|
על ה"אני מאמין" כמנטרת-סרק לשופטים ישנה, כידוע, שיטה לחסן את עצמם מהתערבותן של ערכאות-הערעור:
הם אומרים "האמנתי לעד פלוני, אשר עשה עלי רושם מהימן וכו'", וכיוון שערכאות הערעור אינן שומעות
את העדים מחדש, אין לערכאות הערעור אלא לחיות מפיה של הערכאה ה"דיונית", אשר שמעה את העדים, והתרשמה מאמינותם. אבל מה אם העד שבית המשפט קבע שהוא "אמין ביותר"
העיד דברים אשר מתיישבים דווקא עם המסקנה ההפוכה? שורו-שורו: שנים רבות השתמשה משטרת התנועה במד מהירות אלקטרוני ("ממא"ל) מסוג KR-11. המכשיר הזה פועל בשני
אופנים (MODES) שונים: מצב "רדאר" ומצב "שעון עצר". לפי הוראות-ההפעלה של המכשיר יש לבצע את "בדיקות המפעיל"
(להבדיל מבדיקות המעבדה התקופתיות) בתחילת המשמרת ובסיומה, וכן יש לבדוק
את המכשיר בזמן ההעברה ממצב "רדאר" ממצב "שעון עצר", או
להיפך. ישנה מחלוקת אם יש צורך לבדוק את המכשיר גם אחרי כל "נעילה",
אבל אין מחלוקת לגבי הבדיקה בתחילת המשמרת ובסיומה, או לגבי הבדיקה בזמן העברה
ממצב-עבודה אחד למשנהו. מעשה בשוטר-תנועה אשר העיד כי בתחילת המשמרת הוא עבד במצב
רדאר, ואף ביצע את הבדיקות של תחילת המשמרת, אבל בהמשך הוא עבר למצב "שעון-עצר"
– ולא ביצע את הבדיקות הנדרשות בהעברה ממצב למצב. הבדיקות הנדרשות הן תנאי הכרחי להרשעתו של הנאשם בעבירת
מהירות, וממילא צריך היה הנאשם לצאת זכאי בדין, אבל הוא בכל זאת הורשע. ומדוע הוא הורשע? משום ששופט התעבורה אמר כי "השוטר עשה עלי רושם של
עד אמין ביותר"... אבל, הקשה הנאשם בערעורו: אם העד אמין, ובעדותו הוא מאשר
כי לא ביצע את הבדיקות הדרושות – היא הנותנת שהנאשם צריך לצאת זכאי. אבל ערכאות הערעור בשלהן: ביהמ"ש קמא התרשם לחיוב מעדותו של השוטר, ולא מצאנו מקום להתערב במימצאיו... וזה אומר שה"אני
מאמין" הוא, במקרים רבים, רק מנטרת-סרק. |
|
|