רמת השופט / אמון הציבור
|
על "אמון הציבור בבתי המשפט": למי, למי, יש יותר אמון? בג"ץ בדונו בעניינים הנוגעים ל"מערכת" עצמה בג"ץ בשבתו לדין בעניינים הנושקים לפוליטיקה על אמונו בבית המשפט של הצד המפסיד ראינו במקומות אחרים כי מערכת המשפט אינה זקוקה לאימון הציבור וגם אינה חפצה בו, ואמון רב מדי יהיה בשבילה אסון נורא –
ממש חלום-בלהות – דווקא מנקודת-מבטה היא. גם התרחיש
האולטימטיבי של "צעדים בוני אמון" מצידה של מערכת המשפט כלפי הציבור הוא פרי
הדמיון החולני אשר לעולם לא יתרחש, משום של"מערכת" אין כל אינטרס
להקריב מעצמה ומבשרה למען מטרה "נגטיבית", מבחינתה, ובנסיבות האלה, מה
התימה בכך שאמון הציבור
במערכת נשחק בקצב משמעותי? ייאמר מייד: במקום הזה אנחנו לא דנים בשאלה
אם במערכת המשפט, על אגפיה השונים אכן נעשה משפט-צדק, אלא בשאלה אם אכן הציבור
מאמין בעשיית-הצדק במערכת בכללותה, או באגף זה או אחר שלה. מחקרים רבים לא נערכו בתחום הזה, ומה שיש לנו על
שחיקת-האמון האמורה מתייחס רק לבית המשפט העליון, ולא לבתיהמ"ש
האחרים, וגם הוא לא נותן לנו את כל ה"פילוחים" הדרושים. נשאר לנו, בשלב הזה, רק להעריך באופן כללי מהי מידת
האמון לה זוכים אגפים שונים של מערכת המשפט, וזאת אמנם רק על פי תחושות-בטן. אבל
כיוון שתחושות-הבטן מבוססות על עבודה מול מערכת-המשפט – הטעות לא יכולה להיות
גדולה במיוחד, במיוחד כאשר לא מדובר בכמויות "מספריות" אלא בהערכות
כלליות, וכאשר מדובר בהשוואות בין אגפי המערכת לבין עצמם, ואיזה אינטרס יש לו
למעריך להעניק לאגף אחד על חשבון חברו. נתחיל מלמעלה: ערעורי-פסלות בביהמ"ש העליון. נניח שכב' הנשיא עושה בעניין הזה את העבודה הנכונה,
הצודקת והבלתי-נמנעת ביותר, והרי כאן אנו לא דנים בביקורת על החלטותיו, אלא
במידת האמון הציבורי לו הן זוכות. האם כב' הנשיא אכן רוצה
שהחלטותיו בעניין זה תזכינה לאמון הציבור? כמובן שהוא לא יענה על השאלה הזאת, ומתוך החלטותיו
בעניינים האלה לא משתקפת תשוקה עזה לאמון הציבור. ומה התימה בכך? הרי אם הוא
יזכה לאמון הציבור הוא יצטרך לדון ב-150 ערעורים כאלה ביום, ולא בשנה. הלאה: בקשות רשות לערער, נניח בעניינים פליליים. היום, לפי ההערכה, מוגשים כ-200 עד 300 רע"פים בשנה, וניתנת הרשות לערער אולי בחצי תריסר
מקרים. נניח 2%, ואם טעינו – 5%. כדי להעלות את האמון במוסד הרע"פ
צריך לספק סחורה מסויימת. נניח 20% סיכוי לקבל רשות
לערער (שעדיין לא מבטיחה את הזכייה, אבל נותנת תקווה מסויימת). אבל רמת-סיכויים של 20% תעלה את מספר הבקשות לכ-2000 עד 3,000 לשנה, אם לא יותר, וזה אומר כ-500 ערעורים
פליליים ברשות, בנוסף לערעורים-שבזכות, ובנוסף לשאר העבודה המוטלת על כתפיו של
ביהמ"ש העליון. וזה עוד לא הכל, כי
רמת-אמון כזאת מזמינה "הצפה" רבה עוד יותר ... ונניח שזה "רע הכרחי", אבל לפחות שנראה ניסיון
לזכות באמונם של אלה אשר יוצאים וידם על ראשם, אבל לא: כאשר בקשה המשתרעת על
עשרות עמודים, עם מאות דפי נספחים, נדחית בהחלטה אשר נומיקיה,
מימצאיה ומסקנותיה מסתכמים כולם בשתי המלים
"הבקשה נדחית" (אפילו בלי ה"נחה דעתי") – קשה להניח
שהשופט אשר נתן אותה הדיר שינה מעיניו מחשש לאמון הציבור, והדעת נותנת שהוא רצה
לשדר בדיוק את ההיפך: אל תבואו עוד פעם, כי צדק לא תקבלו אצלנו. אז לכמה אמון ציבורי זוכה מי שמפחד מהאמון הזה, ומשדר
לכל העולם "אל תאמינו לי"? בג"ץ בדונו בעניינים הנוגעים
ל"מערכת" עצמה הטיפול השיפוטי בעתירות לבג"ץ נגד גורמים
במערכת המשפט עצמה (נשיא ביהמ"ש העליון, נשיאים בבתיהמ"ש
האחרים, ה וועדה לבחירת שופטים וכו'). עתירות אלה לרוב נדחות "בחצר האחורית",
דהיינו בלי להזמין את העותר להשמיע את טענותיו. האם הדבר נעשה מתוך חרדה
ל"אמון הציבור"? האם זה מעלה תרומה לא-נגטיבית לאמון הציבור?! בג"ץ בשבתו לדין בעניינים
הנושקים לפוליטיקה הטיפול השיפוטי בעתירות לבג"ץ בעניינים
הנושקים לפוליטיקה: האמון בבית המשפט בעניין זה "צף" לפי התוצאה:
תאמה התוצאה את השקפתך – אתה "מלא אמון" בבג"ץ; לא תאמה –
השופטים "מוטים פוליטית" ... (מחר זה יתהפך, אל דאגה ...). האם זה נכון? האם זה הוגן כלפי בית המשפט? השאלה
הזאת אינה רלוואנטית, משום שאמון הוא עניין של רגש, וכמו באהבה, כך גם כאן: מי
החפץ באמונם של הבריות – שיטרח וישתדל. האם הם, השופטים, משתדלים? או שהם משתדלים ולא
מצליחים, או שהם בכלל לא משתדלים. ומה בדבר האמון הכללי בבג"ץ? כאשר רק כ-2%
מהעתירות מסתיימות בצו מוחלט (ומעט נוספים מקבלים סעד כלשהו ללא צו מוחלט; כאשר
עותרים "נזרקים מכל המדרגות" בלי שהם מוזמנים להשמיע את טענותיהם;
כאשר השלטונות אינם נדרשים לאמת את טענותיהם בתצהירים, ואפילו אם הם נדרשים
להגיד תצהירים אין נותנים לעותרים לחקור את המצהירים על מנת לחשוף את שקריהם,
וכאשר במקרים רבים שם המשחק הוא "אולי אדוני ימשוך את עתירתו" (עם רמז
למה שיקרה לאדוני אם הוא לא ...) – האם זה מעיד על תשוקה אדירה מצד הבג"ץ לזכות באמון הציבור, או דווקא לאבד אותו, כדי
למנוע "הצפה"? ניקח מיגזר מצומצם יותר של
המערכת: הרכבי דן יחיד הדנים בערעורי תעבורה בבתי המשפט המחוזיים. למי יש
אמון באלה? אפילו לנשיא שלהם אין. הבעייה החלה בשנת 1989,
כאשר חוק בתי המשפט "תוקן" כך שערעורי תעבורה לא יישמעו עוד בבית
המשפט המחוזי בפני הרכב של שלושה שופטים, אלא בפני דן יחיד. התיקון הזה היה פרי
יוזמתו של חה"כ אברהם פורז, אשר רצה לגזול את כבשת הרש, כך שבבתיהמ"ש המחוזיים ייתפנה
יותר זמן שיפוטי לטובת עורכי-הדין המנהלים תיקים של מיליונים, וגובים סכומים של
4 ספרות, ואולי יותר, על כל ישיבה (היום, כשמפלגתו של פורז הגדירה עצמה
כ"מפלגה של בורגנים", הכל מתבהר). הערעורים האלה, כך התרעתי בטור שהיה לי אז בעיתון (הארץ,
30.11.1989), יהיו "ערעורים סוג ב'", ואילו פורז, במכתב למערכת ("ערעורים
סוג א'", הארץ, 12.12.89), וגם בשיחה אתי, הודה שהוא לטש עיניים אל
הזמן השיפוטי, אבל טען שהאיכות דווקא תשתפר, אבל, בפועל, קיבלנו ערעורים סוג
ז', המצריכים דיון נפרד – וגם זו
דוגמה המראה איך העניים מסבסדים את העשירים. כאשר פניתי אל נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א
בשעתו, השופט מנחם אילן, שופט וג'נטלמן (איכן ישנם עוד אנשים כמו האיש
הזה) לשטוח בפניו את הבעייה, וגם נימקתי מדוע השופטים
השומעים את הערעורים האלה ב"תורנות" אינם ראויים למלאכה הזאת, הוא ענה
לי ב"תודה
על הערותיך הצודקות", אבל הצדיק
את עצמו בהצטברות תיקים ומחסור בשופטים ... המצב הזה קיים עד עצם היום הזה, וככל הידוע גם הנשיא
הנוכחי של אותו בימ"ש מחוזי, השופט אורי גורן, מחזיק;באותה דיעה (דהיינו שהמצב לא טוב, אבל אין ברירה). והשאלה היא מדוע שיהיה לנו, הציבור, אמון בגיזרה הזאת של מערכת המשפט, אם לממונים עליה אין אמון בה. ומערעורי-תעבורה – לבתיהמ"ש
לתעבורה עצמם: כאשר הוועדה לבחירת שופטים באה לבג"ץ, ומצהירה –
ללא שמץ בושה! – כי שופטי תעבורה אינם חייבים להתמצא בענייני תעבורה – ממי
המערכת מצפה לאמון במוסד הזה? ואחרון-אחרון – ממש לא חביב – ברשימה הזאת (שאינה ממצה
את כל הנושא): בתי המשפט הקרויים לשכות ההוצאה לפועל. בתי המשפט האלה
אינם זוכים לא לאמונם של הזוכים (אותם הם אמורים לשרת) ולא לאמונם של החייבים
(שעל זכויותיהם, לבל תהיינה למרמס, הם אמורים להגן). אפשר לומר בוודאות גמורה כי בכל הנוגע לבתי המשפט האלה
קיימת ברית מוזרה של חוסר-אמון משני צידי המתרס. על אמונו בבית המשפט של הצד
המפסיד ישנם אנשים אשר מעולם לא ראו בית משפט מבפנים, ולא היו
צד להליך כלשהו. את האמון שיש להם במערכת המשפט הם ינקו עם חלב-אמם, אבל אין לכך
כל ערך, כי האמון הזה הוא משהו ערטילאי, אשר אי אפשר למוש אותו, ואי אפשר לממש אותו. ישנם אנשים אשר ניהלו משפט, וזכו – לאלה בוודאי שיש
אמון בבית המשפט, עד שהם יפסידו, "ואז נדבר" ... שאלת האמון החשובה ביותר – ומבחנו האמיתי של בית המשפט
ושל האמון בו – היא האמון בבית המשפט של הצד המפסיד. כאשר השופט יושב לדין, לרוב אין לו ברירה: כאשר הוא
פוסק לטובת האחד – ממילא הוא פוסק לרעת האחד, והשאלה היא איך מרגיש המפסיד: האם
הוא באמת אומר בליבו אמנם השופט פסק לרעתי, אבל הוא פעל בחריצות, ביושר
ובמקצועיות, או שהוא אומר בליבו כי השופט עשה לעצמו חיים קלים ו/או כיוון אל
מטרה אותה סימן מראש, והתעלם מכל מה שהפריע לו להגיע אל אותה המטרה? שופט החפץ באמונו של הצד המפסיד צריך להשקיע בכיוון
הזה, אבל כאן המערכת נכשלה טוטאלית, ולפעמים נראה כי השופט עושה מאמץ דווקא
בכיוון ההפוך: להוציא את המפסיד עם טעם מר בפה. עם הרגשה שבפעם הבאה כדאי לו שלא
יבוא עם תביעה, ערעור או כפירה-באשמה, כי ליחס טוב יותר, הוגן יותר ומקצועי יותר
הוא לא יזכה גם אז. על פסק הדין בעניינו של עו"ד שמחה ניר, בתיק על"ע 3954/03 נכתב הרבה. המרתק הוא כיצד פסק-הדין הזה נתקבל בציבור, והוא
נתקבל רע מאוד! די אם נציין כי גם כאלה אשר סברו כי נעברה עבירה
הסכימו כי העונש לא היה על העבירה עצמה, אלא עם דברים צדדים. כותב על כך יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת,
חה"כ מיכאל איתן, לעו"ד שמחה ניר: "... עולה כאילו העילה היחידה שבגינה הורשעת ונענשת באה לידי ביטוי ב-12
מלים ששיגרת בכתב לרשם: 'בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה אתה תשלם אותו מכיסך
הפרטי'. אולם מניסיוני ומקריאת מה שמופיע בין השיטין ברור לי כי הפרשה סבוכה
יותר" (ההדגשה לא במקור). אפשר לומר בוודאות גמורה כי בפרשה הזאת מערכת המשפט
הכניסה לעצמה, בכוח, "גול עצמי" אשר לא היה כדוגמתו לפגיעה באמון הציבור
בה. ומה בעניין אמונו של הצד המפסיד, זה אשר יודע יותר מאשר
הציבור הרחב מה היה בתיק. מה נטען בו – ובעיקר ממה השופטים התעלמו. האם השופטים, בפסק-הדין, ניסו לדבר על ליבו של המערער,
ולומר לו משהו מעין: "ראה, אנחנו רק בני אדם, וגם אנחנו
יכולים לטעות, אבל עשינו כמיטב יכולתנו, השתדלנו, התייחסו בכבוד לכל טענותיך –
גם לאלה אותן לא קיבלנו – ולא השארנו אבן-על-אבן בחיפוש אחרי נקודת-זכות
כלשהי לטובתך"? לא. הם "שידרו" בדיוק את המסר ההפוך: "דע לך, שמחה ניר, שזו נקמתנו על הביקורת
שאתה מותח על
מערכת המשפט, במקומות אחרים. מדוע, למשל, אתה חושב שהתעלמנו מאסופת
האסמכתאות-לעונש אשר הגשת לנו, על פי החלטתנו? משום שאנחנו רוצים שתדע כי אתך אנחנו
מנהלים חשבון נפרד. חשבון אשר לא תלוי בעקרון אחידות-הענישה, ולא בשום עקרון
אחר, אלא רק ביצר-הנקמה שלנו. שתלמד לשתוק. שתלמד כי חופש-הביטוי והחופש לומר 'דברים
מקוממים ומרגיזים' נגמר כאשר מדובר בביקורת על בתי המשפט". אכן, יכול להיות שזו טעות הנובעת מראייתו הסובייקטיבית
של המעורב-המפסיד, אבל כאשר מדובר על "אמון", הדברים לעולם נבחנים in the eyes
of the beholder. "בעיני המתבונן"
ולא בעיני מי שרוצה שהמתבונן יראה את הדברים אחרת. אבל זו אינה טעות. זו אינה טעות, כי בהחלטתו בעתירה
לדיון נוסף באותה הפרשה, השופט אליהו מצא אכן מאשר את הדבר, למעלה מכל
ספק סביר (ובוודאי למעלה ממידת ההוכחה הדרושה כיום בהליכי-המשמעת): "הנני
נכון להסכים כי העונש שנגזר על העותר איננו קל. עם זאת אין בידי לקבל כי יש להטלתו השלכות כלליות החורגות מעניינו הפרטי של
העותר". ומה זה אומר? זה אומר שאם היה מדובר בקביעת מדיניות עונשית לכל מי שאמר דברים לא-יפים גם הפעם וגם בעשר פעמים
קודמות, אפשר היה לראות בזה מדיניות עונשית אשר יכולה
להיות ראוייה לדיון נוסף, אבל כאן היה עונש ספציפי לשמחה ניר, וזה רק "עניינו הפרטי של
העותר". ובמלים אחרות: בית המשפט העליון מודה שישנה כאן התחשבנות
אישית עם מי שמותח עליהם ביקורת, והם לא מתביישים להודות בכך. הם עושים זאת "ממרומי
המקפצה"!!! אז שידברו כמה שהם רוצים – אנחנו הרי מדינה חופשית –
אבל שיחשבו פעמיים לפני שהם מדברים על "אמון הציבור", כי, בפועל, הם
בכלל לא מעוניינים בו, ולמעשה ההיפך הגמור הוא הנכון. סיכום האמור לעיל אינו משקף את האמון הציבורי בכל אגפיה של
מערכת המשפט, אלא רק בחלקם, המוכר לכותב שורות אלה מקרוב. לא נגענו בבתי המשפט למשפחה, לא נגענו בבתי
הדין לעבודה, בתי הדין הרבניים, ועדות-הערר השונות, ועוד, ועוד. כמובן שגם לא נגענו באמון הכללי בבתי המשפט – בעייה נפרדת, נושא לסדרה נפרדת
של רשימות. וגם לא בשאלה אם האמון הירוד באגפים מסויימים של המערכת פירושו שאגפים אחרים שלה זוכים באמון רב
יותר (כאשר ה"ממוצע" הוא נתון עצמאי), או שלפי חוק הכלים השלובים
מותר לנו להניח שהגלוי אכן משקף גם את הסמוי. אמון הציבור
במערכת המשפט – אנה פניו? האם מערכת המשפט זקוקה לאמון הציבור, ואליו תשוקתה? האם אמון הציבור
בכלל רצוי הוא, ועד כמה מותר לפגוע בו? |
רמת השופט / אמון הציבור