השופטת איילה פרוקצ'יה

כתבו אלינו מפת האתר דף השער

עורכי דין

ע"פ 8756/04

(על"ע 4743/02

על"ע 10484/02+10737/02

על"ע 9684/93+9728/03

על"ע 2025/04+738/04)

בבית המשפט העליון בירושלים

המערער: שמחה ניר, עו"ד,

משעול גיל 1-ג', כפר סבא 44281

טל' 050-7520000

נ ג ד

המשיב: הועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, ת"א

הודעת ערעור

על החלטתה מיום 22.9.04 של כב' השופטת א' פרוקצ'יה שלא לפסול את עצמה מלהמשיך ולדון בתיקי על"ע אשר מספריהם מפורטים לעיל.

נימוקי הערעור

א. האינטרס של מערכת המשפט עצמה הוא לקבל את הערעור הזה!

1. ערעורי-הלשכה אשר לגביהם נתבקשה פסילת כב' השופטת א' פרוקצ'יה (להלן: השופטת) סובבים סביב "כבוד בית המשפט" וסביב "אמון הציבור בבתי המשפט".

2. בעניינים כאלה – במיוחד בעניינים כאלה! – חייב בית המשפט להקפיד עם עצמו שבעים ושבעה אם חפץ-כבוד הוא, ואם לאמון-הציבור נפשו יוצאת.

3. נגד השופטת, אשר ישבה כאב"ד בערעורי הלשכה האלה, הועלו טענות כבדות-משקל, על כך שניהלה את הדיון כ"משחק מכור" מראש.

4. הבקשה לפסילת השופטת השתרעה על פני 19 סעיפים, חלקם מחולקים לסעיפי-משנה ולתת-סעיפי-משנה, סדורים-היטב, אשר הכילו 1358 מלים.

5. החלטה של השופטת לדחות את הבקשה כללה 22 מלים בלבד, מתוכן 0 (אפס!) מלים אשר הוקדשו להנמקתה של ההחלטה, אשר זה לשונה:

"עיינתי בפרטי בקשתו של המבקש לפסילתי מראשות ההרכב שדן בערעורים הנוגעים לו ביום 2.9.04. אינני מוצאת בטיעוניו כל עילה שהיא לפסילה המבוקשת".

6. אכן הנמקה "מפורטת", הנמקה "מאלפת", הנמקה "מעמיקה", הנמקה "מכובדת" ...

7. כב' נשיא ביהמ"ש העליון, השופט ד"ר י' זוסמן ז"ל היה אומר על כגון דא כי השופט עשה מלאכתו רמייה", כב' השופט צ' ברנזון ז"ל היה אומר על כגון דא כי "ליבו של השופט גס במלאכת השפיטה", ואילו כב' השופט-לעתיד הד"ר מ' חשין היה אומר על החלטות כאלה כי "השופט מצפצף על בני אדם".

אבל כאשר אנחנו אומרים את אותם הדברים – ובשם אומריהם – בבחינת "המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – מייד קמה לשכת עורכי-הדין, על כל מוסדותיה, וזועקת חמס: באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

נו, באמת ...

או כאשר אנחנו אומרים על כגון דא כי השופט עושה "צחוק מהעבודה", מייד קמה לשכת עורכי-הדין עם אותה ההתרסה.

נו, באמת ... מה זה אם לא "צחוק מהעבודה"? איכן חובת-ההנמקה המוטלת על בית המשפט יותר מאשר על כל גוף ציבורי-סטטוטורי אחר?!

8. אמרינן בשביל כבוד צריך לעבוד, ונשאלת השאלה כמה עבדה השופטת על ההחלטה, כמה מתוך זה על ה"הנמקה", כמה כבוד מגיע לה על כל מילה, וכמה כבוד על כל 22 המלים, כאשר הכבוד שהיא נותנת למתדיינים הוא ברמה כזאת?!

9. וכיוצא בזה "אמון הציבור": איך בתי המשפט מצפים לאמון מצד הציבור, כאשר הם נותנים "החלטות" ברמה הזאת?!

10. אכן, שופט יכול לטעות, ואפילו להיכשל פה-ושם, ועל טעות, או אפילו כשלון חד-פעמי, לא מפטרים שופט, אולם בדיוק לשם כך קיים מנגנון תיקון-הטעויות הקרוי ערעור.

אבל כאשר המערכת כולה "סוגרת שורות" ומגינה על טעות שיפוטית (במיוחד כאשר הדבר נוגע לה-עצמה), זה כבר לא נראה כ"טעות" אלא כ"כשל מערכתי" (במקרה הפחות גרוע) או כמערך של חיפוי-הדדי, בבחינת שמור-לי-ואשמור-לך – במקרה היותר גרוע – דבר אשר לא מוסיף למערכת לא כבוד ולא אמון ציבורי.

11. אי אפשר, בהקשר דנן, שלא ללמוד משהו מביבי נתניהו. לא ביבי הפוליטיקאי, ולא ביבי ראש-הממשלה לשעבר, אלא ביבי אמן יחסי-הציבור.

הכוונה היא, כמובן, לפרשת "הקלטת הלוהטת" של ביבי: במקום שהוא יתחמק מהנושא, בתקווה שהדבר לא יגיע לציבור, ויצטרך לגמגם אם הוא כן יגיע לציבור, הוא יצא עם זה, מיזמתו, אל התקשורת, אמר "חטאתי, ואני מצטער" – והנושא דעך.

הנושא דעך, וביבי נעשה ראש ממשלה.

הנושא דעך ומי זוכר היום את הפרשה הזאת?

האינטרס של מערכת המשפט, במקרה הזה, הוא להגיד אכן, אחותנו טעתה. אחותנו טעתה ואנחנו מתקנים את טעותה. אנחנו מקבלים באהבה את הביקורת, אנחנו משתדלים לתקן, ועל כן אנחנו מקבלים את הערעור הזה.

12. זה לא אומר שבית המשפט צריך לפזול אל הרחוב, ו"לספק לו את הסחורה" לה הוא מצפה, אבל גם כאשר השופט פוסק שלא כ"מצופה" ממנו הוא צריך לשמור על כך שהציבור יבטח בו, ויאמין לו שהוא עשה את מלאכתו, מלאכת השיפוט, בחריצות ובמקצועיות, באמונה וביושר.

וה"ציבור" הוא לא רק העומדים-מן-הצד, אלא גם הצד המפסיד – ובעיקר הצד המפסיד.

13. חישבו על כך, שופטי-ארץ. חישבו על כך – אם לא אלטרואיסטית, אזי לפחות אגואיסטית!

ב. "כבוד" ו"אמון" בעיני מי? בעיניו של בוזגלו!

14. המוסד הקרוי "רצח על רקע כבוד המשפחה", אינו רק פשע מתועב, אלא גם רעיון המושתת על הקונצפציה הכי מטומטמת שניתן להעלות על הדעת.

15. כאשר מדברים על "כבוד" – המבחן הוא בעיני המכבד, לא בעיני המכובד, ואפילו כאשר מדברים על "כבוד עצמי", אין המדובר בכבוד שאדם רוחש לעצמו, אלא בהתנהגותו המודעת, אשר מוסיפה לו כבוד, או גורעת מכבודו – הכל בעיני הזולת, ולא בעיני עצמו.

16. והוא הדין גם ב"אמון הציבור": אדם יכול לתת אמון בעצמו, "מכאן ועד להודעה חדשה", אבל השאלה אם הציבור מאמין בו היא שאלה נפרדת לחלוטין, ושונה לחלוטין.

17. כבוד ואמון הם עניינים שברגש, וברגשות כמו ברגשות. כמו באהבה, למשל, שאי אתה יכול לקנותה באונס (ובעונש, אם נקיש לענייננו), ועליה לשחר לפתחה של זו אשר לאהבתה ייחלת, ולחזר אחריה יום-יום.

18. כבודה של מערכת המשפט אינו נבחן בכבוד אשר אהרן ברק ואיילה פרוקצ'יה רוחשים איש לעצמו או זה לזה, ולא בכבוד שהם רוחשים לחבריהם ב"מערכת", או שחבריהם רוחשים להם, והוא הדין – ואף ביתר-שאת – גם ב"אמון הציבור", אשר אינו נבחן לפי האמון של כל שופט בעצמו, או בחבריו השופטים, אלא – כפשוטו – באמון שהציבור רוחש לכל שופט בפני עצמו, ולמערכת המשפט בכללותה.

19. כאשר מדובר על "אמון הציבור", אי אתה יכול לבחור לך את הציבור כלבבך, ואתה חייב לקבל את מה שיש, גם אם אין הדבר נוח לך וה"ציבור", כאשר מדובר ב"אמון הציבור בבתי המשפט" הוא, איפוא, גם הציבור הנאור וגם הציבור הלא-נאור, גם האדם הסביר וגם האדם הלא-סביר, גם הרוכל-בשוק וגם עורך-הדין המופיע יום-יום בבית המשפט, ו"חוטף" החלטות לא-מנומקות כגון זו אשר עליה הערעור.

וגם – כן, גם – בוזגלו המיתולוגי.

וגם – כן, גם – עו"ד שמחה ניר, אשר, תרצו או לא תרצו, גם הוא חלק מהציבור.

20. וכשם שרצח "על רקע כבוד המשפחה" אינו מוסיף כבוד למשפחה, אלא דווקא בוז, ואולי גם רחמים (וכלל לא ברור מה הגרוע משניהם), כך גם רדיפותיו של המימסד המשפטי את מבקריו – תחת הכסות והמסווה של "ענייני סגנון" – גם הם לא מוסיפים למימסד הזה יותר כבוד מאשר מוסיף לבעליו המוסד של "רצח על רקע כבוד המשפחה" – אשר בין שניהם אין שום הבדל עקרוני.

21. פתחנו את הפרק הזה באמירה כי המוסד הקרוי "רצח על רקע כבוד המשפחה", אינו רק פשע מתועב, אלא גם רעיון המושתת על הקונצפציה הכי מטומטמת שניתן להעלות על הדעת.

מייד למטה מכאן נראה כיצד הדברים ישימים לענייננו, והכל במה שקרוי במקומותינו "מבחן התוצאה".

ג. מה אומר בוזגלו על "מבחן התוצאה"?

22. בעל"ע 8838/00 הועמד עו"ד שמחה ניר לדין משמעתי על כי פרסם בירחון רכב המיועד לציבור ספציפי רשימה בה נאמר:

"אתם לא יכולים לעשות צחוק מבני אדם... אפשר להניח בוודאות גמורה כי ביהמ"ש לא יקבל את טענותיך, כי הרי הנדחה להוכחות הוא חלק מהקנוניה המשותפת של בתי המשפט לתעבורה והמשטרה אשר נועדה, כידוע, להוציא ממך את ההכרזה המפורסמת – כבודו אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה; מודה אני לפניך".

23. כמעט 11 שנים לאחר מכן – 11 שנים בהם קהל-היעד הספציפי של הרשימה הזאת כבר הספיק לשכוח את הדברים אשר עוררו את חמתו של המימסד, וביום 9.12.2001 אמר כב' ביהמ"ש העליון כי האמירות אשר נכללו ברשימה הנ"ל:

"מהוות התבטאויות שיש בהן זילות בית משפט וככאלה מהוות הן עבירה על הוראות חוק בהן הורשע המערער".

ומה קיבלה ה"מערכת" בתור "תמורה" לפסק-הדין הזה, אשר אינו אלא "כתב-הגנה" של המערכת על עצמה? מייד נראה.

24. 9 ימים לאחר פסה"ד אומר עורך הדין הפרופ' זאב סגל, במאמרו "רגישותה של הרשות השופטת" (הארץ 18.12.01). את הדברים הבאים:

"במאמר התייחס ניר למציאות שהיתה ללחם חוק בבתי משפט השלום, הדנים בשיטת הסרט הנע נהגים על עבירות תעבורה. מי אינו מכיר מציאות זו, שעליה קבלו גם שופטים, שבה מזומנים נהגים למשפט ומגלים שמדובר רק בהקראת כתב האישום, וכי יידרשו להתייצב מחדש למשפט עצמו. הדבר מביאם לא אחת לחזור בהם מכפירתם באשמה, ובא גואל למערכת השיפוטית העמוסה".

ומוסיף סגל, שם:

"החופש להביע דעה ולהתווכח בחריפות, נוסח ג'ון סטיוארט מיל, נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת, האמורה לקבל ביקורת בהבנה ואף באהבה, כפי שהבטיח נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפסיקה עניפה. אותה נכונות יכולה היתה לפתח בקרב השפיטה "כוח סיבולת", שעוצב בפסיקה כדי להצדיק ביקורת חריפה על רשויות השלטון האחרות".

ובאותה הרוח, שלושה שבועות לאחר מכן, גם אוולין גורדון, במאמרה "Imprison the messenger? " (ג'רוזלם פוסט, 8.1.2002):

The case of Iranian Member of Parliament Hossein Loqmanian, who began a one-year prison term for insulting the judiciary on December 25, has become something of a cause celebre in benighted Iran. Last week, six Iranian parliamentarians even resigned to protest their colleague's imprisonment on such a charge. But in enlightened Israel, the Supreme Court's recent decision to uphold a conviction on similar charges has gone almost unremarked.

… the fact that Israel remains a member of that dubious club of nations where one could be sent to jail for defaming the courts - and that its Supreme Court has just indicated that it would take such a charge seriously - should surely be cause for concern.

…

It is precisely because the judiciary - like the executive and the legislature - has the power to affect people's lives that it should never be immune from criticism. But such immunity is doubly inappropriate in Israel, where the courts, in addition to their traditional functions, are also deeply involved in the burning social and political issues of the day. It would require a breathtaking amount of cognitive dissonance - or simple hypocrisy - to argue that harsh criticism of the Knesset's controversial decisions is acceptable, but harsh criticism of the judiciary's controversial decisions on the same topics is not.

…

Nobody likes being criticized, and lashing out at one's critics is a very normal human response. But that is precisely why democracies do not ordinarily grant public figures the right to fine or imprison their critics. It is time to stop making the judiciary an exception to this rule. The repeal of the law against defamation of the courts is long overdue.

המאמר הזה אוזכר ביום המחרת גם ע"י ה-USAJewish.com, המגדיר את עצמו כ-The Only Daily Jewish Tabloid in America.

עשרה ימים לאחר מכן – עוד מאמר לעניין הפרשה המסויימת הזאת:

Jonathan Rosenblum, Drunk with arrogance (Hamodia, 18.1.2002:

שם אומר המחבר, גם הוא עורך-דין בישראל:

By upholding the Bar Association’s disciplinary action against Nir, the Court not only betrayed the most fundamental principles of free speech, it showed that it applies one set of rules to itself and another set of rules to other governmental branches. Criticism of the judiciary is lese-majesty, which threatens the very rule of law, while criticism of other branches is not only permissible but desirable.

ובסיומם של הדברים הוא אומר:

By consistently applying different rules to itself than to the other branches of government and attributing to itself superhuman powers of discernment and freedom from bias, the Court does more to damage its own image than a host of critics could ever do.

המאמר הזה חשוף כעת לעיני כל העולם כאן:

http://www.jewishmediaresources.org/article/326

וכחודש נוסף לאחר מכן, בג'רוזלם פוסט מיום 15.2.2002, אותו המאמר, בשינויים קלים, כאשר מילות הפתיחה הפעם הן: "Immoral adversaries make stupid mistakes".

הגירסה הזאת חשופה כעת לעיני כל העולם כאן:

http://www.geocities.com/byemini/DrunkJudges.htm

ולגמרי לא בטוח שאלה המאמרים היחידים אשר נתפרסמו בעקבות הפרשה, ובאותה הרוח.

25. מה "הרוויחה" מערכת המשפט מכל אלה?

ראשית – אף אחד ממי שהיה אי-פעם בבית משפט לתעבורה (וספק אם יש רבים מקרב האוכלוסיה הבוגרת בישראל אשר לא חווה את ה"חווייה" הזאת) לא "קנה" את "כתב ההגנה" הזה, של מערכת-המשפט על עצמה;

שנית – הטענות על הנעשה בבתיהמ"ש לתעבורה קיבלו אישוש מחודש – ובפני קהלי-יעד רחבים יותר, משכילים יותר, ואם יש משמעות לכך – גם "נאורים" יותר, לא רק בארץ, אלא בכל העולם.

שלישית – מערכת המשפט בישראל העמידה את עצמה – בעיני הציבור הנאור – בשורה אחת עם מערכת המשפט של משטר האייטולות באיראן.

רביעית – מערכת המשפט בישראל חשפה את עצמה – בעיני הציבור הנאור – לביקורת קשה עוד יותר, כמערכת צבועה, המדברת גבוהה-גבוהה על החופש למחות ביקורת קשה על הרשויות – בתנאי שביקורת כזאת לא תהייה מופנית אליה, אלא רק אל אחרים.

26. ומה אומר על כך הציבור? מה אומר בוזגלו?

בוזגלו אינו חבר בלשכת עורכי-הדין, וממילא הוא חופשי יותר לומר את אשר עם ליבו.

בוזגלו לא היה אומר על השופטים שהם "drunk with arrogance".

בוזגלו היה אומר כי "השתן עלה להם לראש".

בוזגלו לא היה אומר " the Court does more to damage its own image than a host of critics could ever do".

בוזגלו היה אומר: "שומו שמיים, מה המטומטמים האלה עשו לעצמם!!!".

27. יש לציין כי סגל, שם, הציע (אמנם בדיעבד, בתהייה מדוע ביהמ"ש עצמו לא נהג כך) למערכת "סולם לרדת בו מהעץ", בלי להודות בביקורת המושמעת עליה:

"הנסיבות המיוחדות של המקרה – התמשכות ההליכים על פני עשר שנים – נתנו לבית המשפט העליון הזדמנות מצוינת לזיכוי בגין שיהוי, שהיה מונע החלטה שבה מגינה הרשות השיפוטית על עצמה מפני ביקורת נוקבת וקשה".

28. אבל ה"מערכת", המתיימרת "לשבת בתוך עמה", ומביעה חרדה ל"אמון הציבור" לא שעתה אפילו לעצת ידידיה!

והפרופ' זאב סגל אינו חשוד בעויינות ל"מערכת". שמו אפילו מוזכר מפעם לפעם כמועמד פוטנציאלי לכהונת שופט בית המשפט העליון.

29. ההמשך הטבעי של ההתנכלות לעו"ד שמחה ניר היה בעל"ע 3954/03, שם נגזרו עליו שלוש שנות השעייה בגלל מכתב לראש ההוצל"פ ובו ביקורת על הניהול האדמיניסטרטיבי של לשכות ההוצל"פ (היו אשר פירשו את המכתב הזה כ"איום", אבל לא בהליכים ולא בפסה"ד לא נאנר דבר וחצי דבר על "איום").

המערער הגיש באותו על"ע רשימת תקדימים לחומרת העונש, מהם עולה שהעונש הזה נמצא בדיוק באמצע בין מתן שוחד לשם קבלת עבודה משפטית (שנת השעייה אחת) לבין חברות בארגון טרור (חמש שנות השעייה), אבל כבוד בית המשפט לא מצא לנכון להתייחס לסקאלה הזאת.

והתוצאה: רשת האינטרנט הוצפה בביקורת חסרת-תקדים על פסק-הדין, וגם אלה שחשבו כי עכן נעברה עבירה אתית הוקיעו את פסק-הדין כנקמה במי שמבקר את המערכת, ולא כעונש על המעשה עצמו.

(ראו, לעניין זה את מכתבו – שהעתקו מצורף – אל הח"מ של חה"כ מיכאל איתן, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת).

יצויין כי בשיחות בארבע-עיניים גם שופטים אומרים כי פסק-הדין הזה היה בגדר נקמה בח"מ על הביקורת של עו"ד שמחה ניר על מערכת המשפט, ולא על המעשה המסויים הזה.

30. לו היו השופטים באותו על"ע מגלים קצת יותר תבונה, וקצת יותר רגישות ל"אמון הציבור", הם היו מפחיתים את העונש משלוש שנות השעייה לשישה, או אפילו לשלושה חודשים – עונש אשר גם הוא לא עונש קל בהשוואה למקובל בעבירות כאלה – והסערה הציבורית לא הייתה מתעוררת בכלל.

31. המסקנה היא כי ב"מבחן התוצאה" מערכת המשפט כושלת פעם-אחר-פעם באפקלריה של האינטרסים שלה-עצמה!

32. ואל בריכת-ברברה-טוכמן הזאת החליטה כב' השופטת פרוקצ'יה לבצע קפיצת-ראש, כאשר בבריכה כבר לא נותרה אפילו טיפת-מים אחת!

ד. חיים קלים, חיים קשים, צדק

33. התופעה הזאת מוכרת לכל: כאשר השופט עושה לעצמו מלאכה קלה, הדבר מחבל בעשיית-הצדק, ופועל לרעת הנאשם.

34. אבל מה קורה כאשר הגורל מזמן לו לשופט תיק בו הוא יכול להרשות לעצמו גם מלאכה קלה וגם עשיית הצדק?

כנראה שמשהו עשוי להשתבש לו. הוא לא מכיר סיטואציה כזאת ...

35. לא צריך להיות עורך-דין "תעבורתי" כדי לדעת שיש לבדוק את מכשיר המשמש למדידת המהירות בתחילת המשמרת ובסיומה.

ומעשה שהיה כך היה, שהשוטר אשר הפעיל את המכשיר העיד בבית המשפט:

"אני לא בודק את המכשיר בין נעילה לנעילה. אני מתכוון שאני לא עורך את הבדיקה של הבוקר והצהריים, של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם אני לא עורך כל בדיקה".

בסעיף 1 לסיכומים שבכתב הפנה הח"מ את השופטת לעדות הזאת, בציינו כי הנקודה הזאת כשלעצמה די בה כדי לזכות את הנאשם, וגם לחסוך מזמנו היקר של בית המשפט.

ומה עושה השופטת?

מתעלמת מהטענה, מתישה את עצמה לדעת בהכרעת-דין מרשיעה המשתרעת על פני 5 עמודים (אולי יותר), אשר עתידה להתבטל בערעור לביהמ"ש המחוזי (ע"פ ב"ש 7027/00, יוסי לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, נמצא בפדאור).

יצויין: יכול להיות ששופטת התעבורה הייתה מגיעה לאותה התוצאה (השגוייה) גם אם היא הייתה מתייחסת לאותה הטענה, וגם לשופט מותר לטעות, אבל בכך שהיא לא ייחדה את הדיון בטענה הזאת היא מנעה מעצמה בכלי חשוב במלאכה השיפוטית: האופציה לעשות משפט-צדק במינימום משאבי-זמן ושאר המשאבים.

36. דבר דומה קרה גם במקרה דנן:

המערער הגיש בקשה למחיקת הקובלנות ולהגנה מן הצדק, המתייחסת לכל הערעורים, אשר, מצידם, מתייחסים לשמונה כתבי-קובלנה, הכוללים עשרה פרטי-אישום.

הראציו של הבקשה הוא שגם אם הוכח כל האמור בכתבי הקובלנה, וגם אם הם מגלים עבירה, ישנם נימוקים אשר מצדיקים למחוק את כל האישומים – בלי לדון בהם כלל.

הדבר דומה, במידת-מה, לדחייה על הסף מ"כל נימוק אחר", על פי תקנה 101(א)(3) לתקסד"א, התשמ"ד).

אכן, בשלב הזה אנחנו לא יודעים אם דין הבקשה להתקבל, אם לאו – את זאת אמור להחליט ההרכב – אבל ברור שבית המשפט חייב לדון בה, ועל כן ההגיון ושורת-היעילות מחייבת להקדים ולדון בה בנפרד, כך שאם היא תתקבל, יתייתר הדיון בשאר העניינים, ונמצאנו חוסכים זמן שיפוטי יקר.

גם החלטת כב' השופטת מ' נאור כי הבקשה תידון ע"י ההרכב מכוונת לאותה הנקודה.

חזקה היא, איפוא, על כב' השופטת פרוקצ'יה שהיא מודעת לאמור, ולשיקולי היעילות, ואם היא סירבה לדון בבקשה הזאת בנפרד, ולפני הדיון העיקרי, סימן הוא שהיא שהיא כבר נעולה על התוצאה, ושום שיקול של הגיון או יעילות לא יזיז אותה מדרכה, אשר התוותה לעצמה מראש.

והוא הדין,במידה זו או אחרת, גם באשר לשאר הבקשות אשר הרכבים שונים – כולל כב' הנשיא – החליטו שהן תידונה ע"י ההרכב שידון בערעורים עצמם.

ה. על ההחלטה נשוא ערעור זה

37. המבקש חוזר על כל האמור בבקשה לפסילת כב' השופטתץ

38. אכן, לאב"ד יש שיקול דעת כמה זמן ליתן לבעלי הדין לטעון, אבל גם גם קיימת שאלת ה"מידתיות", ו"לא הכל הפקר".

כך, למשל, אם כב' השופטת, כאב"ד, הייתה קוצבת למערער רק רבע שעה, חמש דקות, דקה, רבע דקה, חמש שניות, שנייה אחת ... לבוא ולטעון כי היא פעלה במסגרת שיקול-הדעת הלגיטימי שלה – זה לא יהיה רציני.

כאשר שופט נותן לבעל-דין רק מחצית מהזמן הדרוש לו באופן סביר – אפשר לומר כי זו רק "טעות".

כאשר שופט נותן לבעל-דין רק שליש מהזמן הדרוש לו באופן סביר – זו כבר לא סתם "טעות", אלא טעות חמורה.

כאשר שופט נותן לבעל-דין רק עשירית מהזמן הדרוש לו באופן סביר – זה כבר מחשיד את האובייקטיביות שלו.

כאשר שופט של ערכאה נמוכה נותן לבעל-דין רק עשירית מהזמן הדרוש לו באופן סביר – אפשר לומר כי מודעותו (או, אולי, גם חוסר מודעותו) לאפשרות הערעור עליו הופכת, לפחות במקרים גבוליים, מקרה "מחשיד" להחלטה שאינה נגועה בחוסר אובייקטיביות, אבל אינה משופעת בתבונה רבה.

אבל כאשר שופט של בית המשפט העליון נוהג כך אי אפשר להחשיד אותו לא בחוסר-תבונה ולא בהעדר-מודעות לכך שאין עליו ערעור, וממילא נשארת רק האפשרות של דיעה קדומה והחלטה-מראש על התוצאות של המשפט שהוא מנהל.

39. והוא הדין גם בשופט אשר מקצה זמן שווה לשני בעלי-דין אשר האחד מהם זקוק בעליל ליותר זמן מחברו: במקרה כזה ה"שוויון" הוא שוויון מדומה – לעג-לרש – הכל כמוסבר בסע' 10 לבקשה לפסילת השופטת.

40. בהחלטה נשוא ערעור זה כב' השופטת פרוקצ'יה, כאמור, "לא מוצאת עילה" לפסול את עצמה. "לא מוצאת עילה" – ותו לא. שום הנמקה לא טורחת השופטת הנכבדה להביא, ולו גם למראית-עין. למען "אמון הציבור".

41. פעם היו שופטים שהיו פוטרים עצמם מחובת ההנמקה בצמד-המלים הארור "אין ממש".

אחר-כך בא "הנמקת" ה"נחה דעתי" הידועה-לשמצה, אשר כל עורכי-הדין זועקים עליה חמס.

שופט ידוע – מה זה משנה מה שמו – אשר ספק אם הוא היה היחיד, היה "מחסל" בקשות אשר השתרעו על עשרות עמודים – ואולי אף מאות – בצמד-המלים "הבקשה נדחית", כאשר הוא לא היה טורח להוסיף אפילו את ה"נחה דעתי".

אז כב' השופטת לקחה צמד-מלים אחר, "אין עילה", ועשתה ממנו גם את התוצאה וגם את ההנמקה שלה.

42. המושג "העדר עילה" משמעותו הידועה היא שגם אם הכל נכון, אין הוא מזכה בסעד המבוקש.

כב' השופטת אינה מכחישה את הנטען לגביה, והנטען מראה, למעלה מכל ספק, כי אכן המשחק מכור הוא.

43. בערעורים בהם אנו דנים צריך המערער להיאבק בקונצפציות מושרשות, בקלישאות שחוקות ובדמגוגיה שיטתית, ואפשר לומר כי כל עשרת פרטי-האישום יקומו ויפלו עם הקונצפציות, הקלישאות והדמגוגיה האלה.

44. גם אם היה המערער מקבל את כל הזמן הדרוש לו, ללא הגבלה, וגם אם כל בקשותיו היו נידונות בנפרד ולפני הדיון בערעורים עצמם, עדיין היה מצבו של המערער קשה מנשוא, כמצבו של השוחה נגד הזרם. נגד זרם-אדירים.

45. אבל עם אותה מיטת-סדום אליה הוכנס המערער, סיכוייו של המערער לקבל זיכוי – אילו בפרט-אישום אחד מתוך העשרה – הם אפס.

46. אשר על כן יתבקש בית משפט נכבד זה להורות כי כב' השופטת א' פרוקצ'יה תיפסל מלשבת בדין בערעורים המפורטים לעיל.

שמחה ניר, עו"ד

המערער

פורום קימקא כתבו אלינו

על"ע 4743/02

על"ע 10484/02+10737/02

על"ע 9684/93+9728/03

על"ע 2025/04+738/04

בבית המשפט העליון בירושלים

המבקש (המערער): שמחה ניר, עו"ד,

משעול גיל 1-ג', כפר סבא 44281

טל' 050-7520000

נ ג ד

המשיב: הועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, ת"א

בקשה לפסילת כב' אם בית הדין

כב' אם בית הדין, השופטת א' פרוקצ'יה, מתבקשת לפסול את עצמה מלהמשיך ולדון בערעורים האלה.

נימוקי הבקשה

1. עם פתיחת הדיון הודיעה כב' האב"ד כי הוקצה למבקש חצי שעה לטיעוניו, יחד עם ההערה כי המבקש "כבר כתב" את כל מה שיש לו לומר.

זמן שווה הוקצה גם למשיב.

2. בקשתו של המבקש לדון מקדים ונפרד בבקשות התלויות ועומדות, אשר נקבע כי הן תידונה ע"י ההרכב, נענתה כי המבקש יטען את הכל יחד.

הנסיבות האמורות, יחד עם המפורט להלן, מראות כי הפור נפל, ללא קשר וזיקה למה שעתיד היה להיאמר בדיון.

3. ביסודם של ערעורים אלה שמונה כתבי-קובלנה, המכילים עשרה פרטי-אישום.

לשם השוואה:

א. בעל"ע 3954/03, אותו ב"כ המשיב מזכיר כל הזמן לחובתו של המערער, היה פרט-אישום אחד, וההליך היה פשוט בהרבה מכל אחד מעשרת פרטי-האישום דנן.

ב. כל פרט-אישום מעשרת אלה אשר בערעורים דנן מורכב יותר מאותו פרט-אישום יחיד.

ג. באותו על"ע נמשך הדיון כשעתיים וחצי לפני שכב' האב"ד התחיל "להראות את השעון", ואילו במקרה דנן כב' האב"ד התחילה עם זה, ועם ההגבלה הדרקונית, כבר מההתחלה.

4. במהלך טיעוניו הופסק המבקש, וכב' האב"ד העבירה את הטיעון לב"כ המשיב, אבל הבטיחה למבקש כי יותר לו להשלים את טיעוניו יחד עם תשובתו לטענות ב"כ המשיב, אבל בסופו-של-דבר לא רק שלא ניתן למבקש להשלים את טענותיו, אלא גם לא ניתן לו להשלים את תשובתו לטענות המשיב.

5. סיכומים בע"פ אינם השלמת-סיכומים להודעת-הערעור, שהרי הודעת-ערעור אינה אלא מסגרת-הטיעון לערעור, ואם בית המשפט סבור כי במקרה זה או אחר מן הראוי להורות על סיכומים בכתב (בנוסף לסיכומים בע"פ או במקומם) הוא מורה כאמור, כך שהצדדים יכולים לכלכל את צעדיהם בהתאם – דבר שלא נעשה במקרה דנן.

6. חסימת טענות בערעור פוגעת בעקרון הפומביות, ובעקרון כי אור היום הינו חומר-החיטוי הטוב ביותר.

7. כאמור לעיל, בבסיס הדיון עומדים שמונה כתבי-קובלנה, אשר כוללים 10 פרטי-אישום.

לפי הפירוט שהגיש ב"כ המשיב, בפסקי הדין עליהם הערעורים נגזרו על המבקש 66 חודשי השעייה בפועל, 9 חודשי השעייה בפועל נוספים, חופפים לאלה, ו-48 חודשי השעייה על-תנאי.

א. אם נביא בחשבון רק את ההשעייה ה"רצה" בפועל, נקבל פחות מחצי דקה לכל חודש השעייה-בפועל;

ב. אם נביא בחשבון כי גם השעייה חופפת וגם השעייה על-תנאי הם עונשים (לפחות משום שבעתיד מזכירים אותם) השעייה ה"רצה" בפועל, נקבל פחות מרבע דקה לכל חודש השעייה.

ג. אם נחלק את הזמן לפיי פרטי-האישום נקבל 3 דקות לכל פרט-אישום, וזה כולל גם את השאלה אם הוא מגלה עבירה, גם את השאלה אם העובדות הוכחו כדין וגם את השאלה אם הדיונים היו תקינים בשתי הערכאות הקודמות.

ד. אם נביא בחשבון כי מחצית מכל כמות זמן נתונה מן הראוי להקדיש – באספקלריא של המבקש – לעניין הרוויזיה בהליכי המשמעת (שהרי בלעדיה מצבו קשה יותר), נקבל רק כ-7 שניות לכל חודש השעייה, או דקה וחצי לכל פרט-אישום, וזה כולל גם את השאלה אם הוא מגלה עבירה, גם את השאלה אם העובדות הוכחו כדין וגם את השאלה אם הדיונים היו תקינים בשתי הערכאות הקודמות.

8. הסירוב להפריד את הדיון בבקשות התלויות ועומדות – אשר לגביהן נקבע כי ההרכב שידון בערעורים עצמם ידון גם בהן – נועד להקשות על המערער, לתת לו לגשש באפילה, ולדלל עוד יותר את הזמן המצומצם אשר הוקצה לו, ולאלצו להקדיש ממנו גם לדברים בו הוא – אולי – מתפרץ לדלת פתוחה, או, מאידך, לייחד חלק מזמנו המוגבל למטרה אבודה-מראש – גם כן דילול-כוחות.

9. המבקש, מתוך ידיעה שזמן בלתי-מוגבל הוא דבר שאינו קיים, בא מצוייד באסופת-מאמרים אשר כל אחד מהם התייחס לנקודה מסויימת, וזאת כדי להקל על עצמו ועל כב' ביהמ"ש, אבל כב' האב"ד התירה לו להגיש רק מאמר אחד, דבר המלמד כי היא החליטה מראש למנוע כל אפשרות להביא לפני כב' ביהמ"ש טיעון נוסף, אשר עשוי לעזור למבקש.

10. ה"שוויון" המדומה, של חצי שעה לכל אחד מהצדדים, לא היה שוויון כלל-ועיקר, וחלוקה "שוויונית" של:

א. חצי שעה למי שזורק לבאר אבן-אחר-אבן וחצי שעה למי שאמור לשלות מן המעמקים את כל האבנים האלה;

ב. חצי שעה למי שנאחז במצב הקיים וחצי שעה למי שמבקש לשכנע כי המצב הקיים הוא מצב רע;

ג. חצי שעה למי שמפריח קלישאות שחוקות וחצי שעה למי שמבקש להראות כי:

א. הקלישאות האלה לא היו נכונות כבר ביום היוולדן;

ב. הקלישאות האלה, גם אם היו נכונות בשעתן, עבר זמנן;

ג. הקלישאות האלה אינן מתאימות למקרים דנן.

ד. חצי שעה למי שזורק לחלל האולם את צמד-המלים "איפוק וריסון", וחצי שעה למי שצריך להראות כי כל עוד לא נאמר כמה "איפוק וריסון" צריך – לא נאמר דבר, ואין לנו אלא קלישאה ריקה-מתוכן.

ה. חצי שעה למי שמנפנף ב-על"ע 10/81 השחוק-מרוב-איזכור, וחצי שעה למי שמבקש להראות כי אותו פס"ד דווקא מדבר לזכות הנאשמים, וכל האיזכורים שלו עושים לו עוול.

ו. חצי שעה למי שרואה בעל"ע 8+11/81 את אחת מאבני-הראשה להליכי-ה"אתיקה", וחצי שעה למי שקרא לא רק את פסק-הדין, אלא גם את המאמר נשוא אותו ההליך, ויודע כי שם נעשה עוול למי שבא לפאר את מוסד הנשיאות והורשע כמי שבא לפגוע בכבודו.

ז. חצי שעה למי שדי לו באיזכור סתמי של אותו פס"ד, וחצי שעה למי שגילה, מהמאמר עצמו, שכותבו הוא אותו עו"ד ד"ר חיים משגב, אב"ד בהרכב של ביה"ד הארצי אשר נתן את אחד מפסקי-הדין נשוא ערעורים אלה, אשר כיום עושה לאחרים את אשר שנוא עליו: הצד המכוער ביותר של "לא נותקה השלשלת" – שלשלת אשר יש לנתקה, אחת-ולתמיד.

ח. חצי שעה למי שמדבר על "כבוד המקצוע", וחצי שעה למי שמבקש לשכנע כי כל מה שנעשה בשם "כבוד המקצוע" דומה יותר לרצח על רקע "כבוד המשפחה".

ט. חצי שעה למי שמדבר על ה"פגיעה באמון הציבור בבתי המשפט" וחצי שעה למי שמבקש להראות כי כל מה שנעשה בשם ה"אמון" הזה פוגע אנושות, פעהם-אחר-פעם, באמון הציבור בבתי המשפט, אמון אשר נשחק מאוד בשנים האחרונות – דווקא בגלל הרדיפות אחרי ה"אמון" הזה.

י. חצי שעה למי שמניח על שולחנם של השופטים, מבעוד-מועד, חבילה של "הרשעות קודמות", וחצי שעה למי שמבקש להראות כי:

א. ה"הרשעות" האלה ניתנו שלא-כדין;

ב. ההרשעות האלה ניתנו על פי פילוסופיה שעבר-זמנה;

ג. בראי-הזמן ברור כי מה שנראה בזמנו "פגיעה בכבוד המקצוע" – היום כל לשכת עורכי-הדין מזדהה אתו;

ד. מעל לכל – שעצם-קיומן של אותן "הרשעות קודמות" לא הוכח כדין.

אינן אלא לעג לרש.

11. החלוקה ה"שוויונית" הזאת כמוה כחלקה של רבע כיכר לחם ליום לשופטת רזה, שומרת-דיאטה, ורבע כיכר לחם ליום לאריה בעל-גוף, פועל-מכרות קשה-יום.

אכן, ממש שוויון. ממש חלוקה צועקת.

12. העובדה כי בסופו-של-דבר הדיון נמשך יותר ממה שהוקצה לו מראש – עובדה זו אינה מעלה הרבה, כי גם זה לא הספיק אפילו להחלפה להילוך שני, מתוך עשרה, ועצם ההגבלה-מראש לא היה בה אלא להכניס את המבקש ללחץ מיותר, ולשבש מלכתחילה את קו-מחשבתו.

13. בע"פ 91 / 4055 אמנון זלמנוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, נמצא בפדאור) נאמר:

" ... גם אנו בדעה כי בין יתר הסמכויות המצויות בידי השופט המנהל את הדיון ומחזיק ברסן המשפט, נתונה גם הרשות להגביל את משך הזמן לחקירת עדים, הכל על פי התפתחות החקירה והרלוונטיות של השאלות הנשאלות לסוגיות שבמחלוקת. משהגיע השופט לכלל מסקנה כי החקירה מתארכת יתר על המידה, ואינה מוסיפה עוד לבירור הענין, אם משום שאלות לא רלוונטיות שנשאלות, אם בשל חזרה על שאלות שכבר נשאלו, ואם בגלל שאלות טורדניות שהוצגו לעד וכיוצא באלה, בידו להגביל החקירה" (ההדגשות שלי – ש' נ').

14. והדברים חלים, מוטאטיס-מוטנדיס, גם על טיעון בפני בית המשפט: כשם שאין בית המשפט יודע מה באמתחתו של החוקר את העד, כך גם אין הוא יודע מה באמתחתו של הטוען והמסכם, ובשני המקרים אין לביהמ"ש האפשרות לדעת מראש לכמה זמן יזדקק בעל-הדין.

15. כב' השופט מ' חשין היה אומר על דיון כזה: אני מפחד להגיד, אבל זה משהו המתחיל ב-נו"ן.

16. לעו"ד חיים משגב, אב"ד בביה"ד הארצי של הלשכה (וכאמור – גם באחד התיקים הנדונים כאן) וזה אשר האשים את כב' ביהמ"ש העליון ב"קומבינה" עם השמאל הפוליטי, עם הפרקליטות, עם התקשורת ועם מי לא – מוסדות ה"אתיקה" החליטו שאין בכך כל רבב, וכב' האב"ד החליטה שאין בכך אפילו עילה-לדיון (במסגרת הבקשה לסעד-מן-הצדק) – גם לו, מן הסתם, היה מה להגיד, לו היה הוא במקומו של המערער.

17. את המעוות ע"י כב' האב"ד לא ניתן לתקן – לא בדרך של ערעור, ובוודאי שלא בדרך של ד"נ.

18. אשר על כן מתבקשת כב' השופטת א' פרוקצ'יה לפסול את עצמה.

19. נמסרת בזה הודעה כי אם תידחה בקשה זו יש בדעת המבקש לערער על ההחלטה, ועל כן מבוקש לעכב את הטיפול בערעורים אלה עד אשר יינתן פסק-דין בערעור, ולהמשיך רק לאחר מכן, ובהתאם לו, ועל פיו.

שמחה ניר, עו"ד

המערער

העתק: למשיב, במישרין

פורום קימקא כתבו אלינו