רמת השופט / אמון הציבור
|
"אמון
הציבור בבתי המשפט" – Quo Vadis? אמון הציבור ברשויות השלטון השונות נשחק קשות בשנים
האחרונות, וענל כך כבר אין מחלוקת. השאלה היא רק מהי
רמת השחיקה, ומהם גורמיה. השחיקה באמון הציבורי יכולה לנבוע מכך שהרשויות
"מרוויחות את זה ביושר", או מכך שהציבור נעשה ביקורתי יותר ויותר עם
השנים. לרוב הא-בהא תליא,
והשחיקה היא תוצאה של שני הגורמים יחד. הנתונים בטבלה למטה הובאו מממצאים העיקריים של מדד השלום
לחודש דצמבר 2001, בסקר
שנערך בימים א'-ג' 30.12.2001-1.1.2002 ע"י פרופ'
אפרים יער וד"ר תמר הרמן, ומושווה על ידם לסקר
שנערך על ידם בשנת 1996, דהיינו 5 שנים, אולי יותר, קודם לכן. הסקר פורסם, בשעתו, גם בהארץ. השאלה הראשונה אשר ישאל את עצמו הקורא תהייה, מן הסתם,
"מהי רמת האמון לה זוכים הגופים הציבוריים השונים", אבל השאלה הזאת
היא בעייתית במידה מסויימת, כי אין לה קריטריונים
ברורים, וגם מה שיש לנו נתון להתייחסות ערכית של כל אחד מאיתנו, לפי ערכיו-הוא. כך, למשל, "אימון 'מלא או חלקי' של רוב
הציבור" זה טוב או רע (במיוחד כאשר "רוב הציבור" יכול להיות גם
50.0001 מהציבור), ולהגיד על מערכת המשפט, למשל, ש-50.0001% מהציבור נותנים בה
"אמון מלא או חלקי" – הרי זה בבחינת "אוי לאזניים
שכך שומעות", ומכל מקום: כבוד רב במיוחד – זה כבר לא. יצויין כי גם
הקריטריונים אשר עליהם מתבסס הסקר בו עסקינן הם בעייתיים למדי, משום שגם הם מדברים
על "אחוזים מן הציבור היהודי שהביעו 'די אמון או אמון מלא' ברשות זו או
אחרת, אבל, לאור האמור להלן, אפשר לייחס לכך חשיבות פחותה (אולי לשמחתם של
הגופים האלה). השאלה החשובה יותר היא המגמה: האם האמון הציבורי בגוף
זה או אחר נמצא במגמת עלייה או, ח"ו, במגמת ירידה, ואם כן – באיזה שיעור,
והאם השינוי הוא "עונתי" או מקרי, או שהוא משקף מגמה מובהקת ומתמשכת. הנתונים הבולטים המשתקפים משני הסקרים האלה הוא הנפילה
הדראסטית באמון הציבור בגופים הפוליטיים (הכנסת – 60%; המפלגות – 56%; הממשלה –
41%) והעלייה המרשימה באמון הציבור בהסתדרות (24%), כאשר הבסיס (100%) לחישוב
השינוי באחוזים הוא מידת האמון שהייתה מנת חלקו של כל גוף בסקר הראשון מהשניים. לעומת התנודות החריפות האלה, "זכו"
צה"ל ואמצעי התקשורת כל אחד לירידה של 8% בלבד מהאמון הציבורי, ירידה
המשקפת שיעור שחיקה שנתי של כ-1.5%. את נפילתם של המוסדות הפוליטיים (הכנסת, המפלגות,
הממשלה) אפשר בהחלט לייחס למיתון העמוק אליו נכנס המשק בשנת 1996, מיתון אשר
גורם לנו כיום להתגעגע למיתון של שנת 1966-7, מיתון שהיה המיתון החריף ביותר בכל
הזמנים, ואשר גם הוליד את המילה "מיתון" כתחליף למשבר כלכלי עמוק. כמובן שאותו המיתון הביא לעליית קרנה של הסתדרות,
במיוחד כאשר הייתה זו הסתדרות "לעומתית", אשר הונהגה ע"י מפלגת
האופוזיציה הראשית. ברור כי השינויים האלה אינם משקפים – וגם אינם יכולים
לשקף – מגמה רב-שנתית מתמשכת, שהרי לכנסת, למפלגות ולממשלה כבר כמעט לא נותר עוד
לאן לרדת, וגם להסתדרות כבר לא נשאר הרבה לאן לעלות. צה"ל והתקשורת, לעומת זאת, "עושים את
מלאכתם" מול כל שלטון, וסביר שהאמון שלהם לא משתנה עם הבחירות, עם חילופי
השלטון וכו': הצבא נלחם כפי יכולתו, מבצע את הוראות
הדרג המדיני (עם או בלי "ניואנסים" משלו), והעיתונות תוקפת על שלטון
... אז שחיקה שנתית של 1.5% של אמון הציבור בשתי המערכות
האלה היא דבר סביר בחברה ביקורתית, וזה נותן לנו את הבסיס להערכת המגמות של אמון
הציבור בשאר המערכות. עיון בטבלה מראה כי צה"ל נשאר לאורך זמן בראש
הטבלה, ואילו רשויות החוק (ביהמ"ש העליון והמשטרה) מקרטעות אחריו בפער
משמעותי, כשהן צמודות למדי זו-לזו, וגם כאשר הן מאבדות את האמון הציבורי, הן
נשארות צמודות-למדי: המשטרה מאבדת 20% מהאמון הציבורי, וביהמ"ש העליון –
19% "בלבד". וכאשר מדברים על שחיקת-אמון של 19% בחמש שנים, הרי זו שחיקה
של למעלה מ-4% לשנה, או כ-35% ב-10 שנים (הכל בחישובי
ריבית-דריבית, כמובן). ואם אמרנו לעיל כי האמון בצה"ל ובאמצעי-התקשורת
אינו נתון לתנודות "עונתיות", נראה שמצבן של שתי הרשויות האלה נמצאות
במצב לא טוב, מצב בו כל הנורות האדומות דולקות, והשאלה היא מה הן עושות – אם
בכלל – כדי לשפר את מצבן. אפשר לומר כי המצב אינו שחור כל כך, שהרי בחלק (לפחות)
מהשחיקה אפשר "להאשים" את הציבור, אשר נעשה ביקורתי יותר, בשנים
האחרונות, דבר החוקרים, מן הסתם, לא הביאו בחשבון. אני לא חושב שיש להביא בחשבון את העלייה ברמת
הביקורתיות של הציבור, כי הציבור הוא "בעל-הבית", ועמדתו בכל עת היא "הנורמה
הבסיסית", אבל גם אם נביא אותה בחשבון, ונצא מתוך הנחת-עבודה שרירותית-למדי
– נאיבית-למדי, אבל טעותה אינה יכולה, ככל הנראה, להיות גדולה – שהשחיקה של 8%
(בחמש שנים) של האמון בצה"ל ובאמצעי התקשורת אינה משקפת אלא את העלייה
בביקורתיות של הציבור, ולא ירידה כלשהי ברמת תיפקודם
של אלה – גם אז איש לא יינקה. גם לא מערכת המשפט. מתוך התחשבות ב"הנחת-העבודה" הזאת, ואם ניתן
לכל הרשויות את "פאקטור הסלחנות" אשר
"מחזיר" להן את אותם 8% אשר "נלקחו" מהן בגלל הביקוריות הציבורית הגוברת-והולכת – עדיין המצב אינו כזה
המאפשר למערכת המשפט להסתובב נפוחת-חזה ברחובה של עיר. כי גם עם פאקטור-הסלחנות
הזה איבד ביהמ"ש העליון 11% מהאמון הציבורי במשך חמש שנים – כ-2.3% לשנה, כ-20%
בעשר שנים. הנה,
התמונה במלואה:
ועוד לא הגענו לבתי המשפט האחרים, אשר ייתכן וכבר
הגיעו לרמה ממנה אין הם יכולים לרדת הרבה. וגם לא הגענו – עדיין – אל ה"פילוח" שבין
אלה אשר כבר ראו בית משפט מבפנים לבין אלה אשר יראו אותו בעתיד, ועדיין הוא –
בית המשפט – נראה להם מבחוץ כמצופה באבן ורודה. האם מערכת המשפט זקוקה לאמון הציבור, ואליו תשוקתה? האם אמון
הציבור בכלל רצוי הוא, ועד כמה מותר לפגוע בו? |
רמת השופט / אמון הציבור