|
על החזירות בועדה לבחירת
שופטים עוד על בחירתם של שופטים ערביים לבית המשפט העליון (ובכלל) א בתחילת חודש מאי 2004 עומדת
הוועדה לבחירת שופטים להתכנס לשם בחירתם של 4 שופטים לביהמ"ש העליון, כאשר
השאלה המעניינת ביותר היא מועמדותו של השופט סלים ג'ובראן למינוי של קבע
כשופט בערכאה הזאת. אני לא אכנס לשאלת התאמתו
האישית של השופט ג'ובראן, לא משום שאני הופעתי בפניו לא אחת, וכנראה עוד אופיע
בפניו, אלא משום שבמקום בו קיימת רשימה גדולה של מועמדי-צמרת, אין לי הכלים
והידיעות לומר אם, למשל, יש להעדיף, לדעתי, את שלום לרנר על מיכאל
קורינלדי – או שמא להיפך – וכן גם לגבי מועמדים אחרים (חוץ מעדנה ארבל ודומיה, למשל). לפיכך אני לא אגיד מילה טובה או
רעה גם על השופט ג'ובראן, ואפילו לא על מזגו השיפוטי, כי אמירה כזאת מזמינה תמיד
חיוכים של מי שרואים בה הסוואה לאמירה "אבל משפטן גדול הוא לא". משהו
מהסוגה (ז'אנר) של "טען לפנינו בכשרון רב"... ב אז במקום לדבר על מועמדותו
לביהמ"ש העליון של השופט ג'ובראן, אני רוצה לפרוע חוב-של-כבוד ל"קודמו
בתפקיד" כ"מועמד ערבי לבית המשפט העליון", הוא השופט (היום
בדימוס) עבד אל
רחמן זועבי, אשר,
מהנימוקים שלי כאן, נמנעתי מלדבר עליו כשהיה מועמד, אבל הבטחתי לחזור לנושא, וכעת, באיחור-מה, אני פורע את החוב, גם
בתקווה שאולי דברי אלה ישפיעו על הבחירה הפעם – ולו גם השפעה שולית, אשר,
לפעמים, יכולה להטות את הכף. השופט זועבי, כחברו ג'ובראן,
כיהן כשנה כשופט-בפועל בביהמ"ש העליון, וגם מועמדותו למינוי-של-קבע היתה
מונחת על שולחנה של הוועדה לבחירת שופטים (להלן: ולב"ש), אבל, בסופו
של דבר, הוא לא נבחר, ובתום תקופת המינוי-בפועל הוא חזר לכהן כסגן-נשיא
בביהמ"ש המחוזי בנצרת. כאמור לעיל, אין לי, ולא היו
לי אז, הכלים להערכתו המקצועית של השופט זועבי כמשפטן, בהשוואה למועמדים אחרים
שהיו אז, והשאלה היא מה בכל זאת יש לי. ג אחד הפזמונות השגורים ביותר
בהקשר הזה הוא בטח! בטח שאנחנו רוצים שופט ערבי בבית המשפט העליון!!!
והמהדרין יאמרו: אנחנו גם רוצים יותר שופטים ערביים בכל הערכאות, כי חשוב
לנוח שהציבור הערבי בישראל יחוש שייכות למדינה, והזדהות אתה, ושיתופו של הציבור
הזה במערכות הציבוריות אין כמוהו ליצירתן של ההזדהות ותחושת השותפות... אבל – וכאן בא ה"אבל"
הידוע – בהתנאי שיהיה לנו מועמד ראוי... ה"תנאי" הזה הוא דבר
נכון מאוד ושטות מופלגת גם-יחד. הוא נכון כי אף אחד לא רוצה שופט אידיוט,
לפחות בבית המשפט העליון (אבל זה לא אומר שבמשך הדורות לא היו כאלה), אבל הוא גם
מאפשר להדחיק את הבעייה כאשר רוצים לחמוק ממנה, או כאשר הרשימה צפופה, והרצון
לקדם מישהו – נניח חבר של אהרו ברק – גובר על התשוקה הבלתי-נשלטת למנות לבית
המשפט העליון שופט ערבי. ד תנוח דעתכם. הסבירות שייבחר
לביהמ"ש העליון מועמד אידיוט היא נמוכה ביותר, גם אם הוא חבר של אהרן ברק,
ואפילו אם הוא ערבי. וזה בכלל לא ה-issue. אני גם בטוח שאם יהיה ברשימה
מועמד ערבי בעל 90% הכישורים, ומולו מועמד יהודי בעל 89% כישורים בלבד, לא
תהייה כל בעייה להעדיף את המועמד הערבי, כי
הרי כבר קבענו שהוא טוב יותר, וכעם אשר סבל מגזענות לא נפלה אותו לרעה,
רק בגלל היותו ערבי. אבל כיצד לנהוג כאשר המצב הפוך,
דהיינו מועמד יהודי בעל 90% הכישורים, ומולו מועמד ערבי בעל 89% כישורים
בלבד? תיאורטית גם כ אן אין כל בעייה,
משום שאם החלטנו כי האיכות היא מעל לכל, וכי אין אפלייה מטעמי
"השתייכות", העיקרון הזה צריך לפעול בשני הכיוונים גם-יחד: לא
אפלייה לרעה, אבל גם לא אפלייה לטובה. אבל לו הייתי אני צריך להחליט,
הייתי, כיהודי טוב, אומר ללא שום היסוס: תנו לי שניים!!! ה וכל כך למה? משום שלמען הרגשתם
הטובה של ערביי ישראל – וכנגזרת מכך גם למען נאמנותם למדינה – על כל ההשלכות
הפוליטיות, הבטחוניות והאחרות – אני מוכן להקריב מעט-מזעיר מן האיכות, במיוחד
כאשר במשך השנים כבר היו בתחום הזה הקרבות גדולות יותר, על מזבחים פחות ראויים. תגידו: אתה מציע
אפלייה-לטובה משיקולים פוליטיים. אתה מציע להכניס שיקולים פוליטיים לנושא כל-כך
רחוק מהפוליטיקה, כמו בחירת שופטים, כאשר אנחנו כל הזמן באים בטענות על
"פוליטיזציה" של מערכת המשפט, ובמיוחד של בית המשפט העליון. ואני, אפילו שאתם מכירים אותי
כאדם א-פוליטי (בלי שום אפולוגטיקה) אומר so what! מי אמר שפוליטיקה זה
"משהו גס"?! אכן, הבעייה מתחדדת כאשר הפער
גדול יותר: לא 89% מול 90%, אלא 88, 87, ... 80 ... 70 ... וכו', אבל בדיוק
לשם כך קיימת הולב"ש: לקבוע עד איזה גבול מותר ליתן אפלייה מתקנת משיקולים
לא-מקצועיים, אבל לגיטימיים לא פחות. ו וזה מחזיר אותנו אל פרשת
אי-בחירתו של השופט זועבי לכהונה של קבע בבית המשפט העליון. מהטעמים שהבאתי לעיל אני מוכן,
לצורך הדיון כאן, להניח כי באותה העת היו מועמדים טובים יותר מאשר השופט זועבי, אבל
בחירה כושלת הוא לא היה. נניח, רק נניח, שהוא היה מועמד
בינוני, ונניח שהוא היה בן 50 שנה, אז לסבול 20 שנה שופט בינוני בבית המשפט
העליון זה באמת מוגזם (וכבר היו דברים דומים מעולם). אולם כאשר מדובר במועמד שהוא,
אולי, קצת פחות מאחרים, אבל נותרו לו רק שנה-שנתיים עד גיל הפרישה, נשאלת
השאלה איזה אסון היה קורה אם היו נותנים לו את מינוי-הקבע, ובכך דוחים
לחודש-ימים, "בממוצע", כל אחד מה"באים בתור". ובמלים אחרות: היינו נדרשים
לשלם מחיר אפסי תמורת ה"סוכריה" הזאת לציבור הערבי. ואנשי החינוך-לגיל-הרך היו, מן הסתם,
אומרים: !so little
effort, and so much happiness אז למה החזירות הזאת. למה לא
לגרום אושר לאחרים, כאשר לך זה עולה כל כך מעט? יכול להיות שבמערכת המשפט חששו
מצעד בלתי-הפיך, כי כאשר אתה יוצר בבית המשפט העליון "כסא ערבי", אתה
לעולם לא תוכל להשאירו בלתי-מאוייש, ובאותה העת, כנראה, לא ראו
ב"מערכת" את "שורת הממשיכים" אשר תאייש את הכיסא הזה אחרי
זועבי. אז הם בסך-הכל דחקו את הקץ, כי
אם הדבר לא קרה אז, הוא יקרה מחר, ואם לא מחר – אז מחרתיים, ובסופו-של-דבר
יזכירו להם גם את פרשיות-העבר, אותן הם ירצו לשכוח. וכבמשל היהודי הידוע: הם גם
יחטפו מכות, גם יאכלו את הדגים, גם ישלמו את מחירם – וגם יגורשו מן העיר. |
רמת השופט: על החזירות בבחירת
שופטים