רמת השופט / אמון הציבור
|
"אמון הציבור בבתי המשפט" – פרה קדושה? או: מי באמת פוגע באמון הציבור בבתי המשפט? והאם השופטים בכלל
מעוניינים באמון הציבור? ב. הדיבורים
הנשמעים תדיר על ה"פגיעה באמון הציבור בבתי המשפט" לוקים לרוב
בדמגוגיה ד. דמם של השופטים אינו כחול יותר ה. מי זקוק
לאמון הציבור, ומי לא ו. בתי המשפט אינם זקוקים לאמון הציבור, כי יש להם
אמצעי-אכיפה, והציבור גם לא יכול "ללכת למתחרים" ז. האינטרס של
השופטים הוא לעשות מלאכתם קלה, ואמון הציבור לא בראש מעייניהם ח. האם בכלל
אכפת להם מאמון הציבור? י. מערכת המשפט מפעילה לחצים אדמיניסטרטיביים על
השופטים, בעודה מדברת על "אי התלות" של השופטים יא. מי תורם לאמון הציבור בשופטים, ומי פוגע בו? אתה בא לבית המשפט חדור אמונה בצדקתך, ובטחון ביכולתך לשכנע את השופט. אתה בא לבית המשפט מוכן כהלכה, עם טיעון מסודר, עם תשובות-מראש לכל טענה שתועלה
על ידי הצד-שכנגד, ולכל תהייה שתועלה על ידי השופט עצמו. אבל השופט מתנהג אליך בחוסר-נימוס, לפעמים בגסות. הוא מפריע לך באופן
שוטף בהצגת טיעוניך, ובהגיע פסק-הדין יתברר לך שהשופט התעלם מטענותיך, סילף
אותן, שם בפיך טענות מטופשות אותן לא טענת – כדי שיהיה לו קל "לדחות"
אותן – ומעל הכל המציא לצד-שכנגד טענות אותן הוא לא
טען, ועובדות אותן הוא לא הוכיח. ועוד לפני שהמשפט החל, לגופו, הוא טירטר אותך
ב"קדמי משפט", מתוך כוונה להתיש אותך, וגם איים עליך בכל מיני
סאנקציות, וכל זאת כדי שתרים את ידיך ותוותר על זכותך למשפט-צדק. ואחר כל הדברים האלה, כאשר אתה מספר את המוצאות אותך בבית המשפט, ומגלה
מה זה עשה לך, באים ומתריסים כנגדך: אדוני פוגע באמון הציבור בבית המשפט! והמהדרין יאמרון כי אתה "פוגע בנכס החשוב
ביותר של המערכת השיפוטית (שהוא, כמובן, אמון הציבור), וגם בתדמיתם של השופטים,
ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם". כל הקינות האלה, על הפגיעה באמון הציבור, נראות לי כ"עשיית החשבון
בלי בעל-הבית". התנהגות שופטים, כמתואר, אינה תופעה חריגה במקומותינו, וזקני צפת כבר ראו
דברים גרועים וחמורים בהרבה, ומתוך הנחה שרוב השופטים אכן יודעים מה הם עושים,
נשאלת השאלה אם השופטים באמת חפצים באמון הציבור, ואם בכל יש להם אינטרס באמון
הזה. אחת משיטות הפעולה המסוכנות של הדמגוג היא השימוש
המניפולטיבי בעובדות אמיתיות (או, פעמים, גם בטענות אמיתיות ונכונות). כאשר אדם שומע טענה עובדתית נכונה, דהיינו שהוא יודע שהיא נכונה, או,
לפחות שהיא נראית נכונה במבט ראשון, הדבר הראשון העולה במוחו הוא: אכן, הדובר
צודק! ואתה לך והסבר לו, לשומע, שהדובר זרה חול בעיניו, וגרר את הדיון למקום
לא-רלוואנטי: זה לא יעזור, כי השומע כבר נעול! וזה בדיון מה שקורה כאשר אתה מספר את המוצאות אותך בבית המשפט (ראה
למעלה), ומגלה מה זה עשה לך, וכאשר באים ומתריסים כנגדך כי אתה "פוגע באמון
הציבור בבית המשפט": אתה נאלם-דום! ואם אתה "מסרב" להיאלם-דום - שאר השומעים נאלמים-דום, ונערלים-אוזן. השאלה היא מה לך כי תנוס, מה לך כי תיסוג לאחור?! והשאלה הנגזרת היא מדוע ולמה לא תקום על רגליך, תזקוף את קומתך, ותענה: נכון
פגעתי באמון הציבור בבית המשפט, אבל הוא ביקש זאת לעצמו, הוא לא נח ולא שקט עד
שהשיג את הבלתי-נמנע הזה. הוא הרוויח את זה ביושר! ומדוע לא תגיד: אני חי במדינה דמוקרטית, וכשם שמותר לי להביע את הדיעה כי הממשלה אינה ראוייה
לאמון, כך מותר לי להביע את הדיעה כי מערכת המשפט, או
חלקים ממנה, או שופט זה או אחר, אינם ראויים לאמון, ומי שחושב שהם כן ראויים
לאמון, שיפתח דוכן משלו, מנגד לדוכן שלי, יציע את מרכולתו-הוא, והציבור יחליט מה
הוא קונה, ומה לא. וזו מטרתם של הדברים כאן: לדון בלגיטימיות של הפגיעה באמון הציבור בבתי
המשפט. ג. על תפקידה של הביקורת הציבורית כנראה שהדברים עדיין- לא חלחלו די עמוק לתודעת הציבור, ולתודעתם של
השופטים גם-יחד: תפקידה של הביקורת הציבורית על רשויות השלטון בכלל, ועל מערכת
המשפט בפרט, אינו למצוא "טעויות פה-ושם", כפי שמרשים לנו, ברוב טובם
וחסדם, כל המתחסדים למיניהם, הגורסים כי "ביקורת מותרת, ואף רצוייה, ויש לקבלה באהבה, למרות עגמת-הנפש, וכו', אבל ...". ואחרי ה"אבל" הזה באות הסתייגויות מהסתייגויות שונות, כגון:
"על הביקורת להיות 'ענינית' ולא 'אישית'", וכו'. ואני שואל מאי טעמא. מה
החסינות הזאת לכם? קחו, למשל, שופט אשר לא מסוגל, או לא רוצה, להבין מה טוענים בפניו, ואינו
שועה גם להלכה הפסוקה, ופסקי הדין שלו נהפכים פעם-אחר-פעם ע"י ערכאת-הערעור – האם נתחיל לספור לו "טעויות
פה-ושם" ולא נשאל את עצמנו שמא משהו לקוי בו, אישית? ואותו שופט מפורסם, אשר שאל "איך היה לדפוק את הילד" (והיו לו
עוד אמרי-שפר כאלה) וה"מערכת" מצאה דרך "להחליפו", אם ננקוט
לשון זהירה ... נניח שהוא היה נשאר בכהונתו: האם הביקורת עליו הייתה צריכה
להסתפק בכל שהוא "טעה" והייתה מנועה מלבקרו אישית, ולטעון, למשל, שהוא
אכן השטתה? עם כל הכבוד, הזכות להצביע על "טעויות פה-ושם" אינה צריכה כל
דיון, משום שהיא כבר "בילט-אין" בכל
דמוקרטיה פורמאלית, ובכלל, כל נושא ה"טעויות פה-ושם" הוא עניין למי
שנפגע לענות בו, כאשר הוא בא לתקוף את העוול אשר נעשה לו, בין על ידי הרשות
המבצעת, בין על ידי הרשות השופטת והוא יעשה זאת בין בהליכי בג"ץ, בין
בהליכי ערעור, בין בכל דרך אחר, הכל כפי שימצא לו
לנכון. נושא ה"טעויות פה-ושם" הוא גם עניין לבעלי-המקצוע בכל תחום
ספציפי, אשר יכולים להביע את דעתם במאמרי-ביקורת, אותם יפרסמו בעיתונות המקצועית
שלהם, או בעיתונות הכללית, אם, ובמידה, שזו תרצה להיכנס לתחומים מקצועיים
המעניינים רק חלק מציבור הקוראים. תפקידה של הביקורת הציבורית הוא לבדוק את הרשות הציבורית מבחינה ציבורית:
לרומם ולפאר את מי שראוי לכך, לדעתה, ולפגוע במי שראוי לכך, לדעתה. ופגיעה ציבורית היא בראש ובראשונה באמון הציבור בגוף המבוקר. לפגוע באמון
אשר לדעת המבקר אינו מגיע למבוקר - ולא לחפות על המבוקר, למען יוכל להמשיך
ולנהוג בדרך שאינה ראוייה לאמון, לדעתו של המבקר.
לפגוע באמונו של הציבור בנושא-המשרה המבוקר, עד שזה יבין שאין לו מה לעשות
בשירות הציבורי. שיילך הבייתה,
בין מרצונו, בין מרצונו של הציבור, שהוא ה"צרכן" של הביקורת. ולסיכום: כדי לטעון, למשל, כי "טעה כבוד בית המשפט בקבעו כי הוראה
א' היא ספציאלית והוראה ב' היא גנראלית, ולא להיפך" אין אנו זקוקים
לחופש-הדיבור, ולא שם הוא ייבחן. ביקורת ציבורית מטבעה אינה עוסקת יותר מדי
בפרטים טכניים, אלא בפרטים "ציבוריים", אשר מעצם טבעם נוגעים בעניינים
רגישים, כגון מקצועיות, יושר והגינות. חופש הדיבור האמיתי נבחן דווקא בזכות לפגוע בעצבים הרגישים ביותר של
המבוקר, גם אם הוא שופט, ציבור שופטים או מערכת המשפט כגוף. ומי שאינו מבין את הדבר הבסיסי הזה, לו עצמו אין מקום בכל מערכת ציבורית
דמוקרטית. ד. האם דמם של השופטים כחול יותר? לא רק בתי המשפט, אלא גם הממשלה, גם הכנסת, גם הצבא והמשטרה, גם הנהלת
הרכבת, רשות הדואר ושאר גופים ציבוריים, כולם ניזונים מאמון הציבור, וכולם
זקוקים – או שאינם זקוקים – לו באותה המידה. אני מוכן להמר על כך שלמעשה כל הרשויות האחרות זקוקות לאמון הציבור
בהרבה יותר מאשר הרשות השופטת, משום שזו האחרונה יכולה לכפות את עצמה על הציבור,
גם אם אין לו אמון בה, ואילו הגופים האחרים זקוקים לאמון הציבור דווקא משום שאין
להם הכוח לכפות את עצמם על הציבור. לכן הם זקוקים לאמון זה במידה רבה יותר,
בהרבה היותר, מאשר מערכת המשפט, וגם להם ישנה מידה זו או אחרת של יושר והגינות
אשר עשויים להיות שנויים במחלוקת הציבורית. לא ייתכן, איפוא, שדווקא מערכת המשפט תהא
חסינה מביקורת כזאת, ולא ייתכן שהגורם האחרון אשר רשאי לדון בהגינותו של שופט
הוא הוועדה לבחירת שופטים, ולאחר שזו בחרה בו לכהונה, ונשיא המדינה חתם על כתב
המינוי, תהא הגינותו של השופט דבר אשר אסור לחלוק עליו. ה. מי זקוק לאמון הציבור, ומי לא ככלל, זקוק לאמון הציבור מי שפרנסתו, או אפילו עצם קיומו, תלוי באמון
הציבור, ולציבור יש ברירה שלא להיזקק לשירותיו. כך, למשל, אם רשות הדואר לא תספק לציבור שירותי-דואר באיכות טובה, הציבור
יחפש חלופות טובות יותר, אולי אפילו יקרות יותר, כגון מוניות, שליחים וכו'. רכבת ישראל זקוקה לאמון הציבור, אם היא רוצה להתחרות בחברות האוטובוסים,
במוניות, או אם ברצונה לפתות את בעלי הרכב הפרטי להשאיר את רכבם במגרש החנייה
ליד תחנת הרכבת הסמוכה למקום מגוריהם, ולהגיע למחוז חפצם בנסיעה על גבי המסילה. רשות שדות התעופה זקוקה פחות לאמון הציבור, משום שמי שמבקש להמריא
לחו"ל, או להגיע משם בדרך האויר, לא יעדיף לעשות
זאת באנייה, רק משום שהשרות בנתב"ג, או בשדה התעופה באילת הוא גרוע. צה"ל זקוק מאוד לאמון הציבור, כי בהיעדרו תפשה ההשתמטות, וגם אלה
שאינם משתמטים לא יתנו את מיטבם. והמשטרה ... בואו נעזוב את זה: במשטרה ישנן יחידות הזקוקות יותר לאמון
הציבור, וכאלה הזקוקות לו פחות, ולא על האמון הציבורי במשטרת ישראל באנו לדבר
כאן, כי העקרון כבר ברור. מי שמוזמן כנאשם לבית המשפט לתעבורה, אינו יכול "ללכת
למתחרים", ואינו יכול לבחור לעצמו בית משפט אחר בו תתברר אשמתו או חפותו, והוא
הדין בכל נאשם, בכל בית משפט, אבל בכל זאת נתנו כאן "מקום של כבוד"
דווקא לבית המשפט לתעבורה, ולא קשה לנחש למה. מי שמבקש לערער על פסק דינו של בית משפט השלום חייב לפנות לבית המשפט
המחוזי, ומי שמבקש לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חייב לפנות לבית המשפט
העליון, ושניהם כאחד אינם יכולים ללכת למתחרים. מי שמבקש לתקוף את מעשי השלטונות חייב לפנות לבג"ץ, ואין לו חלופה
אחרת. החלופה של נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה אינה חלופה הולמת, אך
הנושא אינו עניין לרשימה זו. מי שמבקש להגיש תביעה אזרחית יכול, אמנם, לפנות לבוררות, אבל בכך הוא לא
פוגע באינטרסים של בתי המשפט ושל השופטים עצמם. ההיפך הוא הנכון, אבל גם זה נושא
לרשימה נפרדת. השופטים עבודתם היא עשיית הצדק, וידיהם אכן עמוסות עבודה. אבל השופטים אינם מקבלים את שכרם לפי כמות הצדק שהם עושים, ובכלל אין
אפשרות למדוד את כמות הצדק. אפשר, אם רוצים, להעריך, או אפילו לתת ציון, למידת
הצדק אשר נעשתה בכל תיק ותיק (וגם זה תלוי, לפחות במידה מסויימת,
בהשקפתו של המעריך, שהוא תמיד משקיף-מן-החוץ), אבל אם שופט יעשה
צדק-אבסולוטי-לכל-הדיעות בקצב של תיק אחד לשנה, יגידו
עליו שהוא "לא יעיל". מהי, איפוא, ה"יעילות" של השופט? אפשר לומר כי ה"יעילות" של השופט נמדדת במונחים של סך-כל כמות
הצדק לכל פרק-זמן נתון. כך, למשל, אם שופט ישמע חמשים תיקים ביום,
ויעשה, ב"ממוצע" לכל תיק, שמונים אחוז של צדק בכל תיק, אפשר יהיה לומר
שהוא "מספק" ארבעים "יחידות צדק" לכל יום עבודה
("יחידת צדק, לפי ההגדרה שלנו, תהייה תיק אחד בו נעשה צדק מוחלט, צדק בכל
מאת האחוזים). אבל, מאידך, אם השופט ישמע מאה תיקים ביום, ויעשה, ב"ממוצע"
לכל תיק, רק חמשים אחוז של צדק בכל תיק,
ה"הספק" שלו יהיה חמשים "יחידות
צדק" לכל יום עבודה, וזו, לכאורה, "יעילות" רבה יותר. אבל חמישים אחוז של צדק אפשר להשיג גם בהטלת-מטבע, וממילא אין בחישוב
ה"יעילות" הזה ולא-כלום. אני, מצידי, הייתי מעדיף שופט אשר שומע רק עשרה תיקים ביום, ועושה צדק המתקרב
למאה אחוזים (ולפי החישוב - קרוב לעשר "יחידות צדק") על פני שופט
השומע מאה תיקים, ועושה, ב"ממוצע" עשרים אחוז צדק בכל תיק (ובמספר
"יחידות הצדק" - יותר מכפול מאשר חברו הצדיק). על ההספק ה"נמוך" של השופט הראשון אפשר לפצות את הציבור בהוספת
שופטים. זה עולה כסף, אבל ברירה אחרת אין, ואילו לרשעות של השופט השני אין כל
תרופה. אבל, לדאבוני, את ה"יעילות" של השופט מודדים אך ורק במספר
התיקים שהוא "סוגר". ה"מדידה" הזאת אינה רק נחלתם של נשיא
בית המשפט העליון ושל הנהלת בתי המשפט, המנהלים, ככל הידוע, רישום על הספקם הכמותי
של השופטים, ועל מספר התיקים הפתוחים אצל כל אחד מהם, וזה מהווה לחץ מתמיד על כל
שופט ושופט, וגם משפיע על קידומו במערכת. וגם הציבור - כולל, לצערי, את עורכי-הדין - שופט את השופטים לפי
ה"סחבת". אנחנו שומעים הרבה טרוניות על כך שבבית המשפט העליון תיקים
מחכים לפסק-דין חמש או שמונה שנים, ואולי אף יותר, אבל על מלאכת-חפיף אנחנו כמעט
ולא שומעים דבר, אלא מפיו של מי שנכווה (וגם זה לא תמיד, כי יש המעדיפים לחרוק
שניים ולשתוק). האינטרס של השופטים, כולם יחד וכל אחד מהם לחוד, הוא, איפוא, "לחפף" את מלאכתם, ו"לסגור" כמה
שיותר תיקים, עם עשיית-צדק, או בלעדיה. אפשר להקשות ולשאול מה אכפת להם, לשופטים, לעשות את מלאכתם על הצד הטוב
ביותר, אם אפשר לתקן את ההספק הנמוך ע"י הוספת שופטים? התשובה היא שיש להם, כאמור לעיל, דווקא אינטרס הפוך: "לחפף" את
מלאכתם, ולכך מספר הסברים אפשריים, לפחות לכאוריים, המצריכים בדיקה נפרדת: האחד - אם יוסיפו שופטים הרבה, הדבר "יפגע ביוקרתם של
השופטים". זאת כמובן, שטות מוחלטת, משום שמערכת קטנה וחורקת אינה מוסיפה
שום "יוקרה" לנמנים עמה. השני - כאמור לעיל, הפנקס פתוח, והיד רושמת. והשלישי - ישנם שופטים רשעים-ממש, הנהנים לעשות עוול למתדיינים. כמובן
שלא הייתי מציג את מערכת המשפט כציבור של רשעים-מרושעים, אבל במבט כללי על
המערכת, הן לפי הממוצע והן לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר, המצב רחוק מאוד מלהיות
לטעמי. ט. האם הם בכלל מעוניינים באמון הציבור? כאשר השופט עושה צדק, או, לפחות, משתדל לעשות צדק ומקפיד על מראית פני
הצדק, הוא יוצר אמון בקרב הציבור. אבל ככל שהאמון במערכת המשפט, כן גובר העומס עליה: יותר כפירות באשמה
בבתי המשפט לתעבורה (וגם באחרים, אבל במשפט פלילי "רגיל" מתגוננים עד
הסוף גם בהעדר אמון, בגלל הסטיגמה, ועוד), יותר תביעות אזרחיות, יותר ערעורים
(פליליים ואזרחיים), יותר עתירות לבג"ץ. והשאלה היא למה ישאפו השופטים לאמון הציבור. לי נראה שבדיוק ההיפך הוא הנכון: הם יעשו ככל יכולתם כדי שתצא מהמשפט
ממורמר ככל האפשר. הם לא רק יפסקו נגדך, אלא גם יוסיפו הערות-אגב פוגעניות
ומעליבות, יפסקו נגדך הוצאות כאלה שתוצאנה לך את החשק לערער (משום ש"כל
השופטים אותו דבר", והשופטים בערעור "מגנים על חבריהם"). ואם לא די בכך, הם גם יחייבו אותך להפקיד ערבות כזאת שתוציא לך עוד יותר
את החשק לערער (ומן הסתם תאמר לעצמך: "הם דפקו אותי במשפט, הם ידפקו אותי
גם בערעור"). אז לפני שהם מדברים על ה"נכס" הזה, אמון הציבור, שיבואו
וישכנעו אותנו שהם באמת מעוניינים בו. י. אישוש חלקי, מפי הגבורה בהארץ מיום 8.10.02, תחת הכותרת שטרית מנע שבתון מ-6
שופטים איטיים, אנחנו למדים על הלחצים הכמותיים המופעלים על השופטים לא רק
מצד שר המשפטים ומשרד המשפטים, אלא גם מנשיא בית המשפט העליון, ומהנהלת בתי
המשפט. אבל גם נשיא בית המשפט העליון, וגם הנהלת בתי המשפט הינם רשויות מנהליות.
הם מתיימרים להיות רשות שופטת, ומתיימרים גם להגן על מעמדם של השופטים, ובמיוחד
על אי תלותו של כל שופט ושופט, באופן אישי – וכנגזרת מכך גם על אמון הציבור
במערכת המשפט כולה. אבל הלחצים הכמותיים על השופט – ואם על השופטים איטיים-במיוחד מופעלים
לחצים כבדים (כולל ביטול שבתון ואף הבאה לידי פרישה), הרי ששופטים פחות איטיים,
הנתונים ללחצים פחות כבדים, או אף קלים – אינם תורמים לא לעצמאותו של השופט ולא
לאמון הציבור במערכת כולה. אז שלא ידברו על "אמון
הציבור" כאשר הם-עצמם מפעילים לחצים מנהליים – כמותיים ואחרים – על
השופטים, בתפקידם השיפוטי. יא. מי תורם לאמון הציבור, מי פוגע בו ראש לשכת עורכי הדין, בשעתו, עו"ד יעקב רובין,
אומר (עו"ד מידע, גל/ 26, תשרי תשמ"ט-ספטמבר 1988): "ו'ביערת הרע מקרבך' חל על הציבור כולו וחל גם על שופטים, אם
אלו עשו מעשים שאינם מהוגנים, ואך לכבוד היה הדבר למערכת השיפוט שיצאה בגלוי
ובאומץ כדי לשרש מקרבה את אלה שחטאו". אבל זה היה מקרה חד-פעמי, אשר הגיע קודם-כל לתודעת הציבור ורק משם אל
ה"מערכת", וכמו שאנחנו מכירים את ה"פתיחות" שלה לביקורת,
ספק אם היא הייתה יוצאת מיוזמתה לבער את הרע מקרבה. למרבה הצער, כל ביקורת החורגת מ"טעויות פה-ושם" נתקלת בתגובות
המאשימות את המבקר ב"פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט", וגם
ב"סגנון בוטה ומשתלח, לא מאופק ולא מרוסן" – אפילו כאשר
ה"סגנון" הוא סגנונם של שופטי ביהמ"ש העליון, ואולי גם של
מלאכי-השרת. אבל מי שמבקר את מערכת המשפט, ולא רק על "טעויות פה-ושם" אלא
גם על עניינים שבטוהר-המידות וכו', ממלא, איפוא, תפקיד ציבורי ראשון-במעלה, שהרי, כידוע, אור היום
הוא חומר-החיטוי הטוב ביותר (ביטוי אותו טבע, ככל הנראה, השופט ברנדייס). מערכת המשפט, אם תשמע לקולות הביקורת (במקום שתשתלח ב"סגנון"
של המבקרים אותה), תתרום תרומה אדירה לאמון הציבור בה. אבל, מאידך, אם היא תמשיך להפעיל לחצים על השופטים, וגם תסתום את פיותיהם
של המבקרים אותה, תביא לפחיתה בלתי-הפיכה באמון הציבור בה. ומי שעוקב אחרי הסטטיסטיקות המתפרסמות ברבים, יודע שהשחיקה באמון הציבור
במערכת המשפט הינה, באחוזים-לשנה, גדולה יותר מאשר ברוב המערכות הציבוריות, אם
לא בכולן. יכול להיות שהסיבה היא דווקא באמון הציבורי הרב שהיה למערכת המשפט כל
השנים, בעוד שלמערכות האחרות "כבר אין לאן לרדת", אבל דווקא זה צריך להדליק
את הנורה האדומה: להפסיק לחפש מתחת לפנס את האחראים לפגיעה באמון הציבור, כי הם
לא נמצאים שם, אלא בתוך המערכת פנימה. אמון הציבור
במערכת המשפט – אנה פניו? האם מערכת המשפט זקוקה לאמון הציבור, ואליו תשוקתה? האם אמון
הציבור בכלל רצוי הוא, ועד כמה מותר לפגוע בו? אהרן ברק לא מלאך ולא מפלצת,
אבל יש לו בעייה (על פרשת אריה דרעי,
ועל אמון הציבור בבתי המשפט) |
רמת השופט / אמון הציבור