נציבות תלונות הציבור על שופטים
לתוכן
העניינים של תת-המדור: נציבות תלונות הציבור על השופטים
חוק נציב תלונות
הציבור על שופטים, התשס"ב-2002: הכישלון כבר כאן! הכנסת חוקקה, בשעה טובה ומוצלחת, את חוק נציב תלונות הציבור על
שופטים. אמרתי "בשעה טובה ומוצלחת", ואני בספק רב אם השעה אכן הייתה
מוצלחת. טובה היא בטח לא הייתה, והמבין יבין. הרעיון שעמד ביסודו של החוק הזה נתקל מלכתחילה בהתנגדות עזה של מערכת
המשפט, ולא קשה להבין מדוע. גם אחרי שהחוק נחקק יישומו התחיל ברגל שמאל, כי במועד שנקבע בחוק לא נבחר
כל נציב, וגם כאשר כבר נבחרה הנציבה – שופטת בית המשפט העליון הפורשת לקיצבה
בהגיעה לגיל 70, טובה שטרסברג-כהן – תחילת כהונתה נדחתה למועד עתידי,
ובפועל היא נכנסה לנעלים החדשות רק בתחילת חודש אוקטובר, 2003. בחירתה של שופטת ביהמ"ש העליון בדימוס לתפקיד הנציבה נתקבלה בתגובות
ספקניות וצוננות מצד הציבור, כי זה היה המשך טבעי לרעיון שהשופטים שופטים את
עצמם. אחד המאפיינים של החוק הוא
שהחוק נתן בידי הנציב את הסמכות לקבוע מהי סמכותו, ומהן העילות אשר בגינן ניתן
להתלונן על שופט, ולצורך זה העניק לו חסינות אבסולוטית מפני ביקורת שיפוטית (סע'
24(ג) לחוק). כוח כזה וחסינות כזאת אין
אפילו לכנסת, אשר חוקיה ניתנים לפיקוח בתי המשפט (אשר, מצידם, עושים זאת
בצמצום רב). ברור שכל קביעה של הנציבה
הנוכחית כבר יוצרת תקדים, אשר אמנם אינו מחייב את הבאים אחריה, אבל קשה להניח
שיהיו שינויים מפליגים במדיניותו של הנציב, מדור לדור. ברור שהחוק אינו נותן
"ערכאת ערעור" נוספת למי שרואה עצמו נפגע מפסק-דין, דבר העומד בסתירה
לעקרון "סופיות הדיון" (וגם נקבע בו כי החלטותיו ומימצאיו של הנציב לא
יתנו לאדם – וגם לא ישללו ממנו – כל זכות או סעד אשר לא היו להם לפני כן), וזה
מעורר את השאלה מה בכל זאת יכול הנציב לעשות, כאשר הוא מברר תלונה נגד שופט. אחת הבעיות הקשות של מערכת
המשפט היא, לדעתי, חוסר היושר האינטלקטואלי: שופטים מתעלמים מטענות אשר אינן
נוחות להם – וגם מאלצות את השופט להגיע לתוצאה אחרת מזו שהוא החליט מראש להגיע
אליה – או אפילו שמים בפי בעלי-דין טענות חסרות-שחר שהם כלל לא טענו, כדי שיהיה
להם קל "להדוף" אותן בדרך אל התוצאה האמורה, משאת-נפשו של השופט. הוצא את עניין היושר
האינטלקטואלי מתחום טיפולו של הנציב, ולא נשאר ממנו כמעט דבר, שהרי התבטאויות
לא-יפות של שופט, או אי-עמידה בלוח-הזמנים, הם "כסף קטן", יחסית,
ואילו שחיתות-פרופר – כגון דרישה או קבלה של שוחד – היא עניין לטיפול המשטרה
והפרקליטות, ולשם כך כלל לא היה צורך בנציב תלונות על שופטים. חוק הנציב אומר כי ניתן להגיש תלונה על "התנהגותו של שופט במסגרת מילוי
תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו". אכן, קיים החשש – והוא לא מופרך
מיסודו – שהבריות ינסו להלביש כסות של "התנהגות" לתלונה שהיא
"ערעורית" באפייה, אבל בהחלט יכול להיות שאותה ההתנהגות תשמש עילה גם
לערעור וגם לתלונה אל הנציב. כך, למשל, אם השופט, בלי כל הסבר, פסק בניגוד למה
שהוא פסק לפני כן, ולמה שהוא פסק לאחר מכן, ולטענת המתלונן יש כאן
"פליפ-פלופ מטעמים לא-כשרים (נניח נקמנות אישית), אפשר גם לערער על כך, אבל
ערכאת הערעור תבדוק רק את השאלה המשפטית, ולא את מניעיו של השופט. ובמלים אחרות: הערעור הוא על
התוצאה, ואילו התלונה היא על ההתנהגות: על העדר תום-הלב, על הרשלנות, על כוונות-הזדון
וכו' המיוחסים לו, לשופט. צריך לזכור כי העדר היושר
האינטלקטואלי יכול להתקיים גם בערכאות הערעור, וכאשר מתמצות כל אפשרויות הערעור,
הדבר היחיד שהנפגע יכול לצפות לו הוא הסטיספקציה המוסרית, ובמקרים חמורים – גם
פיטוריו של השופט אשר סרח (אם סרח). אכן, התפיסה הזאת עשויה להטיל
על הנציבות עומס רב, אבל לשם כך היא קמה, ואם יש צורך במשאבים – צריך לדרוש
אותם, ולא להתיישר לפי הקיים, כי זו דרך קלה מאוד לעקר את המוסד הזה מכל מה
שהחוק העניק לו. והנה, בימים אלה הוגשה
לנציב לתלונה אשר כל-כולה מבוססת על העדר יושר אינטלקטואלי, ועל נקמנות אישית של
שופט במתלונן. תשובתה של הנציבה הייתה לאקונית: "מכתבך האמור אינו מכיל תלונה
מסוג התלונות הנתונות לטיפולנו". וזה אומר כי – לדעת הנציבה הנוכחית – אפילו אם אתה צודק
לגופו של עניין, דהיינו שהשופט פעל ממניעים פסולים, מושחתים וכו' – זה לא
בסמכותו של הנציב, וכאמור לעיל, קביעתו של הנציב את תחומי סמכותו היא סופית,
ואין אחריה ולא כלום. מה שנשאר הוא, איפוא,
לתקן את החוק, כי במתכונתו הנוכחית הוא נכשל וכי אין שום סיכוי שהנציבה תשנה את
דעתה, ועד לנציב הבא יש לנו עוד חמש שנים. ובכלל לא בטוח שנציב כלשהו אכן יהיה מוכן לראות את
הדברים בצורה אחרת, שהרי בחירתו של הנציב, לפי החוק כפי שהוא כיום, היא "לפי הצעת שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון
כאחד", ואף נשיא של בית המשפט העליון לא ייתכן ידו לבחירתו של נציב אשר
יפרש את סמכויותיו-הוא על דרך ההרחבה. או, במלים אחרות: כיוון שבחירתו ומינויו של הנציב
תלויים ברצונו של נשיא ביהמ"ש העליון, קרי: מערכת המשפט, הנציב "חייב"
להם כבר מהיום הראשון לעבודתו. |
|
נציבות תלונות הציבור על שופטים