לתוכן העניינים
של תת-המדור בחירות בלשכה 2003
|
לשכת עורכי-הדין: בחירות 2003 כב' השופט תיאודור
אור: אתה תופס מה עשית?! נתת הכשר למושחתים!!! לכבוד השופט
ת' אור המשנה
לנשיא בית
המשפט העליון ירושלים נכבדי, התכוונתי
לכתוב לך את הדברים האלה מיד אחרי הדיון בבג"ץ, בעניין חוקיותה של הדרישה לחתימות-תמיכה, הקבועה
בחקיקת-משנה אשר עומדת בסתירה לחקיקה הראשית. התכוונתי,
אבל ביקשתי מהקוראים כאן כי יתנו לי יום-יומיים להירגע, כדי שלא להסתבך
ב"איזה סגנון אדוני מדבר". מקווה, כך אמרתי, שתוך יום-יומיים הכל יובהר. התכוונתי,
אבל היססתי, וחששותי גברו. היססתי משום שבאותה העת
גורלי היה נתון בידיך, בעניין אחר, וחששתי שאתה תתנקם בי על מה שאני כותב כאן. היום
זה כבר מאחורי, אבל גם השאלה שבכותרת כבר מאחורי. היום אני כבר לא צריך לשאול אותך
אם אתה תופס מה עשית, משום שברור לי שאתה ידעת מה אתה עושה, וגם התכוונת לכך. לכן
ראה את השאלה שבכותרת, למעלה, כלא-קיימת. ועכשיו
לעניין עצמו, זה מה שרציתי לומר לך, מייד לאחר הדיון בבג"ץ הנ"ל, ואני
אומר אותו כאן: שוב
עשית לי את זה, בפעם המי-יודע-כמה. שוב
שמעת את עצמך, במקום לשמוע אותי, ולפסוק לפי הבנתך ומצפונך, אחרי ששמעת את הכל. אני
רוצה להזכיר לך את תיק הבג"ץ המבוסס ביותר,
משפטית, שהיה לי אי-פעם (והיו לי תיקי בג"ץ בהם זכיתי, וכאלה בהם הפסדתי,
אבל זה חלק מהמשחק). פניתי
בזמנו אל נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב-יפו, השופט מנחם אילן, אשר ברקע
שלו יש גם כהונה-בפועל בביהמ"ש העליון, בעניין הרכבי דן יחיד
בערעורי תעבורה. טענתי
הייתה שהשופטים האלה לא מבינים דבר בענייני תעבורה, הנושא כלל לא מעניין
אותם, והדבר פועל לרעת הנאשמים-המערערים. אם
השופט אילן היה משיב לי כקודמו, אליהו וינוגרד,
בתשובה שחצנית האומרת משהו כמו "אני, ולא אתה, הוא הקובע איזה שופט מתאים
לאילו תיקים", היו נסתמות טענותי, כי הבג"ץ לא מתערב בשיקול-דעתה של הרשות המוסמכת. אבל השופט אילן, ג'נטלמן אמיתי, ג'נטלמן מזן שלא
מוצאים רבים כמותו במערכת המשפט, ענה לי ב"תודה על הערותיך
הצודקות", אבל התנצל על כך שהוא נאלץ לשבץ שופטים כאלה לתיקים האלה בגלל
הצטברות תיקים... דעתי
הייתה שהשיקול הזה אינו בגיץ, משום ששיבוץ השופטים
צריך להיעשות אך ורק לפי שיקוליו המקצועיים, ואם אין שופטים מתאימים לנושא מסויים – לפי שיקול-דעתו של נשיא אותו בית משפט – צריך הוא
ללכת ולהפוך שולחנות במשרד המשפטים, במשרד האוצר, ואיכן לא – אבל בשום פנים
ואופן לא להוריד את הרמה, ולא למסור תיקים לשופטים אשר אינם מתאימים להם – לפי
שיקול-דעתו המקצועית. ואת
בעיית העומס להשאיר לגורמים האחראים על מספר השופטים, ועל בחירתם. מה
שברור הוא שהשאלה הזאת אינה שאלה של שיקול-דעת, ועל כן הבג"ץ רשאי גם רשאי להתערב. עם
השאלה הזאת התייצבתי בפני הבג"ץ, ואתה, כב' השופט אור, היית אב-בית-הדין. אבל
אתה לא אבית שמוע, אלא את עצמך. נסית להסביר לי
ששיקול-הדעת הוא של הנשיא, לא שלי, וגם לא של הבג"ץ
– דבר אשר לא היה שנוי במחלוקת! ומה
אמרת לי על כך שהמשיב – כבוד הנשיא, השופט אילן – אמר לי תודה על הערותיך
הצודקות, ועל כן השאלה אינה של מי שיקול-הדעת, אלא אם מותר להסיג את
שיקול-הדעת בגלל "הצטברות התיקים"? אתה
אמרת שהוא, כבוד הנשיא, "אמר את זה בצחוק"... תקשיב
היטב, נכבדי: "אמר את זה בצחוק"... חסר
שאני הייתי אומר על שופט שהוא "אמר את זה בצחוק": אתם הייתם
מיד מתריסים כנגדי: באיזה סגנון אדוני מדבר!!! אבל לכם
מותר הכל! אתם,
בבית המשפט העליון, הנהגתם חידוש טכנולוגי: כאשר אתם פותחים תיק בג"ץ,
והמזכיר באולם קורא את מספר התיק ואת שמות הצדדים, נדלקת על הקיר מאחוריכם, מתחת
לסמל המדינה, הכתובת מי שלא קונה את הרמזים שלנו, ועומד על זכותו לטעון את
טענותיו, חוטף "הוצאות" כאלה שיקלל את יומו. וכאשר
אתה עמדת על דעתך שכבוד הנשיא "אמר בצחוק", לא הייתה לי הברירה אלא
"למשוך את העתירה". איזה
אינטרס יש לכם לכופף את ידיהם של עותרים כדי שהם "ימשכו" את העתירות? זה
נושא לדיון נפרד. וכעת
אל הבג"ץ בעניין חשאיות הבחירות בלשכת עורכי-הדין. העתירה
הזאת מדברת בעד עצמה. אפשר לקבלה, ואפשר שלא לקבלה, ואתם הפוסקים, אשר את פסיקתכם אנו נקבל בכל הכבוד, גם אם אנו חולקים עליה. אבל גם
כאן אתה לא אבית שמוע: הסיפור
התחיל ממשהו טריוויאלי, כביכול: עם פתיחת דברי ביקשתי להציע פשרה: מועמדותי
תאושר בבחירות הנוכחיות, מבלי שהדבר יהווה תקדים, ולפי התוצאות נראה אח"כ
מה לעשות בבחירות הבאות (והכוונה היא, כמובן, שאם אקבל מספר קולות זעום, תהא
זו הוכחה שאכן מוצדקת הדרישה לחתימות-תמיכה, ואילו אם אקבל מספר קולות רב, למרות
העדר חתימות-התמיכה, תהא זו הוכחה שעניין החתימות אינו רלוואנטי, ובא רק כדי להקשות
על מועמדים חדשים וחלשים, המבקשים לקרוא תיגר על המימסד
הלשכתי הקיים. וראה
זה פלא: בעוד כל השופטים בעולם – גם אתם, בבית המשפט העליון – לא מחמיצים אף הזדמנות
להביא את הצדדים לפשרה – ולפעמים אפילו בכיפוף-ידיים לא-כשר – אתה "ניפנפת" את הצעת-הפשרה שלי, כאילו היית "בעל
עניין". ממה חששת? וכאשר
התחלתי לנמק את עתירתי, לגופה, ביקשתי להתחיל מן הקל אל הכבד, כי כך היה לי יותר
נוח להציג את ה"קייס" שלי, אבל אתה כפית עלי להתחיל ישר בכבד. מזל
שלא ביקשת ממני להתחיל בטחול, או בתריסריון. אז
התחלתי בכבד, כפקודתך, אבל אתה מיד התפרצת לדברי: "אבל מקובל שדורשים
חתימות תמיכה ...". אני
התחלתי לענות לך: מה שמקובל אני יודע, כבודו, אבל השאלה היא אם זה חוקי, ועל
כך בדיוק העתירה! אבל
אתה בשלך: "מקובל ... ". כבר בשלב
הזה היה ברור לי שאתה שוב שומע רק את עצמך, ועל כך אמרתי לך: עם נכונות כזו
להקשבה, אין לי מה לעשות כאן, אלא למשוך את העתירה. ואתה
אפילו לא נעלבת, ולהבדיל מקודמך-בתפקיד – אחד השופטים הגרועים ביותר אצלנו, בכל
הזמנים – אתה אפילו לא העמדת פני נעלב. היום, כאמור,
אני כבר לא שואל אותך אם אתה מבין מה עשית, כי בינתיים החכמתי. אני לא שואל אותך
אם הבנת מה עשית, כי ברור לי שהבנת. ונחה
דעתי כי כיוון שחזקה משפטית היא שאדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו, חזקה היא
עליך – כל עוד לא הוכח היפוכו-של-דבר – שאכן גם התכוונת לכך: לתת הכשר למושחתים!!! |