רמת השופט / על חופש הביטוי
|
אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות לגירסה משודרגת של המאמר הזה, משולבת עם מאמר נוסף, כפי
שהוגשה לבית המשפט העליון תמצית העניינים: א האם המלים "שקר", "שקרן"
או "פתולוגי" הינן ניבולי-פה, או עובדות אשר יכולות להיות נכונות או
לא נכונות? על מסווה הדמגוגיה של אלה אשר, בחסות הקלישאה
האומרת כי "ביקורת מותרת ואף רצוייה", סותמים את הפה לכל מי שמותח
ביקורת על השופטים ועל אחרים, במיוחד אם הוא עורך-דין, ומונעים ליבון עובדתי של האמת בפרסומים שהם בחזקת
עובדות-נטו. ב על השימוש
המניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, אשר מצליח לטמטם את השומע. ג איך מטמטמים את השומע, או את הקורא, בעזרת עקרונות נכונים-כשלעצמם, אשר אינם רלוואנטיים. ד מה עניינה של "לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת" כאשר מדובר על תיאור "יבש" של עובדות "נטו" (למשל: לקיחת שוחד)? ה היאך מוכיחין את עובדת היותו של אדם,
"שקרן פתולוגי", למשל, ואילו שאלות לא מתעוררות כאשר העובדה הזאת
מוכחת: האם קיימת בעייה של "סגנון"
בהצגת-דברים עובדתית "נטו"? ז התיזה לפיה יש לומר אפילו את הביקורת הקשה
ביותר בלשון "מנומסת, מאופקת ומרוסנת" היא תיזה
שאינה אומרת דבר וחצי דבר בהקשר של מצגים עובדתיים. ח מה זה "לשון מנומסת", כלפי מי
אנחנו חייבים נימוס, וכיצד לקיים את
מצוות-הנימוס בלי לפגוע בחופש הביטוי. ט מה זה "איפוק וריסון", האם ישנם
"סוגים" של "איפוק וריסון", או שהשאלה האמיתית היא כמה
"איפוק וריסון". ואם זו השאלה, מה היא
אותה "כמות" של איפוק וריסון: 100 אחוזים של איפוק? 90 אחוזים של
"ריסון"? 63.47 אחוזים של הממוצע ביניהם? י על החוליה הנוספת של דמגוגית סתימת-הפה, היא
הטענה על ה"פגיעה באמון הציבור" במערכת המשפט: מה יעשה אדם הסבור כי
מערכת המשפט אינה ראוייה לאימון, והוא
רוצה לצאת עם זה אל הציבור הרחב, ו"למכור" לו את זה? יא כל מה שהם אומרים נכון גם נכון – אבל חסר ה"דבק" הקושר את כל הדברים הנכונים
לצורך היווצרותה של עבירה כלשהי. יב אפילוג:
פסק-דין של בית המשפט העליון, המאמת את התיזה. על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות הגיעה הזמן להסיר את מסווה הדמגוגיה מעל אחת
מהרעות החולות של המשפט בישראל בכלל, ושל השיפוט המשמעתי של לשכת עורכי-הדין
בפרט: סתימת-הפה למותחים ביקורת על השופטים, ובמיוחד סתימת פיותיהם של עורכי
הדין, בכל הנושא הזה. הבעייה הזאת לא מתחילה, ולא התחילה, במסגרת
השיפוט המשמעתי, אבל בכל הקשור לחופש הדיבור בכלל, ולביקורת על בתי המשפט בפרט,
מערכת המשפט היא זו האומרת, מכוח החוק, את המילה האחרונה גם לגבי עורכי-הדין (על
פסיקתם של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי-הדין יש ערעור-בזכות לבית המשפט
העליון), ואם מערכת זו (קרי: בית המשפט העליון) מאשרת פסיקה סותמת-פיות של
בתי הדין של לשכת עורכי-הדין, סימן הוא שבמדינת ישראל אין חופש-ביטוי. צריך לזכור שחופש הדיבור והביטוי אינו נמדד
לפי מה שמערכת המשפט מרשה לך לומר על השי"ן-גימ"ל השכונתי, אלא לפי מה
שהיא מרשה לך לומר על עצמה, וכאן המצב הוא מאוד עגום. הקלישאה השגורה בפיה,
האומרת כי "ביקורת מותרת, ואף רצוייה, ואנחנו מקבלים אותה באהבה", היא
בלוף אחד גדול. היא טובה, אולי, כאשר אתה מחפש שגיאות משפטיות "פה
ושם", אבל כאשר אתה מדבר על התנהגות רעה, וכאשר אתה מצמיד אליה הגדרות
מתחום ההגדרות הציבורית-ערכיות הלגיטימיות – כאן מתחילה הבעייה. והבעייה החמירה עוד יותר לאחרונה, כעולה משתי
החלטות של בית המשפט העליון, אשר בשתיהן מעורב אותו שופט, ומהן עולה: הזכות למתוח ביקורת על עובדי הציבור היא רחבה
במיוחד, ואילו זכותם של אנשי ציבור להגנה מפני הביקורת הינה "פחותה באופן
משמעותי מזכות אנשים פרטיים". לעומת זאת, כאשר מדובר בעוברי-ציבור שהם
שופטים, החירות למתוח עליהם ביקורת היא מצומצמת יותר, ועוד יותר מצומצמת היא
כאשר המבקר אותם הוא עורך-דין (ומזה משתמע ש"כבוד המקצוע" של
עורכי-הדין מחייב שעורך-הדין ישתמש בשם בדוי במתחו ביקורת על שופטים!). כדי להקל עלינו לנתח את המצב המשונה הזה ניקח
דוגמה מן הפסיקה, אבל נלביש עליה מערכת עובדות היפותטית, וזאת בעיקר משום
שהפסיקה אינה מוכנה לקבל על עצמה בירורים עובדתיים, ונאחזת בנימוקי-סרק של
"סגנון", עליהם נעמוד בהמשך. עורך-דין פלוני פונה אל שר המשפטים ואל נשיא
ביהמ"ש העליון, וכן גם אל הוועדה לבחירת שופטים, בתלונה על שופט פלוני,
שהוא "שקרן פתולוגי". מטרתה של התלונה היא למנוע את קידומו,
ואף להביא להדחתו מהכהונה. כדי להגביר את האפקט, העביר עורך-הדין העתקי
תלונתו גם אל אמצעי-התקשורת, ופרסם אותה ברבים בכל דרך אחר. לצורך הדוגמה נצא מתוך כמה הנחות-עבודה: האחת – עורך-הדין מפרט, וגם מאמת בתצהירים
ובראיות אחרות, מקרים רבים בהם השופט אכן שיקר, והכל בתקופה קצרה, וזאת כהוכחה
שהשופט לא נכשל בשקר חד-פעמי, אלא שהוא שקרן ממש. השנייה - את ה"פתולוגיות" של
השקרנות מבסס עורך-הדין על אלה: על חוות-דעת מקצועית, על דבריו של השופט עצמו,
המתהדר בשקריו ואומר "אצלי זה פתולוגי", ומעל לכל גם על המסקנה הלוגית
הנובעת מריבוי-השקרים, ונסיבותיהם. לא מן הנמנע הוא שהפונה, בנוסף להיותו
עורך-דין, הוא פסיכיאטר מוסמך, ותלונתו מבוססת גם על הידע המקצועי שלו. השלישית – השקרנות והפתולוגיות של השופט הינן
רלוואנטיות לתלונה. לא נחה דעתם של גורמי האתיקה של לשכת
עורכי-הדין והם העמידו את עורך-הדין לדין משמעתי על ה"התבטאות" שלו,
קרי על הביטוי "שקרן פתולוגי". מן הראוי לציין כבר בשלב הזה כי בית הדין
המשמעתי לא התיר לראובן להוכיח את טענת "אמת דיברתי", דהיינו שהשופט
הוא אכן שקרן, וגם שקרן פתולוגי. אחת התופעות המקוממות של הדמגוגיה היא השימוש
המניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, שימוש אשר מצליח לטמטם את השומע,
עד שהוא אינו מצליח להבדיל בין עיקר לטפל, בין רלוואנטי לבין לא רלוואנטי. בהמשך נראה כיצד זה מתבצע. הכרעת-הדין במשפטו המשמעתי, ההיפותיטי, של
עורך-הדין פותחת בעובדת-אמת "מהממת" (אשר ייתכן שההגנה כלל לא כפרה
בה): "הנאשם אמר על השופט שהוא שקרן פתולוגי". כשהקורא נתקל ב"גילוי" הזה, הוא
מייד אומר לעצמו: "וואאאווו! הנאשם אמר על השופט שהוא שקרן
פתולוגי!!!", וה"הכרה" ב"פליליות" של האמירה הזאת
מקבלת משנה תוקף משום שזו כבר "קביעה" של בית הדין, וכך, ע"י
אמירה אחת, נכונה עובדתית (אשר ככל הנראה כלל לא הייתה שנוייה-במחלוקת), הקורא
"נלכד" באמונתו שהנאשם עשה דבר-מה רע, ויותר מזה אנחנו כבר כמעט לא
צריכים. הצעד הבא הוא מסע ארוך ומייגע בים של
אסמכתאות, אשר חוזר על עצמו עד לזרא, וכל מטרתו היא לשכנע את הקורא
שעורך-דין חייב להשתמש בלשון "מנומסת, מרוסנת ומאופקת", וכו' ... אבל כדי לדעת שעורך-דין חייב להשתמש בלשון
"מנומסת, מרוסנת ומאופקת", וכו', אנחנו לא זקוקים לשלל אסמכתאות,
כי זה כבר מקובל על הכל, ומה שמקובל על הכל אינו מצריך הוכחה ושכנוע. נשאלת,
איפוא, השאלה לשם מה זקוקים אנו לאותו "סיור מודרך", אם הכל ידוע
ומקובל. והתשובה אינה אלא זו שבדרך הזה מבקשים להרדים אותנו, ולהשכיח מליבנו שלא
זו השאלה העומדת לדיון. לכן נאמר "עד לזרא". ולא זו בלבד, אלא שהם חוזרים על כך שוב-ושוב,
במקום להתייחס לטענות אשר מועלות בפניהם שוב-ושוב, והן מפורטות גם ברשימה זו. הם
מתעקשים שלא להתייחס אליהן, וממשיכים לחזור על המנטרות שלהם, אשר אינן
עונות לשאלות, ואשר כל תפקידן אינו אלא להביא אותם לתוצאה שהם חפצים בה, ושהם
החליטו עליה מראש. לכן נאמר "עד לזרא". וכאילו לא די בכך מוסיף בית הדין ואומר כי
"דברים כאלה יש בהם כדי לפגוע באמון הציבור בבתי המשפט", ולא שוכח,
חס-וחלילה, להוסיף ולסיים בשלושה סימני-קריאה ("!!!"). וכך, אחרי שבית הדין המשמעתי
"הוכיח" שהנאשם אמר מה שאמר, אחרי שהוא "הוכיח" שיש לומר
דברים בלשון "מנומסת, מאופקת ומרוסנת", ואחרי שהוא "הוכיח"
שיש בכך "פגיעה באמון הציבור בבתי המשפט", מייד, כהמשך
"טבעי" באה ישר השורה התחתונה, הכאילו-מובנת-מאליה: "ועל כן
אנו מרשיעים את הנאשם"... אבל כדי שלא יישארו "זנבות
פתוחים", בא בית הדין, ומרפד את הכרעת-הדין בעוד כמה עקרונות מוסכמים-על-הכל, אשר גם הם
אינם שנויים-במחלוקת, והם מרחיקים את הקורא עוד יותר מהשאלות האמיתיות. וכך יאמר בית הדין: ביקורת מותרת ואף רצוייה,
בתנאי שהיא מנוסחת בלשון "מנומסת,
מאופקת ומרוסנת", ולעניין זה הגנת "אמת דיברתי" אינה מועילה ... וגם כאן אין לנו אלא תערובת של מס-שפתיים ושל
עיקרון נכון-כשלעצמו, אבל שניהם גם-יחד אינם רלוואנטיים. כאשר מדברים על "לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת", ושאר ביטויים כיוצאים
באלה, מיד מתנגנת לי ההתרסה הידועה: באיזה סגנון אדוני מדבר! התרסה אשר
לרוב, ואולי לעולם, באה לחפות על אי-נכונות להתמודד עם תוכנם של דברים – הן
מבחינת העובדות והן מהבחינה הערכית-נורמטיבית. אכן, לעולם מן הראוי הוא להשתמש בסגנון ראוי , אבל אין פירושו של דבר שכל אימת
שמאן-דהוא זורק לחלל העולם את המילה "סגנון" חייבים הכל להשתתק. כאן שורש הדברים. שורש הרע ואם כל חטאת. והבעייה מחמירה עוד יותר כאשר אנחנו מנסים
להפריד בין הדבקים, בין הסגנון לתוכן, וכאן העיקרון הנכון הוא שבאספקלריא של
הסגנון יש להתייחס לדברים כאילו הם אמת, ובאספקלריא של התוכן יש להתייחס
לדברים כאילו אין בהם רבב-שבסגנון. טול, למשל, אמירה המייחסת לשופט פלוני
חוסר-יושר, דבר המבוסס על עובדות, יחד עם המסקנה שהוא, השופט, "בן
זונה", ר"ל. אכן, אפילו כאשר מוכח שהשופט אינו ישר,
ואפילו מושחת, גם אז הביטוי "בן זונה" (בהקשר הזה, להבדיל מהקשר
עיסוקה של אימו, שהוא עניין עובדתי טהור) אינו ביטוי יאה. כך מקובל, וכאן לא
נחלוק על הדבר הזה. אבל הבעייה היא שגם אם תסתפק באמירה, המגובה
בראיות, שהשופט מושחת הוא – גם אז זה לא יעזור לך, בגלל השיטה הדמגוגית עליה
אנחנו מדברים כאן, והכרעת-הדין תיראה בערך כך: "הנאשם, עו"ד ... אמר שהשופט ... הוא
מושחת. "ביקורת היא רצוייה ומותרת, אבל חייבת להיות
בלשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת (וכאן יבואו אסמכתאות למכביר), ולעניין זה הגנת
"אמת דיברתי" אינה הגנה. "אנחנו מרשיעים, איפוא, את הנאשם". ומה עם העובדה שהנאשם ביקש להוכיח שהשופט הזה
לוקח שוחד ומטה-דין כדבר-שבשיטה? על כך לא יהיה דבר וחצי דבר בכל הכרעת-הדין
כולה. נחזור לעניין עורך-הדין אשר אמר על השופט
שהוא "שקרן פתולוגי", וזאת במסגרת תלונה אל הגורמים המוסמכים. כדי שניתן יהיה להגדיר אדם כ"שקרן
פתולוגי", צריכים להצטבר עליו כל אלה: הוא דובר אי-אמת; הוא עושה זאת ביודעין; הוא עושה זאת דרך-קבע; הדבר נובע מחולניות מסויימת, מאי יכולת להבחין בין
טוב לרע, בין מותר לאסור, בין מוסרי לבלתי-מוסרי, ומאי-יכולת להתגבר על יצר-הרע
הזה. כאשר מוכחים כל המרכיבים האלה, ברור שאין כאן
כל שאלה של "סגנון", אלא שאלה עובדתית טהורה, אותה ניתן להוכיח כדרך
שמוכיחים כל עובדה שהיא. עשוייה, אמנם,להתעורר בעייה עם
ה"פתולוגיות" של השקרנות. יכול אדם, תיאורטית, להיות שקרן כרוני, אבל
יחד עם זאת אדם בריא בנפשו, אשר יודע מה הוא עושה, ובשיקול קר של עלות-תועלת הוא
עושה מה שהוא עושה – משקר במצח נחושה. גם את ה"פתולוגיות" הזאת ניתן
להוכיח ככל עובדה אחרת, אבל הייתי מעז לומר שלא נעשה כל עוול לשקרן הכרוני, אם
מגדירים אותו כשקרן "פתולוגי". אפשר לומר שזו פתולוגיות
"ציבורית", ולא "רפואית", ומכל מקום, הציבור בכללותו,
המיוצג גם הוא ע"י הגורם המוסמך אליו הופנה התלונה, צריך ורשאי להתייחס אל
השקרנות הכרונית כאל שקרנות פתולוגית (הגנה דומה אנחנו מוצאים גם בסע' 14 לחוק
איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הקובע כי הגנת אמת בפרסום "לא תישלל בשל
כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לווי שאין בו פגיעה של ממש"). בכלל גם לא ברור אם התוספת
ה"פתולוגית" הינה לטובתו או לרעתו של מי שעליו נאמרו הדברים, שהרי אם
אדם בריא ברוחו ובנפשו משקר כרונית, זה יכול להיות חמור מאשר אם הוא עושה זאת
מתוך חולניות דווקא. כך או כך, שאלה של "סגנון", או של
"לשון" מנומסת, מאופקת, מרוסנת וכו' – שאלה כזאת כלל לא מתעוררת
כאשר העובדות מוכחות, ואם אין נותנים לנאשם להוכיח את העובדות – גורמים לו עוול,
ועיוות-דין. יכול, כמובן, בית הדין לומר: "אנחנו
מוכנים לצאת מתוך ההנחה הנוחה לנאשם, והיא שהמתלונן הוא, עובדתית, אכן שקרן
פתולוגי, אולם כאן בשאלה של סגנון עסקינן, ולא בשאלה של תוכן, ולכן, אפילו אם
העובדה הזאת נכונה, אסור היה לו, לנאשם, לומר אותה". אבל לרמה הזאת של יושר אינטלקטואלי הם, ככל
הנראה, עוד לא הגיעו, ומכל מקום – אנחנו עוד לא ראינו אצלם כדבר הזה. הם לא
הגיעו ולא יגיעו לזה, כי הציבור לא "יקנה" את התיזה לפיה אסור להגיד
על שופט שהוא שקרן פתולוגי, גם אם הוא באמת שקרן פתולוגי. ההיפך הוא הנכון, וכבר נתקלנו בתופעה שנתנו
לנאשם להבין כי ייצאו מתוך ההנחה שהעובדות להן טען אכן נכונות הן, אבל לא הייתה
לכך כל התייחסות בפסק-הדין, ובערעור התייחסו לכך כאל "השמצה"
לא-מוכחת. כך היה, למשל, בעל"ע 9/87, דניאל
הופר נ' הוועד המחוזי, שם טען המערער כי כי בית הדין המחוזי של הלשכה הודיע
בשעת הדיון כי הוא יוצא מתוך הנחה שהדברים שכתב הנאשם (הופר) הם אכן אמת, אבל זה
לא התבטא בפרוטוקול. בית הדין הארצי סירב להחזיר את התיק לצורך
תיקון הפרוטוקול, ובית המשפט העליון חזר שוב על הקלישאה, לפיה "השאלה אינה
נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בהם נכתבו, ונסיבות כתיבתם". אבל די לנו בבדיקה שטחית כדי להיווכח שאם
הדברים אשר נכתבו ע"י הנאשם מושתתים על אדני-אמת (שגם הם חלק מ"נסיבות
כתיבתם"), יש בהם ביקורת קשה ונוקבת אשר אינה נעימה למי שהיא מכוונת
כנגדו, אבל אין בהם שום דבר גס. מצטער. אגב, גם הביטוי "השמצה" – אשר, ככל
הנראה, אינו מופיע בשום חוק - הוא אחד הביטויים השגורים בפי הדמגוגים בהקשר הזה,
ואני מעולם לא ידעתי האם מדובר בעובדות לא נכונות הפוגעות בשמו של אדם, או
דווקא בעובדות נכונות הפוגעות בשמו של אדם, שהרי זה לא נעים כשאומרים על
שופט, למשל, שהוא נוטל שוחד, במיוחד אם העובדה הזאת נכונה היא. נחזור אל האמירה "שקרן פתולוגי" ואל
התיזה לפיה יש לומר אפילו את הביקורת
הקשה ביותר בלשון "מנומסת, מאופקת ומרוסנת", וכו'... צר לי מאוד, אבל הביטויים האלה, כפי שנראה
בהמשך, אינם אומרים דבר וחצי דבר בהקשר בו עסקינן, למרות שמדובר בערכים
חיוביים וראויים בכל חברה תרבותית, ובוודאי בחברה של עורכי-דין. נתחיל
בביטוי "לשון מנומסת". זה נשמע מצויין, בעיקר כשזה בא ביחס
לאמירה כמו "שקרן פתולוגי", אבל את הנימוס אנחנו חייבים רק למי
שאנחנו פונים אליו, לא למי שאנחנו מדברים עליו. כך, למשל, אם ראובן פונה אל לוי, ואומר לו
ששמעון הוא שקרן פתולוגי, אין בכל כל חוסר-נימוס כלפי לוי, ואילו כלפי שמעון אין
ראובן חייב בנימוס כלשהו, משום שאין הוא פונה אליו כלל. בכלל, מתוך הנחה שאת הדברים עצמם אכן מותר
לומר, ורק בעיית ה"נימוס" קיימת, נשאלת השאלה כיצד לקיים את
מצוות-הנימוס הזאת. להקדים את הדברים
בהרכנת-ראש כנועה? לומר "עם כל הכבוד" לפני שאומרים ללוי ששמעון הוא
שקרן פתולוגי? ליישר את העניבה לפני שפותחים את הפה? תסכימו אתי שזה לא רציני, ושההיטפלות לעניין
הנימוס הינה דמגוגיה מלאכותית ומעושה, הנובעת מכך שהשומע אינו מוכן להתייחס
לדברים עצמם. אחרי שקילפנו את המעטה מטענת ה"נימוס",
נטפל כעת בטענת ה"איפוק והריסון", שני תאומים סיאמיים ממיטב היצירה
הדמגוגית. אכן, איפוק וריסון מידות טובות הן, אפילו
כשמדובר בדברים טובים וחיוניים. אכילה, למשל: בלעדיה אין לנו קיום, אבל מי שאוכל
ללא איפוק וריסון, סופו להשמין, ללקות בליבו ואפילו למות. ואם כשמדובר בדברים טובים וחיוניים יש לשמור
על איפוק וריסון, בדברים "רעים" לא כל שכן, ואת זה בדיוק מנצלים
הדמגוגים, המפטמים אותך בעקרונות נכונים וטובים, ואתה בכלל לא שם לב לכך שאין הם
לעניין, ואין הם נותנים תשובה לטענות ולשאלות הרלוואנטיות. נניח שהשופט הוא אכן שקרן פתולוגי, ושתלונתו
של עורך-הדין עליו, בעניין זה, מופנית אל הגורם המוסמך, והיא אכן גם רלוואנטית
לתלונה, והשאלה היא לאיזה "איפוק וריסון" מצפים מראובן? שיאמר על ראובן שהוא "שקרן פתולוגי
לכאורה"? "שקרן פתולוגי במידת-מה"? אולי שהוא "גובל"
בשקרנות פתולוגית?! נו, באמת ... נדמה שעם ההצטעצעות
ב"גובל" כבר גמרנו מזמן. כשמדברים על "איפוק וריסון", לא
נשאלת השאלה איזה "איפוק
וריסון" (האם ישנם "סוגים" של "איפוק וריסון"?), אלא
השאלה כמה "איפוק וריסון", כי העדר מוחלט של איפוק וריסון
פירושו הוא שילוח-רסן מוחלט, אבל איפוק וריסון מוחלטים פירושם הוא גם
סתימת-פיות מוחלטת. כאשר הדברים אסורים לאמירה, הם אסורים מכח
עצמם, ושאלה ה"איפוק וריסון" אינה מתעוררת כלל, כי אסור הוא אסור,
ואין כל צורך "לרפד" את הקביעה שהדברים אסורים. נשאלת, איפוא, השאלה מהם ה"איפוק
והריסון" הנדרשים כאשר הדברים מותרים לאמירה, ומדוע נדרש אדם להתאפק ולרסן
את עצמו מלומר דברים אשר מותר גם מותר לאומרם. וזה מחזיר אותנו לשאלה כמה
"איפוק וריסון" נדרשים בנסיבות אלה או אחרות. דרישה ל"איפוק וריסון" של מאה אחוזים
פירושה, כאמור, סתימת-פיות מוחלטת, שהרי גם בביקורת מתונה ישנה מידה
מסויימת של חוסר איפוק וריסון, ועל כן מי שדורש מזולתו "איפוק וריסון"
צריך לומר גם באיזו מידה: 100 אחוזים של איפוק? 90 אחוז? 63.47 אחוזים? נניח שאנחנו רוצים לתת לשופטים ציונים על
תבונתם, ואין חולק על כך שבמסגרת הביקורת הלגיטימית זה מותר. נכון שזה לא מחייב
איש, אבל הזכות למתוח ביקורת אינה מותנית בכך. אפשר לומר על שופט שהוא חכם, ואפשר לומר על
שופט אחר שהוא טיפש, והשאלה היא איך הדבר מתיישב עם הצורך ב"איפוק
וריסון". מדוע יהא מותר להגיד על שופט שהוא חכם, ואסור להגיד שהוא טיפש, כאשר
יש לכך תשתית עובדתית, ושניהם כאחד נמצאים, מבחינת ה"סגנון", על אותה
ה"סקאלה" ממש? האם צריכים אנו, אם ברצוננו לשמור על
חופש-הביטוי, לומר כי "תבונתו של השופט היא "כך-וכך אחוזים" מן
האידיאל"? לו יהי... אבל
גם אז יש בעייה: אם נאמר שתבונתו של השופט היא 99 אחוזים מן האידיאל, זה יהיה
נהדר... ביקורת "בונה" לתפארה, האומרת כי הלוואי וכל שופטי ישראל
יהיו כמוהו. ונניח שניתן לו "קרדיט" של 98
אחוזים בלבד ... עדיין מצויין, דוגמה ומופת. אבל מה יהיה אם נרד הלאה – והכל כמסקנה או
פרשנות לתשתית עובדתית המצוייה בידינו, : 97, 96 ... וכן הלאה, עד לרמה של 10, 9
... 0 אחוזים מן האידיאל: זה כבר בכלל לא מחמיא, ואפשר להניח בוודאות
כמעט-מוחלטת מה יגידו לנו: הנאשם, ב"כסות" אריתמטית, כביכול, אותה
אנו רואים כהצטעצעות סרת-טעם, ביקש להטיל ספק בתבונתו של השופט, אף
"הציע" להוכיח את הדבר, אבל בכגון דא טענת "אמת דיברתי"
אינה הגנה ... והשאלה היא, כמובן, איכן הוא, לפי אותה
השיטה, "נקודת הגבול" בין 100 לבין 0 אחוזים. נניח, למשל, שהמערכת היא
"פתוחה וסובלנית לביקורת", ומוכנה לקבל ביקורת לפיה תבונתו של שופט
היא 55 אחוזים מן האידיאל (ציון "מספיק" יקראון לכך במקומותינו). אבל
אז תעלה השאלה מדוע לא יותר לטעון (וכמובן גם להוכיח) כי תבונתו של השופט היא,
למשל, רק 54 אחוז מן האידיאל. האם האמירה כי תבונתו של שופט היא 55 אחוזים מן
האידיאל היא ביקורת לגיטימית, ואילו האמירה כי תבונתו של השופט היא רק 54 אחוז
מאותו אידיאל הינה "הכפשה והשמצה", או "סגנון בוטה ומשתלח, בלתי
מאופק ובלתי מרוסן"? האם האחוז היחיד הזה (אשר מיקומו כאן הובא רק להמחשה
בלבד, ולמעשה איננו יודעים אי מיקומו) הוא-הוא הקובע את גבול המותר? והתשובה היא שאין לכך תשובה, זולת ברצונה של
המערכת לסתום את פיותיהם של המבקרים אותה. הרי אם יתירו לך לומר שתבונתו של שופט
היא רק 54 אחוזים מן המודל האידיאלי, מחר הם יצטרכו להתיר לך לומר שהבנתו
המקצועית היא רק 53 אחוזים מן המודל הזה, שמזגו השיפוטי הוא רק 52 אחוזים,
שיושרו האינטלקטואלי הוא רק 45 אחוזים מזה ... ובסוף הדרך הם יצטרכו להתיר לך
לומר כי יושרו האישי של השופט הוא רק 39 אחוזים מזה הרצוי ... ואם הם יתירו לך להגיד זאת, הם יהיו חייבים
להתיר לך גם להוסיף את המסקנה שהשופט הוא מושחת, כי זו הפרשנות היחידה לרמת
יושר אישי של 39 אחוזים מן המודל אותו משווים אנו לנגדנו תמיד. ובמלים אחרות – הם יצטרכו להתיר ביקורת קשה
ונוקבת על כל דבר שזז או לא זז במערכת, כולל על חכמתם ותבונתם, יושרם והגינותם
של שופטים, וממילא ניתן יהיה לטעון – ולהוכיח – כי ישנה שחיתות במערכת המשפט. ועל כן הם מדברים גבוהה-גבוהה על
"החירות למתוח ביקורת", שהיא, "כמובן", "מותרת ואף
רצוייה", אולם בפועל הם ירדפו אותך עד-חורמה, ויגידו עליך שחרגת מן
"האיפוק והריסון" הראויים – אשר, כפי שראינו, אין בהם אלא אמירה
נבובה, חסרת תוכן שאפשר למדוד אותו, ולומר עד לאיזו רמה הוא חל, וממנה והלאה אין
הוא חל. לדמגוגיה הזאת ישנה עוד חולייה: ה"פגיעה
באמון הציבור" במערכת המשפט ... הנושא הזה, אמון הציבור בבתי המשפט, ראוי להתייחסות
נפרדת, אולם
בהקשר דנן די לנו אם נאמר כי עצם הביקורת
הפומבית מטרתה אכן לפגוע באמון שיש לבריות
בגוף המבוקר, וכשם שאין למנוע את הפגיעה באמון הציבור בכנסת, בממשלה, בצה"ל –
מהרמטכ"ל ודרומה, עד לאחרון השי"ן-גימ"לים, בחברת החשמל,
בעיריות, בעיתונות וכו' – כך גם למערכת המשפט אין חסינות מפני פגיעה באמון של הציבור
בה. בכלל, מי ש"מוכר" לציבור מצרך כלשהו
– בין סחורה, בין שירות – הוא זה אשר אמור להיות לו האינטרס לשמור על אמונם של
הצרכנים בו. כך הוא הדין גם במערכת המשפט, ואם חשוב לה אמון הציבור – שתתכבד
ותעמוד כל בוקר מול הראי, תשאל את עצמה מה אני עשיתי אתמול ומה אעשה היום כדי
שהציבור יאמין בי, שתפשיל את שרווליה
וראבוטה, עבאדה! וכמו שעניין ה"איפוק וריסון" אינם
נחתכים ברמת העיקרון אלא ברמת הכמות, כך גם האמון : אין כאן שאלה של
"יש" או "אין" אמון, אלא כמה אמון יש לציבור במערכת - ולכמה
אמון היא ראוייה בעיני מי שמבקש למתוח עליה ביקורת. נחזור, איפוא, לשיטת-המדידה הכמותית בה נהגנו לעיל: נניח
שמאן-דהוא טוען שמערכת המשפט ראוייה רק ל- 99 אחוזים מן האמון שהציבור בפועל
נותן לה: ברור שאיש לא יסתום לו את הפה, כי זה לא ייראה טוב אם לא מתירים
אפילו ביקורת קלה-שבקלות. ונניח שמאן-דהוא אחר טוען שמערכת המשפט אינה ראוייה
אלא ל- 0 אחוזים מן האמון שהציבור בפועל נותן לה: במקרה כזה אין ספק כי כל
ה"מערכת" תקפוץ על רגליה האחוריות: "הוא פוגע באמון
הציבור!!!". בוודאי שהוא פוגע באמון הציבור, אבל מה בדבר
החירות "לסחור בדיעות", ומה ההבדל האיכותי בין פגיעה של אחוז אחד לבין
פגיעה של 100 אחוזים? אבל נניח שיש הבדל, וזה עניין של דרגה.
והשאלה היא, כמובן, איכן נקודת הגבול. נניח שפגיעה של 30 אחוז באמון הציבור
תיחשב כפגיעה לגיטימית... מייד תישאל השאלה מדוע לא 31 אחוזים? ומדוע לא 32,
33 ... וכו', עד לפגיעה של 100 אחוזים באמון הציבור? הנה כי כן, לא ניתן למצוא כל "נקודת
מפנה" בין שני הקצוות, ומכאן אנו מסיקים אחת מן השתיים: או שהכל מותר,
או שהכל אסור, אפילו אם אין בו אלא פגיעה מזערית, ואפילו אפסית באמון הציבור. וכיוון שלא ייתכן לאסור פגיעה, ולא מזערית
בלבד, באמון הציבור (כמובן כאשר היא מבוססת על עובדות ועל פרשנותן), על כן כל
עניין ה"פגיעה" באמון הציבור" אין לו קיום עצמאי. עורבא פרח. סיכום הדברים, לפי השיטה הדמגונית, יביא
אותנו למשוואה הזאת: "הנאשם אמר על השופט שהוא שקרן פתולוגי" - נכון! "עורך-דין חייב להשתמש בלשון "מנומסת"
- נכון! "עורך-דין חייב להשתמש בלשון "מרוסנת
ומאופקת", וכו' " - נכון! "דברים כאלה יש בהם כדי לפגוע באמון הציבור בבתי
המשפט" - נכון! "ביקורת מותרת ואף רצוייה, בתנאי שהיא מנוסחת
בלשון "מנומסת, מאופקת
ומרוסנת" - נכון! " ולעניין זה הגנת 'אמת דיברתי' אינה
מועילה" – נכון
גם נכון! ואם הכל נכון – פשיטא שיש כאן עבירה ... אבל, עם כל הכבוד, במשוואה הזאת חסר נתון
אחד, המתחלק לארבעה (אפשר גם יותר): הדברים שנאמרו היו – (א) אמת בחלקם העובדתי, יחד עם – (ב) פרשנות לגיטימית "נטו", אשר אפשר לקבלה
או שלא לקבלה, והם גם היו – (ג) חיוניים למטרה שלשמה נאמרו, ומעל לכל – (ד) לא היה בהם כל גוון "סגנוני". ואם אנחנו מכניסים גם אותם למשוואה הנ"ל
– אנחנו צריכים לכפול את התוצאה הקודמת באפס, וממילא לא תישאר לנו כל עבירה! וזה בדיוק מה שמפריע להם: שאומרים עליהם
את האמת הלא-נעימה!!! אחרי כתיבתם של הדברים האלה, ופרסומם בפומבי,
הפנתה תשומת לבי שוב לפסה"ד על"ע 10/81, הוועד המחוזי של לשכת
עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד לו (3) 379, המוכר
והשחוק-לעייפה מרוב איזכורים (אשר, אגב, עושים לו עוול). אפשר לומר כי באותו פסק-דין יש אישור מלא של
כל הנאמר כאן. עורך-הדין הנאשם באותה הפרשה הגיש לבית המשפט
כתב הגנה בשם הנתבעים, ובו נאמר, בין היתר, כדברים האלה: "...לפיכך טענתו של התובע... הינה כוזבת ויש בה
כדי להוליך את בית המשפט שולל. "סעיף 11 לכתב
התביעה הוא פרי דמיונו החולני של התובע. לא היו דברים מעולם". בית המשפט העליון קבע כי – "השימוש בביטוי
כוזב, אם כי אינו רצוי הרי עדיין הוא בגדר נסבל, בנסיבות המיוחדות של המקרה
שלפנינו. אמנם, די היה, ומן הראוי היה, שהכחשה זו תיאמר בלשון מרוסנת של הכחשה
סתם, או לא היו דברים מעולם, הדברים חסרי שחר הם וכיוצא בזה, ולא בלשון בוטה,
שדברי התובע כזב הם, ובפרט כשנאמר בהמשך, שיש בו, בכזב, כדי להוליך שולל את בית
המשפט. אך עצם ההכחשה – דרושה היא לבירור העובדתי של העניין, כפי שהדבר נראה,
בתום- לב, בעיני המשיב, ובאה היא להכחיש מצג דברים, כפי שתואר על-ידי התובע,
ובנסיבותיו המיוחדות של כתב התביעה שלפנינו, כפי שתוארו לעיל, לא הייתי רואה
בביטוי זה, על-אף חריפותו, משום חריגה משטח התמרון המותר". אבל מייד בהמשך אומר בית המשפט: לא כן לעניין הביטוי "פרי דמיון חולני",
אותו שנה ושילש המשיב בכתב הגנתו. הביטוי "פרי דמיון חולני" שבשלושת הסעיפים
האמורים, אותם ציטטנו במילואם בראשיתם של דברינו, אינו מוסיף ולא כלום לעצם
הכחשת העובדות, שגם בלעדיה מוכחשות הן בכל אחד ואחד מאותם סעיפים גופם. ביטוי זה
אינו רלוואנטי לפרשת הדברים, ויש בו משום דוגמה מובהקת של "זריקת דברים
לחלל בית המשפט" (ההדגשה – לא במקור, המרכאות כן). ועוד, בהמשך: "ומניח אני שה(נאשם) ... לא ביקש להעליב את
המתלונן ולפגוע בו, וכתב מה שכתב כדי להדגיש את הכחשתו המוחלטת והתקיפה לדברים
החמורים ביותר שיוחסו למרשיו הנתבעים. אך אין בכך כדי להכשיר ביטוי כגון זה,
שיש בו משום חריגה מסגנון מנומס ומאופק, והוא אינו הולם את מקצוע עריכת הדין"
(גם כאן ההדגשה לא במקור). והנה, מכלל לאו משתמע הן, ומכלל הן משתמע
לאו. נניח כי אותם הדברים ממש, אותם
ה"ביטויים", נאמרים באותו התיק ממש, אבל בשלב הסיכומים, כאשר גם
מהינותם של העדים היא רלוואנטית, ונוסיף עוד הנחה כי במהלך שמיעת ההוכחות הובאו
ראיות הנותנות בסיס (לפחות לדעת הטוען) לכך שהתובע סובל מדמיון חולני, אשר עשוי
להשפיע על מהימנותו. ברור כשמש כי במקרה הזה, דהיינו בשלב
הסיכומים, שאלת "הדמיון החולני" היא רלוואנטית גם רלוואנטית, וכיוון
שטענת הדמיון ה"חולני" מושתתת על ראיות שהובאו בפני בית המשפט, אין בה
ולו גם שמץ של "זריקת דברים לחלל בית המשפט", וממילא גם שאלת
ה"נימוס" אינה רלוואנטית כלל-ועיקר (אפילו שיש בה כדי לפגוע קשות),
ולבוא ולהגדיר את הטענה העובדתית ("דמיון חולני") כ"ביטוי"
– זה כבר חסר-שחר. ואם בית הדין המשמעתי מתחיל את פסק-הדין
ב"הנאשם אמר: ...), ממשיך בהרצאה ארכנית המתובלת באלף אסמכתאות על הצורך
ב"סגנון מרוסן ומאופק" וכו', ומסיים ב"אנחנו מרשיעים, איפוא, את
הנאשם בעבירה המיוחסת לו", הרי זה אותו שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת
ובעקרונות נכונים, תוך הסחת-הדעת מההקשר הרלוואנטי – אותה הדמגוגיה עליה אנחנו
מדברים כאן. איך
השופטים יוצאים מגדרם כדי להוכיח את נכונות האמור כאן האם מערכת המשפט זקוקה
לאמון הציבור, ואליו תשוקתה? האם
אמון הציבור בכלל רצוי הוא, ועד כמה מותר לפגוע בו? אמון
הציבור במערכת המשפט – אנה פניו? |
|
|
רמת השופט / על חופש הביטוי