מי אתה,
עו"ד ד"ר
חיים משגב?
כל "כתביו", חלק א'
ביום 30.1.2004, תחת הכותרת "השתוללותה
של ארבל", אומר
משגב:
עדנה ארבל נחושה בעמדותיה, בדיוק כמו שהרבה
אנשים ב'מחנה השמאל' עדיין
מאמינים ש'תהליך אוסלו' נעצר רק בגלל שבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה; לא
בגלל שיאסר ערפאת מעולם לא באמת התכוון להגיע לפשרה עם המדינה היהודית, וגם לא
בגלל שהצמרת הפלשתינית כולה עדיין מאמינה ב'תורת השלבים'.
העיוורון האינטלקטואלי שהוא כה אופייני ל'אנשי הרוח' מן הרחוב הבולשביקי,
אף פעם לא יאפשר להם לראות את הנחישות אצל האוייב להקים את המדינה הפלשתינית על
כל ארץ ישראל המערבית; רפיסות הדעת אצל 'יהודי החצר' של הרשות הפלשתינית היא
פשוט טוטאלית. היוסי ביילינים, בני בריתה של מי שהייתה למשך כמה ימים
ממלאת-מקומו של היועץ המשפטי לממשלה, כל העת רק חושבים כיצד להמשיך בתהליך
הנסיגה וההתקפלות לטובת מה שהם מכנים, ללא כל יסוד של ממש, בשם 'פשרה היסטורית'.
מכאן ההסבר לאומללות המחשבתית שמגלה, למרבה הצער, גם מי שעומדת בראש מערך
התביעה הכללית. הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה כבר הפכה אצלה לאובססיה,
עד כדי כך שהיא מוכנה לרמוס, לטובת 'המטרה הקדושה', כל בדל של הגינות שבה
צריך להיות ניחן כל עובד ציבור, ולקפד גם את השביב האחרון של אמון הציבור
במערכת שבראשה היא עומדת. לא שאמון זה היה רב במיוחד לאחר שפרקליטה בכירה,
המקורבת מאוד לפרקליטת המדינה, ליאורה גלט-ברקוביץ שמה, ניסתה להטות את תוצאות
הבחירות האחרונות בדרך פלילית; אבל עד לאחרונה, לפחות, לרבים עוד היה יחס של
כבוד מסויים כלפי מערכת אכיפת החוק.
עתה, גם זה נעלם. ראשית, בגלל הגיבוי שבכירים בפרקליטות המדינה נתנו להאזנות
הסתר האסורות שביצע מי שמשמש היום כראש אגף חקירות במשטרת ישראל, ניצב משה
מזרחי; ושנית, משום שהתיקון בכתב האישום שהוגש נגד דוד אפל, המשרבב את שמו של
אריאל שרון, דווקא ב'תפר' שבין סיום תפקידו של אליקים רובינשטיין, לבין בחירתה
של הממשלה במני מזוז לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, עורר בלב רבים חשד כבד.
עדנה ארבל הייתה צריכה להמתין שלושה ימים בלבד, כדי שהיועץ המשפטי הנבחר יתן
דעתו לתיקון האמור. במקום זאת, היא ביקשה לסנדל אותו ולעשותו, למעשה, ל'שפוט'
שלה כבר בתחילת דרכו. שנים רבות רבץ תיק החקירה באין מעש, ורק עתה, לפתע
פתאום, אצה שם הדרך ורוח תזזית, אם לא לומר דברים קשים יותר, פגעה בבכיריה
ו'דפקה להם את הראש'.
זאת התנהגות, שבשכמותה מורגל הציבור, בדרך כלל, רק כשהוא צופה ב"סרטי
מאפייה". שם, מקבלים הצעות ש"אי אפשר לסרב להן" או 'הוראות
חיסול' שאין להרהר אחריהן; בחיי היום-יום, כשגורלה של המערכת הפוליטית כולה הופך
להיות למירמס בידי חבורת פרקליטים בעלת סדר יום שאינו אוהד, בלשון המעטה, את
ממשלתו של אריאל שרון, אסור לדברים כאלה לקרות.
אין ספק, שקשה להסכים עם מה שקרה בימים האחרונים במערכת אכיפת החוק. הכוחנות
והברוטליות הפכו שם לנורמה כמעט קבועה. עדנה ארבל משווקת את עמדותיה תחת כל עץ
רענן – והכלימה והבושה היו כלא היו. ממש כשהם שהיא נהגה בזמנו בשני שרים
שבנימין נתניהו ביקש למנות בממשלתו, יעקב נאמן ורפאל איתן, וכשם שהיא נהגה
במקרים רבים אחרים - ובמיוחד בעניניו של בנימין נתניהו עצמו.
למרבה המזל, ברוב התקופה הזאת, כיהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה אדם הגון
שידע לרסן את גחמותיה של פרקליטת המדינה; אבל לא בטוח שהיועץ המשפטי לממשלה
החדש ידע לעמוד באותם לחצים. השיניים החדות של בכירי פרקליטות המדינה
משוייפות יותר מתמיד. הדם העולה באפם מעורר, אולי, בכמה מהם את ההרגשה שאפשר
ליצור מהפך פוליטי בעזרת חרב דמוקלס – דמויית כתב אישום נגד אריאל שרון.
צריך לשים קץ להשתוללות של החבורה הזאת. הגיעה השעה לומר לבכירים
בפרקליטות המדינה שהם חצו את כל גבולות המותר. הברית הבלתי קדושה בין
'עיתונות חוקרת' לבין 'פרקליטות לוחמת' לבין 'בג"צ כוחני', צריכה לבוא אל
קיצה - ומוטב מוקדם מאשר מאוחר.
פן יהיה מאוחר מדי – וכולנו נתחרט בערבו של יום.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-4690-00.html?tag=12-45-52).
ביום 31.10.2003, תחת הכותרת "הנורמה, הכשרת שרצים", כותב משגב:
היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, אמר
את דברו בנושא הקלטות-הסתר של ראש אגף החקירות, ניצב משה מזרחי. שלוש פרקליטות
בכירות חלקו עליו בפומבי – עדנה ארבל, נאוה בן-אור ויסכה ליבוביץ. לא ברור למה
הן לא רוצות בהדחתו של ניצב משה מזרחי. אבל מי שמפשפש קצת, לא הרבה, בדרכי
ההתנהלות של פרקליטת המדינה בשנים האחרונות ובקשר הלא-כשר בינה לבין אגף החקירות
במשטרת ישראל, גם בעת חקירת פרשת בראון-חברון, יכול להבין על נקלה שלא רק
"שלטון החוק" יקר לליבה.
הכשרת השרץ הפכה כמעט לנורמה מקובלת במשרדים השוכנים במזרח-ירושלים. בעיקר -
כאשר על ספסל החשודים יושבות דמויות המשתייכות ל'מחנה השלום', או התומכות
בפירוקה של המדינה היהודית לטובת מדינה "רב-תרבותית", כהגדרתם של אלה
הרואים את עצמם כפוסט-ציונים. יוסי ביילין, למשל, מי שעובר בגלוי על חוק
העונשין הישראלי - בוודאי בנושא מימון עיסוקיו מכספים שמגיעים ממקורות
אנונימיים, זוכה לאותו יחס סלחני שלו זוכים, כידוע, אלה שנוסעים בשבתות למוקטעה
כדי להגן בגופם על יאסר ערפאת.
אפשר, כמובן, להרחיק לכת עד לאותה תקופה אפילה שבה הכשירו בפרקליטות המדינה
את פעולתו של הסוכן המדיח, אבישי רביב, בקרב אוכלוסיות-יעד שחלקו על הסכמי
אוסלו; אבל יש פרשיות יותר קרובות לימינו המצביעות בעליל על חוסר-איזון
משווע . אחת מהן, נוגעת לניסיון ברור וחד-משמעי להטות את תוצאות הבחירות
האחרונות. ליאורה גלט-ברקוביץ, בת טיפוחיה של עדנה ארבל, הופקדה על חקירת סיריל
קרן. 'האיש הרע' שהילווה כספים למשפחת שרון, כדי להחזיר כספים שאף מועמד לפניו
לא חשב להחזירם.
עצם הפתיחה בחקירה הזאת הייתה פסולה, ובדיעבד גם ברור שמי שהורה על
פתיחתה התכוון בשלב מסויים להדליף את דבר קיומה לציבור במועד שיהיה קרוב, ככל
האפשר, ליום הקלפי. אליקים רובינשטיין עמד על חקירה מיידית של מקור ההדלפה -
ועדנה ארבל לא כל כך אהבה, בלשון המעטה, את ההחלטה הזאת.
עיתונאים-מטעם יצאו דחופים להגנת "מקורותיהם". אולם הציבור לא הלך
שולל אחר מילות ההתחסדות של לקקני 'מחנה השמאל'.
הניפנוף בדגל שעליו חרוטות המילים שילטון החוק, הפך זה מכבר לפארסה אחת
גדולה. אף אחד, בוודאי, לא מאמין שסגירת תיקי החקירה נגד עמותות ברק,
לדוגמא, הייתה אמיתית ועניינית, כשם שלא רבים, עדיין, מאמינים שהניסיון להדיח את
בנימין נתניהו, בזמנו, באמצעות חקירה פלילית ודוח ציבורי – עוד אחד מן העיוותים
הבלתי ניסבלים שצמחו בימיה של עדנה ארבל – היה תמים. סנדו מזור, אז ראש אגף
החקירות, מי שלימים קיבל פרס-ניחומין מממשלת ברק בצורת מינוי כשגריר ברומניה, פעל
כראש חץ מושחז. המלצותיו להעמיד את ראש הממשלה לדין פלילי זכו להרבה 'הוקרה' מצד
'מחנה אוסלו' המובס. בה-בעת, מסתבר עתה, משה מזרחי, אז ראש היחב"ל,
הקליט בסתר את מנהל לישכת ראש הממשלה.
צריך לזרוק לכל הרוחות את כל מי שטובל ושרצים בידיו. מועמדותה של עדנה
ארבל לתפקיד בכיר נוסף צריכה להישקל בזהירות מרובה. מעורבותה בהרבה מאוד
פרשיות שריח רע נודף מהן היא בעייתית במיוחד. הגנתה על משה מזרחי בוודאי
שאינה תורמת לשלוות הנפש של רבים מאוד.
יש עוד לזכור, שהכרעות שונות שהתקבלו בפרקליטות המדינה, בצירוף מספר החלטות
פוליטיות-במובהק, שנגזרו במפורש מהשקפת עולם אולטרה-שמאלנית, של מספר שופטים
בבית המשפט העליון, במיוחד של מי שעמד בראש ועדת אור, מעידות על עצמן שמשהו
רע מאוד עובר על מערכת אכיפת החוק במדינה היהודית.
המאבק על דמותה, ובעיקר על עתידה, אינו עובר רק בסימטאות ג'נין; חלקו הגדול
בוודאי יוכרע במיסדרונות בתי המשפט כשעתירות מסויימות תיזכנה לאוזן קשבת, ואחרות
– תושלכנה לסל. שר המשפטים, אולי, לא מבין את זה. אולם ב'מחנה השמאל'
המצומק, על כל גרורותיו, בוודאי מכירים בעוצמת חשיבותן של מערכות המשפט – ובכוחן
להשפיע על היכולת של המחנה הלאומי לשלוט.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-3868-00.html?tag=15-21-34&au=True).
ביום 26.9.2003, תחת הכותרת "חגיגה
בלי דגל", כותב משגב:
רציתי לראות את הדברים במו עיני – ולכן באתי
לשם. מן הצד האחד היו האנשים הקרובים ללבי שהפגינו נגד החינגה שהתקיימה בהיכל
התרבות; ומן הצד האחר, בתוך האולם, היו כל אלה שבאו לחגוג את יום הולדתו ה-80 של
שמעון פרס.
ידעתי מראש, כמובן, שלא מדובר בסתם חגיגה, אלא במפגן של כוח של כל אלה הנמנים על
'מחנה אוסלו'; אלה שרצו, למעשה, לומר למחנה הציוני כולו: הנה אנחנו כאן. מאות
ההרוגים בקרב העם היהודי, ואלפי הפצועים והנכים, לא משכנעים אותנו כי טעינו.
משהו אמנם השתבש בדרך - אבל לא אנחנו אחראים לכך. אשמים הם אלה שממשיכים בדרכה
של הציונות; אלה שממשיכים ליישב את ארץ ישראל; אלה שיודעים ששום גדר הפרדה לא
תגרום לעם היהודי לנטוש את מולדתו ההיסטורית.
נכנסתי, אם לא ניחשתם עד כה, לתוך האולם. הסקרנות האנתרופולוגית הכריעה אותי.
ביקשתי לראות את פרצופיהם מדושני העונג של כל אלה שממשיכים לנגוס במנעמים
שהכסף הגדול, שחלקו, אגב, מגיע ממקורות עלומים מעבר לים, מביא להם בעוד
שבקצה השני של העיירה, או הגטו, לצורך העניין, כבר עולים בלהבות ראשוני הבתים על
יושביהם הנשרפים למוות באין מציל. זה קרה בימי גטו ורשה וזה קרה בהרבה מקומות
אחרים שבהם 'היודנראט', המועצה המייעצת היהודית, פעלה כדי להרגיע את כל מי
שעדיין האמין שהצוררים לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים. אז נכון, שאסור
לקרוא לשרים בממשלה הנבחרת של המדינה היהודית בשמות מעליבים, או מסיתים, או מרדניים,
או בכלל, אבל אולי בכל זאת יוכלו לומר לי אהוד אולמרט או אריאל שרון, לדוגמא,
מדוע המשתה לכבודם של כל אלה שהובילו את העם היהודי אל הגדול באסונותיו, מאז
שהוקמה הישות הציונית-היהודית העצמאית, אינו בבחינת שיתוף פעולה עם כל אלה
שרוצים בהכחדתה של המדינה היהודית? במה שונה התנהגותם מזו של אלה ששיתפו
פעולה בזמנו, במחוזות אחרים ובתקופות שונות, עם אויביו של העם היהודי?
ועוד לא אמרתי דבר על הנשיא, שהסכים לעלות על הבמה כדי לברך את חתן השמחה
מבלי שיתנוסס עליה אפילו דגל אחד של מדינת ישראל. לדבריו לא הייתה הרבה משמעות; רק
לעובדה שהוא הסכים להתבזות בפומבי רק כדי שאנשי 'המחנה' המאוס הזה שדעתם
עליו כה חשובה לו ימחאו לו כף בנימוס. ייתכן שבעתיד הוא יספר לנכדיו שגם
בקרב הבולשביקים, שותפיהם של טרוריסטים מתועבים, קיבלו אותו, את הנער ממעברת
קסטינה, אבל את הביזיון שבהתנהגותו לא ישכחו לו רבים לעולם.
אני יודע שאף אחד לא טרח לכתוב על כך - ולכן כל כך חשוב היה לי לראות את צמרת
השלטון של מדינת ישראל מתרפסת בפני 'הפריץ', מוותרת על דגלי הלאום, אולי,
כדי שלא 'להביך' את הערבים הרבים שהיו במקום, ועל שירת התקווה בסיום הטקס
הנואל. אכן, גם את ההמנון של מדינת ישראל לא טרחו לנגן שם. החבורה
הפוסט-ציונית הזאת פשוט חשבה לעצמה, מן הסתם, שצריך להעלים כליל כל סימן של
לאומיות יהודית.
המברכים בערב המוזר הזה, אם לא לומר משהו הרבה יותר קשה, היו רבים. אבל אני
סברתי לתומי שרק לאדם אחד היה באמת מותר לומר דברי 'ברכה' לשמעון פרס; והכוונה,
כמובן, היא ליאסר ערפאת. אסור לברוח מן האמת. שמעון פרס וחבריו קשרו את גורלם
בגורלו של ארכי-טרוריסט. עמו הם חתמו על ההסכם על מדשאת הבית הלבן - ואתו הם
נסעו לבירת שוודיה כדי לקבל את פרס נובל לשלום. אם הוא צריך ללכת מפה, בדרך זו
או אחרת, אז כיצד צריך לנהוג באלה שפרסו למרגלותיו שטיח אדום והביאוהו עד לפאתי
ירושלים?
גדר ההפרדה שמוקמת עתה בלבה של ארץ ישראל מסמלת, יותר מכל, את החיץ הנורא שהולך
ומתקבע בין שני 'המחנות'. מחד, מחנה אוסלו הבזוי, משתף הפעולה עם צוררי המדינה
היהודית, הנהנה מתרומות של אינטרסנטים; ומאידך, המחנה הציוני הגדול.
מי שהיה בהיכל התרבות יכול היה להבין על נקלה שהדרך להתנגשות היא בלתי נמנעת.
השינאה של אלה שאינם רוצים עוד בקיומה של מדינה יהודית איננה ניתנת כבר להסתרה.
אי-הנפתם של דגלי המדינה היהודית, הלוא היא מדינת ישראל, שידרה יותר מכל דבר אחר
לכל האורחים רמי המעלה שבעיני מארחיהם הקרב כבר הוכרע.
מי שעמד מחוץ לאולם, בוודאי לא ראה את הדברים, אבל בלב פנימה, אני מניח, גם שם
הבינו שהאויב מבית, נזקו עולה לאין שיעור על זה שיכולים לגרום כל האויבים גם
יחד.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-3557-00.html?tag=15-20-16&au=True).
ביום 5.9.2003, תחת הכותרת "דוח ועדת אור, בלתי רלוונטי", כותב משגב:
מדינת ישראל היא, בהגדרתה, מדינה יהודית, והיא
אמורה לשמש כביתו הלאומי של העם היהודי. זה מה שנאמר בהכרזה על הקמת מדינת
ישראל, וכך נקבע, בזמנו, בהצהרת בלפור שקיבלה גושפנקא בינלאומית בכתב המנדט
שנמסר לבריטים מידי חבר הלאומים (קודמו של האו"מ).
אלה הדברים, ולאף אחד, לא לוועדת אור הפתטית, זו שהתיימרה לשנות במסקנותיה
אלפי שנות היסטוריה, ולא לאנשיו האומללים של 'גוש שלום', אלה שכה שמחו על
שסוף-סוף הייתה אוזן קשבת לטענותיהם הפוסט-ציוניות, יש סמכות, או רשות, או הכשר,
לשנות במאומה את מסמך היסוד של המדינה הזאת.
'המפתח' לכניסה לארץ ישראל נמצא בידי היהודים – ורק להם מותר לפתוח את הדלת בפני
מצטרפים חדשים. זאת המשמעות היחידה לאמירה החד-משמעית: "… מדינת ישראל תהא
פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות… ". כך זה היה עד היום – וכך זה צריך
להישאר. שום מניפולציות משפטיות לא יכולות לשנות זאת. הערבים, אזרחי
מדינת ישראל, צריכים להפנים את הדבר הזה, אם הם רוצים להישאר כאן. הם לעולם לא
יצליחו להפוך את מדינת ישראל למדינה לא-יהודית, או למדינה דו-לאומית, או
ל"מדינת כל אזרחיה". במובן זה, חוקיה של מדינת ישראל הם "חוקים
מפלים". כך אפשר לראות, כמובן, את חוק השבות, או את חוק החינוך הממלכתי,
שמחייב את בתי הספר להקנות לתלמידים את 'ערכי תרבות ישראל' ולטפח 'נאמנות למדינת
ישראל ולעם היהודי', או את החוקים הקובעים מעמד ממלכתי לסמליו של העם היהודי,
לחגי ישראל ולשבת.
על אותו מישור צריך לראות גם את המחויבות של צה"ל ושל שירותי הביטחון
האחרים להציל יהודים בחו"ל, או את מעורבותם של בתי המשפט במדינת ישראל
בשפיטתם של פושעי מלחמה בגין פשעים כלפי העם היהודי.
מדינת ישראל איננה מדינה יהודית רק בגלל שרוב אזרחיה הם יהודים, אלא משום שזה
יעודה. מדיניותה היא יהודית, ולכן 'יהוד הגליל' אינו עבירה פלילית, ומשום כך
מותר ליהודים לעצור את 'כיבוש' הנגב בידי הבדואים, ובגלל זה מותר, וצריך, לעשות
לעליית יהודים רבים ככל האפשר, לארץ-ישראל.
ועדת אור רשאית לדבר במישור התיאורטי על הקצאת קרקעות שוויונית, אבל לפרנסי
המדינה הזאת אסור להתעלם מן העובדה שאת הקרקעות שעליהם מדברת ועדת אור ברוחב לב
גאלו יהודים בדמים רבים, תרתי משמע, באמצעות מוסדות יהודיים-ציוניים, שנעזרו
בתורמים ונדיבים מכל העולם היהודי.
הערבים רק נלחמו כל השנים, וגם כיום, כדי להדוף את היהודים בחזרה אל מעבר לים.
זה לא צלח בידיהם אף פעם - וצריך לקוות שגם הדו"ח הלא-חכם, בלשון המעטה,
לא יצליח לעצור את תהליך ההתחדשות של הלאומיות היהודית.
מכאן, שהשמחה שקפצה על ראשיהם של כל היוסי-שרידים, על גרורותיהם הממאירות,
היא מוקדמת. חזונם אף פעם לא יקרום עור וגידים. לא שלהם, ולא של כל אנשי 'מחנה
אוסלו'. אם מישהו מהם רוצה ב"מזרח תיכון חדש" עליו להתחיל בניסיון
להסביר לערבים, שלא תקום לעולם כל ישות לאומית נוספת, ממערב לירדן, וכי אם מי
מהם מרגיש מקופח, או מופלה לרעה, עליו לעשות מעשה: לקום ולהסתלק מפה. המדינה
הזאת תהיה לעולם מדינה יהודית, ולכן כל סממניה הלאומיים, הדגל, ההימנון, מנורת
שבעת הקנים, ימי המנוחה והחגים, יישארו תמיד על כנם, כשם שחוקי היסוד שלה יגדירו
תמיד את זכויותיו של האדם ככאלה המיוסדות על העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת
ישראל.
המרד הערבי שפרץ לפני שלוש שנים, משני צידי 'הקו הירוק', כבר גבה מאות הרוגים
בקרב הציבור היהודי, ועוד אלפי פצועים, שחלקם נשאר נכה, ולכן הדו"ח של
ועדת אור נראה כה בלתי רלוונטי.
לא מצוקה חברתית הובילה את הערבים, אזרחי מדינת ישראל, לעשות את מה שהם עשו, אלא
רצון אמיתי להצטרף למאבק נגד עצם קיומה של המדינה היהודית.
מי שלא מבין את זה - הוא פשוט מטומטם; ומי שמבין את זה ובכל זאת ממשיך
לנופף ב'דגל השוויון', כנראה מבקש להביא את הקץ על זהותה היהודית של מדינת
ישראל.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-3375-00.html?tag=15-18-56&au=True).
ביום 8.8.2003, תחת הכותרת "זכות השתיקה, זכות יסוד", כותב משגב:
שתיקתו של גלעד שרון במהלך חקירתו במשטרה הקפיצה
הרבה יפי-נפש ורובם לא עשו זאת, כך אפשר היה להתרשם למקרא התגובות, מטעמים
הקשורים ב"שלטון החוק"; חלק מהם כבר מכינים לעצמם מחלצות חדשות
תוך כדי ציחצוח חרבות אפשרי לקראת "הקדמת הבחירות", וכל שאר הזועקים
בשער סתם מגלים בורות, הנובעת, כמו בהרבה מקרים, משטחיות ומאי 'הבנת הנקרא'.
גלעד שרון עשה את מה שמותר לכל אזרח לעשות בחברה חופשית: לממש את זכותו שלא
להפליל את עצמו, זכות הנובעת מחזקת החפות השמורה לכל אחד, גם אם הוא בנו של ראש
הממשלה.
'לרוע המזל', שתיקתו של גלעד שרון יצרה בעייה מסויימת במשרדי פרקליטות המדינה:
נפתחה חקירה פלילית, ועתה מתחבטים שם בשאלה כיצד מייצרים ראיות. שאלה לא
פשוטה בהתחשב בכך שהמוסד הזה ידוע, זה מכבר, ב'נטייתו הפוליטית', ואם מישהו
צריך הוכחות בעניין זה הוא איננו צריך להסתפק רק ב'הדלפה' של הפרקליטה הבכירה,
..., שהודתה בפני חוקריה שהיא עשתה את מה שהיא עשתה "מטעמים
אידיאולוגיים"; אפשר גם להרחיק עד לאותם 'ימים אפלים' שבהם הפעילה
פרקליטות המדינה, ביחד עם השב"כ, פרובוקטור נאלח, ... שמו, במטרה
להשחיר מחנה פוליטי שלם, כשהיא מותחת את החבל הדמוקרטי עד לקצה המותר במדינה
מתוקנת.
לימים, כשנבחר בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה, חרף 'הציפיות' שהיו, כנראה,
לרבים בפרקליטות המדינה, נולדו שני כתבי אישום מוזרים, מושחתים מעצם
טיבם, שפוברקו בידי יועץ משפטי לממשלה עקום מחשבה. הכוונה, כמובן, למיכאל
בן-יאיר ש"הלביש" על יעקב נאמן ועל רפאל איתן, שני שרים מיועדים
בממשלתו של בנימין נתניהו, אחד מהם אפילו יועד לתפקיד שר המשפטים, אישומים
מעוותים, מסריחים, כמו תבשיל שהוכן מפירות באושים; מאלה שגדלו בגינה של 'המחלקה
היהודית' הידועה לשימצה.
עתה, שוב "מתגייסים" החבר'ה הטובים בפרקליטות המדינה. הבחירות השאירו
את 'מחנה אוסלו' מתבוסס במדמנה עמוקה, מצומק ועלוב למראה, וכעת יכולה לבוא
הישועה, כך מקווים אבירי החומות, 'נוטרי חוק אובססיביים', מלשכת היועץ המשפטי
לממשלה. קשה לראות את זה קורה אבל לקוות תמיד מותר; למרות שהסיכויים כעת הם
שכדור השלג המתגלגל ייעצר הרבה לפני לשכת ראש הממשלה ויהפוך לשלולית מים
עבשים.
עיתונאים בעלי 'סדר יום' חף מכל חיבה, בלשון המעטה, למתיישבים ביהודה ובשומרון
ובחבל עזה, יכולים לחרוק שיניים ולהפציץ את הציבור בכותרות עבות, מתלהמות,
מתגלגלות מגבעת ההפגנות שמול משרד האוצר ועד ל'אי היווני', אבל מאומה לא יעזור.
כתבי אישום אפשר, וצריך, להגיש רק כשיש ראיות פוזיטיביות. "זכות
השתיקה" איננה יוצרת ראיות יש מאין.
ומילה אחרונה לאליקים רובינשטיין: שר המשפטים הבטיח כיסא בבית המשפט העליון, אבל
הדרך לשם צריכה לעבור גם בוועדה לבחירת שופטים ושם לא יושבים אנשים שאוהבים לשמש
"חותמת גומי". גם נשיא בית המשפט העליון בוודאי אינו רוצה שהציבור
יאבד את אמונו ברשות השופטת, בגלל שהיועץ המשפטי לממשלה מבקש "לקצר"
הליכים כדי לסלול את דרכו ליעד המובטח.
מכאן, שמי שמבקש להיות שופט בבית המשפט העליון צריך לדעת שזכויות אדם הם
'ציפור הנפש' של כל חברה המבקשת לקדש ערכי יסוד. כל פגיעה בזכויות אלה בגלל אי
נוחות שנגרמת בחקירה תהיה בלתי נסלחת. 'פרשת אבישי רביב' צריכה הייתה ללמד
לקח גם את אליקים רובינשטיין. מי שסלח אז לפרקליטות המדינה ולשב"כ על דרכי
התנהלותו של אבישי רביב, ועל אופן הפעלתו, קיבל בסופו של דבר את רצח רבין
בפרצופו.
על הטעות הזאת אסור לחזור. המניפולציות מבית היוצר של פרקליטות המדינה יוצרות
רק אנטגוניזם וסלידה מכל אלה שרוממות שלטון החוק בפיהם ומעשיהם מדיפים ריח של
ביבים.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-3197-00.html?tag=14-09-28&au=True).
ביום 29.7.2003, תחת הכותרת "להגן על הקופה מפני חומסים", כותב משגב:
צריך להודות: יש משהו טוב מאוד בתוכניות של
משרד האוצר שתכליתן לצמצם את הזרמת הכסף הציבורי לכל מיני מטרות כאילו-הומניות.
מחד, מחוייבת, כידוע, כל חברה בת-תרבות בסיוע לחלשים, אבל מאידך מחוייב כל שלטון
להגן על הקופה הציבורית מפני חומסים למיניהם.
מכאן, העניין המיוחד שיש לרבים במה שקורה בעיקר בשני מיגזרים. האחד, כמובן, הוא
המיגזר הבדואי ששם מתרחשים דברים פשוט נוראיים. גברים, בעלי אזרחות ישראלית,
מתחתנים עם נשים מרצועת עזה. בתוקף הסדר כלשהו, מטומטם כשלעצמו, זוכות
הנשים מרצועת עזה באזרחותה של מדינת ישראל, שהרי 'איחוד המשפחה' היא מיצווה פשוט
הומנית.
לאחר שהאישה מרצועת עזה מולידה כמה וכמה ילדים, בעלה 'מגרש' אותה ולוקח אחרת
תחתיה – בדרך כלל אף היא מן 'השטחים הכבושים', וזו החדשה ממהרת, כמובן,
"להתאחד" עם בעלה. המגורשת הופכת ל"אם חד-הורית" ומקבלת
קיצבאות ילדים, קיצבה נוספת להבטחת הקיום, שלה ושל ילדיה, שהרי הם נותרו 'ללא
אב', ועוד כיוצא באלה. הגבר, אבי המשפחה המורחבת, מקבל, כמובן, את השיק החודשי
מן המוסד לביטוח לאומי - וחוזר חלילה. כך מכפילה את עצמה האוכלוסיה הבדואית בכל
רחבי הארץ, משתלטת על קרקעות, מקימה יישובים 'לא מוכרים', מעמיסה נטל בלתי נסבל
על מערכת החינוך, ואף מקיימת באין מפריע את 'זכות השיבה' של "האומה
הפלשתינית" העשוקה.
המיגזר האחר שגוזר 'קופונים' באין פוצה פה ומצפצף מתוך הקופה הציבורית הוא
המיגזר הערבי. מישהו החליט, אי פעם בעבר, לקרוא לערבים, אזרחי מדינת ישראל, בשם
"ערביי ישראל". אבל הם לא ערבים 'שלנו'. הם 'פלשתינים' לכל דבר וענין
– ובעתיד הם עתידים לתבוע לעצמם "אוטונומיה", ואולי גם את 'הזכות'
להתאחד עם 'המדינה הפלשתינית', אם זו תקום, חלילה, על-פי 'חזונה של מפת הדרכים'.
גם הערבים עושים, ככל אשר לאל ידם כדי לחמוס את כספי המוסד לביטוח לאומי. רבים
שם מקבלים הבטחת הכנסה מבלי לגלות שהם בפועל עובדים 'בשחור'; אחרים מקבלים
קיצבאות מסוגים שונים אחרים; ויש גם לא מעטים שעוסקים ביישוב הארץ ב'פליטים'
שמגיעים מן ה'שטחים' - אלה שנמצאים בצד המזרחי של מה שדוברי מחנה השמאל מכנים
בשם המכובס ה"קו הירוק" - ומקבלים אזרחות ישראלית בזכות נישואיהם
ל'מקומיים'.
הכל חוקי - והכל לא חוקי. היהודים תמיד היו ידועים בליברליות ההומנית שלהם
וביכולת לרחם על 'האחר', אולם עתה הגיעה השעה ליתן עדיפות לעניי עירנו; לאלה
שבאמת רוצים לעבוד ואינם יכולים; לחסרי הישע האמיתיים – ולא למאות אלפי
הרמאים שעושים את מה שהם עושים כדי להציף אותנו, היהודים, במיליוני
לא-יהודים. המדינה היהודית קמה לתכלית אחת ויחידה: לשמש בית לאומי לעם היהודי.
יש להחמיר את הקריטריונים לתשלום מתוך הקופה הציבורית בכל התחומים. קיצבאות -
צריכות להינתן רק למי שתרם, או תורם, הוא עצמו או בן משפחתו, לכלל; בין בשירות
צבאי ובין בשירות מסוג אחר. הערבים – לא מכירים בחובתם לתרום. גם שיעור השתתפותם
בתשלומי החובה למיניהם, לרשויות המקומיות או לשלטונות המס, הוא קטן ביותר. זה
חלק מן 'המאבק' שלהם בישות הציונית, ואני גם מבין אותם, אבל אני גם אבין את
סגירת הברזים לכל אלה שחושבים שבמזרח התיכון הוקמה מדינה של טיפשים. מדינת ישראל
לא נולדה כדי לפתור את המצוקות הכלכליות של ה'עם הפלשתיני'. את זאת צריכים לעשות
אלה ששואבים את הנפט מן הבארות במדינות הערביות.
אבטלה היא לא גזירה משמיים. הצרה היא שרבים ממקומות העבודה מאוכלסים, מסיבות
פוליטיות, ב'זרים'; לא רק בעובדים ממדינות אחרות, אלא ב'פלשתינים', וכלפי אלה
איננו מחוייבים בדבר. בעיקר, משום שהם ממשיכים לראות בכולנו 'כובשים', ולנהוג בנו
כפי שהם נהגו מאז ראשית ימיה של התנועה הציונית: נוהרים למקומות היישוב של
היהודים, כשידם האחת מחזיקה בכסף של המעסיק היהודי, וידם האחרת ממשיכה לעסוק
ברצח ללא הבחנה של יהודים באשר הם יהודים.
דמוגרפיה איננה רק שאלה של גיאוגרפיה; היא, בעיקר, שאלה של שכל ישר.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-3134-00.html?tag=15-23-40&au=True).
ביום 27.6.2003, תחת הכותרת "רק לא שלמה כהן", כותב משגב על
הבחירות ללשכת עורכי-הדין, ועל ראש הלשכה, המעמיד את עצמו לבחירה-מחדש:
רק לא שלמה כהן. לא רק בגלל הבוטות שלו ולא
רק בגלל אופיו וגם לא רק בגלל דיעותיו הפוליטיות, הסיבה המרכזית שבגללה אני
חושב שהאיש לא ראוי לשמש בתפקיד ראש לשכת עורכי הדין נוגעת לפוליטיזציה שהוא
הכניס למיסגרתו של גוף ציבורי שנועד מעצם טיבו לשמש איגוד מקצועי.
שומר החותם של מערכת המשפט בישראל - ונאמנם של עשרות אלפי עורכי דין המשמשים
בקודש בכל ימות השנה ומשמשים פה להרבה מאוד אזרחים.
אין זה סוד, כמובן, שאני תומך בלב ונפש במועמדותו של זכי כמאל, עורך דין המתגורר
בדליית-אל-כרמל, אבל לא רק בגלל זאת אני טורח לומר את הדברים. הנפש פשוט קצה
במה שמעולל שלמה כהן ללשכת עורכי הדין. השיג והשיח שמתקיים במוסדותיה, אם בכלל
אפשר לקרוא לזה כך, מלא בגידופים, בניבולי הפה ובקריאות גנאי.
לשכת עורכי הדין אינה מקיימת אפילו מיקצת מן הפונקציות שלשמן היא הוקמה.
עורכי הדין משלמים את מיסי החובה השנתיים, ומדירים את רגליהם מביתה. לא רבים
מתעניינים במה שקורה בין כותליה. לכן אני הייתי רוצה לראות הנהגה אחרת בלשכת
עורכי הדין ואני סבור שאין כמו זכי כמאל ראוי לתפקיד ראש לשכת עורכי הדין.
ייתכן שמיקצת מן הקוראים ירימו גבה בתימהון, נוכח דיעותי הפוליטיות הידועות, אבל
דווקא בגלל זאת אני מקווה שדברי יתקבלו כהווייתם: זכי כמאל הוא איש שפועל כל
ימות השנה לקירוב לבבות בין האוכלוסיות השונות בישראל. הוא מקיים בביתו, לעתים
תכופות, מיפגשים המוניים, שבהם נוטלים חלק אישי ציבור רבים, ראשי רשויות
מקומיות, חברי כנסת, מכל הגוונים ומכל הזרמים, עורכי דין וסתם 'עמך'. לא אחת
פגשתי בביתו אנשי אקדמיה ידועים, שופטים בבתי המשפט השונים, בעבר ובהווה, ובראשם
את אהרן ברק, מי שמקיים עם זכי כמאל מערכת יחסים מאוד קרובה, אנשי דת, עיתונאים
מפורסמים, ועוד כיוצא באלה.
באחרונה אירח זכי כמאל בביתו בדליית-אל-כרמל את באי הכינוס הבינלאומי שהתקיים
במרכז לדיאלוג אסטרטגי שהוקם לא מכבר במיכללה האקדמית בנתניה. בכינוס הזה
השתתפו, בין השאר, מיכאל גורבצ'וב, נשיא ברה"מ לשעבר, האיש שהשפיע על גורל
העולם יותר מכל אדם אחר עלי אדמות, ועוד הרבה נשיאים וראשי מדינות לשעבר. זכי
כמאל ישב בשורה הראשונה באולם הכינוסים ורבים ניגשו אליו כדי לברכו.
אני מספר את הדברים, כיוון שאני חושב שאיש כמוהו צריך לעמוד בימים האלה בראש
לשכת עורכי הדין. הוא חף מכל רבב, והתאווה לכבוד ולכוח שלטוני הם ממנו והלאה.
בעבר הוא כבר מילא הרבה תפקידים ציבוריים, לא רק בלשכת עורכי הדין, ולכן לשכת
עורכי הדין צריכה איש כמוהו בראשה. הוא ידע לנהל בשם כל עורכי הדין את מאבקיהם,
שחלקם, ללא ספק, צודקים וראויים, ובעיקר למלא את הפונקציה הזאת בהרבה אהבה.
אסור להפקיר שוב את המוסד החשוב הזה, לשכת עורכי הדין, בידי שלמה כהן,
איש מדנים להרע. הציבור כולו סובל מאופיו הלא-סימפטי. השופטים לא
אוהבים את המשוב שהוא כפה עליהם, ודומה שהכל יוכלו לברך על המוגמר אם שלמה כהן
יחזור להיות איש פרטי, ומוסדותיה של לשכת עורכי הדין ישובו להתנהל כבימיהם של
פרופ' דוד ליבאי ושל ד"ר אמנון גולדנברג. אנשים נעימי הליכות, שראו רק את
טובת עורכי הדין לנגד עיניהם ולא ביקשו כל העת ליתן דרור לגחמותיהם.
אני אומר את הדברים מידיעה אישית שכן שימשתי במשך שנים לא מעטות במוסדות
המרכזיים של לשכת עורכי הדין, וראיתי שם את הריב והמדון, שמעתי את ניבולי הפה
וצפיתי בפרנסי ציבור עורכי הדין אוחזים זה בגרונו של רעהו. שלמה כהן היה אחד
מהם - ורוחו הרעה ריחפה תמיד מעל.
צריך לשים קץ להתכתשויות הבלתי פוסקות המתנהלות במוסדות לשכת עורכי הדין - או
להפוך אותה למוסד וולונטרי. עורכי הדין יקבלו את רישיונם ממשרד המשפטים, כמו
רואי החשבון, ומי שירצה להצטרף אליה, כאל איגוד מקצועי, יוכל לעשות זאת מרצונו
החופשי.
לשכת עורכי הדין איננה יכולה להמשיך לדשדש במי אפסיים.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2913-00.html?tag=15-50-05&au=True).
ביום 13.6.2003, תחת הכותרת "אומללות חשופה", כותב משגב:
המיבצע הצבאי-משטרתי שקיבל את השם האומלל
'גיבעה חשופה', שתכליתו לסלק יהודים ממקומות מגוריהם בארץ ישראל, חשף, למעשה, לא
רק את דלות המחשבה, ואת עוצמת האטימות של ראשי השלטון בישראל, אלא גם את היקף
הזילזול שלהם בזכויות האדם של אלה המתגוררים בצד "הלא נכון" של קווי
שביתת הנשק שעליהם הוסכם ב-1949. הדברים הם פשוטים למדי - וחבל שראש הממשלה
איננו מבין שאמירותיו, ובמיוחד התנהגותו בימים האחרונים, הופכים את כל המיפעל
הציוני ללא-לגיטימי.
שכן אין כל הבדל מוסרי בין 'השטחים' שנכבשו ב-1948, בגליל, בנגב, במישור החוף,
או ב'פרוזדור' לירושלים, לבין אלה שנכבשו 19 שנים לאחר מכן, במהלך מילחמת ששת
הימים. למעשה, מאז ראשית ההתיישבות בארץ ישראל, בימי הביל"ויים, בסוף המאה
ה-19, עושים היהודים רק את זאת: גואלים את הקרקעות בארץ ישראל מידי מי שמחזיק
בהם. בחלק מן התקופה, עד שהשלטון הבריטי מעל בתפקיד שאותו הוא קיבל על עצמו מטעם
חבר הלאומים, נרכשו האדמות בממון רב, ובחלקה אחר, מאז שדוד בן גוריון הכריז על
הקמת ביתו הלאומי של העם היהודי, נעשו הדברים בדרכים קצת אחרות, תוך ניצול תוקפנותם
של הערבים.
חבל שבלישכת ראש הממשלה - על שלל יועציה שעל לא מעטים מהם, אפשר, כנראה, להגיד,
במלוא הזהירות, שהם לא חכמים במיוחד - לא מבינים שחוסר הלגיטימיות שאריאל
שרון טבע ביהודים המתגוררים ביהודה ובשומרון ובחבל עזה דבק בכ-ו-ל-נ-ו, משום
אין כל הבדל בין מי שמתגורר בבאר שבע, שנכבשה מידי הערבים ב - 1948, או באילת ,
שנכבשה מידי המצרים, שעדיין, אגב, תובעים את החזרתה לידיהם גם בעצם הימים האלה,
לבין מי שמתגורר באריאל, או בשילה , או בבית אל, או במעלה אדומים.
הצרה היא, שבגלל ליקויים בסיסיים בשיטת החינוך שלנו, שנשלטה במשך שנים רבות בידי
הבולשביקים ממחנה השמאל, דורות של תלמידים בגרו לתוך מציאות רווייה
בשטיפת מוח שתכליתה להשכיח פרקים רבים בתולדות התנועה הציונית, או למחוק
אינפורמציה חיונית על הזכויות של העם היהודי בארץ ישראל, לא מכוח מה שנאמר
בתנ"ך, אלא בתוקף החלטות בינלאומיות שעוגנו שוב ושוב במיסמכים רישמיים, החל
מהצהרת בלפור, או על כך שבשום חלק של ארץ ישראל לא היתה אף פעם "מדינה
פלשתינית" ושהמושג הזה, 'עם פלשתיני', נולד כחלק מן הניסיון להשיג
לגיטימציה בינלאומית לסילוק הישות היהודית מן המקום הזה.
בפועל, מה שעשה אריאל שרון, בהצהרותיו הלא-שקולות, בלשון המעטה, היה שהוא
סיפק הכשר בינלאומי לטענה שלעם היהודי אין, למעשה, זכויות של ממש בשום חלק מארץ
ישראל, ושלכן אחת דינו: להיעלם מן המפה כישות מדינית עצמאית. כיום יכול כל
אנטי שמי ברחבי העולם לומר למאזיניו שאם היהודים הם בבחינת 'כובשים' במקום שבו
הוקמה לפני אלפי שנים מדינת היהודים, אז אותו הדין צריך לחול גם על זכויות
היהודים בנגב, או בשפלת החוף או בגליל.
יתרה מזאת, אם יהודה ושומרון וחבל עזה צריכים להיות 'נקיים מיהודים' אז מדוע
שאותה דרישה לא תתקיים לגבי שאר חלקיה של ארץ ישראל; ואם 'אסור' ליהודים לשלוט
בערבים שמתגוררים ביהודה ובשומרון ובחבל עזה - אז מדוע להתיר להם לשלוט בערבים
שמתגוררים בגליל או בועדי ערה. התביעות הבאות מן המדינה היהודית בוודאי תבואנה
לאחר שיסתיים השלב של "סיום הכיבוש" ביהודה ובשומרון ובחבל עזה. 'תורת
השלבים' לא תיעצר בקווי שביתת הנשק; אצל הערבים אין ב"קו הירוק" כל
קדושה מיוחדת, ולכן לא ירחק היום וגם הדרישה לאוטונומיה לערבים בגליל, שם כבר יש
להם רוב מספרי, ובמקומות אחרים תגיע.
צריך לעצור לפני שיהיה מאוחר מדי. זאת איננה המלחמה של 'המתנחלים'. אם התושבים
בשפלת החוף חושבים ש'פינוי מאחזים בלתי חוקיים' הוא לא ענין שלהם, הם עלולים
למצוא את עצמם, יום אחד, ניצבים בפני בעייה של ממש.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2798-00.html?tag=15-58-16&au=True).
ביום 7.6.2003, תחת הכותרת "הדיאלקטיקה השקרית שוב עובדת", כותב משגב:
הדיאלקטיקה השיקרית שוב עובדת שעות נוספות. במערכות העיתונים שוב טורחים
להסתיר את האמת מן הציבור. הערבים שוב מתייחסים אלינו כאל עדת מטומטמים –
וכולנו ביחד שוב מתחילים להשתכשך במדמנת השקר.
כאילו ששום דבר לא קרה בשלוש השנים האחרונות; כאילו שאיננו יודעים שהערבים אינם
רוצים במדינה היהודית – יהיה אשר יהיה גודלה; כאילו שאם ניסוג מן 'השטחים' ונגרש
משם מאות אלפי יהודים יוכלו "יהודי שפלת החוף" לחיות בשובה ונחת,
ברווחה כלכלית, 'בלי בג"צ ובלי בצלם'; כאילו שיש הבדל כלשהו בין 'השטחים'
שנכבשו ב-1948, במילחמת העצמאות, לבין 'השטחים' שנכבשו במילחמת ששת הימים, 19
שנים לאחר מכן; כאילו שהערבים מוכנים לוותר על מאות מקומות היישוב שנלקחו מידיהם
בידי היהודים במאה השנים האחרונות, או להשלים עם 'השכונות היהודיות' שניבנו
במזרח ירושלים לאחר שהעיר "חוברה לה יחדיו".
הרי את 'תורת השלבים' הערבים לא כתבו לאחר שצה"ל סילק את משטרו של חוסיין
מיהודה ומשומרון; וגם בפעולות הטרור הם לא פתחו רק לאחר ש"כבשנו" את
חבל עזה מידי המצרים. ההתנגדות הערבית, לצורותיה השונות, החלה מיד עם בואם של
המתיישבים הראשונים לארץ-ישראל בשלהי המאה ה-19. גם מעשי הטבח ביהודים לא החלו
ב-1967. חבל שאף אחד לא יודע לספר את הדברים לדורות הצעירים - לאלה ששרים 'שירי
שלום' בכיכרות וחושבים שהעם היהודי כבש את "המדינה הפלשתינית" מידיו
של 'העם הפלשתיני', ושזה מקור הצרות שלנו.
לערבים יש 21 מדינות משלהם, ואלה חולשות על כמעט 99% מן המזרח התיכון. לאחר
מלחמת העולם הראשונה נקבע בהצהרת בלפור שקיבלה גושפנקא בינלאומית כי על הבריטים
להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל - משני צידיו של נהר הירדן. לשם כך ניתן
להם המנדט הבינלאומי שבו הם מעלו מיד עם קבלתו. מה שקרה אחר כך, כשמזרח הירדן
ניתן לאחרים, כבר לא חשוב כרגע. אין גם טעם להזכיר עתה את חלקם של הבריטים
בהשמדתם של מיליוני יהודים בתופת הנאצית. מה שחשוב עתה הוא שליהודים אסור לוותר
על שום שעל מן השטח שממערב לירדן. הדבר הוא בנפשנו - ואסור ללכת שבי אחר אלה
מבינינו שמדברים על 'שדים דמוגרפיים'. גם בגליל כבר אין רוב יהודי - ולכן לא מן
הנמנע שלאחר שניסוג, חלילה, מיהודה ושומרון יתבעו מאיתנו נסיגה מעוד 'שטחים';
במיוחד מאלה ש'נכבשו' ב-1948.
'תורת השלבים' לא תיעצר בקו שביתת הנשק משנת 1949 - זה המכונה כיום "הקו
הירוק".
אוטונומיה לערבים בגליל ובנגב וב'משולש' תהיה התביעה הבאה. אחר כך תבוא תביעה
לפינוי 'שטחים' שנכבשו ב-1948. גם את 'זכות השיבה' אנחנו עתידים להידרש לקיים.
הדברים אינם בבחינת חלום בלהות. הם ייקרו, ללא ספק, אם רק נסכים לנסיגה מיהודה
ומשומרון ולגירושם של מאות אלפי היהודים המתגוררים שם. ממש בדומה למה שקרה
לצ'כים ערב מלחמת העולם השנייה כשראשי מדינות אירופה תבעו מהם 'למען השלום עם
היטלר' לוותר על חבל הסודאטים.
יש מספיק אנשים, לא רק בעולם הערבי, שהמדינה היהודית היא לצנינים בעיניהם. את
האנטי-שמיות הם מסווים עתה בטינה למדינה היהודית. הקריקטורות האנטי-שמיות בנוסח
ה'שטירמר' הנאצי אפשר למצוא עתה בעיתונים רבים ברחבי העולם – ובמיוחד במדינות
ערב. אסור ללכת שבי אחר מתק שפתיו של ג'ורג' בוש, איש הנפט מטקסס, או אחר דברי
הכיבושין של מנהיגים ממדינות ערביות. תאוות הבצע של 'משפחת בוש' המורחבת
איננה יודעת שובע. לשם כך מוכנים אנשיה לכרות ברית עם כל זב ומצורע –
ולשלם בראשה של מדינת ישראל. אין כמו הנפט הערבי כדי להשיב את הסומק לפניהם של
ה'בושים' על גרורותיהם.
ההסכמה של ממשלת ישראל ל'מפת הדרכים' הציבה את כולנו על מסלול של התרסקות והפכה
בפועל את כל המפעל הציוני ללא-לגיטימי, שכן אם אנחנו בבחינת 'כובשים' ביהודה
ושומרון, אז מדוע שלא יכתירו אותנו כ'כובשים', ביום מן הימים, גם באזורים אחרים
של ארץ- ישראל שאף אותם כבשנו מידי הערבים; ואם צריך לשים קץ ל'שליטתנו' על
הערבים ביהודה ושומרון, אז מדוע שיתירו לנו 'לשלוט' על הערבים בתחומי ה'קו
הירוק'?
עד עתה שמרנו על יתרון מוסרי מסויים בכך שטענו ל'בעלותנו' על ארץ-ישראל מכוח
זכויות היסטוריות שעליהן אף נוצרי בעולם אינו יכול לחלוק. עתה, בהבל פיה של
ממשלת ישראל, הפכנו את שהותנו בכל מקום בארץ-ישראל ל'שנוייה במחלוקת'.
חבל. אפשר עוד לעצור. עדיין לא מאוחר.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2767-00.html?tag=16-07-08&au=True).
ביום 4.6.2003, תחת הכותרת "משפט רביב – 'משחק מכור'", כותב משגב:
בשנת 1987 גוייס אבישי רביב לשירות הביטחון
הכללי. יצחק שמיר היה אז ראש הממשלה אבל ספק אם הוא ידע על הגיוס המוזר הזה.
הימים היו ימים קשים לשב"כ, לאחר שבכיריו, ובהם יוסי גינוסר, פרשו בעיקבות
החנינה, התמוהה-מעט, שהעניק להם נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, ולא בטוח שבמשרד
ראש הממשלה שלטו ב"פרשה" החדשה כבר באותה העת. המשימה שלו הייתה לפעול
בקרב מה שהוגדר אז בידי מגייסיו כ"חוגי הימין-הקיצוני". עצם הגדרת
התפקיד בוודאי מקוממת שכן בחברה חופשית לא מקובל שרשויות השלטון
"שותלות" אנשים מטעמן בקרב אוכלוסיות אזרחיות כדי לספק ידיעות, לבחון
הילכי רוח - ולדווח לממונים. דא עקא: הכרעת הדין, שבסיומה זוכה אבישי רביב מן
האשמה של אי-מניעת פשע1, אינה מתייחסת למוסריות, או לחוקתיות, שבעצם
גיוסו של אבישי רביב, או לעצם הרעיון, שיש בו ניחוח של בולשביזם מאוס,
אלא רק לעצם הגיוס, שאולי, בראשיתו, היה תמים. בדו"ח של ועדת שמגר, הלוא
היא ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לאחר רצח יצחק רבין ב-4/11/95, בראשותו של
הנשיא (בדימ.) של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, נאמרים הדברים בלשון הרבה יותר
בוטה:
"...(אבישי רביב) נתפס גם למעשים רבים
שהיו בגדר הפרות חוק ... ולמרות האזהרות וההתראות של המופקדים על הקשר עימו לא
פסק בכך..."2
למעשה, אבישי רביב היה סוכן-מדיח, פרובוקטור מן הסוג השפל ביותר, שמעשיו הרעים
נועדו לשרת מספר מטרות. לא כולן היו על דעת מפעיליו, אולם, בדיעבד, הם נתנו להן
את הסכמתם למרות הכיעור שבהן - בין בהעלמת עין, שכן מעשים אלה סייעו לאבישי רביב
ל"היטמע" בקרב 'אוכלוסיות היעד', ובין בהתנהגות שיש בה משום
הסכמה-מיכללא. בסופו של דבר, אבישי רביב ראה את תפקידו, בעיקר, כמי שמופקד על
יצירת מדנים בין יהודים לבין ערבים, על ליבוי שינאה כלפי היישוב היהודי ביהודה
ובשומרון, במיוחד בחברון ובקריית ארבע, ועל מתן שירות נאמן לממשל אוסלו בשנים
שלאחר ה - 13/9/93, היום בו לחץ יצחק רבין את ידו של יאסר ערפאת, על מידשאת הבית
הלבן. בוועדת שמגר נאמרו דברים קשים במיוחד על נושא זה - ובמיוחד על הלגיטימיות
של הפעלת סוכן-מדיח בקרב ציבור המתנגד למדיניות הממשלה:
"...אנו מתייחסים כאן, איפוא, לסוכן שהתנהגותו גדושה פרובוקציות, שאיננו
נשלט כראוי על-ידי מפעיליו ואשר גם אישרו לעתים (את)מעורבותו בפעילויות קיצוניות
שנועדו להגביר את אמינותו בעיני סביבתו.
הפרובוקציות שלו - בייחוד ככל שהדבר נגע לפגיעות פיסיות בערבים ובהצגה בדבר
קיומם של גופים פוליטיים קיצוניים ואלימים, יש להן ממד ברור של פגיעה עקיפה - אך
ברורה - בגופים פוליטיים חוקיים מזוהים, דבר שמפעיליו לא יכלו להתעלם
ממנו..." (ההדגשות שלי - ח.מ.)
מפעיליו בשב"כ של אבישי רביב ידעו,
איפוא, על פעילותו הפלילית של אבישי רביב. הם אף טרחו לפנות, בהיחבא, למשטרה
ולפרקליטות - שתי זרועות מרכזיות במערכת אכיפת החוק - מעת לעת כדי שאלה תסגורנה
את תיקי החקירה נגדו. רק מעשה התקיפה נגד ח"כ תמר גוז'נסקי לא נסלח לו -
והוא הורשע בפרשה זו. אבישי רביב הודה, לא אחת, בפני מפעיליו, בשיחות 'קילוף',
בביצוע עבירות לא קלות הן כלפי ערבים והן כלפי יהודים. מפעיליו אף בחרו להטיל
עליו, משום מה, לכתוב סיסמאות נגד "תהליך השלום". מן הסתם הכוונה
הייתה להגביר את 'אמינותו' בקרב מאות האלפים שהשתתפו בימים ההם בהפגנות הענק נגד
'מהלכי אוסלו'.
בדו"ח של ועדת שמגר מצוטטות שיחות לא מעטות בין אבישי רביב לבין מפעיליו,
ובאחת מהן אף עלה סיפור "טקס ההשבעה" המבויים בהר הרצל של אירגון
"אייל". "הטקס" זכה ל"סיקור עיתונאי" והוא שודר ב
- 22/9/95 ביומן יום ששי של הטלוויזיה הישראלית. הכתב, איתן אורן, ידע, ללא ספק,
שהוא נותן יד ל"סיקור" של טקס מפוברק3, ובשב"כ כעסו
על אבישי רביב ואף טרחו להשעותו לחודש ימים. חידוש הקשר עימו נעשה ב-31/10/95
(ארבעה ימים לפני הרצח).
אין ספק, איפוא, שגם בפרקליטות וגם בשב"כ ידעו כל העת שמדובר בפגע רע,
שעושה תחת חסותו של שירות הביטחון הכללי ככל העולה על רוחו - עד הגיעו לשיא
בהפגנה שערך המחנה הלאומי בכיכר ציון בירושלים. שני קטינים הכינו פוטומונטאג'
שמציג את ראש-הממשלה במדי ס.ס. ואבישי רביב נטל מהם את הכרוז והציגו בפני כתב
הטלוויזיה ניצן חן - על מנת ללבות את היצרים, להתסיס את הרוחות ולעורר שינאה
כלפי המחנה הלאומי. הצגת הכרוז על מסך הטלוויזייה בוודאי יצרה את הרושם בקרב
רבים שמדובר בכרזות-ענק שנישאות בידי משתתפי העצר בכיכר ציון. לימים אף נטען
שאלה שעמדו על המירפסת ונאמו בפני באי הפגנת המחאה ראו את השלטים האלה - ולא
מחו. אבישי רביב, במעשהו, חטא באורח מיפלצתי, אולם לא על רוחו הרעה של אבישי
רביב שריחפה מעל פני הגלים הסוערים שזיעזעו את אזרחיה היהודים של מדינת ישראל
נסב המשפט, למרות שעל דרכי התנהלותה של פרקליטות המדינה היה מקום לכתוב יותר,
בעיקר נוכח מה שעשתה ליאורה גלט-ברקוביץ, מפרקליטות המדינה, ערב הבחירות
האחרונות4, ולאור מה שהתברר בדיעבד על השיקולים שהינחו את ראשי מערכת
אכיפת החוק - ובמיוחד את אלה שעמדו בראש "המחלקה היהודית" שם.
מתוך תדפיס פרטיכל הישיבה שהתקיימה בנושא
"טקס ההשבעה" כשיבעה חודשים לאחר הרצח בלשכתו של מיכאל בן יאיר - אז
עדיין היועץ המשפטי לממשלה5 - מתברר ששיקולים מוזרים ביותר, בלשון
המעטה, שאינם מתאימים למי שרואה בתפקידו אך ורק את השמירה על שלטון החוק, נשקלו
בידי המשתתפים ב"פורומים" האלה. אני בטוח שלא מעטים היו רואים בדרך
ההתבטאות של חלק מן הנוכחים בלשכת היועץ המשפטי לממשלה קווי דמיון למה שנאמר
ב"כינוסים" של ראשי ה'פשע המאורגן'. מסתבר שראשי הפרקליטות
והשב"כ חשבו שם כמעט רק על דבר אחד: כיצד יוצאים מן הבוץ המשפטי שאליו גרר
אותם אבישי רביב מבלי שידבק בהם-עצמם רבב אישי. נאוה בן-אור, למשל, כיום מבכירי
פרקליטות המדינה, ומועמדת לתפקיד פרקליטת המדינה, הביעה חשש מפני הסניגור שייצג
את אבישי רביב, אם הוא יועמד לדין, בנושא "טקס ההשבעה" בהר הרצל:
"... (העו"ד) יהיה מגוייס
אידיאולוגית, וייתכן שישתף פעולה עם גורמים קיצוניים..."
לימים, צריך להודות, כאשר השב"כ הסיר את
התנגדותו (?!) להעמדת אבישי רביב לדין בגין אי מניעת פשע, מתוך חשש שהמשך
ההתנגדות לכך תגביר את ההרגשה שיש ל'תורת הקונספירציה' על מה לסמוך, נעשה הכל
כדי שהייצוג המשפטי יישאר בידי "נאמני השלטון". בראש צוות ההגנה
התייצב יוצא-שב"כ, עוה"ד איתן פלג, ולידו שימשו עוד שלושה(!) עורכי
דין. מערך ההגנה הזה עלה, ללא ספק, ממון רב. מותר לנחש שאבישי רביב לא שילם דבר
מכיסו. רק כדי לסבר את האוזן, יש להדגיש שהתקיימו כ -20 ישיבות לגילוי ראיות
ולהסרת חיסיון מראיות אחרות בכמה ערכאות - וזאת עוד לפני שהמשפט נפתח. השופט
יעקב טירקל, מבית המשפט העליון, העיד על עצמו שהוא נאלץ לעבור על 20,000
מסמכים(!) לצורך מתן החלטתו בנושא הסרת החיסיון.
אי-מניעת פשע היא עבירה מאוד מיוחדת שכן היא מטילה על היחיד בחברה אחריות אישית
למנוע בכל האמצעים הסבירים את זממו של אחר לעשות מעשה פשע. זאת, בתנאי שהיחיד
יודע כי האחר זומם כאמור.
בפועל, נסב, איפוא, המשפט סביב השאלה אם ידע אבישי רביב שיגאל עמיר מתכוון-זומם
לרצוח את יצחק רבין, ואם הוא האמין, שיגאל עמיר באמת ובתמים מתכוון להוציא אל
הפועל את זממו. כאשר נדונה שאלה זו בעניינה של מרגלית הר-שפי6, צעירה
כבת 19 בעת שהתרחש הרצח, לא היה למישאל חשין, שופט בבית המשפט העליון, כל קושי
לקבוע כי -
"...לעולם, לעולם לא נדע כיצד היו מתגלגלים הדברים לו עשתה המערערת את
שמצווה הייתה לעשות - לדווח לרשויות על מזימת-הרשע של יגאל עמיר לרצוח את ראש
הממשלה יצחק רבין. לו אך עשתה המערערת מעט שיכולה הייתה לעשות, אפשר היה יצחק
רבין עימנו היום הזה. שיחת טלפון אחת, ולו בעילום שם, וחייו של יצחק רבין אפשר
היו ניצלים..."7
הקשר בין אבישי רביב לבין יגאל עמיר היה, בפועל, אינטנסיבי הרבה יותר מן הקשר
שהיה בין מרגלית הרשפי לבין יגאל עמיר. אבישי רביב עזר ליגאל עמיר, בין השאר,
לארגן "שבתות סטודנטים" בישיבות שונות, ביהודה, בשומרון ובחבל עזה,
לצורך הבעת תמיכה במתיישבים. הכרעת הדין מפרטת רק 8 ידיעות(!) שמסר, כביכול,
אבישי רביב למפעיליו בנוגע ליגאל עמיר, אולם ברור שאנשי השב"כ שהופיעו
במשפט בוודאי חיפשו לגמד בכל דרך את היקף הידיעות שהיו להם-עצמם אודות יגאל
עמיר. ניסיון זה נראה אומלל ופתטי במיוחד אם זוכרים הן את זכרונות-הדברים שכתבו
אנשי השב"כ מיד לאחר הרצח (שבהם התוודה אבישי רביב) והן את ההחלטה של
אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, שבה הוא מסביר כיצד הגיע להחלטה להעמיד
את אבישי רביב לדין8, אולם למרבה ההפתעה, ואולי לא, בימ"ש
השלום "קנה" את הסחורה העבישה הזאת.
אבישי רביב הועמד לדין פלילי בעיקר נוכח התוודויותיו בפני חוקרי השב"כ מיד
לאחר הרצח - אבל הכל יודעים שהיו ראיות נוספות. "יוני" רשם
זכרון-דברים בעיקבות שיחתו עם אבישי רביב ב - 8.11.95. איש השב"כ כתב
במפורש שאבישי רביב הודה כי שמע את יגאל עמיר מתבטא מספר פעמים שעל יצחק רבין חל
"דין רודף" וכי "צריך להרוג אותו"9. ראוי לצטט
מתוך התרשומת של "יוני" בעיקר את הדברים האלה:
"... מוסר(אבישי רביב) כי בעיקבות
הפיגועים שהיו בשנה האחרונה, בעיקבות הסכמי אוסלו וכן בעיקבות משבר אישי לאחר
שעזב את חברתו החל יגאל עמיר להתבטא כי הוא ירצח את רבין..."( ראה - סעיף
6)
"... מודה כי נודע לו מפי יגאל עמיר כי יצא לעצרת שנערכה ב'יד ושם' ובה
אמור היה רבין להשתתף ושם חיפש אותו . לאור הדברים ששמע מיגאל עמיר כי מתכנן
לרצוח את רבין הבין כי תכנן במהלך העצרת לפגוע ברבין. בפועל באותו יום היה פיגוע
בבית ליד ורבין לא הגיע ל'יד ושם'…"( ראה - סעיף 8)
תרשומת נוספת, של "משה"10, מציינת, בין השאר, שיחות של
אבישי רביב גם עם חגי עמיר. אחיו, יגאל עמיר, התבטא, על פי התרשומת שנרשמה מפיו
של אבישי רביב, שעל יצחק רבין חל דין רודף ודין מוסר ושצריך להרוג אותו. לגבי
שיחותיו עם חגי עמיר, ציין אבישי רביב, בין השאר, את הדברים האלה:
"... (אבישי רביב) מציין שבאחת השיחות עם חגי סיפר לו האחרון כי ברשותו
כדורי הולופוינט, שבמידה ויורים בהם כנגד אדם הוא נהרג במקום מאחר והם גורמים
נזק רב לגוף...חגי סיפר שבמחסנית שברשותו יש כדורים כאלה..."( ראה -סעיף
ו).
אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה ראיות על התבטאויות של אבישי רביב, גם בפני שוטרים,
וגם בפני עיתונאים, שמהן ניתן להסיק באורח חד משמעי שאבישי רביב ידע, גם ידע,
שיגאל עמיר זומם לרצוח את ראש הממשלה – ושהוא אף עשה מעשים לשם מימושה של כוונה
זו. בעיתון "מעריב" מיום 10.11.97 מוסר העיתונאי אמיר גילת כי בערב
שבו נרצח יצחק רבין, עוד בטרם פורסם אפילו כי ראש הממשלה מת מפצעיו, וגם בטרם
נודע מי המתנקש, טילפן אליו אבישי רביב ומסר לו את זהותו של הרוצח. בידיעה אחרת
של העיתונאים ארבל אלוני ואמיר גילת11 נכתב, בין השאר, כי –
"... למרות זאת, מסר רביב פרטים מדוייקים
על יגאל עמיר: שמו המדוייק, גילו,, היותו סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
וכן פרטים על השירות הצבאי שלו…"
במהלך המשפט התנגדו סניגוריו של אבישי רביב
להגשת הודאותיו בפני חוקרי השב"כ, אלה שמופיעות בזכרונות הדברים שהוזכרו
לעיל. החלטת הביניים מחזיקה 82 עמודים והיא התקבלה ברוב של שני שופטים מול אחד.
נשיא בית משפט השלום בירושלים, השופט אמנון כהן , סבר שאין לקבל את ההתוודויותיו
של אבישי רביב. על טעמיו אין לעמוד עתה, שכן בסופו של דבר כל שלושת השופטים
החליטו, באורח תמוה למדי, לזכות את אבישי רביב מן האשמה שיוחסה לו.
קראתי וחזרתי וקראתי את הדברים - ופשוט לא האמנתי למיקרא הדברים. כיצד יכול
היה בית המשפט שלא לראות את מה שכל קורא בר-לבב היה מבין: שירותי הביטחון פשוט
התגייסו, במלוא עוצמתם, כדי לטהר את השרץ, ולנקות את עצמם מכל חשד שיכול היה
לעלות מן האפשרות שאבישי רביב ידע ולא דיווח, או מן האפשרות, והיא גרועה פי כמה,
שהוא דיווח , ומישהו בשב"כ, או מעליו, החליט לתת לדברים
"להתגלגל" מתוך כוונה , לא שראש הממשלה יירצח, חלילה, אלא שניתן יהיה
לעצור את "המהלך" בעוד מועד, תוך הפקת רווחים בכמה וכמה מישורים.
לאה רבין כתבה בסיפרה "הולכת בדרכו" שפורסם בשנת 1997 את הדברים האלה12:
"... שמעתי שלושה קולות נפץ קצרים…שמעתי
המון רוחש ומישהו צועק זה לא היה על אמת!…מרגע שנדחקתי לתוך המכונית שאלתי
אותם(- את מאבטחי השב"כ) שוב ושוב, מה קרה? והם שבו וענו בכל פעם "זה
לא היה על אמת"…הרגעים עברו לאיטם, ואני התחלתי לחשוש שהכדורים לא היו
כדורי-סרק...טילפנתי ממטה השב"כ לבתי דליה. "מישהו ירה באבא",
אמרתי לה,"אבל אומרים לי שזה לא היה רציני, שהאיש ירה כדורי סרק"...
אישור לאמירות האלה יש הן מבני משפחתה של לאה
רבין והן ממקורות זרים13 ועד היום אין איש בשב"כ, מאלה שליוו את
לאה רבין, שיקום ויטען שהדברים לא התרחשו כפי שהיא תיארה אותם. לעומת זאת, ניתנה
לשב"כ הזדמנות של זהב ל"תקן את ההיסטוריה" במשפטו של אבישי רביב.
לפתע מצאו את עצמם חוקרי השב"כ מעידים שהם עצמם לא האמינו, בזמנו,
להתוודויות של אבישי רביב, או שאבישי רביב היה, למעשה, "אדם ילדותי באופיו,
נסחף אחר האירועים ללא יכולת שליטה עצמית ורודף פירסום", כדברי איש
השב"כ "כפיר"14, או כדברי "יוני" לפרקליטת
המדינה , ערב הגשת כתב האישום נגד אבישי רביב, כי "הנאשם הינו אדם בעל רמה
אישית נמוכה וכי הוא אינו יודע להבדיל בין עיקר לטפל"15.
הפסיכיאטרית, ד"ר ב. גאוני, תיארה את אבישי רביב כבעל "הפרעה אישיותית
נרציסטית".
חגי עמיר סירב להעיד במשפט, חרף אמירות מאוד ברורות שלו במהלך החקירות ובעת
משפטו-שלו, וקצת קשה להבין מדוע אי-אפשר היה לכפות עליו באמצעים המקובלים להעיד
ולהסביר את מה שהוא אמר בחקירותיו ובמשפטו. יגאל עמיר, שהתרצה והגיע למשפט, כעד
הגנה(!), מסר עדות, מסיבות מאוד ברורות, שכל תכליתה היה ליתן לשב"כ סולם
הצלה.
בסופו של דבר, הכרעת הדין עשתה חסד של ממש גם עם הפרקליטות וגם וגם עם
השב"כ. רק עם ישראל נמצא מפסיד, שכן מי שקורא את הראיות כולן, ולא רק את
אלה שהוגשו לשופטים, הגם שגם באלה היה די והותר כדי להגיע לידי מסקנה מרשיעה,
מבין שהמשחק היה "מכור" מראש.
זאת, בעיקר משום שכל מי שהעיד מטעם התביעה במשפט, והיו אלה בעיקר אנשי שב"כ
ומשטרה, עשה זאת כמי ש'קפאו שד', שהרי הרשעתו של אבישי רביב, וזה היה ברור,
כנראה, גם לשופטים, הייתה פותחת 'תיבת פנדורה' שהנחשים שהיו יוצאים ממנה היו,
ללא ספק, מסכנים ברעליהם הרבה מאוד אנשים חשובים; וכאשר הסכנה היא כה ברורה ומוחשית
'הצמרת' יודעת לצופף שורות - ושאף אחד לא ינסה לספר לנו שהשופטים אינם חלק מן
'המעגל' הזה.
(http://www.nfc.co.il/archive/003-D-2757-00.html?tag=21-07-11&au=True).
להתחלה: חיים משגב, תלונה רשמית
למוסדות לשכת עורכי הדין, ואחרים
למבוא: מי אתה, חיים משגב?
אתה כאן: חיים משגב, כל "כתביו", חלק א'
להמשך: חיים משגב, כל
"כתביו", חלק ב'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ג'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ד'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ה'
חיים משגב, כל "כתביו",
חלק ו'
|