצעת חוק שהגישה זהבה גלאון, הקוראת לשנות את זהותה
של מדינת ישראל, זו שנקבעה בהכרזת העצמאות, ממדינתו של העם היהודי ל'מדינת כל אזרחיה'.
הצעה כזאת, אם תתקבל, תגרום לכך ש'חוק השבות' המתיר לכל יהודי לעלות לישראל
יבוטל, דבר שיתן יתרון דמוגרפי לערבים שיהפכו תוך זמן קצר ביותר לרוב שיתפוס את
השילטון.
התוצאה תהיה - ואת זה יודעים ב'מחנהו' של יוסי שריד - 'מדינה פלשתינית' אחת
גדולה שתשתרע מן הגבול העיראקי ועד לחופי הים התיכון. היהודים יתכנסו בתוך
הגיטאות הנמצאות בשפלת החוף, שהרי את אלה שמתגוררים כעת ביהודה ובשומרון מבקש
יוסי שריד לגרש משם, וכך יבוא, לדעת 'השלום עכשיוניקים', 'השלום' שבו רוצה 'מחנה
השלום'.
חבל ששוב ושוב קמים לעם היהודי מהרסים ומחריבים
מתוכו. זה קרה לו בעבר לא אחת, גם כאשר אנשי 'מחנה ההבלגה' , ככינויו אז של
'מחנה השלום', הסגירו יהודים לידי המשטרה הבריטית, וזה קורה לו גם עתה. עם
הערבים אין למדינת ישראל כל בעיה להסתדר. הבעיה היא היהודים. אלה שנוהגים
להתייפייף כל אימת שצה"ל יוצא לעשות את מלאכתו. את המתאבדים מבינים
ב'מחנה' של יוסי שריד. גם את הערבים הנושאים תעודות אזרחות של מדינת ישראל. לא
נהגנו בהם כשורה, מתנפלים היוסי שרידים על כלמי שתומך בענישה מחמירה, כשהם
מנופפים באמנות בינלאומיות ומזהירים מפני 'פשעי המלחמה' שנעשים ב'שטחים' וב'כפרים
הכבושים' בתוך מדינת ישראל.
חשוב עתה, לפני שיהיה מאוחר מדי, להוציא את כל האלמנטים הסרטניים האלה אל
מחוץ לגדר. גם את אלה מ'גוש שלום', שהמלשינות הפכה אצלם לדרך חיים,
כמו ב'שלום עכשיו', וגם את אלה הנוהים אחר דברי הבלע והכזב של היוסי
שרידים על גרורותיו הסרטניות.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1560-00.html?tag=12-58-40&au=True).
ביום 30.8.2002, תחת הכותרת "החטא
הקדמון: הקמת ועדת אור", כותב משגב:
ועדת אור לא היתה צריכה להיות מוקמת, אולם את
החטא הקדמון הזה אי אפשר למרק עתה, כפי שמבקש כעת חבר הכנסת מיכאל קליינר,
בהצעת החוק שלו, באורח מלאכותי. אהוד ברק, בשלהי כהונתו, ביקש לצוד הרבה ציפורים
בבת אחת; גם להשיג הסכם עם הפלשתינים בטאבה, לשם הוא שלח את יוסי ביילין כדי
לנהל מו"מ על 'זכות השיבה', וגם לפייס את הפלשתינים, אזרחי מדינת ישראל,
בגלל מה שקרה במהלך ההתפרעויות לפני שנתיים. הוא נכשל גם בזה וגם בזה - וכמו
שנאמר באותו משל ידוע: הוא גם נאלץ לאכול את 'הדג המסריח' והוא גם 'גורש
מהעיר'.
עם זאת, על מה שקרה בטאבה כבר נכתבו כמה ספרים על-ידי 'בעלי עניין' - ועל הנזק
(הכמעט) בלתי הפיך שנגרם שם כבר שילמו לא מעט בני אדם בחייהם. הפלשתינים החליטו,
משום מה, שאם מכים ביהודים מספיק חזק הם מתקפלים; כך זה קרה בדרום לבנון - וכך
הם חשבו שיקרה גם ביהודה ובשומרון. יוסי ביילין וחבריו אפילו הצליחו לטעת
בפלשתינים את ההרגשה שזה בהחלט תסריט אפשרי. זה לא קרה, כמובן, אבל על כך יש
להודות לא למי שנטע בלב הפלשתינים את תיקוות הכזב האלה, אלא לאומץ ליבה
ולנחישותה של כלל האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.
דא-עקא, את שקרה במהלך "המרי האזרחי האלים" של הפלשתינים בעלי האזרחות
הישראלית יש לבחון עתה מחדש - ועל-פי פרמטרים שונים לחלוטין. כל אלה שדחפו את
המתפרעים האלה להצית חנויות ותחנות דלק ולסגור כבישים, בתיקווה שהאנדרלמוסיה שתשתרר
כאן תסייע לכניעתה של המדינה היהודית, עושים עתה הרבה יותר לשם אותה מטרה. הם דוחפים
את צאן מרעיתם לעבר שיתוף פעולה אקטיבי עם מחבלים-מתפוצצים, שמגיעים מעבר
ל'קו הירוק', וסיוע לגרימת נזקים קשים במיוחד. לכן הגיעה השעה להסתכל במציאות
בעיניים פקוחות - ולא להציג את 'הבעיה' כשאלה של קיפוח תקציבי, או של אפלייה
מסוג כזה או אחר.
מרבית הפלשתינים המתגוררים בתחומי מדינת ישראל כאזרחיה, בגליל, במשולש, בוואדי
ערה, חיים ברווחה לא מבוטלת - ולכן יש לחפש את הסיבות למעשיהם הנפשעים
במישורים אחרים. ייתכן, אומנם, שוועדת אור אינה הפורום המתאים לעשות זאת -
אבל לפחות יהיה שם ניסיון אמיתי, כך צריך לקוות, לשים את הדברים על השולחן
הציבורי לשם דיון נוקב בכמה וכמה עניינים שמשום מה נדחקים אל קרן זווית בגלל
'שורת המתאבדים' והמסייעים להם מקרב "העם הפלשתיני", שהחליטה לסכן
איסטרטגית את עצם קיומו העצמאי של העם היהודי באזור הזה.
מה שקרה בימים האחרונים בהחלט צריך להדאיג. על הר הבית התקבצו עשרות אלפים
מאזרחי מדינת ישראל ודיברו על 'שיחרור פלשתין' ועל חיסולה הפיזי של מדינת ישראל.
זה קרה מתחת לאף של המשטרה בעיר הבירה - ואסור להתעלם מזה. הסיוע שקיבל המתאבד
ממשפחת בכרי מן הכפר ביענה, זה שגרם למותם של רבים באוטובוס 361 שהתפוצץ בצומת
מירון, צריך לשמש הוכחה ניצחת לכך שהגיעה העת לנקוט בצעדים הרבה יותר נמרצים כדי
למנוע התדרדרות נוספת.
אחת הדרכים להתמודד עם טרור רצחני נמצאת בחוק האזרחות. היא מאפשרת לשר הפנים
לבטל את אזרחותם של אלה שעשו מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל. מעשיה
של משפחת בכרי בוודאי עונים על הקריטריונים שמציב הסעיף הזה. גם מאנשי החולייה
ממזרח ירושלים צריך לשלול את האזרחות הישראלית. אין דבר יותר צודק מזה.
אין אף לשלול הריסת בתים - וגירוש.
בעיתות מלחמה לא רק המוזות שותקות; גם זכויות האדם צריכות לקבל השעייה
מסויימת. לפחות זמנית - לפחות חלקית.
( http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1465-00.html?tag=13-18-42&au=True).
ביום 20.7.2002, תחת הכותרת "עניין
של שניים-שלושה חוקים", כותב משגב:
הסיפור הוא פשוט לגמרי: שניים-שלושה חוקים
העבירו, בפועל, את השליטה בחיינו הציבוריים לידיה של קבוצת שופטים העושה
באורחותיה של המדינה היהודית כאוות נפשה. ראש וראשון שבהם הוא, כמובן, חוק
יסוד: השפיטה, הקובע את דרך מינויים של השופטים, את תקופת כהונתם ואת
סמכויותיהם.
ודוק: שופט יכול לכהן בתפקידו במשך עשרות שנים, מבלי שלציבור הרחב יש את הכוח
להזיזו ממקומו. הליך המינוי הוא חשאי, במידה רבה, שכן הוועדה לבחירת שופטים,
המורכבת מתשעה חברים, ובהם שלושה שופטים של בית המשפט העליון, איננה נותנת פומבי
לדיוניה או לשיקוליה. כך שלמעשה, מדובר במעין אוליגרכיה שממנה את יורשיה
על-פי קריטריונים שהעיקרי שבהם הוא, מן סתם, שמירה על נאמנות מוחלטת לעומדים
בראש הפירמידה (קרי: לנשיא בית המשפט העליון).
בארצות מתוקנות, לפחות כמו מדינת ישראל, הליך הבחירה של השופטים הוא הרבה יותר
פומבי ונתון לביקורת ציבורית. בארה"ב, למשל, צריך המועמד ל - SUPREME COURT לעבור הליך של שימוע בפני ועדה מיוחדת
של הסנאט והדיונים מועברים בשידור חי לכל אזרחי ארה"ב. אצלנו, ההליך המסודר
הזה לא קיים - ולכן יכולים השופטים למנות את מחליפיהם בעודם יושבים על כס המשפט,
כדי להבטיח שמורשתם לא תיגווע לאחר פרישתם, ובכדי לשמור על אותם ערכים, שעל-פי
השקפת עולמם צריכים להתקיים במקומותינו.
מצב בלי ראוי זה מקבל מישנה תוקף, כאשר זוכרים שעל-פי החוק הנ"ל, חוק יסוד:
השפיטה, סמכותו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, היא בלתי
מוגבלת. לבג"צ, בלשון העם, יש סמכות לדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת
בו סעד למען הצדק. פתח זה, אין צריך לומר, מאפשר לשופטים המלומדים להתערב בכל
נושא שמניחים בפניהם. כל דיכפין יכול לבוא בשעריו של בית המשפט העליון ולתבוע את
עלבונו, או לדרוש לכפות על כלל הציבור נורמות וערכים שמקובלים רק על שיכבה
קטנה מאוד של יפי-נפש, זו שרכשה את מרכולתה בשדות זרים, ושכל העת פוזלת לעבר
הכינוסים הבינלאומיים או האוניברסיטאות הזרות.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא החוק האחר שבו עושה הרשות השופטת שימוש
בלתי נלאה, באורח מאוד לא ראוי, בוטה ושרירותי. חוק זה נחקק בשנת 1992. אף
לא אחד מחברי הכנסת ראה בו בעת ההצבעה במליאה את חוקתה של מדינת ישראל. לעומת
זאת, רבים מן הנוכחים באולם המליאה הביעו כבר אז חשש מפני הפרשנות שעלולה להינתן
לו. למשל, לסעיף 8 של החוק, הקובע שאין פוגעים בזכויות שנקבעו בו, אלא בחוק
ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, כשהתכלית צריכה להיות ראויה ומידת הפגיעה אסור
לה שתעלה על הנדרש. אוריאל לין, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק, ומשפט, ניסה
להרגיע את חבריו. מיכאל איתן היה אחד מן הבודדים שלא לא נרגעו. בקולו הרועם הוא
ניסה "לעכב" את מהלך ההצבעה.
עתה, לאחר מינויו, במקומו של ח"כ אופיר פינס המתרפס, לתפקיד
יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, יהיה עליו להתמודד חזיתית עם עיקרון המידתיות
הידוע שבו עושים כיום שופטי בית המשפט העליון שימוש נרחב ביותר כדי להתערב
במעשי חקיקה של הכנסת, ובכדי להעביר תחת שבט ביקורתם כל מעשה של הרשויות
השלטוניות האחרות ללא כל הגבלה, ללא דין, ללא קריטריונים ברורים וידועים
מראש, ותוך נטילת חירות לעשות ככל העולה על רוחם - בכל מה שבשמו ולשמו הוקמה
המדינה היהודית - באין פוצה פה ומצפצף.
חבל שהדברים הגיעו עד הלום. אבל עתה הגיעה, כנראה, העת לשינוי. 'מחנה השמאל'
הבולשביקי, פשוט הפך את היכלות הפאר שבהם ספונים השופטים למקום מיפלטם האחרון.
לא בגלל שאנשיו כה תאבי-משפט וצדק, אלא בגלל שרק לשם הם יכולים להוליך את
עלבונם על המיאוס שהם מעוררים ברבים כל כך. בקלפי אין ל'קואליציית השלום' אוזן
קשבת - ולכן היא מנסה לכפות את עמדותיה באמצעות ה'שלוחה' שיש לה במגדל השן
המשפטי.
אסור לתת לזה להימשך. ההליך הדמוקרטי אינו יכול לסבול 'העברת סמכויות' מן הסוג
הזה. הריבון הוא העם - ולא השופט. איש לא שמו על מקומו כדי לקרוא תיגר על
ערכיה של מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. ההכרזה על הקמתה של מדינת
ישראל דיברה על כך במפורש. עיקרון השיוויון לכל האזרחים צריך להיגזר מעיקרון-העל
שליהודים יש רק בית אחד עלי אדמות, בעוד שלערבים יש כיום עשרים ושתיים מדינות -
ועוד כמה עשרות מדינות ששם הדת המוסלמית שלטת.
הערבים, אזרחי המדינה היהודית, ותומכיהם מקרב היהודים, צריכים להשלים עם העובדה
שארץ ישראל כולה, על שתי גדותיו של נהר הירדן, גם על-פי כתב המנדט שניתן בזמנו
לבריטים, שאיזכר במפורש את הצהרת בלפור, ולא רק מכוח ההבטחה האלוהית הכתובה עלי
ספר הספרים, נועדה אך ורק לשם הקמתו של בית לאומי לעם היהודי. מיצוות יישובה של
ארץ ישראל צריכה להיות, איפוא, חלק מן האתוס של מדינת ישראל. מכאן, למשל, שאם
השופטים בבית המשפט העליון סוברים שאסור למדינת ישראל להקצות קרקעות לשם הקמת
יישובים ליהודים בלבד, בגלל צורכי ביטחון או כדי למנוע השתלטות של ערבים על
קרקעות, עליהם להתפטר מתפקידם או לומר לפונים אליהם שאין זה בסמכותם לדון
בענינים מן הסוג הזה.
השופטים לא נבחרו-התמנו לתפקידם כדי ליישם השקפות עולם שנרכשו במקומות
מרוחקים. עם ישראל חזר לארץ ישראל כדי להקים בה את ביתו הלאומי, וכל מי
שכופר בכך שזו מדינה יהודית, ושהמפתח לכניסה אליה נמצא בידיים יהודיות בלבד,
רשאי לקום ולעזוב. הערבים, אלה שרואים את עצמם כבני "העם
הפלשתיני", בוודאי יש להם לאן ללכת. איש לא כופה עליהם את חגי ישראל או
את השבת, כשם שאף אחד לא מכריח את שופטי בית המשפט העליון לדבוק בכיסאם. מי
שאינו יכול לשפוט ברוח מורשת ישראל, חובה עליו לפרוש. אין הוא רשאי לנסות
לכפות ערכים אוניברסליים במקום שתורת ישראל שורה בו מאז ימי עולם. אותם
דברים, אגב, צריך לומר גם ליועצת המשפטית של הכנסת. אם היא רואה בהימנון הלאומי,
או בדגל המגן דוד, סממנים גזעניים - אז שתקום ותלך למחוזות אחרים. אין לה מה
לחפש בבית המחוקקים של המדינה היהודית.
רק מעשה חקיקה מפורש יחזיר את השפיות לעולם המשפט שלנו.
( http://www.nfc.co.il/archive/003-D-1284-00.html?tag=13-45-59&au=True).
להתחלה: חיים משגב, תלונה רשמית
למוסדות לשכת עורכי הדין, ואחרים
למבוא: מי אתה, חיים משגב?
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק א'
אתה כאן: חיים משגב, כל "כתביו", חלק ב'
להמשך: חיים משגב, כל
"כתביו", חלק ג'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ד'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ה'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ו'
|