רמת השופט / אמון הציבור
|
"אמון
הציבור בבתי המשפט" – כמה רצוי הוא ועד כמה מותר לפגוע בו? על חלום הבלהות של מערכת המשפט מרבים לדבר על "אמון הציבור" בבתי המשפט,
ועל ה"פגיעה" בו. נניח לרגע שאמון הציבור הוא אבסולוטי: ל-100% מהציבור
יש 100% אמון ב-100% מהשופטים. ממש מצב אידיאלי. לא קשה לתאר מה היה מתרחש אז: מאות אלפי נאשמים בבתי המשפט לתעבורה היו מציפים כל
שנה את בתי המשפט בכפירות (וממילא גם ב"תיקי הוכחות"), בעוד שכיום הם
מושיטים צווארם לשופט, "ללא קרב" – בין משום שהשופט – לפחות לדעתם –
"משחק לידי התביעה" בטרטורו של הנאשם ("כבוד השופט, אני לא יכול
להפסיד עוד יום עבודה. מודה אני לפניך"), בין משום ש"ממילא השופט תמיד
מאמין לשוטר"; גם בתי המשפט האחרים, כמובן, היו מוצפים בהתאם; מערכת המשפט גם הייתה מוצפת ברבבות, אם לא במאות
אלפים, של תביעות אזרחיות, אשר כיום אינן מוגשות, משום האמון הלא-אבסולוטי בבתי
המשפט; גם ערכאות הערעור היו מוצפות ברבבות ערעורים, שהרי,
משום האמון המוחלט שיש לציבור בהם, בתי המשפט לערעורים אינם "מגנים על
חבריהם" בערכאות הדיוניות, והצדק מובטח בהם; והבג"ץ – כן, הבג"ץ – גם הוא היה מוצף ברבבות עתירות מדי שנה ... והכל, כמובן,
בזכות האמון המוחלט אשר יש לציבור במערכת המשפט – החל מבתי המשפט לתעבורה, וכלה
בבית המשפט העליון, בין כשבתו כבית משפט לערעורים (פליליים ואזרחיים), בין בשבתו
כבג"ץ. האם האמון המוחלט הזה הינו מחלומותיה הרטובים של מערכת
המשפט? אפשר לומר בוודאות מוחלטת כי זהו דווקא חלום-הבלהות שלה. דוגמה מהחיים עו"ד ענבל רובינשטיין, הסניגורית
הציבורית הארצית, אומרת: "גם נאשמים חפים מפשע מעדיפים לעתים
להגיע לעסקות טיעון. זאת משום שהלחץ הציבורי הכבד שנוצר בשנים האחרונות מונע
משופטים לזכות נאשמים בעבירות מין, גם כשגירסת
המתלוננת חלשה, ולכן נאשמים מעדיפים לה גיע להסכם
במקום להסתכן בגזר דין של 20 שנות מאסר". (הארץ, 23.5.04, תחת
הכותרת "שופט מחוזי: 50% מתיקי עבירות מין מסתיימים בעיסקות
טיעון". אז יכול מאוד להיות שהם
טועים. כולם טועים. טועים הנאשמים אשר מעדיפים "לסגור עיסקה"
ולא להסתכן, וטועים הסניגורים אשר מנהלים את המו"מ
לצרוך העיסקאות, וטועה הסניגורית
הציבורית הארצית המייצגת את המוסד הזה, על עשרות ומאות הסניגורים
הפועלים במסגרתה. כולם טועים, כי שופטינו כולם
הם טליתות שכולן תכלת, אבל, מה לעשות, אי אפשר לכפות אמון על מי שאינו מאמין. אפשר לחוקק חוק אשר יקבע
שרואים נאשם ככופר באשמה גם אם הוא הודה בה בין בעבירות מסויימות,
בין בכלל, אבל אז המערכת "תיסתם" תוך שבוע בתיקי-הוכחות לאלפיים שנה
קדימה, ואת זה אף אחד לא רוצה – גם לא השופטים, כי ניהול תיקי הוכחות מחייב אותם
לעבוד קשה, כולל כתיבת פסקי-דין בלילות. ובנקודה הזאת חוסר-האמון של
הציבור בשופטים משרת היטב-היטב את האינטרסים שלהם, ולמה
ישקיעו מאמץ לרכוש את אמון הציבור, כאשר זה פוגע בהם, ומעמיס עליהם עבודה רבה? נחזור אל קרקע המציאות אמון מוחלט אין בשום מערכת,
והסקרים אומרים כי "לרוב הציבור אמון מלא או חלקי במערכת המשפט".
"רוב הציבור" זה, כמובן, 51% אחוזים, אמון "מלא" אינו בדיוק
אמון "מוחלט", וה"השלמה" ("או חלקי") אומרת
שה"חלקי" יכול להיות חלקי מאוד ... אבל נניח שמערכת המשפט נהנית
מ-90% אמון של 90% מהציבור: הישג מצויין, לכל הדיעות. ונניח עוד כי פלוני סבור כי
מערכת המשפט ראוייה רק ל-89% של אמון. כמובן
שאין לו כל בעייה עם אותם 10% מהציבור, אשר ממילא אין
להם אפילו 90% של אמון במערכת הזאת, ועל כן "קהל היעד" שלו הוא אותם
ה-90%, להם הוא מציע את "מרכולתו: מערכת המשפט ראוייה
רק ל-89% של אמון! האם אפשר לבוא אל האיש
בטענות על שהוא "פוגע באמון הציבור במערכת המשפט"? אפשר לבוא, אבל
לא בטענות, משום שעם פגיעה של אחוז אחד באמון הציבור המערכת "יכולה
לחיות", ואם גם את זאת היא תאסור, ייצא לה שם רע של סותמת-פיות, דבר שמערכת
המשפט לא תוכל לחיות איתו. והיא לא תוכל לחיות אתו,
משום שאם היא לא סובלת ביקורת, אפילו מינימליסטית כזאת, היא לא ראוייה לאותו אמון אשר היה לה לפני כן, והציבור היה מגיב
בסקרים ובכל דרך אחר – ובחומרה. ואם הסכמנו כי זכותו של אדם
היא לשכנע את הציבור כי מערכת המשפט ראויה רק ל-89% של אמון, נשאלת השאלה במה
נגרעת זכותו של אדם אחר, אשר מבקש לשכנע את הציבור כי המערכת הזאת ראוייה רק ל-88, 87, 86, 85 ... וכן הלאה, אחוזים של
אמון. האם ישנה נקודה בה אפשר לומר "עד כאן"? ממש לא. הרי אם נאמר כי
"נקודת הגבול", היא, למשל, 73%, מייד תישאל השאלה מדוע לא 72%,
ואם נאמר כי "נקודת הגבול", היא 72%, מייד תישאל השאלה מדוע לא 71%
- וכן הלאה, וכן הלאה, עד לרמה של אפס אחוזים, דהיינו חוסר-אמון מוחלט. וזה אומר כי מותר לו לאדם
לפנות אל הציבור ולהסביר לו מדוע מערכת המשפט אינה ראוייה
אפילו לשמץ-אמון, ואם אחרים סבורים אחרת – יתכבדו ויבואו לפני הציבור, ויתווכחו. אומר כב'
הנשיא (ברק) בפסה"ד בבג"ץ גיורא סנש: "הדרך להתמודד עם השקר אינה בהשתקתו אלא בהסברת
האמת ובחינוך לה. כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו". ועל כך חוזרת הפסיקה
שוב-ושוב. ואם בשקר כך הוא – מקל-וחומר
הוא בדיעות, אשר בהן אין "אמת"
או "שקר", ואדם באמונתו יחיה. האם דמם של השופטים כחול יותר? כל העקרונות היפים של חופש
הביטוי "נשכחים" כאשר אנו מגיעים אל סיפם
של בתי המשפט ושל השופטים. כך, למשל, נפסק כי ככל
שמעמדו הציבורי של אדם הוא רם יותר, הוא צריך להיות חשוף ומוכן לביקורת קשה
יותר, פוגעת יותר. ראו ע"א שרון נ' בנזימן וע"א רשת שוקן נ' הרציקוביץ'. השאלה הראשונה היא מדוע
השופטים מוציאים את עצמם מן הכלל. השאלה השנייה היא אם הם
סבורים כי בכך הם מחזקים את אמון הציבור בהם, או שהם עושים זאת כדי לשמור על כך
שרמת-האמון בהם לא תרקיע יותר מדי. עוד על חופש הביטוי ראו כאן: ממה יש ל"מערכת" לחשוש? כדי לפגוע באמון הציבור
במערכת המשפט, לא די בכך שיש לך מסר "פוגעני". אתה זקוק גם
למשאבים. כסף. הרבה כסף. מומחים-לדבר סבורים כי כדי
להגיע לפגיעה בשיעור של אחוז אחד באמון הציבור במערכת המשפט אתה זקוק לסכום של חצי
מיליון עד מיליון דולר, וממילא כל פגיעה של יחיד במערכת היא ממש זניחה. יש לציין כי למערכת המשפט יש
כלים להתמודד עם הביקורת הציבורית: יש לה מנגנון-דוברות, יש לה מנהל בתי המשפט,
יש לה "נציגות השופטים", ואם היא מאמינה בצדקת דרכיה, ובהיותה ראוייה לאמון, אין לה כל בעייה
להדוף כל ביקורת, גם בלי סתימת-פיות. אבל כאשר המערכת מתחילה
"לצופף שורות", ולהכות במי שמבקר אותה, היא משיגה בדיוק את ההיפך: יורה לעצמה ברגל. בג"ץ
קידום (משום מה לא מופיע באתר מערכת המשפט) ועוד בעניין זה, על מה
שהמערכת עוללה לעצמה בפרשת ה"קנוניה": "Drunk with arrogance" – עו"ד ג'ונתן רוזנבלום "רגישותה של הרשות השופטת" – פרופ'
זאב סגל "Imprison the messenger?" – אוולין גורדון אמון הציבור במערכת המשפט – אנה פניו? האם מערכת המשפט זקוקה לאמון הציבור, ואליו תשוקתה? האם אמון הציבור בכלל רצוי הוא, ועד כמה מותר
לפגוע בו? אהרן ברק לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה
(על פרשת אריה דרעי, ועל אמון הציבור בבתי המשפט) |
רמת השופט / אמון הציבור