לתוכן העניינים - תת-המדור על שחיתות במערכת המשפט
לתוכן
העניינים - המדור רמת השופט
|
"תרבות" הפליפ-פלופ כדוגמה ומשל לשחיתות במערכת המשפט מבוא לשופט,
כמו לכל אדם, מותר לשנות את דעתו. זה מאוד אנושי, וזה עדיף מאשר להתחפר בשגיאתך,
גם כאשר אתה עצמך מבין כי שגית, אך ורק כדי שלא להיתפס ב"קלונך". אבל
כאשר השופט משנה את דעתו, אל לו לעשות זאת כ"גנב בלילה": הוא צריך
לעשות זאת לאור-היום, שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר. ולא רק
שהשופט צריך לגלות ברבים את דבר שינוי-דעתו, אלא שהוא צריך לנמק זאת היטב, לבל
יחשדו בו כי הוא "מתאים" את עמדתו לפי נוחיות-הרגע והאינטרס שיש לו,
במקרה החדש, כדי שיוכל להגיע לתוצאה אחרת מזו שהיה מגיע אליה, אם היה נשאר בדעתו
הקודמת – והכל בלי שהבריות יבחינו בשינויי-דעתו
המגמתיים. ומעל
לכל – אל לו לשופט להשאיר-מראש "פתח מילוט" המאפשר לו לחזור אל דעתו
הראשונה, לפי נוחיות-הרגע והאינטרס אשר יהיו לו בכל מקרה פלוני אשר ייקרה בדרכו
בעתיד, כי אם יקרה כדבר הזה, והשופט יימצא כמי שמחליף את דיעותיו
כמו גרביים בערבו של יום, זה לא רק שייראה כחוסר יציבות, אלא גם כהשארת אופציות
פתוחות לכל החלטה-מראש להגיע לתוצאה שתהיה רצוייה לו
באותה העת. ואם הפליפ-פלופ הזה מונע מטעמים של אינטרס – לאו דווקא כלכלי או
חומרי – הרי זו שחיתות-של-ממש. את אמן הפליפ-פלופ של לשכת עורכי-הדין, עו"ד ד"ר משה וינברג, יו"ר ביה"ד המחוזי של הלשכה
בתל-אביב-יפו, אנחנו כבר מכירים, אבל מה קורה כאשר הדברים "עולים
כיתה" אל בית המשפט העליון – זה אשר אמור לפקח גם על בתי הדין המשמעתיים של
הלשכה, כמו על כל בתי המשפט, לערכאותיהם? מה עושים כאשר הפרוטוקול בבית
המשפט העליון אינו פרוטוקול? בית
המשפט העליון, כידוע, אינו מנהל פרוטוקולים. הוא שוכר קלדניות ומוציא עליהן
מכספי משלם-המסים, אבל הדמיון בין מה שהן עושות לבית מה שנאמר והתרחש בדיון
המשפטי הוא מקרי ביותר, ולכן השופטים בבית המשפט העליון אומרים
שה"פרוטוקול" הזה "אינו מחייב". ואם
ה"פרוטוקול" הזה "אינו מחייב" – מהו הפרוטוקול המחייב? אין
כזה!!! למה?
ככה!!! כי לא מתחשק להם, לשופטים. היו
פעם רמזים מכיוון הכנסת שאם הם לא ינהלו פרוטוקולים מרצונם הטוב והחופשי, הם
ייאלצו לעשות כן מכוח החקיקה, אז הם נבהלו קצת, התחילו להעמיד פנים
"כאילו" הם עורכים פרוטוקולים, אבל כשוך הסערה הם התחילו להגיד
"מה פתאום", וכו'. האם זה
נוהל תקין? היו אתם השופטים. ומה
קורה אם בעל-דין סבור שהפרוטוקול אינו משקף נכונה את מהלך הדיון במשפטו, והדבר
עלול להזיק לו כאשר השופטים יישבו לכתוב את פסק-הדין? הנה התשובה, בהחלטה בעניין שבת ואח' נ' הרשות
המוסמכת, וכו' (ההדגשה לא במקור):
בקשת
המבקשים היא "לתיקון פרוטוקול" של דיון שהתקיים ביום 18.9.02.
על פי הטענה, חלק מטיעוני בא כוח המבקשים לא מוצאים את ביטויים ברישום שנערך על
ידי קלדנית אשר ערכה רישומים של הדיון. אין בידינו
לקבל את הבקשה, הואיל והרישומים הנערכים על ידי הקלדנית אינם מהווים פרוטוקול של
הדיון ואינם מהווים נוסח מחייב ומשקף שלו. עם
זאת, ניתנת לבא כוח המבקשים אפשרות להעלות על הכתב את טענותיו, כפי שלדבריו
נטענו ביום הדיון הנ"ל, ואלה תהיינה לנגד עיני בית המשפט. ניתנת לבא כוח המבקשים ארכה של חמישה עשר
ימים לצורך זה. אם הוא מסתפק בכך שנראה את האמור בבקשתו כמשקף את הדברים שאינם
מוצאים ביטוי ברישומי הקלדנית, יציין זאת בהודעה לבית המשפט. יש
להעביר העתק הבקשה והחלטה זו לבא כוח המדינה, אשר גם לו ניתנת ארכה של חמישה עשר
ימים להביא בפני ההרכב את טענותיו אשר לא מצאו ביטוי ברישום על ידי הקלדנית, אם
יש כאלה. ניתנה היום, טו' בכסלו תשס"ג (20.11.2002). מעניין
מאוד על סמך מה קובעים "חסרי-הישע" האלה את ה"אין בידינו לקבל את הבקשה". מי
מונע מהם לקבל את הבקשה, לתקן את הפרוטוקול כפי שמתקנים פרוטוקולים, ולהפוך את
ה"לא מחייב" הזה ל"כן מחייב"? האם ישנו איזה חוק האוסר
עליהם לנהל פרוטוקול מחייב, או שהם סתם לא רוצים להתחייב?! לכך יקראון במקומותינו זעקת הקוזק הנגזל. ומה
עושים שופטי-צדק כאשר הם רוצים לעזור למבקש, אבל "אין בידיהם לקבל את הבקשה"? הם
נותנים לך "עוגן הצלה": "עם זאת, ניתנת לבא כוח המבקשים אפשרות להעלות על הכתב את טענותיו,
כפי שלדבריו נטענו ביום הדיון הנ"ל, ואלה תהיינה לנגד עיני בית המשפט" (כמובן עם אפשרות לצד-שכנגד להגיב ולהציג גם
הוא את עמדתו, וזה בהחלט בסדר). בצורה
כזאת הם, השופטים, "הולכים עם, ומרגישים בלי", וזה מוצא סביר כאשר
השופטים לא מוכנים לסגת מן הקפריזות האישיות שלהם. לפני
שנמשיך, נציין כי שנים מתוך שלשת השופטים אשר חתמו על ההחלטה הזאת הם תיאודור אור ואדמונד לוי. והנה,
זה לא קורה כל יום. בתיק
אחר הוגשה בקשה דומה בעניין הפרוטוקול. ומה אומרים השופטים שם? שורו-שורו:
המערער הגיש בקשה הנוגעת לפרוטוקול הדיון. מהלך
הדיון הוקלד על ידי קלדנית. העתק של הקלדה זו יוכל המערער לקבל במזכירות בית
המשפט. עקב תקלה, שורבב הדיון המוקלד לתיק אחר וצויין
בו מספר תיק אחר (על"ע 3823/02, בו הוגש ערעור
על ידי לשכת עורכי הדין בעניינו של המערער), ועל כן לא נמסר למערער כשביקש לעיין
בו. עם זאת, יודגש כי הרישומים הנערכים על ידי
הקלדנית אינם מהווים פרוטוקול מחייב של הדיון (רע"א 1637/02 שבת ואח'
נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק רדיפות הנאצים, תק-על 2002(3) 667, וכן עע"מ
1889/02 צינור דרום 82 תעשיות בע"מ נ' ד"ר שמריהו בירן, ראש עירית עכו (טרם פורסם). יצויין עוד,
שבמהלך הדיון הוגשו שתי בקשות על ידי המערער, בהן ניתנה החלטה בו ביום. העתק של
החלטות אלה עומד כמובן לרשותו של המערער. ניתן היום, כג' בתמוז תשס"ג (23.7.2003). גם
לגבי ההחלטה הזאת יש לציין כי שניים מתוך שלשת השופטים אשר חתמו עליה הם תיאודור אור ואדמונד לוי. אכן,
בשתי ההחלטות הנזכרות בהחלטה זו (שבת ואח' נ' הרשות המוסמכת, וכו', זו
שאת נוסחה הבאנו לעיל, ראשונה, וצינור דרום, וכו' נ'
ד"ר שמריהו בירן, וכו')
נאמר אותו הדבר, אבל בראשונה בהן בכ"ז ניתן למבקש-התיקון
"עוגן הצלה" כלשהו, ואילו בשנייה נאמר כי "גם אם יתוקן הפרוטוקול ויירשמו בו הדברים בהם
מעוניינת המערערת, הדבר לא יעלה ולא יוריד ביחס לבקשה לתיקון פסק הדין", וזה אומר שלא תהיה לך כל תועלת מהתיקון, ולכן
לא ניתן לך אפילו את מה שנתנו בתיק של שבת ואח' נ' הרשות המוסמכת. אפשר לקבל או לא לקבל את הגישה הזאת,
אבל יש לה הגיון פנימי: נעזור לכם ככל יכולתנו, כל עוד אנחנו רואים תועלת בכך
– באספקלריה שלכם. גם את
ההחלטה בעניין צינור דרום (12.2.03) נתן
הרכב אשר בראשותו של השופט תיאודור אור – זה אשר,
כאמור, היה אב-בית-הדין גם בתיק שבת ואח' נ' הרשות המוסמכת (20.11.2002)
וגם בתיק בו ניתנה ההחלטה הנ"ל,
מיום 23.7.2003. תמצית
הדברים, עד כה: ההחלטה
בתיק שבת ואח' נ' הרשות המוסמכת (20.11.2002) – השופט תיאודור אור, אב-בית-הדין, ועימו השופט אדמונד לוי – דוחה, פורמאלית, את הבקשה
לתיקון הפרוטוקול, אבל, למעשה, נותנת לצדדים את האפשרות להציג את מלוא גירסתם לגבי מה שצריך היה להירשם בפרוטוקול. ההחלטה
בתיק שבת צינור דרום (12.2.03, פחות משלושה
חודשים לאחר מכן) – גם כאן השופט תיאודור
אור, אב-בית-הדין – דוחה את הבקשה לתיקון הפרוטוקול, אבל נותנת נימוקים
כלשהם לדחיית הבקשה. ואילו ההחלטה
האחרונה, מיום 23.7.2003 (אחרי חמישה ומשהו חודשים נוספים) – גם
כאן השופט תיאודור
אור, אב-בית-הדין, ועימו השופט אדמונד
לוי – דוחה גם היא את הבקשה לתיקון הפרוטוקול, אבל בלי לתת למבקש כל
אפשרות להציג את גירסתו לגבי מה שצריך היה להירשם
בפרוטוקול. מה
נשתנה, איפוא, במשך שמונת החודשים בדיעותיהם של השופטים תיאודור
אור ואדמונד לוי? על כך
נשיב בשאלה: מי אמר שהשתנה אצלם משהו?! מה
שנשתנה הוא, איפוא, שההחלטה מיום 23.7.2003 הייתה
בעניינו של עו"ד שמחה ניר, אשר מרבה לבקר את מערכת המשפט, ואשר פחות
משבועיים לאחר מכן הם עתידים לתת פסק-דין פתלתל אשר
המאפיין אותו הוא חתירה ללא מצרים אל
התוצאה עליה הם החליטו מראש: להעיף מלשכת עורכי-הדין את שמחה ניר, אשר אינו חוסך
מהם שום שבט-ביקורת. כמובן
שהדבר הזה לא ימנע מהם, כאשר הם ירצו להיות נחמדים, לתת למי שמבקש
תיקון-פרוטוקול את ה"אפשרות
להעלות על הכתב את טענותיו, כפי שלדבריו נטענו ביום הדיון הנ"ל, ואלה
תהיינה לנגד עיני בית המשפט". כמובן
שאם אם ינהגו כך איש לא יוכל לבוא עליהם בטענות, ואיש לא יידע כי הם עושים פליפ-פלופ-פליפ – כי הם לא עשו
זאת לאור-היום, אלא כ ... (תגידו אתם). איך פותחים חזית עובדתית חדשה
בהליך של "דיון נוסף"? המקום
לכל בירור עובדתי הוא בערכאה הראשונה, הערכאה ה"דיונית".
ערכאה זו שומעת את העדים, מתרשמת מהם ומאמינותם, ועל סמך התרשמותה היא קובעת מימצאים עובדתיים. בערכאה
השנייה, ערכאת הערעור, עיקרון הוא שאין
מגישים ראיות חדשות, ואם השופט בערכאה הראשונה טעה בהתרשמותו מהעדים, ולאור זאת
טעה גם בקביעת מימצאים עובדתיים שגויים, אז הוא
טעה, וזה המחיר שהציבור צריך לשלם, כי ערכאת הערעור
אינה יכולה לשמוע את כל העדים פעם נוספת (וגם אם היא הייתה יכולה לעשות כן,
מי לידינו יתקע שדווקא היא לא תהיה זו אשר תשגה?). אכן,
ישנם חריגים לעיקרון הזה. אם, למשל, לבעל-דין פלוני לא היה ידוע על עד מסויים, או על ראייה מסויימת,
ואלה הגיעו לידיעתו רק לאחר שניתן פסק הדין של הערכאה הראשונה, הוא יכול לבקש
להגיש את הראיות החדשות גם בשלב הערעור, וערכאת
הערעור, אם תשתכנע כי מן הראוי לאפשר זאת, תשמע את הראיות האלה, או תחזיר את
התיק אל הערכאה-דלמטה, על מנת שהיא תשמע אותן. אבל
ככל שאנחנו מטפסים במעלה הערכאות, הבאתן של ראיות חדשות נעשית קשה יותר, ואפילו
בלתי אפשרית. משפט
מצוי מתחיל בדרך-כלל בבית משפט השלום, זו הערכאה ה"דיונית"
אשר, כאמור, שומעת את הראיות. ערעור
על פסק דינו של בית משפט השלום נשמע בבית המשפט המחוזי, אשר, כאמור, יכולתו
לשמוע ראיות נוספות היא מוגבלת ביותר. אם פסק
הדין של בית המשפט המחוזי, בערעור, לא נראה לך, אתה לא יכול, ככה-סתם, לערער
לבית המשפט אשר מעליו, הוא בית המשפט העליון, כי אי-אפשר לערער אין-ספור
פעמים, ומי לידינו יתקע שדווקא בית המשפט העליון לא יהיה זה אשר יטעה. כדי
לערער פעם נוספת אתה צריך לבקש רשות ערעור, אבל כדי לקבל רשות כזאת, אתה
צריך להראות כי מתעוררת במקרה שלך שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית-כללית
החורגת מעניינך הפרטי, יהא צודק ככל שיהיה. כמובן
שבשלב הזה בוודאי שלא יתירו לך להגיש ראיות חדשות, משום שבהליך הזה כבר לא
מבררים עובדות, אלא מלבנים שאלות משפטיות הנגזרות מהעובדות אשר נקבעו
בערכאות דלמטה (בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי). אם
קיבלת רשות ערעור, אתה מטפס אל השלב הרביעי בסולם-הערכאות, הוא שלב הערעור
בבית המשפט העליון. לא נחה
דעתך מתוצאת הערעור, ועז חפצך כי בית המשפט העליון ידון עוד פעם בערעור הזה,
בהרכב מורחב יותר, אולם ממנו יבוא עזרך. אולי. אבל
כדי לזכות במבוקשך, עליך להגיש עתירה לדיון נוסף. זה השלב החמישי. בשלב
הזה כבר לא די בכך שאתה מראה כי בעניינך מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות
ציבורית-כללית, והמשוכה שעליך להתגבר עליה היא גבוהה בהרבה: להראות כי נפסקה
הלכה חדשה, או קשה במיוחד, או שקיימות הלכות סותרות בבית המשפט העליון, וכו'. עתירתך לדיון נוסף נדונה בתחילה על ידי נשיא בית
המשפט העליון, או על ידי שופט אחר שהנשיא קבע לכך. כמובן
שבשלב הזה הס מלדבר על עובדות חדשות, או על ראיות חדשות. התגברת,
בשעה טובה, גם על המשוכה הזאת, וכעת העתירה נדונה בפני הרכב בלתי-זוגי של
חמישה שופטים או יותר. זה השלב השישי. וכמובן
שבשלב הזה, השישי במספר, לדבר על עובדות חדשות, או על ראיות חדשות, זה בכלל
"משהו גס"! האמנם? בפרשת דנ"פ 9263/99, מדינת ישראל נ' רמי בקשי
ביקשה המדינה לפתוח חזית עובדתית חדשה, בשלב השישי. אפשר להגדיר זאת כשערוריה לפי המקובל עד אז, אבל גם, אם רוצים, כפתח-תקוה לעתיד טוב יותר. וזאת
בתנאי שהפתח הזה יהיה שמור לכל, ולא רק למדינה, ושהוא יפעל גם לטובת עו"ד
שמחה ניר, או לקוחותיו – רמי בקשי הנ"ל היה אחד מהם – ולא רק לרעתם. תשכחו
מזה. בעתירה דנ"פ 7527/03, ניסה עו"ד שמחה ניר, בבקשו
לקיים דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון המאשר את השעייתו לשלוש שנים, ליהנות
מהחידוש הזה של דנ"פ בקשי. המטרה
הייתה, כמובן, להביא ראיות המראות כיצד מתנהלים העניינים בלשכת ההוצאה לפועל, בדיוק
כשם שבדנ"פ בקשי ביקשה המדינה להביא ראיות המראות כיצד מתנהלים
העניינים במשטרת ישראל, לשכת התנועה. בעתירה
זו דן השופט אליהו מצא, אשר, ממש במקרה, היה שותף לפסק הדין בדנ"פ בקשי. ממש במקרה. ואם
מניחים לפניו את פסק-הדין הזה, וכאילו אומרים לו הנה מה שפסקת אתמול, פסוק כך
גם היום, אזי מצפים ממנו להתייחסות כלשהי לכך. בוודאי שלא יעלה על הדעת
ששופט לא יתייחס להחלטות קודמות שלו, במיוחד מהעבר הקרוב. אולי השופט הנכבד לא ראה את אשר
מונח היה לפניו? לא ייתכן, כי הוא עצמו כותב: עיינתי עיין היטב בעתירה ובנספחיה. אכן,
יכול היה השופט לומר שיניתי את טעמי. שגיתי בעבר, ובמקום בו חוזרים בתשובה
עומדים, גם צדיקים גמורים לא יעמודו. יכול
גם היה השופט לומר לא הרי מקרה זה כהרי מקרה זה, ויש לאבחן אותם זה מזה. אבל כבוד השופט מילא את פיו מים.
הוא הכניס את הטענה הזאת לאותו "סל" של מה שהוא הגדיר כ"טענות סרק שאינן ראויות להתייחסות, או
שהן טענות ערעור מובהקות אשר אין מקומן בעתירה לדיון נוסף". ונשאלת, כמובן, השאלה: אדון
מצא! איך זה שטענה אשר אתמול קיבלת כטענה אשר יש בה כדי להכריע את הכף, היום
ירדה שלוש-ארבע כיתות, והפכה ל"טענת סרק שאינה ראויה להתייחסות", או ל"טענת
ערעור מובהקת אשר אין מקומה בעתירה לדיון נוסף" (וגם היא, מן הסתם,
"אינה ראויה להתייחסות)? עד כדי כך אתה הפכפך, אדון מצא?! החוטים המקשרים שתי דוגמאות של פליפ-פלופ בלתי-מוסברות ראינו כאן: האחת – בעניין הפרוטוקולים, בה
היו מעורבים השופטים תיאודור אור ואדמונד לוי. השנייה – בעניין הראיות החדשות
בשלב הדיון הנוסף, בה היה מעורב השופט אליהו מצא. המשותף להן הוא שכל תרגילי הפליפ-פלופ הופעלו לרעתו של עו"ד שמחה ניר. והשאלה היא אם זה רק מקרי, ואצלם הפליפ-פלופ הוא "דרך חיים", כלשונו של נשיאם,
השופט אהרן ברק. ולמען האמת, כבר קשה לדעת מה
יותר גרוע: התנהגות מושחתת כלפי אדם אחד, אשר "מרגיז את המערכת", או
התנהגות כזאת כלפי כל העולם. אבל כנגד כל העולם סביר להניח
שאין להם טענות מיוחדות, ולכן סביר יותר להניח כי יש כאן משהו מכוון, כנגד אדם
אחד, אדם מסויים. ותקנו אותנו אם אנחנו טועים!!! אגב אורחא בפסק-הדין בעל"ע
3954/03, בו דובר לעיל, אומר השופט תיאודור
אור, בהסכמת שני חבריו, כי "ביקורת על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על
מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך
לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש". ואכן, מדי בוקר מוצף המייל של האתר של קימקא
בזעקות קורעות-לב של המאהבת הנכזבת, הלא היא מערכת המשפט, הזועקת מרוב אהבה
לביקורת: מדוע אתם עושים לנו את זה? מדוע כבר יומיים שאין עלינו ביקורת באתר
הנפלא הזה?! הבו לנו ביקורת!!! בסדר, בסדר ... תירגעו! ... זה
יהיה בסדר!!! לתוכן
העניינים - תת-המדור על שחיתות במערכת המשפט |