כתבו אלינו  מפת האתר  דף השער


הבחירות בלשכת עורכי הדין, 2003


 

לתוכן העניינים של תת-המדור בחירות בלשכה  2003

למדור עורכי דין
לפורום בחירות

לשכת עורכי-הדין:

בחירות 2003

פסק דינו של הבוחר:

מושחתים, נמאסתם!

לפרק את הלשכה!!!

 

מה למדים אנו מתוצאות הבחירות?

 

כדי לפשט את הדיון נתייחס לחלק החשוב והמייצג של הבחירות, והוא ההצבעה לראש הלשכה, אשר משקף את הלוך הרוחות הכללי בקרב חברי הלשכה.

 

שיעור ההצבעה ירד ב-30%.


שיעור הפסולים עלה ב-441 אחוז, דהיינו כמעט פי חמש וחצי.

 

שינויים כאלה, מבחירות לבחירות אינם בשום פנים ואופן "תנודות עונתיות".

 

וזה אומר:

 

ראשית - שהלשכה פחות רלוואנטית לחבריה;

 

ושנית – הקריאה שלי להצבעת-מחאה "אקטיבית" הכתה גלים, וברור שיותר ויותר חברי-הלשכה רוצים לראותה מפורקת.

 

ואל תטעו: זה לא כל קח קל להעביר בוחר מהצבעת-מחאה "פסיבית", דהיינו הישארות בבית ביום הבחירות, להצבעת-מחאה "אקטיבית", דהיינו הטרחת-עצמו אל הקלפי, עמידה בתור וכו', כדי להטיל פתקים אשר לא ישפיעו על התוצאות של הבחירות.

זו נקודה אחת, והנקודה השנייה היא שההיגיון הבסיסי אומר להצביע עבור הרע-במיעוטו, לפחות כדי למנוע מצב גרוע יותר, הידרדרות נוספת.


ואני סמוך ובטוח שאם הייתה הצבעה נפרדת בשאלה אם יש במדינתנו החופשית הצדקה לחברות-חובה בלשכה, או שהלשכה צריכה להיות וולונטארית, כמה מאות עסקנים תאבי-שררה היו מצביעים עבור המשך החברות הכפוייה, ואילו כל חברי הלשכה מן השורה היו בוחרים "להיות עם חופשי בארצנו".

 

 

על זכייתו של שלמה כהן כבר בסיבוב הראשון

 

שלמה כהן זכה בסיבוב הראשון, עם 4733 קולות, שהם 41.36% מהקולות, וקיבל 155 קולות בלבד מעל הדרוש כדי להיבחר כבר בסיבות הראשון.

 

יראון פסטינגר זכה ב-3806 קולות, שהם 33.26% מהקולות.

 

שי סגל זכה ב-2031 קולות, שהם 17.75% מהקולות.

 

כעת באים חשבון עם שי, על שלא הסיר את מועמדותו בזמן, ובכך "שיחק לידיים של שלמה".

 

צר לי מאוד על שאיני יכול להשתתף בחינגא של ההלקאה הזאת.

 

ראשית – לגמרי לא ברור אם הדבר הזה היה עוזר, ואין אנו יודעים לאן היו פונים הקולות של שי. נניח שרוב הקולות של שי אכן היו הולכים ליראון, אבל חלק מהם היה עשוי ללכת לכהן.

 

כדי לגבור על כהן היה יראון צריך לקבל, לפי החישוב שלי, 1480 מקולותיו של שי, לעומת 551 קולות שהיו הולכים לכהן – וזו הייתה מטלה לא קלה, במיוחד לאור ההישג הלא-מבוטל של כהן.

 

אבל נניח שכך היה קורה – נשאלת השאלה מדוע אדם אשר רץ לכהונה מסויימת, יקריב את האגו שלו, ואת עתידו הציבורי.

 

בבחירות בשנת 1999 קיבל שי 917 קולות, והשנה הוא קיבל 2031, דהיינו הכפיל את כוחו, דבר העושה אותו, בפוטנציה, מועמד מוביל בבחירות הבאות, בשנת 2007, עם סיכויים טובים לזכות במקום השני בסיבוב הראשון, ובמקום הראשון בסיבוב השני, דהיינו להיות ראש הלשכה הבא.

 

החלופה האחרת, מבחינת שי, היא להסיר את מועמדותו, ולאבד לעולמים את סיכוייו להיות ראש הלשכה.

 

אז תסבלו את שלמה עוד קדנציה, ותקבלו אותי בפעם הבאה – זה המסר של שי, והוא לגיטימי, אפילו אם אנחנו לא אוהבים את זה.

 

 

הלקח החשוב של הבחירות הוא שכהן הצליח להשיג בציבור הרבה יותר מאשר בקרב העסקנים, חבריו-לשררה.

 

אולי הוא השיג את אשר השיג בזכות הכריזמה שלו, אולי בזכות הפרוגרמות שלו, בזכות מעמדו ברחוב הערבי, ואולי בזכות הכספים הרבים שהוציא במערכת הבחירות הזאת, אבל כנראה בזכות כל אלה גם-יחד.

 

אבל הוא השיג, וכל האחרים צריכים לחשוב מדוע הם לא הצליחו לחסום אותו מתחת לסף ה-40%.

 

 

ובאמת, מדוע?

 

כפי שכבר כתבתי, כל המועמדים הציעו פחות או יותר את אותם הדברים: מאבק במשמרת השנייה, "העלאת קרנו של המקצוע", וכרטיסי קולנוע בהנחה.

 

האם למישהו מהמועמדים הייתה בשורה כלשהי? לא.

 

האם מישהו התייחס לתפקידיה הסטטוטוריים של הלשכה? אף לא אחד מהם.

 

הצעתי גם ליראון וגם לשי להעלות את ענייני האתיקה והדין המשמעתי על ראש שמחתם, אך הם לא אבו שמוע.

 

האם נהגו כך משום שגם הם רואים בנושא הזה חלק מעוגת-השררה, אשר אין לוותר עליה?

 

האם נהגו כך משום רצונם להתחבק בפומבי עם אילן בומבך, ראש משטרת המחנה התל אביבי, בניסיון לרכב על הפופולאריות הגואה שלו?

 

אבל גם לבומבך, אשר הוכיח את עצמו כשועל פוליטי לא קטן, היה אינטרס להתחכך ביראון ושי, ולרכב על הפופולאריות האנטי-שלמה-כהן שלהם.

 

והתוצאה היא שהם בנו לעצמם את היריב הקשוח ביותר לבחירות הבאות. את אילן בומבך כמועמד 2007 לראשות הלשכה.

 

ובמלים אחרות – הם הקריבו את העתיד הרחוק-יותר שלהם על מזבח ההווה, אבל ההימור לא עלה יפה, והם גם אכלו את הדגים, גם חטפו את המכה, וגם עשויים לשלם את המחיר, בבחירות הבאות.

 

 

הם לא רלוואנטיים!

 

שלמה כהן קיבל את קולותיהם של 17.3% מבעלי זכות הבחירה.

 

24.5% מבעלי זכות הבחירה הצביעו נגדו.

 

1.76% מבעלי זכות הבחירה הטילו פתק מחאה אקטיבית.

 

56.44% מבעלי זכות הבחירה גילו חוסר-עניין, ולא הטריחו עצמם אל הקלפיות.

 

 

גם על עצמי לספר ידעתי

 

ההישג ה"מדיד" שלי הוא המחאה האקטיבית, המצאה שלי, אשר, כאמור, הכפילה פי 5.5 את מספר הקולות הפסולים – הישג אדיר, מבחינתי, במיוחד שהוא הושג בתקציב-אפס, ואם נשווה זאת לבחירות הקודמות, סביר מאוד להניח כי כ-160 עד 170 קולות כאלה היו שלי.

 

ואם ראינו לעיל כי להביא אדם מקצווי-עיר כדי להשחית את קולו לריק זו אינה מלאכה פשוטה, הרי משקלם המשוקלל והמתורגם-לקולות-אחרים של הקולות האלה הוא רב בהרבה.

 

מודע לכוח האלקטוראלי שלי ושל האתר של קימקא, פניתי אל המתמודדים על ראשות הלשכה, והצעתי להעמיד את כוחי זה לרשותם, כנגד "תמורה פוליטית". איש מהם לא היה מוכן ליתן תמורה כזאת, אשר יכולה הייתה להתבטא אפילו בהצהרה בלבד – אבל הצהרה אשר ניתן יהיה, אחרי הבחירות, להגיש אותה לפירעון.

 

השאלה מדוע לא הצלחתי "למכור" את הרעיונות שלי ואת האלקטורט שלי רובצת לפתחם של המתמודדים, אשר שילמו את המחיר.

 

טלו, למשל, רעיון כגון רוויזיה בדין המשמעתי, עם תחולה רטרואקטיבית: סביר מאוד שלפחות אלף דפוקים מסתובבים ברחבי הלשכה, ואלה היו ששים לתת את קולם לרעיון ולנושאיו.

 

טלו, למשל, רעיון שראש הלשכה יסגור את הפראקטיקה שלו, וישרת את הציבור הזה בפול-טיים-ג'וב, תמורת שכר אשר ייקבע לו על ידי מוסדות הלשכה. בין אלף לחמשת-אלפים קולות, אבל אף מתמודד לא מוכן להקריב את הקרבן הזה.

 

או, למשל, פנייה שלי, במכתבים אל כל חברי הלשכה (על חשבון הנהנה ממנה), יחד עם "תוספות" בהאתר של קימקא – אין  כל ספק שהייתה מניבה קולות רבים.

 

קיבלתי מכתב מעו"ד יהודה טוניק, למשל, הקורא לי (ולעוד 27000 כמוני) להצביע עבור פלוני לראשות הלשכה: כמה קולות זה הביא? סביר מאוד שלא הביא הרבה, כי מה אומר השם יהודה טוניק לחבר מן השורה?

 

על מכתב כזה הוציא המועמד אשר נזקק לו משהו בסדר-גודל של 40,000 שקלים חדשים, ומעניין כמה קולות זה הביא.

 

ואין לי שום ספק שהצירוף של הרעיונות  שלי, יחד עם התמיכה, כאמור, היו מביאים הרבה יותר קולות, ולוקחים משלמה כהן הרבה יותר מאשר אותם ה-155 קולות אשר חסכו לו את הסיבוב השני, ואשר גזלו מפסטינגר את הזכייה הוודאית בסיבוב השני.

 

 

 

"להפיל את המנוול"

 

פקיד בכיר במטוסו של יראון פסטינגר אמר לי, כאשר באתי אליו "לדבר פוליטיקה", ובעיקר לדבר על הרוויזיה בדין המשמעתי: שמחה, המטרה עכשיו היא להפיל, בכוחות משותפים, את המנוול. אחרי הבחירות נדבר גם על זה.

 

אמרתי לו: אחרי הבחירות אני עשוי למצוא את עצמי מחוץ ללשכה בגלל מנוולים גדולים יותר, ולמה שיהיה אכפת לי מי יהיה אז ראש הלשכה?

 

"נדבר על זה אחרי הבחירות" זו תמורה פוליטית מאוד רפה, והתמיכה שנתתי ליראון הייתה בהתאם. אני אומר זאת לא בציניות אלא בכאב, כי התוצאה של הבחירות הייתה מאוד לא לרוחי, אבל בבחירות האלה הייתה חפיפה מלאה בין האינטרס הפרטי שלי לבין הערכים הציבוריים למענם אני לוחם כל השנים.

 

 

ועכשיו – לעבודה. להתחיל עם הבחירות הבאות

 

הבחירות הבאות לא תתמקדנה במשמרת השנייה, כי גורלה ייחתך הרבה לפני כן, וכל אלה אשר התנגדו לה יאכלו גם את כובעיהם וגם את מה שטומי לפיד ודן ארבל יבשלו בשבילם.

 

הבחירות הבאות גם לא תתמקדנה בשאלה איזה מועמד יסדר לחברי הלשכה כרטיסי קולנוע בהנחה גדולה יותר, כי חברי הלשכה כבר ילדים גדולים, ויודעים לדאוג לעצמם.

 

במה כן תתמקדנה הבחירות הבאות?

 

הנושא המרכזי יהיה הפיכתה של הלשכה לגוף וולונטארי. הנושא הזה החל לתפוס תאוצה כבר בבחירות האלה, למרות שאף מועמד לא דיבר עליו בגלוי.

 

גם נושאי האתיקה והדין המשמעתי יעלו כיתה, כי זה הסוס היחיד שאף מתמודד עוד לא עלה עליו, ומי שיקדים לעלות עליו יוכל לומר "אמרתי לכם" ו"מתחרי טענו כל הזמן את ההיפך, ומה פתאום הם עולים על הסוס הזה עכשיו, כשהוא נעשה פופולארי".

 

ולכן אני אומר לכל מי שרוצה להיות ראש הלשכה הבא, שיתחיל לעבוד בכיוון הזה, כבר עכשיו!

 

 

לפרק את הלשכה!!!

 

מוכן להצטרף לתנועה לפירוק הלשכה? לחץ כאן.

 

שמחה ניר, עו"ד

לפורום

חזור למעלה

כתבו אלינו  מפת האתר  דף השער


הבחירות בלשכת עורכי הדין, 2003