|
ענייני דיומא,
אוגוסט 2004 3.8.2004 על התינוק המסכן את בטחון המדינה ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, השייח' ראאד סלאח, נתון
במעצר. הוא לא היחיד הנתון, או שהיה נתון, במעצר: ישנם עצירים יהודיים,
וישנם ערביים, ישנם ביטחוניים וישנם פליליים, ישנם הנתונים במעצר על פי צו של
שופט, וישנם הנתונים במעצר מנהלי. ישנם עצורים בידי המשטרה, וישנם "חייבי
שב"ס (הזכאים לתנאי הכליאה הנוחים יותר, בין משום שהם עצורים לזמן ממושך,
בין משום כל סיבה אחרת), ישנם חייבי-שב"ס אשר כלואים בידי השב"ס,
וישנם כאלה אשר אפילו הזכות הזאת אינה מכובדת. ישנם וישנם, ולכל עציר ישנן זכויות, חלקן כתובות בחוק, בתקנות
ובנהלים, וחלקן נוצרות על ידי הפסיקה של בתי המשפט (למשל: "זכות ההורה למגע
פיסי עם ילדו היא זכות מוכרת במשפט וכבר נפסק כי 'משפט הטבע הוא המזין את זכותם
של אם ושל אב להחזיק בילדם'" – כך השופט בו אנו מדברים, בהחלטה בה אנו מדברים). השייח' ראאד סלאח עצור זה למעלה משנה, ותלוי נגדו כתב אישום על
עבירות בטחוניות חמורות. בעת היותו במעצר נולד לו בן, תינוק, וככל אב הוא משתוקק, מן הסתם,
להחזיק את בנו במהלך ביקורי משפחתו בכלא, והוא נאלץ לראותו דרך מחיצת הזכוכית
המפרידה בין העציר לבין המבקרים אותו. כאשר היה השייח ראאד עצור בידי המשטרה לא איפשרו לו להחזיק בידיו
את תינוקו בעת ביקורי המשפחה, אלא אחת לשלושה חודשים – ובצדק, שהרי אם היה
התינוק בזרועות אביו בתדירות גבוהה יותר, הוא היה מתחיל להבין מה קורה כאן,
ומצטרף לארגוני החבלה הלאומניים, אלא שלימים הבינה המשטרה כי התינוק אינו מהווה
עוד סיכון בטחוני חמור, ולפיכך התירה לו להחזיק את התינוק בכל ביקור וביקור. דא עקא שעד אשר הספיקה ההוראה הזאת להגיע לידי מימוש, הועבר העצור
לידי השב"ש, ושם קם איזה מוישה-גרויס, אשר אמר רגע-רגע: התינוק הזה מהווה
סיכון בטחוני, אפילו אם הוא בזרועות אביו אחת לשלושה חודשים, ולכן אין לאפשר את
הדבר הזה, עד דוק עשירי, עד עולם. הגיש העצור עתירה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כ"בג"ץ
קטן". בית משפט – כן. גבוה – כן, אבל פחות. לצדק? תגידו אתם. הטענות – כרגיל, מן הגורן ומן היקב, וכל הבא ליד – החל מחוסר
סמכות, המשך לחוסר מידתיות, וכלה בחוסר סבירות קיצוני. בית המשפט המחוזי, חיפה, השופט – רון שפירא. איך מתקבלת החלטה אומר השופט, בהחלטתו, כי "הזכות לקבלת מבקרים המוקנית לכל
אסיר ועציר אינה כוללת מעצם טיבה זכות למגע פיסי בין העציר למבקריו. תכליתה של
זכות קבלת מבקרים היא שמירה על קשר עם משפחת העציר/אסיר ולאו דווקא במגע פיסי...
סבור אני, כי עניין זה נכון לכלל העצירים והאסירים ולאו דווקא אלו העצורים בגין
עבירות על ביטחון המדינה". כך זה מתחיל: כדי שלא יאשימו את השופט ב"גזענות",
ר"ל, הוא מרחיק את עדותו לא רק להעדר אבחנה בין כלואים ביטחוניים ערביים
לבין כלואים ביטחוניים יהודיים (ע"ע עמי פופר, יורם שקולניק, דוד בן שימול,
ועוד), אלא גם להעדר אבחנה בין כלואים ביטחוניים בכלל לבין כלואים אחרים, אבל
מייד בהמשך מוסר המסווה: "הניסיון מלמד כי ביקורי בני משפחה הפכו
להיות מכשיר להברחת ציוד שאחזקתו על-ידי עצירים אסורה, כמו גם העברת מסרים בין
העצירים הביטחוניים לארגוניהם שמחוץ למתקן הכליאה. בנסיבות אלו, ההגבלה שנקבעה
היא הגבלה סבירה המאפשרת מהצד האחד את קיום תכלית הביקור – שמירה על קשר, ומהצד
השני מצמצמת את האפשרות לפגוע בביטחון המדינה והציבור". וזה אומר שבכ"ז יש אבחנה בין "ביטחוניים" לבין
"רגילים – שהרי לא יעלה על הדעת כי תינוק עברי אשר אביו נידון למאסר על
עבירת תעבורה יסכן את בטחון המדינה כתינוק ערבי, אשר אביו הוא ראש פלג צפוני של
תנועה איסלאמית זו או אחרת. וכעת, משהוסר המסווה (על ידי המסווה עצמו), מי לידינו יתקע שלא
תהייה אבחנה "ראסמית" הבין אסירים או עצירים על בסיס דת, גזע, לאום
וכו'. הנימוקים הווה אומר: נותן מלוא חופניים, אבל "אחרי שהצלמים אורזים את
הציוד" הוא "לוקח הכל בחזרה", והכל תוך התקדמות ונסיגה, התקדמות
ונסיגה: "עם זאת, עיקרון טובת הילד וזכויות הילד
וההורה אינן פגות עם תחילת המעצר... הכלל הראוי הוא כי זכות ההורות וזכות הילד
ליהנות מקרבת האב תוגבל במידה המינימלית הנדרשת לצורך הבטחת קיום תכלית המעצר.
ככל שהילד קטן יותר והתקשורת הפיסית עמו תופסת משקל רב יותר מהתקשורת המילולית
כך גם משתנה נקודת האיזון של מידת ההגבלה הראויה בדרך של הסדרת הביקורים של הילד
אצל אביו העצור, זאת במובן ששלילת האפשרות למגע הפיסי כמוה כשלילת האפשרות
לשמירה על קשר בין ההורה העצור לצאצא התינוק". ועל כך אמרינן יופי נחמה, אבל זהעוד לא הכל, כי השופט עדיין
זוכר שהמשטרה דווקא סברה אחרת, לטובת העותר, ואי אפשר לומר שהמשטרה פחות חכמה
ופחות "ביטחוניסטית מהשב"ס: "חזקה על משטרת ישראל כי שיקולי ביטחון המדינה והציבור עומדים
כנר לרגליה וששקלה שיקולים אלו בעת שהתירה למבקש להחזיק את בנו התינוק בידיו
במהלך הביקורים המשפחתיים במתקן בו הוחזק, זאת כאשר ההיתר להחזיק את התינוק
הוגבל לביקורים מסוימים ובתנאי פיקוח מתאימים". ולכן, כך השופט – "לכאורה המגבלה שקבע שב"ס אינה הכרחית
למטרת השמירה על בטחון המדינה ולכאורה, ניתן להשיג את אותה תכלית גם באופן בו
הפגיעה בעותר ובבנו תהיה פחותה, באופן דומה בו פעלה המשטרה בעת שהעותר הוחזק
במשמרתה". ואם "לכאורה" המגבלות האלה אינן דרושות ל השגת תכליתו של
המעצר, ממילא אמור נטל ההוכחה לעבור אל שכמו של השב"ס, אשר צריך להראות
מדוע ה"לכאורי" הזה אינו מתאים במקרה הזה. אבל, אליבא דהשופט, המסקנה אינה בהכרח שהחלטת שב"ס אינה
מידתית, "ולו בשל דברים שאמר בית המשפט העליון, לפיהם 'ההקפדה על סדר
ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי הסוהר... מפאת סוג האוכלוסיה שבבתי הסוהר,
ומחמת הצרכים והבעיות הכרוכים בקיום שליטה גורפת על חיי היומיום של האסירים,
מוקנים לנציב בתי הסוהר בהכרח מתחם סבירות ומתחם מידתיות רחבים באופן יחסי'". ואני שואל מה זה שייך. הרי השאלה אינה מהו העיקרון, ומה אמר
בית המשפט העליון, אלא מהו הדין כאשר העותר הוכיח לכאורה את ה"קייס"
שלו. והנה, בסופו של דבר – "אין מקום שבית משפט זה ייתן צו המורה למשיב
לאפשר לעותר את המבוקש בעתירתו. כאמור, אין תפקידו של בית המשפט לנהל את הכלא
וסמכות זו מסורה לרשויות שב"ס. התערבותו של בית המשפט מוגבלת לאותם מקרים בהם
מופרות באופן ברור זכויות יסוד או במקרים בהם לא הפעיל שב"ס שיקול דעת ראוי
וסביר. סבור אני כי לא זה המקרה שבפני". ומה זה אומר? זה אומר כי בחסות עקרונות נכונים – כדרכם של הדמגוגים
– מתחמק השופט מלבחון את תכולתם, ומסתתר מאחורי האמרה הסתמית-לאקונית " סבור
אני כי לא זה המקרה שבפני"... אמירה נרדפת לאמירת "נחה דעתי" הידועה לשמצה. ומה עם התינוק? לא צריך להיות מומחה לביטחון כדי לדעת שתינוק לאיכול לסכן את בטחון
המדינה כשהוא מוחזק בזרועותיו של אביו האסיר. הרי קיימא לן, לפחות מבג"ץ יומן
סומייל (בג"צ 243/62 - אולפני הסרטה בישראל בע"מ נגד לוי גרי ו-המועצה
לביקורת סרטים ומחזות , משרד הפנים; פד"י טז, ע' 2407, 2426, שם אמר השופט
משה זילברג ז"ל: "אין אני כופר בכלל הנודע - כלל אשר, מרוב
שימוש בו, נהפך כמעט ממטבע לאסימון - כי אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את
שיקוליו-הוא במקום שיקולי הרשות המוסמכת. ואף-על-פי-כן, כאשר הענין הוא בעל
חשיבות ציבורית מרובה, וגדרי הספקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, אלא
נהירים ובהירים וברורים לכל - במקרה כזה אין חולקין כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת,
ובית-משפט זה, אם ייראה לו הדבר, יהפוך על-פיה את קערת החלטת הרשות." האמירה הזאת היא דוגמה מצויינת לשניות בה נוקטים שופטים, במקרים
רבים: מחד – "הכלתל הנודע", ומאידך – "ואף על פי כן ...", "יחד
עם זאת ...", וכו' – שומרים את כל האופציות, והתוצאה הסופית נקבעת לפי
שרירות-ליבו של השופט: מתחת ביקורת על ה"מערכת"
– שלוש שנות השעייה, אבל אם רצחת אדם –
אין השעייה. וזו גם דוגמה מצויינת למקרה בו לא היה השופט צריך לחלוק כבוד לרב,
הוא השב"ס, אשר, גם בעיניו, עמדתו הייתה "לכאורה" בעייתית,
ונשאלת השאלה למה ומדוע בחר השופט להחזיר את ה"בייבי" הזה לזרועותיו
של השב"ס, במקום שיחליט בה בעצמו. שורה תחתונה לא שוכנעתי כי החלטתו של השופט רון שפירא חפה מגזענות, מדמגוגיה
ומכל מה שאנחנו רוצים שלא יהיה בהחלטה שיפוטית. החלטה הזאת גם אינה מתיישבת עם ערכי היהדות, כפי שאני מבין אותם. ומעל לכל – ספק רב הוא בעיני אם האיש הזה אי-פעם החזיק תינוק
בידיים. אבל הדבר הכי מטריד אותי הוא האם בטחון המדינה שלנו הוא כל כך
רופף, כל כך רעוע, כל כך שברירי, כך שתינוק אחד יכול להביא לחורבן הבית השלישי? תקופת צינון? בבקשה, אבל ... עם כניסתו של מני מזוז לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הוא אמר
כי לדעתו נחוצה תקופת צינון בין הפרישה מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, או פרקליט
המדינה, לבין המינוי לכהונת שופט בבית המשפט העליון. הוא גם הודיע כי הוא "יצנן" את עצמו גם בלי חקיקה, אבל
כאשר הדבר הגיע לכנסת כהצעת-חוק, הוא הציע שהצינון יהיה רק לשנה (הצעתו של חה"כ
מיכאל איתן, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הייתה צינון של ארבע שנים,
אבל בסוף, כפשרה, הוגשה למליאה הצעה בת שתי חלופות: שנה אחת, ושנתיים). מזוז אומר שאם בכירים אחרים נדרשים רק לחצי שנת צינון, אין סיבה שהיועץ
המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה יידרשו ליותר משנה. מזוז גם אומר כי אם הבכירים האלה יידרשו לתקופת צינון ארוכה יותר,
המערכת "תפסיד" אותם. נו, באמת ... יצחק זמיר "הצטנן"
כעשר שנים, והוא "נשאר בחיים". אם מזוז רוצה להשוות, ולו ברמז, את תקופות-הצינון לאלה של בכירים אחרים – אדרבא,
שיעלו גם להם, כי חצי שנה זה בקושי "חופשת שחרור", ומטרתו של הצינון
היא למנוע יחסי-תלות בין הבכיר-המכהן לבין נותני-לחמו העתידיים. אבל יש הבדל בין היוהמ"ש ופרקליט המדינה המבקשים להתנות
לעליון לבין בכירים העוברים למיגזר הפרטי: כאשר תובע עובר להיות שופט, הוא עדיין
,תובע בנשמתו", וקיים חשש שגם כשופט הוא יראה הכל בעיניים
"תביעתיות". לכן יש לקבוע תקופת צינון לאנשי הפרקליטות – גם לגבי מינויים לבתי
המשפט הנמוכים יותר. |