לתוכן
העניינים של תת-המדור בחירות בלשכה 2003
|
לשכת עורכי-הדין: בחירות 2003 מושחתים, נמאסתם! לפרק את הלשכה!!! זו דמוקרטיה, זו? במדינת
ישראל יכולים 100 בני אדם להקים מפלגה, ולרוץ לכנסת. פעם
היה צורך באלפי חתימות-תמיכה, אשר פגעו בחשאיות ובשוויון של הבחירות, אבל הדבר
הזה כבר חלף מן העולם, וגם כאשר נדרשו חתימות-תמיכה - הפגיעה הזאת הייתה באותו
החוק אשר קבע את החשאיות והשוויון, והפה שהתיר היה הפה שאסר. אבל
תארו לעצמכם שהדרישה לחתימות-התמיכה לא הייתה בחקיקה הראשית, אלא בחקיקת-משנה,
דהיינו בתקנות שהתקין שר הפנים. זה לא היה עובר את מבחן הבג"ץ! ושבעתיים
זה לא היה עובר אם התקנות היו דורשות חתימות-תמיכה בכמות המתקרבת לאחוז-החסימה,
או אף עולה עליה – דבר אשר פירושו הוא שכדי לרוץ לכנסת אתה זקוק לחתימות-תמיכה
של יריביך הפוליטיים. הדרישה
לחתימות-תמיכה בבחירות לכנסת בוטלה, לימים, כנראה משום שנוכחו קברניטי המדינה כי
הטירחה הכרוכה בבדיקת הרשימות לכנסת, כדי לוודא שאין זיופים ואין "תמיכות
כפולות" (דבר שהחוק פסל, ובצדק) רבה מן החשש שתוגשנה 45,000 רשימות לכנסת. כאשר
הכנסת חוקקה את חוק לשכת עורכי-הדין, בשנת 1961, היו בארץ, להערכתי, בערך
3,000
(שלשת אלפים) עורכי-דין בלבד, והכנסת לא מצאה לנכון לדרוש
חתימות-תמיכה, ובצדק, מכל בחינה, משום שבארגון קטן כזה אין כל קושי לקיים
בחירות, בהן כל מי שחושב עצמו ראוי, יציג את מועמדותו – והבוחר יחליט. דרישה
לחתימות-תמיכה, לאחוז-חסימה, וכו' הן דברים אשר מעצם טבעם אינם
"טכניים" גרידא, אשר קובעים את אופן עריכתן וביצוען של הבחירות, אלא
דברים אשר קובעים את תוצאת-הבחירות, ועל כן החקיקה הראשית יפה להם, ולא
חקיקת-המשנה. ואם
הלשכה ראתה שהיא משמינה והולכת, משלושת אלפים לשלושים אלף, היא הייתה צריכה
לפנות אל המחוקק הראשי, וזה – או שהיה נעתר לה, או שלא היה נעתר. אבל
היא עשתה זאת על דעת עצמה, ובכך לא היה לה די, כי היא גם קבעה אחוז-חסימה, ואני
מחכה שמישהו אשר נפגע מזה יפנה גם הוא לבג"ץ. במשטר דמוקרטי זה לא היה קורה. אבל הלשכה אינה דמוקרטית בלשכת עורכי-הדין ישנם עסקנים וישנם
עסקנים. ישנם אידיאליסטים אשר עושים
לילותיהם כימים, ומשקיעים מזמנם ומרצם, מאונם והונם למען הכלל – לרוב על חשבון
עסקיהם הפרטיים. אבל ישנם בלשכה הזאת גם עסקנים
מושחתים, תאבי-בצע ושררה, ושטופי יצר-הרע והיצר להרע. עסקנים אשר השררה העבירה
אותם על דעתם, ואני לא רוצה להשתמש במונחים חריפים יותר. עסקנים אשר בהיותם
באופוזיציה הם עותרים לבג"ץ על קיפוח (ולפעמים גם זוכים), אבל כשהם מגיעים
לשררה הם עושים לאחרים את מה שהיה שנוא עליהם. עסקנים בהם מתקיים הפסוק הידוע: הכוח
משחית, והכוח המוחלט משחית באופן מוחלט. וכדי לשמר את הכח המוחלט הם דאגו
לאחוז-חסימה, לחתימות-תמיכה וכו'. היום הם באים וטוענים כי הם
דואגים למצביע הנבוך, שלא יתבלבל מול שפע הפתקים שבתא הקלפי ... נו, באמת ... don't patronize us! הם גם טוענים שהם נגד
"רשימות-סרק קיקיוניות", אבל זה בלוף כי רשימות כאלה מעולם לא הפחידו
איש. מה שבאמת מפחיד אותם זה כוחות חדשים, בעלי בשורה, אשר מתחילים מאפס, אבל
עשויים לסחוף את כל חברי הלשכה, ולשים סוף לשלטון העסקנים המושחתים. מושחתים, מה אתם עשיתם ביז'ביל
מדינאאא? ובמלים אחרות: מה עושה הלשכה למען
חבריה? אני משתתף באסיפות בחירות, וקורא
את הברושורות והפלאיירים של כולם, וכולם מבטיחים לי להילחם למעני על ... כרטיסי
קולנוע בהנחה, וכיו"ב. לפעמים הם עושים גם דברים חשובים
יותר, כמו המאבק האבוד-מראש על המשמרת השנייה השנוייה-במחלוקת. הפעולות האלה אינן חלק מהתפקידים
שיועדו ללשכה על פי הדין, ועל כן אני אומר לכל אלה: תודה, אני אסתדר לבד, ואם
לא אסתדר לבד, אני אמצא לי כבר התארגנות אשר תעשה עבורי את המלאכה. התארגנות אשר
חושבת עלי, ולא על עצמה. אבל כאשר אני זקוק להגנתה של
הלשכה, כגון כאשר אני מאשים שופט בהתנהגות פסולה – במקום שהלשכה תתייצב לימיני
ותדרוש את פיטוריו של השופט, היא מתייצבת לימינו של השופט, מעמידה אותי לדין
משמעתי, ורודפת אותי עד חרמה. עם כל הכבוד, אני לא צריך לממן
את משטרת-המחנה הזאת! אני יודע שזה ביטוי קשה, המעורר
אסוציאציות נוגות, אבל אני מתחלחל כאשר אני שואל את עצמי כיצד היו עסקני-לשכה
מסויימים מתנהגים אתי, אם הם ואני היינו נקלעים יחד לאותו משטר אשר המציא את
משטרת-המחנה המקורית. ואסיים בעניין בו אני שכבתי על
הגדר למען כל עורכי-הדין, ואף זכיתי להרבה-הרבה טפיחות-עלי-שכם ו"תשלח לי
את פסק-הדין", אבל כשהנושא הזה הגיע אל העסקנים –ראו כיצד הם התנהגו. בשנת 1989 עתרתי לבג"ץ נגד
בית משפט לתעבורה, על שלא איפשר לי להקליט דיון. טענתי כי כשם שאני רשאי לכתוב
את הדברים במו-ידי, או להביא קצרנ/ית לשם כך, כן אני רשאי לעשות זאת באמצעי טכני
– הכל, כמובן, לצרכי הפרטיים, ומבלי שהדבר ייחשב לפרוטוקול רשמי וחוקי. הבג"ץ הלך אתי לאורך כל
הדרך, בתיזה מפוארת האומרת כמה אני צודק, אבל בשורה התחתונה, בתפנית של 180
מעלות, דחה הוא את עתירתי, וחייב אותי בהוצאות בסך של 3000 שקלים חדשים. ועדת התעבורה שליד הוועד המרכזי
של הלשכה המליצה לוועד המרכזי להשתתף בהוצאות שנפסקו לחובתי, כיוון שהמלחמה שלי
הביאה תועלת לכל ציבור עורכי-הדין, ומן הראוי שהציבור הזה ישתתף בהוצאה, ולא רק
בתוצאה. אבל הוועד המרכזי – קרי: הלשכה –
סירב לקבל את ההמלצה ולהשתתף בהוצאה. האם 3000 השקלים האלה – אפילו במונחי
1989 – היו מרוששים את הלשכה? כמובן שלא, אבל לאנשי השררה חשוב
להראות לכל העולם שהם החזקים, ושכולם צריכים להודות להם שהם בכלל קיימים. החתול המושחת השומר על השמנת ועדת-בחירות אמורה לפקח על טוהר
הבחירות. ועדת בחירות אמורה להיות גוף טהור
ונקי-כפיים. שחיתות בוועדת הבחירות עשויה
לגרום לעיוות רצונו של הבוחר לא רק לכל הקדנציה הבאה, אלא גם לאחריה, "עד
דור עשירי, עד עולם" – זאת משום שדיני הבחירות נותנים תמיד יתרון לחזקים על
חשבון החלשים, ומי שמשיג את כוחו היום, ישתמש בו כדי להאדירו עוד יותר, מחר. כדי להבטיח את נקיון הכפיים של
הוועדה מעמידים בראשה אישיות משפטית האמורה להיות נייטראלית, ואם אין דרך להבטיח
את נייטראליותה של הוועדה ע"י ניטרולם של הפוליטיקאים, או ע"י איזונם. בוועדת הבחירות לכנסת היו"ר הוא
שופט בית המשפט העליון, ובוועדת הבחירות בלשכת עורכי-הדין היושב ראש הוא
יו"ר בית הדין הארצי של הלשכה (תפקיד המקביל, בתוך הלשכה, לנשיא
ביהמ"ש העליון בתוך המדינה). וכעת נראה כיצד החלטה צודקת
ונכונה, מעין "תאונת עבודה" של הדרג הפוליטי, נהפכת על ידי ועדת הבחירות
להחלטה כוחנית, מרושעת ומושחתת. לקראת הבחירות למוסדותיה של לשכת
עורכי-הדין, 2003, פורסם בבטאון הלשכה, עורך
הדין, כי הלשכה תעמיד מדור מיוחד באתר האינטרנט שלה לרשות המתמודדים. העמדת
הדיסק הציבורי לרשות התהליך הדמוקרטי קיימת גם ברמה הממלכתית, כאשר רשות השידור
חייבת להעמיד לרשות המפלגות זמן-שידור לצורך תעמולת הבחירות. אפילו
בבסיסי צה"ל – מקום בו אמורים להישמר מהפוליטיקה כמו מאש – מעמידים לרשות
המפלגות לוחות-מודעות, לצורך התעמולה. ההבדל
בין הפרסום באתר-הבית של הלשכה לבין שאר צורות הפרסום הוא שהפרסום באתר עלותו
אפס, דבר המגביר את השוויון בין המועמדים. אומר
על כך יו"ר צוות האתר של הלשכה (שם): "מדור זה
ייתן הזדמנות שווה לכל המועמדים, ובעיקר לסיעות ומועמדים צעירים וחסרי אמצעים,
לפרסם את האני-מאמין שלהם, ולהגיע ישירות לכל ציבור עורכי הדין. "היום,
כשהמצב הכלכלי קשה, חשוב לשמור על צניעות מבחינה ציבורית ולתת במה שווה לכל
הסיעות ולכל המועמדים". והנה,
באה ועדת הבחירות ופגעה בשוויון הזה. הוועדה החליטה שהדבר "אינו יאה"
ללשכה, והלשכה מיהרה ו"התיישרה" לפי ההחלטה הזאת. מי
הסמיך את ועדת-הבחירות לקבוע מה "יאה" ומה "לא יאה" ללשכת
עורכי-הדין? התשובה
היא שאיש לא הסמיך אותה, אבל כאשר המושחתים משתמשים בכוחם כדי להנציח את שלטונם
ולמנוע התמודדות שוויונית מכוחות חדשים, "ובעיקר סיעות ומועמדים צעירים
וחסרי אמצעים" – הכל כשר. ואם כבר בעלות-אפס קא עסקינן ... ראינו כיצד לוקחים פעולה יפהפיה,
אשר עלותה אפס, והופכים אותה על פניה, וזה מזכיר לי את עניין משוב השופטים. מוסד נאה הנהיגה הלשכה, לקיים
משאל בין חברי הלשכה, בו יתבקשו החברים להביע דעתם על שופטים, כל חבר יביע דעתו
על שמונה שופטים, לכל היותר, לפי בחירתו. באתי אל ראש הלשכה ואמרתי: בו
נעשה, בהזדמנות חגיגית זו, גם משוב על בתי הדין המשמעתיים של הלשכה, בבחינת צדקה
מתחילה בבית. אכן, לכאורה ישנה בעייתיות
מסויימת במשוב כזה, כיוון שהדיינים בבתיה"ד של הלשכה מתחלפים, וכנראה שאי אפשר
למצוא מישהו אשר נתקל בדיין מסויים מספר פעמים כזה אשר יוצר את המאסה הקריטית של
הכרות המאפשרת גיבוש עמדה לגבי דיין זה או אחרת אבל הא לא קשיא, כיוון שבמקום
משוב "אישי" אפשר ליצור משוב "מוסדי", וזה דווקא תואם את
עמדתו של אהרן ברק, ושל שאר המתנגדים למשוב השופטים. וכך זה יתבצע: בטופס המשוב ישנן 8 עמודות,
והמשתתף במשוב מייחד כל עמודה לשופט פלוני, ומציין את שמו (הוא לא חייב למלא את
כל העמודות, כשם שהוא בכלל לא חייב להשתתף במשוב). אבל במקום לציין "השופט
אברהם בן אברהם", למשל, יכול המשתתף לרשום "בית הדין המשמעתי, במחוז
...", או "בית הדין המשמעתי הארצי" ובא לציון גואל – בלי שהלשכה
תוציא אפילו אגורה שחוקה אחת נוספת לצרכי המשוב הזה. אפשרות נוספת היא להוסיף עוד
עמודות, כמספר בתיה"ד המשמעתיים (היום – חמישה, ובקרוב יתווסף עוד אחד). זה
כבר יעלה כמה אגורות (בדיקתן של 13 או 14 עמודות במקום 8), אבל ההפרש זניח. והנה, כב' ראש הלשכה, הלוחם האמיץ
למען משוב השופטים (ואיש לא יוכל לקחת ממנו את זה) הפך את עורו כאשר הוא נדרש
לצדקה-המחילה בבית. כיצד הוא עשה את הדבר? הוא העביר
את הצעתי אל הוועדה להליכים המשמעתיים. ועדה זו, לבד מכך שהיא לא
רלוואנטית, יושב-הראש שלה הוא חבר ביה"ד הארצי של הלשכה, ואיכה ניתן
לחתול בעל-העניין לשמור על השמנת. ראש הלשכה ענה לי שהוא סמוך ובטוח
שהוועדה הזאת תעשה מלאכתה נאמנה, אבל הקאדנציה נגמרת, ודבר לא זז. ובשיחה עם יו"ר הוועדה
הנ"ל הוא הבהיר לי כי אין בכוונתו לעשות דבר בנושא, ואפילו לא להעלותו
לדיון. היום שלמה כהן אומר ש"אין מי
שיבצע את זה", ועל כך אפשר לענות לו בסגנונו-הוא, ובדברים שאמר הוא עצמו,
בישיבה של הוועד המרכזי של הלשכה, לאחד מחברי הוועד: כמה אפשר לשקר? ומדוע שקר? משום שאיש לא חיפש את
"מי שיבצע את זה", ומשום שבכלל אין צורך לחפש, כי המשוב הזה יתבצע
כחלק ממשוב השופטים הכללי. וזה בדיוק מה שהמושחתים לא רוצים
לעשות. הם רוצים משוב על כל העולם, חוץ מאשר על עצמם! ההתכתבות עם ראש הלשכה בעניין
המשוב. ועל השחיתות בבתיה"ד
של הלשכה נעמוד בהזדמנות אחרת. מה הם מוכרים לנו היום? אומרים לי מכל כיוון: הלשכה לטובתך, הלשכה מגינה
על האינטרסים שלך, הדין המשמעתי עושה לך חסד, כי הפרקליטות תרדוף אותך עו"ד
יותר, ומערכת המשפט של המדינה תדפוק אותך עו"ד יותר, וכן הלאה. אבל אני הייתי בכל הסרטים האלה, ומכיר גם את
המשטרה, גם את הפרקליטות – וגם את האגף הכי נחות של מערכת המשפט: בתי המשפט
לתעבורה, כשם שאני מכיר את בתיה"ד של הלשכה. ולהזכירכם, לא
אני הוא זה אשר המציא את הביטוי: מוכן להצטרף לתנועה לפירוק הלשכה?
לחץ כאן. שמחה ניר,
עו"ד |