רמת השופט / על חופש הביטוי
|
אתיקה,
דמגוגיה וסתימת-פיות על
פסה"ד בעניין עו"ד שרה מזרחי לגירסה משודרגת של המאמר הזה, משולבת עם מאמר נוסף, כפי
שהוגשה לבית המשפט העליון הקדמה לפני שקוראים את המאמר הזה חובה
לקרוא את המאמר על אתיקה, דמגוגיה
וסתימת-פיות, אשר נכתב ופורסם באינטרנט
כשנתיים לפני שניתן פסק-הדין בו נדון כאן. וכל כך מדוע? משום שפסק-הדין בעניין עו"ד
שרה מזרחי (על"ע 736/04) נראה כאילו עמלו בו השופטים כדי להוכיח את נכונותה
– עד לפרט האחרון – של התיזה אשר במאמר הנ"ל. עיקר התיזה: הדמגוגיה היא, בין
השאר, שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, המיועד לטמטם את הקורא
ולסמם אותו, עד שלא יבין איך סותמים לנו את המחשבה (בשלב הראשון) ואת הפה
(בשלב השני). הבה נראה מה מכיל פסק-הדין הזה: טקסט נטו – 2231 מלים, אשר מהן – "רקע"
– 549 מלים, שהן 24.6% מהטקסט-נטו; דיון נורמטיבי – 1433 מלים, שהן
64.2% מהטקסט-נטו; דיון במקרה עצמו – 249 מלים, שהן
11.2% מהטקסט-נטו, וגם זה חציו "מים". נתחיל מהדיון
ה"נורמטיבי", התופס כמעט שני שלישים מפסק הדין כולו, אבל אם נקרא יחד
איתו את כל האסמכתאות שהוא מפנה אליהן, נגיע למאות אחוזים. כאשר אנו נכנסים אל אותן האסמכתאות,
נראה שגם הן בנויות בערך על אותו ה"תמהיל". קחו, למשל, את פסה"ד
בעל"ע 8838/00, אשר מאוזכר בפסה"ד נשוא דיוננו כאן: טקסט נטו – 1175 מלים, אשר מהן – דיון נורמטיבי – 227 מלים, שהן
19.3% מהטקסט-נטו; דיון במקרה עצמו – 43 + 76
(ובסה"כ 119) מלים, שהן 10.1% מהטקסט-נטו; כל השאר – "מים": 829
מלים, שהן 70.6% מהטקסט-נטו. הנה כי כן, זאת השיטה: 90%
"מים" – עובדות אשר אינן שנויות-במחלוקת, ו/או עקרונות המקובלים על
הכל, אבל רק 10% דיון בטענות המערער לגבי המקרה עצמו – "דיון" אשר
אינו מאפשר לקורא לדעת מה היו הטענות, וממילא אינו מאפשר לבקר את פסק-הדין, לאור
השמש, שהוא, כידוע, חומר החיטוי הטוב ביותר. הבה נראה מה היה לנו באותן 119
מלים, שהן, כאמור, רק 10.1% מהטקסט-נטו שבפסה"ד על"ע 8838/00
הנ"ל: "האמירות הנכללות בכתבה הן
בוטות ופוגעות בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית שהוא אמון הציבור. הן פוגעות
בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם. לא יכול להיות
ספק בכך שפגיעה כזו הנעשית על ידי עורך דין, מהווה עבירה על כללי האתיקה
המקצועית". אכן, האמירות האלה פוגעות בנכס
החשוב ביותר של המערכת השיפוטית, ובתדמיתם וכו' של השופטים, ואחרי שטיפת-המוח
הזאת, בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, אתה, הקורא, אומר לעצמך: "וואאאאווו!!!
כמה שהם צודקים!!!". אבל מקריאת הדברים האלה אין אנו
יודעים שהטענה המרכזית בערעור הייתה כי לביקורת הציבורית מותר לפגוע (או לנסות
לפגוע) גם "בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם
ושיקוליהם", שהרי זו תפקידה של הביקורת הציבורית הוא, בראש-וראשונה, לבקר
את תיפקודם של הגופים הציבוריים (כולל, כמובן, בתי המשפט), לרבות את
"יושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם", ואם הדבר פוגע בתדמיתם
– זה חלק מהמחיר אותו חייב לשלם מי שמציע את עצמו לשירות הציבורי. חלק ממחיר
השררה. ואם נגביל את הביקורת הציבורית רק
ל"טעויות פה-ושם" – לא עשינו דבר. והוא
הדין גם ב"דיון" בטענת "אמת דיברתי": "המערער טוען כי הוכיח את אמיתות הדברים האמורים בכתבה, בגינם
הורשע. הערכאה הראשונה קבעה כי כל נסיונותיו של הנאשם להוכיח את דבריו על
הקנוניה לא צלחו וכי גם שני העדים שהובאו על ידו לא הוכיחו טענה זו. העדים
הבחינו הבחן היטב בין ביקורת על נוהלים פגומים לבין הטחת אשמה בדבר קנוניה בין
השופטים והמשטרה. אין מקום להתערבותנו בקביעות אלה, הן משום שמדובר בקביעות
עובדתיות והן משום שמתוך קריאת עדויות אותם עדים מצאנו שהקביעות נכונות
הן". האם אפשר לדעת מה"דיון"
הזה מה היו העדויות אשר הובאו, ומה נטען לגביהן? האם ניתן לדעת מה"דיון"
הזה כי אחת הטענות הייתה שהעובדה שהתיזמור שבין שופטי התעבורה לבין התביעה
המשטרתית אינו "חשאי" (כעולה ממהגדרה המילונית של "קנוניה")
אלא "ממרומי המקפצה" דווקא מחמיר את התנהגותם של המבוקרים,
ושהטרמינולוגיה הפובליציסטית מקבלת את המילה "קנוניה" גם בהקשר הנדון? הדברים אשר עמדו במרכז הפרסום נשוא
האישום באותו ערעור היו אלה: "אפשר
להניח בוודאות גמורה כי ביהמ"ש לא יקבל את טענותיך, כי הרי הנדחה
להוכחות הוא חלק מהקנוניה המשותפת של בתי המשפט לתעבורה והמשטרה אשר
נועדה, כידוע, להוציא ממך את ההכרזה המפורסמת - כבודו אני לא יכול להפסיד עוד
יום עבודה; מודה אני לפניך". על הדברים האלה, ועל פסק-הדין עצמו,
אומר הפרופ' זאב סגל, במאמרו "על רגישותה של הרשות השופטת" (הארץ, 18.12.2001) כי זו – "מציאות שהיתה ללחם חוק בבתי
משפט השלום, הדנים בשיטת הסרט הנע נהגים על עבירות תעבורה. מי אינו מכיר מציאות
זו, שעליה קבלו גם שופטים, שבה מזומנים נהגים למשפט ומגלים שמדובר רק בהקראת כתב
האישום, וכי יידרשו להתייצב מחדש למשפט עצמו. הדבר מביאם לא אחת לחזור בהם
מכפירתם באשמה, ובא גואל למערכת השיפוטית העמוסה". ובהמשך, בהזכירו את פסיקותיו של
נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אומר הפרופ' סגל: "החופש
להביע דעה ולהתווכח בחריפות, נוסח ג'ון סטיוארט מיל,
נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת, האמורה לקבל ביקורת בהבנה ואף באהבה, כפי שהבטיח נשיא בית המשפט
העליון, אהרן ברק, בפסיקה עניפה. אותה נכונות יכולה היתה לפתח בקרב השפיטה 'כוח
סיבולת', שעוצב בפסיקה כדי להצדיק ביקורת חריפה על רשויות השלטון האחרות", אבל אם באותו המקרה הנשיא ברק לא
ישב בהרכב, ואחריותו היא "מנהיגותית" בלבד, הרי שבמקרה בו אנו דנים
הפעם, הוא ישב בראש ההרכב (אבל לא כתב את פסק-הדין, אלא רק תרם את ה"אני
מסכים"). לפני שניגש לניתוח פסה"ד החדש,
מן הראוי לקרוא שוב שני מאמרים נוספים, אשר נתפרסמו בעקבות פס"ד
ה"קנוניה": Jonathan Rosenblum, Drunk with arrogance Evelyn Gordon, Imprison the messenger? ומכאן לפסה"ד בעניין
עו"ד שרה מזרחי תחת הכותרת "רקע" מביא
פסק הדין את האמירות (אשר לא היו שנויות-במחלוקת) בהן "חטאה" הנאשמת
(המשיבה בערעורו של הוועד על זיכוייה בביה"ד הארצי של הלשכה): "בכתבי בי דין שהגישה
המשיבה במסגרת הליך שיפוטי, נכללה סדרת
התבטאויות נגד המתלונן ונגד בית המשפט. בין אלה נכללו התבטאויות כלפי עורך-דין
(קרוב משפחה) כגון "ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות וצירף את תצהיר הנתבעים
שנערך על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב, אישרו בחתימתו והגישו לבית
המשפט". ובמקום אחר נאמר, כי הוא "ממשיך... בסילוף גס של
העדויות", כי הוא "ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות
בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר...". ועל
בית המשפט נכתב על ידי המשיבה: "נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת
התובעים"; "בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית
המשפט"; "קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים
עצומות על סיכומי ב"כ המשיבים ..... ללא כל אוביקטיביות",
"בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו"...". עד כאן ה"בין אלה", וסביר
להניח כי גם אם אין במובאות האלה את כל אשר אמרה הנאשמת-המשיבה – אמירות חמורות
יותר לא היו לה. בית הדין האזורי (כך בפסה"ד)
של הלשכה הרשיע את המשיבה בעבירות של העדר יחס כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט,
(כללים 2 ו-32 לכללי האתיקה), התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע (כלל 26 לכללי
האתיקה) והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע
(ס' 61 (3) לחוק הלשכה), אבל בבית הדין הארצי נהפכה הקערה, ערעורה של המשיבה
נתקבל, והיא זוכתה, תוך הנמקות שונות של חברי ההרכב, אשר עיקרן הוא, במלים שלי: את
פרס חנה בבלי היא לא תקבל, אבל הביקורת עדיין בתחום הלגיטימי, מבחינה עניינית,
ונסבל מבחנת הסגנון. לא נחה דעתו של הועד המחוזי של
הלשכה, והוא עירער על הזיכוי לבית המשפט העליון, בנימוק כי כללי היה בדברים משום
הכפשה העולה כדי עבירה משמעתית. טענת המשיבה הייתה כי חלק מן
הביטויים בהם השתמשה הם על גבול המותר, והדברים שנאמרו נגד השופט יכולים להיאמר
בהליך פסילה. כן נדרשה לעינוי הדין, שכן המדובר בפרשה שראשיתה ב-1998. זאת תמצית הדברים, ומכאן החל
ה"דיון" – 1433 מלים, כאמור, אשר תמצית היא בסע' י"ג
לפסה"ד: "י"ג. מה ניתן ללמוד מאלה? "העולה מן המקובץ הוא, כי על
חופש הביטוי, עם כל חשיבותו כעקרון על בחוק הישראלי, מוטלות מגבלות, בחוק הלשכה
ובכללי האתיקה, בכל הנוגע להתנהגות עורך הדין במילוי תפקידו, כדי שלא יתקיים
חלילה "כסדום היינו, לעמורה דמינו" (ישעיהו א', ט'). ואף לא "איש
את רעהו חיים בלעו". שנית, ההגבלות חלות גם על התבטאויות שמחוץ לעיסוק
המקצועי, וככל שמדובר בביטויים שבליבת העיסוק המשפטי, יחולו ביתר שאת ולהיפך.
שלישית, העובדה שעו"ד מייצג בני משפחה או את עצמו או מעורב אישית בתיק אינה
משחררת אותו מן ההגבלות ואינה מתירה את הרסן.
רביעית, הדברים יפה כוחם הן לפגיעה בעמיתים, הן לפגיעה בבית המשפט. ודוק:
בכל אלה איננו עוסקים לא בדין הפלילי שאפשר ויחול במקרים מסוימים. כל ענייננו -
בחוק הלשכה ובכללים מכוחו". 122 מילים מתוך 1433 המלים (8.5%
מהחלק ה"נורמטיבי" של פסה"ד), אשר משקפות הלכה אשר אין עוררין
עליה – גם לא כותב השורות האלה – ואשר גם אותן ניתן לצמצם למחצית, אם נוציא מהם
את כל ה"מים", כך שניתן להסתפק ב-4 או 5 אחוז מהדיון המופשט כדי למצות
את הסוגיה המשפטית במלואה. ונשאלת השאלה מדוע יש צורך לנפח את
הדיון התיאורטי הזה פי עשרים, ואולי יותר, ולהוסיף עליו עוד כהנה וכהנה אסמכתאות
(אשר גם הן, מן הסתם, בנויות לפי אותו ה"תמהיל"), כאשר הדברים
עצמם, הצד הנורמטיבי של הדיון, כבר היו לנחלת-הכלל, ואין צורך להכביר עליהם
במלים? והתשובה: כדי לטמטם אותך, לסמם
אותך, לעשות עליך – ועל הציבור כולו – רושם של דיון מעמיק וחובק-עולם, ובכך
להשכיח ממך את העובדה שלא השאלה הנורמטיבית היא סלע-המחלוקת, אלא רק תחולתם של
העקרונות על המקרה המסויים הזה. ומה עם הדיון הפרטני, לעניינה
הספציפי של המערערת המסויימת הזאת? הנה 143 מלים אשר מכסות את כל מה שפסק הדין
רוצה לגלות לנו: ט"ו. ולענייננו שלנו, מן הכלל אל הפרט: (1) דומני, עם כל ההבנה לרגשות שנלוו לפעילותה
של המשיבה בתיק מול בני משפחה, כי אין מנוס מהרשעתה בדין המשמעתי. הדברים שנכתבו
על ידיה כלפי עורך הדין המתלונן וכלפי בית המשפט חרגו מגבולות המותר בגדרי חוק
הלשכה וכללי האתיקה, על פי הנחיות הפסיקה דלעיל. הטחה בעורך דין כי הוא עורך
תצהירים כוזבים, למשל, או בבית המשפט כי אינו אוביקטיבי וכי לא עשה מלאכתו, אינה
יכולה לחסות תחת כנפיו של חופש הביטוי. לא כל שכן כשהמדובר בכתבי בי דין הנכתבים
בשיקול דעת, לא באמירה דריתחא, ועל כגון אלה בוודאי אין לומר, כי אין אדם נתפס
על צערו. דברי המשיבה כפי שצוטטו ברישא מהווים עבירות משמעת לפי חוק הלשכה (מעשה
אינו הולם - ס' 61(3)) ותקנות האתיקה בענין יחס של כבוד לבית המשפט (כלל 2
ו-32), ויחס חברי במקצוע (כלל 26). לדעתי יש איפוא מקום לקבל את הערעור. 143 מלים מתוך 249 המלים שהן הדיון
במקרה עצמו, וזה אומר שאפילו בחלק הענייני הקצר של פסק-הדין טקסט יש כמעט 50%
מים, ואותן 143 המלים אשר נשארו לנו אחרי "אידוי" המים הן בסך-הכל
6.4% מהטקסט-נטו, שהוא, כאמור, 2231 מלים. אז מה היה לנו כאן? אילו דברים
נוראים אמרה הנאשמת, עד כי "אין מנוס מהרשעתה בדין המשמעתי", משום
ש"הדברים שנכתבו על ידיה כלפי עורך הדין המתלונן וכלפי בית המשפט חרגו
מגבולות המותר ..."? שורו-שורו: "הטחה בעורך דין כי הוא עורך
תצהירים כוזבים, למשל", או – "(הטחה) בבית המשפט כי אינו
אוביקטיבי וכי לא עשה מלאכתו". אבל כיוון שזה רק "למשל",
הבה נחזור אל הפירוט המלא, אשר הובא לעיל, והוא "סדרת התבטאויות נגד המתלונן ונגד בית המשפט", אשר בין אלה נכללו
התבטאויות כלפי עורך-דין ... כגון: "ערך וכלל טענות מהותיות
כוזבות"; "צירף את תצהיר הנתבעים שנערך
על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב ..."; "ממשיך... בסילוף גס של
העדויות"; "ידע ויודע מידיעתו האישית
עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין
בתצהיר...". אלה הן ה"התבטאויות" של
הנאשמת על עורך-הדין, ואילו על בית המשפט היא אמרה: "נראה כי כבוד בית המשפט לא
קרא את תשובת התובעים"; "בכל מהלך הדיון ניכרה גישה
בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט"; "קביעות בית המשפט בדבר
מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב"כ המשיבים .....
ללא כל אוביקטיביות"; "בהיותו שופט חדש כחודשיים
לאחר מינויו"...". הנה כי כן, "סדרת
התבטאויות", ו"הטחה" של דברים... אבל לפני שנגיע לשימוש הדמגוגי
בביטוי "ביטוי" על נגזרותיו השונות, אני מזמין אתכם למחזה קצר, במערכה
אחת ותמונה אחת: ילד
(לאב): אבא מכה את אמא. אב (לילד):
איך אתה מדבר לאבא!!! ילד משפיל מבטו, ופורץ
בבכי. אתם הבנתם מה קרה כאן? את האמירה "אבא מכה את
אמא" אפשר לבקר בכמה מישורים: האחד – שזו אמירה לא-נכונה; השני – שזו אמירה נכונה, אבל
ב"סגנון" לא-ראוי; והשלישי – שזו אמירה נכונה, ובסגנון
ראוי, אבל אסור להגיד אותה, כדי שהבריות לא יידעו כי אבא מכה את אמא. זה
"פוגע בנכס;החשוב ביותר שיש לאבא, והוא אמון הציבור". אבל האב לא "מיקד" את
ביקורתו על הילד, אלא הטיח בו שיקוצים-בעלמא. האב ניצל את נפשו הרגישה ואת חוסר
נסיונו, כדי לסתום לו את הפה – ולהענישו בנזיפה (לפחות, כי ישנם הורים אשר גם
יכו את ילדיהם, במקרים כאלה). ומדוע האב לא מיקד את
ה"אישום" נגד הילד? או משום שאין לו כושר אינטלקטואלי,
או משום שאין לו יושר אינטלקטואלי, דבר שהוא מסתבר יותר. הרי אם האב היה אומר
שזה לא נכון, דהיינו שהוא לא מכה את אמא – הדבר היה פותח ויכוח על העובדות עצמן,
ויכוח בו אין לדעת מי היה מנצח; אם האב היה אומר לו, לבן, משהו מעין "באיזה
סגנון אדוני מדבר!!!" – הבן היה אומר כי השאלה אם אבא מכה את אמא – אינה
עניין של "סגנון", ר"ל, אלא של עובדות; ואם האב היה אומר שאלה
דברים אשר אסור להגיד אותם גם אם הם נכונים, וגם אם אין בהם שאלה של
"סגנון", הבן היה מאשים אותו ב"סתימת פיות", ר"ל... אז במקום להסתכן בהתמודדות כושלת עם
הבן, האב מטיח בו (בבן) שהוא (הבן) מטיח בו (באב) "ביטויים כגון ...",
כדי שכל העולם יבין לרוחו כאשר הוא מלקה את בנו הקט. וזה גם מה שעושים הדמגוגים, ומה
שנעשה במקרה דנן. שורו-שורו: פסק-הדין מתחיל בדיבור
על "סדרת התבטאויות", וממשיך ב"הטחה בעורך דין כי הוא ..., למשל,
או בבית המשפט כי ...", אשר, בלי שאנחנו כלל מרגישים בכך, הופכת
ל"הטחת דברים בעלמא". וזה, כמובן, המשך ישיר ל"הטחת אשמה
בדבר קנוניה בין השופטים והמשטרה", כפי שנאמר בפסה"ד בעל"ע
8838/00, אותו הבאנו כמשל ודוגמה לתמהיל הדמגוגי בו נעשה השימוש גם כאן. מה זאת "הטחה"? מה ההבדל בין "הטחה בעורך דין כי הוא עורך תצהירים
כוזבים" לבין "טענה" כי עורך הדין עורך תצהירים כוזבים? "הטחת דברים", על פי מילון אבן-שושן, היא "אמירת דברים
קשים, השמעת דברי טענה: הטחת דברים של איוב כלפי אלוהים". חופש-הביטוי, כידוע, הוא בראש
ובראשונה החופש לומר דברים קשים, שהרי כדי לדבר בשבחו של אדם, או בשבחה של
הרשות, אין אתה נזקק לשום "חופש". אבל כאשר מחליפים את הטענה
כי עורך הדין עורך תצהירים כוזבים ב"הטחה בעורך דין כי הוא עורך תצהירים
כוזבים", באופן אוטומטי הפכת הצגת-עובדות לפסק-דין מרשיע! ואם נלך לשיטתו של מילון ספיר,
שם "הטחה" היא "3.[עח](בהשאלה) אמירת דבר תרעומת או חוצפה,
השמעת טענות, פגיעה" ([עח] – עברית חדשה), אזי גם כאן רותמים את העגלה
לפני הסוסים, שהרי עוד לא קבענו אם הדברים הם "תרעומת" (וזה
לגיטימי), "חוצפה" (וזה, מן הסתם, לא לגיטימי), "השמעת
טענות" (אם זה לא לגיטימי, מה כן?) או "פגיעה" (אשר
יכולה להיות לגיטימית, או בלתי-לגיטימית, לפי המקרה או האינטרס עליו מבקשים
להגן). ובמלים אחרות: כאשר אתה מדבר על
"הטחת ביטויים כגון ..." – אתה מרשיע אדם בלי להוכיח דבר, בלי לנמק
דבר, בלי להעמיד את שיקוליך ונימוקיך במבחן הביקורת. גם בעל"ע 8838/00 הנ"ל,
אגב, נאמר כי הכתבה
שפירסם המערער כללה "ביטויים שונים כלפי בתי המשפט לתעבורה כגון ...", וזה מראה על שיטה עקבית. הבה נחזור שוב אל הפירוט המלא של
"סדרת התבטאויות נגד המתלונן ונגד בית המשפט", אשר בגינן הועמדה
המערערת לדין המשמעתי. על עורך-הדין, על כך שהוא: "ערך וכלל טענות מהותיות
כוזבות"; "צירף את תצהיר הנתבעים שנערך על
ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב ..."; "ממשיך... בסילוף גס של
העדויות"; "ידע ויודע מידיעתו האישית
עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין
בתצהיר...". ועל בית המשפט: "נראה כי כבוד בית המשפט לא
קרא את תשובת התובעים"; "בכל מהלך הדיון ניכרה גישה
בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט"; "קביעות בית המשפט בדבר
מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב"כ המשיבים .....
ללא כל אוביקטיביות"; "בהיותו שופט חדש כחודשיים
לאחר מינויו"...". ייאמר מיד: אם בית המשפט היה עושה דיפרנציאציה
בין ה"ביטויים" האלה, ואומר ביטוי זה הוא לגיטימי, וזה אינו לגיטימי,
או שהיה אומר כי ביטוי מסויים הינו חריגה קלה מן המותר, ואילו ביטוי אחר הוא
חריגה חמורה מן המותר, אפשר היה להתווכח על כך, אבל מששם את כל
ה"ביטויים" בכפיפה אחת, והשווה בין הקלה לבין החמורה, מותר לנו
לקחת את הגזירה-השווה הזאת, אבל בכיוון ההפוך: אם הקלה אינה חריגה מן החמותר,
ממילא גם לא החמורה. נתחיל מהאמירה "נראה כי כבוד
בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים": כל מי שמנהל משפטים מכיר את התופעה
הזאת, שבית המשפט לא קורא כתבי בי-דין: לפעמים זה עולה מגוף החלטתו, ולפעמים יש
לכך אפילו אישוש פיזי, כגון שהסיכות אשר סגרו את המסמך אפילו לא
נפתחו (ראו הודעת ערעור ע"פ 5621/04, למטה מכאן) , כך שהאמירה "כבוד
בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים" לא הייתה "מטאפורה"
(לגיטימית!) אלא עובדה מוצקת, המעידה כי בית המשפט לא רק שלא "קרא
והתעלם" אלא גם שלא התכוון לקרוא את מה שהונח לפניו. אבל במקרה הזה לא נאמר כי "כבוד בית המשפט לא קרא
את תשובת התובעים", אלא כי "נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את
תשובת התובעים" – וזה כבר מוריד את הדברים מגדר "עובדות" לגדר
מסקנה משפטית מוצעת מתוך התיק עצמו, ואם לעורך-דין אסור להציע מסקנות משפטיות
– הרי זו סתימת-פיות מוחלטת. יכולנו לומר כי אם כל
ה"ביטויים" הם פסולים בעיני בית המשפט, די לנו בדוגמה אחת מהם, אבל לא
נעשה מלאכתנו קלה, ונעבור עליהם אחד-אחד: נתחיל, שוב, מהטענות כנגד עורך-הדין
של הצד-שכנגד, על כך שהוא: "ערך וכלל טענות מהותיות
כוזבות"; כאשר עורך-דין סבור כי הצד-שכנגד
(או עורך-דינו) עורך וכולל טענות מהותיות כוזבות, הוא חייב להתריע על כך
– וזו חובתו גם למרשו וגם לבית המשפט, וזה עולה אפילו מפסה"ד בו עסקינן:
"יחד עם זאת גם מוטלת עליו החובה לייצג את עניינו של לקוחו כמיטב יכולתו,
ואם הוא סבור בתום לב, כי הצד שכנגד חטא, עליו להביע זאת. אין פירושו של דבר, כי
הפרקליט רשאי לנקוט בסגנון מעליב ומשפיל... אם מתחייבת הבעת ביקורת, אף אם קשה
היא... עליו להביע דברים כהוייתם..., אך לא להשתמש בתארי גנאי בלתי נחוצים"
(סע' ח' לפסה"ד). ואני שואל: האם מישהו חלק על כך
שהמערערת הייתה "סבורה בתום לב, כי הצד שכנגד חטא", ולכן "עליו
להביע זאת"? ואני מוסיף ושואל: איכן יש כאן
יותר מאשר "דברים כהווייתם" (בעיני הטוען, כמובן) ואיכן יש כאן
"סגנון מעליב ומשפיל" או "תארי גנאי", נחוצים או בלתי
נחוצים?! עם כל הכבוד, לא רק שאין כאן
"תארי גנאי", אלא ש"נראה" כי כבוד בית המשפט לא קרא
אפילו את דבריו-הוא, בפסק-הדין הזה ממש, ולא מן הנמנע שהוא אף נלכד בדמגוגיה
של עצמו! הלאה: "צירף את תצהיר הנתבעים שנערך
על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב ...". זה
שעורך-הדין צירף את התצהיר – על כך, מן הסתם, לא הייתה מחלוקת, והשאלה אם
הוא ידע או לא ידע שהתצהיר כוזב היא שאלה של עובדה, ולא שאלה של
"ביטוי". וזה שעורך הדין – "ידע ויודע מידיעתו האישית
עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין
בתצהיר...". זה מאוד לא נעים, ואם הנאשמת אכן טענה את העובדות האלה, ואת
הקודמות, על חברה, בידעה שהן לא נכונות, אזי היא עברה עבירה לפי כלל 34(א) לכללי
לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986, אשר, תחת הכותרת "איסור
הטעייה", זה לשונו: "(א) לא יעלה עורך דין, בין
בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה". הסעיף הזה, יש לראות, אינו מצריך
אפילו מילת פרשנות אחת! הסעיף הזה גם אומר כי כדי להרשיע
עו"ד בהצגת טענות לא נכונות, צריך גם להוכיח שהוא ידע שהן אינן
נכונות, וזה כבר מלאכה קשה, כאשר רוצים להרשיע בכל מחיר. אז לוקחים "סעיף סל"
המדבר על "סגנון", ומסובבים את הקורא כך שהוא מאמין שאכן היה כאן
"סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן", וכל שאר הקלישאות כיוצא
בזה. ומכאן ל"סדרת"
ה"התבטאויות" של המערערת "נגד בית המשפט", מעבר ל"נראה
כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים" – אותה "התבטאות"
עליה כבר דיברנו, למעלה מכאן: "בכל מהלך הדיון ניכרה גישה
בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט"; נו, באמת!... הרי בכל ערעור-פסלות
מצוי הטענות האלה מופיעות חופשי-חופשי, ואם היה בהן משום עבירת אתית, אפשר היה
לסגור את כל לשכת עורכי-הדין (ולהשאיר בה רק את עסקני ה"אתיקה",
אשר אין חשש כי יגישו קובלנות משמעתיות איש נגד רעהו). "קביעות בית המשפט בדבר
מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב"כ המשיבים .....
ללא כל אוביקטיביות"; "חזרה בעיניים עצומות" על
טענותיו של צד אחד, בלי התייחסות לטענותיו של יריבו – מעין copy-paste – גם לכך,
לצערנו, כבר הורגלנו, ומי שרוצה למנוע טענות כאלה, פוגע בעבודתו המקצועית של
עורך-הדין, ומונע ממנו לקיים את מצוות סעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין "לפעול
לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ולעזור לבית-המשפט לעשות משפט". וכמובן שה"ללא כל
אובייקטיביות" הינה מסקנה מוצעת, הנגזרת, לטענת המציע, מה"חזרה
בעיניים עצומות", כאמור. נשארה, איפוא, ה"התבטאות"
ה"חמורה" ביותר, התולה את משגיו של השופט – "בהיותו שופט חדש כחודשיים
לאחר מינויו"...". אכן, זה מאוד לא נעים שמציינים את
טירונותו של השופט בהקשר לתוצאה של המשפט, אבל כך הוא בכל המקצועות שבעולם,
שהציבור משלם את "שכר הלימוד" של בעל-המקצוע, והשופטים אינם שונים,
לעניין זה, מכל בעלי המקצועות האחרים. ממילא גם אין לשופטים חסינות
מביקורת – גם בהקשר הזה. עירוב-תבשילין דמגוגי איך בית המשפט העליון "יוצא
מזה"? כדי להסביר את סתימת-הפיות לא די
בתרגילים דמגוגיים, כי בכל-זאת אי-אפשר לאחז את עיני כל הציבור, כל הזמן. ראו את סעיף י"ב לפסק-הדין,
הפותח בדברים האלה: "י"ב. לעניין פגיעה בשופט ר' על"ע 4/82 ... בו נקבע ברוב דעות
כי 'אפילו במקרים, בהם יש לעורך דין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט והיא נראית לו
ראויה להישמע... חובה עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת ...'". יפה. יפה מאוד! אפילו לא
שנוי-במחלוקת!!! אלא שיש כאן בעייה: מצד אחד מותרת
הביקורת "במקרים, בהם יש לעורך דין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט והיא נראית
לו ראויה להישמע", וזה מתיישב עם חירות הביטוי ועם חופש הטיעון המשפטי, אבל
מצד שני בא הסייג ש"אפילו במקרים (כאלה) חובה עליו לומר את הדברים בלשון
מנומסת ולא פוגעת". על פני הדברים גם אלה דברי אלוהים
חיים המה, אלא שבמקרה הזה איש לא האשים את המערערת בלשון "לא
מנומסת", ואילו לגבי "לשון לא פוגעת" – אנחנו בכלל לא יודעים מה
זה. טלו, למשל, את האמירה "עורך-הדין
של הצד-שכנגד נתן לשופט שוחד, והשופט קיבל את השוחד": האם זו
"לשון פוגעת"? לא, זו לא ה"לשון" אשר פוגעת, אלא התיאור
העובדתי, אבל אם התיאור העובדתי פוגע, זה עניין אחר לגמרי, אשר אינו קשור כלל
ל"לשון" בה נאמרו הדברים. אבל אם נאמר בגלוי וביושר כי
העובדות הם ה"פוגעניות", ממילא תעמוד לו לנאשם הגנת "אמת
דיברתי" – וזה בדיוק מה שרוצים למנוע ממנו כאשר מדברים על "לשון לא
מנומסת ופוגעת". הנה עוד ואריאציה על הנושא "באיזה
סגנון אדוני מדבר!". עוד דוגמה
של שימוש מניפולטיבי בעקרונות אשר אין החולק עליהם. אבל זה עוד לא הכל. בהמשך ישיר
ל"חובה עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת", נאמר: "... ובעיקר שלא על פי רמז של צדיה או משוא פנים, כאשר
אלה אינם קיימים". ושוב: מותר לרמוז על צדייה או
משוא פנים, אבל רק כאשר אלה קיימים... אבל איך נדע אם אלה קיימים, או שאינם
קיימים, כאשר כל הזמן מדובר על "סגנון" ועל "לשון", ואומרים
כי כאשר מדובר באלה, טענת "אמת דיברתי" אינה הגנה? אבל זה עוד לא הכל: אם אין לומר את
הדברים האלה כאשר הם "אינם קיימים", נשאלת השאלה מה עם כלל 34(א)
הנ"ל, אשר כדי להרשיע נאשם על פיו יש להוכיח לא רק את אי-נכונות העובדות.
אלא גם שהנאשם ידע שהן אינן נכונות. ונשאלת גם השאלה מה עם טעות
בתום-הלב, אחרי בדיקה קפדנית של העובדות? באו ויצרו עבירת-משמעת של אחריות
מוחלטת, כאשר אפילו בעבירות-התעבורה החליפה האחריות המוחלטת באחריות
ה"קפידה". וזה לחלוטין לא מתיישב עם העקרון
שעבירות-המשמעת הן עבירות אשר יש בהן התנהגות רעה, ואילו עבירות של אחריות
מוחלטת הן עבירות אשר אין בהן אפילו שמץ של רוע, ואפילו לא של רשלנות מינימלית. כבר עמדנו על כך שבכל
ערעור-פסלות מצוי הטענות האלה מופיעות חופשי-חופשי, ואם היה בהן משום עבירת
אתית, אפשר היה לסגור את כל לשכת עורכי-הדין, וכנראה שהטענה הזאת הועלתה
בדיון. ראו מה תשובה מוצא בית המשפט לטענה
הזאת: "אין מקום לאנלוגיה בין הנושא
דנן לבקשות פסילה, הללו כל עניינן הוא הטענה נגד בית המשפט, בהליך על פי דין
הכולל תגובת השופט, מה שאין כן הטחת דברים בעלמא". ואני שואל האמנם ואיך. ראשית – טענת פסלות לעולם אינה
"נגד בית המשפט", אלא רק נגד השופט אישית; שנית – כל הליך משפטי הוא "על
פי דין" בדיוק כמו הליך פסלות"; שלישית – מה עניין "כוללות את
תגובת השופט"? האם במקרים כאלה, דהיינו בבקשות ובערעורי-פסלות, מותר להשתמש
ב"לשון לא-מנומסת ופוגעת"? והאם בבקשות ובערעורי פסלות מותר
לרמוז על צדיה או משוא פנים, גם כאשר אלה אינם קיימים"?! אפשר להניח בוודאות מוחלטת כי אם,
על סמך הדברים האלה, תיטען טענה כזאת – מי שיעלה אותה ייזרק בבושת-פנים מכל
המדרגות, אבל כאשר מחפשים את הנימוק הקרוב ביותר, לא מביאים בחשבון כי במקרים
אחרים התיזה הזאת לא תחזיק מים. והפינאלה: "מה שאין כן הטחת דברים
בעלמא". אכן, "הטחת דברים בעלמא"
הינה דבר פסול, והאמירה "מה שאין כן הטחת דברים בעלמא" היא אמירה אשר
"הולכת עם כל דבר", גם כאשר כלל לא מדובר על "דברים
בעלמא", והמילה "הטחה", כאמור, נועדה להפוך אמירה לגיטימית
לפסק-דין מרשיע, בלי שהקורא ירגיש בכך... ואם לא די בכך, אפילו מהבחינה
התחבירית ה"שידוך" של "מה שאין כן הטחת דברים בעלמא" אל שאר
חלקיו של המשפט האומלל הזה. האם בבקשות פסילה יש מקום ל"הטחת דברים
בעלמא"?! נחזור ונקרא שוב את סעיף י"ב
לפסק הדין, והפעם כמיקשה אחת: "לעניין פגיעה בשופט ר'
על"ע 4/82 פלוני נ' הועד
המחוזי בת"א (פ"ד לז(1) 70), בו
נקבע ברוב דעות כי 'אפילו במקרים, בהם יש לעורך דין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט
והיא נראית לו ראויה להישמע... חובה עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא
פוגעת, ובעיקר שלא על פי רמז של צדיה או
משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים' (השופט בייסקי, שם, עמ' 75-74). אין מקום
לאנלוגיה בין הנושא דנן לבקשות פסילה, הללו כל עניינן הוא הטענה נגד בית המשפט,
בהליך על פי דין הכולל תגובת השופט, מה שאין כן הטחת דברים בעלמא". אז מה יש לנו כאן? עירוב-תבשילין דמגוני של
עקרונות נכונים ועובדות נכונות (לפחות ברובן), יחד עם דברים שאינם רלוואנטיים
למקרה עצמו – והכל על מנת לקיים בכל-מחיר הרשעה בעבירה אשר אינה אלא אמירתם של
דברים אשר איש אינו מוכן להתמודד אתם. |
|
בבית המשפט העליון בירושלים המערער: אלכסנדר טרסוב, ע"י ב"כ עו"ד שירית
אורון-וייסבורד ו/או אילון אורון ו/או אלעד שור ו/או אסף אורון, קיבוץ גלויות
34, ת"א 66550 נ ג
ד המשיבה: מדינת ישראל הודעת ערעור על החלטת כב'
השופטת א' שדמי, מבית משפט השלום (תעבורה) בת"א-יפו, מיום 8.6.04 שלא לפסול
את עצמה מלהמשיך ולדון בתיק פל 32/03. ההחלטה הגיעה
לידיו של המערער רק ביום 10.6.04. נימוקי הערעור 1. המערער הגיש לכב' ביהמ"ש סיכומים בכתב לעניין הכרעת הדין.
סיכומים אלה הם מפורטים ביותר (9 דפים, 6 ראשי-טענות ו-4 נספחים – העתק מצורף). 2. כבר מקריאתה של הכרעת-הדין (העתק מצורף) נראה כי כב' השופטת
לא התייחסה אליהם, באשר אין בהכרעת-הדין אלא חזרה דה-פאקטו על סיכומי התביעה (העתק
מצורף), ולא התייחסות אפילו לנימוק אחד מסיכומי המערער. 3. בדיעבר נראה כי כב' השופטת אפילו לא פתחה את הסיכומים וממילא גם
לא קראה אותם (פרטים בתצהיר המצורף להודעת-ערעור זו). 4. המערער, בדחילו ורחימו, ומתוך כוונה שלא לפגוע בכבודה של השופטת,
ביקש עיון-מחדש בהכרעת-הדין (העתק הבקשה מצורף), אולם כב' השופטת דחתה את
הבקשה בהחלטה בת 4 מלים, החלטה שאפילו משפטנים אינם מסוגלים לרדת לפשרה (העתק
מצורף). 5. בהחלטה האמורה כב' השופטת אפילו לא מנסה לומר כי היא קראה את
סיכומי המערער, ועל כך אמרינן שתיקה כהודאה דמיא. 6. המערער, אשר ראה בהכרעת הדין משום חוסר התייחסות לסיכומיו כולם,
וממילא גם לעניינו, ביקש מכב' השופטת לפסול את עצמה (העתק הבקשה מצורף),
אך בהחלטתה, נשוא ערעור זה (העתק מצורף), חיזקה כב' השופטת את הרגשתו
נשאין התייחסות לעניינו: "אין בנימוקי
הבקשה עילה לפסילתי עם מתן פסה"ד יהיה הנאשם רשאי לערער כחוק". בהחלטה זו –
אשר המובאה דלעיל היא נוסחה המלא – יש חוסר התייחסות מובהק, משום שגם היא לא
מתייחסת לטענת חוסר-ההתייחסות, המתבטאת בכך שכלל לא קראה את סיכומי המערער. 7.
מעבר לאמור, ההחלטה הזאת גם שגוייה
לגופה, משום שלפי הפסיקה הקיימת אין "פסלות בדיעבד", וממילא
הפגם לא יוכל לבוא על תיקונו בערעור ה"רגיל" על הכרעת הדין (ור'
גם סע' 148 לחסד"פ ("טענת פסלות לא תישמע ולא תשמש נימוק לערעור, אלא
בהתאם להוראות סעיפים 146 ו-147"). 8.
כאשר שופט מרשיע נאשם בלי לקרוא
את סיכומיו, אות היא כי התגבשה בליבו דיעה קדומה, דיעה עויינת, נגד הנאשם, שאם
לא כן – מה עניין לו להסתפק בסיכומי התביעה, ולא לקרוא את סיכומי ההגנה? 9.
הנזק הנובע מגישתה החד-צדדית,
לכאורה, של כב' השופטת אינו ניתן לתיקון בערעור "רגיל" גם משום
שבענייני אמון בעדויות ערכאות הערעור אינן נוטות להתערב, וגם לאור סע' 148
הנ"ל. 10.
ערעור זה לא מבוסס על תחושותיו
הסובייקטיביות של המערער, אלא על מימצאים פיזיים המפורטים בתצהיר המצורף,
והמוכיחים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי כב' השופטת אכן לא נגעה כלל בסיכומי
המערער, לא פתחה אותם, וממילא לא עיינה
בהם. 11.
אשר על כן
מבוקש לקבל את הערעור הזה, ולהורות כי כב' השופטת א' שדמי תפסול עצמה מלהמשיך
ולדון בתיק נשוא הערעור הזה. אלעד שור, עו"ד ב"כ הנאשם תצהיר אני
הח"מ, שמחה ניר, עו"ד, לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת, וכי יהיו
צפויים לי העונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר: 1.
אני
ייצגתי את מר אלכסנדר טרסוב, הנאשם בתיק בתיק פל
32/03 של כב' ביהמ"ש לתעבורה בת"א-יפו, עד אשר כב' ביהמ"ש, על סמך
מידע אשר לא הוצג בתיק ואשר לא ניתן לי להפריכו, מנע ממני להמשיך ולייצג את
מרשי. יחד עם זאת המשכתי ללוות את התיק, הן מכוח מחוייבותי החוזית והן מכח
מחוייבותי המוסרית כלפי הנאשם, מרשי. 2. ביום 12.5.04, בראותי
לראשונה את הכרעת הדין בתיק בתיק פל
32/03 של כב' ביהמ"ש לתעבורה בת"א-יפו, היה לי ברור כי אין שום קשר
בינה לבין הסיכומים שהוגשו באותו התיק (אשר הייתה לי יד בעריכתם). 3. כדי לאשש – או להפריך – את חששותי
בעניין זה ביקשנו, עו"ד אלעד שור ואני, את התיק מידיה של כב' השופטת ארנה
שדמי, אשר דנה בתיק. 4. במעמד עו"ד שור בדקתי את התיק, וזה
מה שראיתי: 1.
בצד
ימין, עם הכתוב כלפי מעלה, הפרוטוקול, הכרעת הדין והפרוטוקול של הישיבה שלאחר
הכרעת הדין; 2. בצד שמאל, גם כן עם הפנים למעלה,
הסיכומים אשר הגיש הנאשם (העתק הדף העליון מצורף ומסומן כנספח "א"),
ומעליו ייפוי-הכוח של הסניגורים אשר באו אחרי (כל אלה מעל חומר קודם, אשר אינו
רלוואנטי לענייננו). 3. כל הדפים של סיכומי הנאשם היו מהודקים,
בנוסף לסיכה המקורית (מסומנת "1" על גבי נספח "א") גם בסיכה
נוספת (מסומנת "2", שם), אשר, ככל הנראה, הינה פרי ההידוק שנעשה
במזכירות (כנראה עם פתק ברוח "כבוד השופטת, סיכומי הנאשם לעיונך",
ואכן, מצפייה בצורת העבודה של מזכירתה של כב' השופטת א' שדמי ראיתי שכך היא
נוהגת לצרף דברים. המצורף כנספח
"ב" משקף את מצב התיק, כשהוא פתוח (בלי ייפוי-הכח הנ"ל),
והסימונים "1" ו-"2" זהים לאלה שבנספח "א". 4. הסיכה הנוספת ("2") תקועה
באופן רופף, כנראה פרי הידוק במכשיר לא-תקין, כך שרק "רגל" אחת (הקצה
התחתון) עוברת את כל הדפים, אבל גם
אותה "רגל" הייתה תקועה בדפים כך שרק כחצי מ"מ ממנה (ואולי אף
פחות) בולט מהצד השני של הסיכומים, כך שדי בנגיעה לא-זהירה קלה ביותר כדי להפריד
בין הדף האחורי לבין השאר, דבר המלמד שהסיכומים האלה כלל לא נפתחו (והם גם נראו
"מגוהצים כביום היוולדם"). הבדל
ה"פוזיציה" של הסיכה "2" בנספחים "א"
ו-"ב" מראים עד כמה רופפת הסיכה הזאת. 5. אחרי שהרמתי את ייפוי-הכח הנ"ל
צילמתי את התיק במצבו כפי שהיה (נספח "ב" הנ"ל), וכן את הסיכומים
מצידם האחורי, כמצבם בתיק (העתק מצורף ומסומן כנספח "ג"; קצה הסיכה
הוא הנקודה המסומנת "3", שם). 6. גם בצורתם החיצונית נראו הסיכומים כפי
שנראים דברים כאלה לפני שקוראים בהם. 5. כל הצילומים נעשו בנוכחותו של עו"ד
שור. 6. שמחה
ניר, עו"ד אני
הח"מ, ............................................., עו"ד, מאשר כי
היום, 6.04 ......., הופיעו בפני שמחה ניר, עו"ד, המוכר לי אישית, ולאחר
שהזהרתיו כי עליו לומר את האמת, וכי יהיו צפויים לו העונשים הקבועים בחוק אם לא
יעשה כן, אישר את נכונות הצהרתו, וחתם עליה בפני. .....................................,
עו"ד ע"פ 5621/04 בבית המשפט העליון בירושלים המערער: אלכסנדר טרסוב, ע"י
ב"כ עו"ד שירית אורון-וייסבורד ו/או אילון אורון ו/או אלעד שור ו/או
אסף אורון, קיבוץ גלויות 34, ת"א 66550 נ ג
ד המשיבה: מדינת ישראל בקשה לעיכוב הדיון עד להחלטה בערעור 1. כב' ביהמ"ש קמא נתבקש לדחות את
המשך הדיון לצורך הגשתו של הערעור המוגש יחד עם בקשה זו. 2. הדיון בביהמ"ש קמא נדחה ליום
21.6.04. 3. כדי לחסוך את הצורך בבקשות נוספות מבוקש
להורות כי הדיון בביהמ"ש קמא יידחה עד למתן פסה"ד בערעור. אלעד שור, עו"ד ב"כ המערער |
|
|
רמת השופט / על חופש הביטוי