|
ברוך שפטרנו!!! כבוד השופט דן ארבל, מנהל בתי המשפט
היוצא, ונשיא בימ"ש מחוזי: איכן
שיעורי-הבית שלך? כיצד
נותנים פסק-דין סופי בלי
לשמוע את הנאשם? הכך מנהלים בתי משפט?! ואיכן היושר
האינטלקטואלי? הקדמה זה חודשים מסתובבת במקומותינו שמועה
שאני מושעה. אני, כפי שכבר גיליתי, חולק על כך.
כמובן שאני יכול לטעות, כשם שהטוענים את ההיפך יכולים לטעות, אבל השאלה אם אני
מושעה, אם לאו, אינה מענייננו היום, ואיש באמונתו יחיה, עד אשר בית משפט
כלשהו יסכים, ברוב טובו, להחליט בשאלה, ועד שמנהל בתי המשפט, השופט (ונשיא
בית משפט מחוזי) דן ארבל, יתחיל לנהל, במקום לדקלם דברים אשר מישהו אחר
לעסם עבורו. אבל עד שסיימתי לכתוב את הדברים האלה, כבר
נערכה לדן מסיבת-סיום, לרגל פרישתו מה"מערכת". ברוך שפטרנו, ונקווה
שהבא אחריו יקרא את הדברים האלה, ויפנים אותם כראוי. השאלה אם אדם מושעה, כמו השאלה אם אדם
נפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה, אינה שאלה כל כך פשוטה, כיוון שהיא שאלה "מעורבת"
של עובדות ושל חוק. כך, למשל, אם אדם נידון לפסילה, והוא
ערער לבית המשפט המחוזי, וגם לבית המשפט העליון, וכל ערעוריו נדחו, אם מתברר,
למשל, שכתב-האישום לא היה חתום, הרי שכל ההליך הוא הליך-נפל, אשר מבחינה משפטית
הוא "בבחינת אפס", כלשונו של בית המשפט העליון. ואם ההליך הוא "בבחינת אפס" –
גם העובדה שהוא "אושר" ע"י בית המשפט העליון אינה מרפאת את
הפגם. מה עושים כאשר מתעוררת השאלה בבית המשפט? ראובן מגיש נגד שמעון תביעה אזרחית,
והוא עושה זאת באמצעות עו"ד פלוני. שמעון, בכתב-ההגנה, טוען, בין השאר, כי
עו"ד פלוני היה מושעה כאשר הוגשה התביעה נגדו, ולכן כתב-התביעה הוא "בבחינת
אפס". לכאורה, וכדי שלא להיכנס לסבך משפטי,
יכול עורך-הדין (אשר, בינתיים, גמר לרצות את ההשעייה) להוציא מכיסו עט,
ולחתום פעם נוספת, ובא למשפט גואל. דא עקא שבינתיים התביעה התיישנה, והחתימה
המאוחרת אינה יכולה להציל את התביעה, אם עורך-הדין אכן היה מושעה כאשר הגיש את
התביעה. מה עושים, איפוא? מה יעש בית המשפט כדי להוציא לאור משפט,
כדי שראובן לא ייצא וידיו על ראשו אם עורך-דינו לא היה מושעה, וכדי ששמעון לא
יאבד את הגנתו, אם עורך-הדין אכן היה מושעה? התשובה: בית המשפיט ישמע את ראיותיהם של
הצדדים ואת טענותיהם, ומחליט לפי מיטב הבנתו ומצפונו. הוא יכול גם לטעות, אבל
הוא לא יכול להשיל מעליו את התפקיד ואת החובה לקיים את מצוות "וחקרת ושאלת ודרשת
היטב". ברירת-המחדל מה עושה בית המשפט כאשר ישנה מחלוקת
כזאת? הולכים "אחורנית" עד לנקודה בה אין מחלוקת: כך, למשל, אם
ישנה טענה שעורך-הדין אשר הגיש את התביעה כלל אינו עורך-דין, ומעולם לא היה
עורך-דין, במקרה כזה נטל הראייה הוא עליו, אבל אם אין מחלוקת שהוא
היה עורך-דין והטענה היא רק שהוא הושעה – נטל ההוכחה הוא על הטוען להשעייה. ומה עושים אם בית המשפט לא רוצה להיכנס
לשאלה הזאת? ההגיון אומר שהולכים אחורנית, כאמור, עד לנקודה בה אין מחלוקת –
ושם נשארים. כך נהג נשיא בית המשפט העליון, אהרן
ברק, בפרשה הזאת. הוא סירב;לקיים דיון בנושא, ולכן הוא קיבל את הצהרתי, שאני
לא מושעה, אבל כדי שהוא לא "ייצא פראייר" הוא הוסיף הערה כי מן
הראוי הוא שהגורמים המוסמכים יתנו את הדעת לנושא. במקרה האחרון הזה לשאלת השעייתי לא
הייתה נפקות מיוחדת, משום שאהרן ברק דוחה באופן סיטונאי את ערעורי-הפסלות,
והתוצאה לא הייתה משתנה גם אם הדיון היה נדחה כדי שהמערערת תמצא עורך-דין אחר. אבל ברוב המקרים השאלה הזאת היא קריטית,
במיוחד כאשר בית המשפט לא רוצה לאפשר לעורך-דין מושעה לייצג בעל דין פניו. אבל שופטי ישראל, שופטים מקצועיים כולם,
שופטי-צדק כולם, לא מוכנים להיכנס לשאלה, ובלי לקבוע מימצא משפטי כלשהו, הם
מסרבים לשמוע את עו"ד שמחה ניר. הם, שהם תמיד יודעים הכל, ומוסמכים
לעשות את הכל – אפילו להפקיע את כל רכושך עלי אדמות בגלל איחור של חצי דקה – "פתאום"
הם "לא מוסמכים", ואפילו "לא מכירים" את הכלי הזה... אל תאמינו להם! הם מועלים בתפקידם "לשפוט את
העם משפט צדק", כפי שנשבעו בפני כבוד נשיא המדינה. האם בשטח-הפקר אנו נמצאים? לשופט ישנה חסינות מפני תביעה על פעולה או
מחדל בתחום תפקידו השיפוטי. אין לו חסינות כשהוא מקיים פונקציה מינהלית. האם סירובו של שופט לאפשר לעורך-דין
לייצג בעל-דין הוא פעולה "שיפוטית" או פעולה "מינהלית"? אם זו פעולה "שיפוטית" – שיואיל
בטובו לנהוג כבכל פעולה שיפוטית: לשמוע ראיות וטענות, ולהחליט לגופו של עניין; אבל, מאידך, אם זו פעולה "מינהלית"
– שלא יטען לחסינות ה"שיפוטית", אם וכאשר הוא ייתבע לדין. וכדי להעמיד את הדברים במקומם, ולהסיר
מכשול מעיני עיוורים, שלחתי אל המנהל שלהם, כב' הנשיא דן ארבל, את המכתב הזה: שמחה ניר, עו"ד משעול
גיל -1ג', כפר סבא 44281 טל'
09-7424838, נייד 051-520000 פקס 09-7424873 www.quimka.com quimka@quimka.com כפר
סבא, 7.4.04 לכבוד השופט דן ארבל, נשיא בימ"ש מחוזי מנהל בתי המשפט ירושלים נכבדי, הנדון:
הפצת הבדותה בדבר השעייתי, כביכול נמסר לי כי אתה מפיץ ברבים, כולל בין
השופטים, כי אני מושעה מעריכת-הדין. דע
לך שזאת בדותה, ושהמפיצה הראשית שלה - לשכת עורכי הדין - יודעת שזאת בדותה
(אחרת הם היו פונים מזמן למשטרה, אבל הם מעדיפים לכבס את זה בביתם-פנימה, במקום
בו להם המילה האחרונה, ולכן הם פנו אלי באמצעות ועדה פנימית, אשר אין לה כל
סמכות לגבי אם אני אכן מושעה). אכן, אנחנו מדינה חופשית, וגם למנהל בתי
המשפט מותר (בכפוף לכל דין) להפיץ בדותות, וייתכן כי במקרה הזה אפילו עומדת לך
הגנת תום-הלב, אבל הבעייה היותר רצינית היא שהשופטים "קופצים לדום"
לנוכח ה"מידע" שאתה מפיץ, ואינם מוכנים לדון בטענה שאני לא מושעה. ונשאלת השאלה כיצד מתיישבת העצמאות
השיפוטית - שאתם כל כך קנאים לה! - עם הציות העיוור לדרג הניהולי, וכיצד הציות
הזה יתיישב עם טענת החסינות ה"שיפוטית" אותה יעלו השופטים אשר ייתבעו
על הנזק שייגרם לי כתוצאה מסירובם לאפשר לי לייצג את לקוחותי. אנחנו הרי מכירים היטב-היטב את הפליפ-פלופ
הזה: לטעון דבר-והיפוכו, לפי נוחיות הרגע. כאשר זה נוח - זה "מינהלי",
וכאשר היפוכו נוח - זה "שיפוטי" ... המינימום שאני מצפה ממך כעת הוא להודיע לכל השופטים כי המידע שהפצת הוא
מכלי שני (או שלישי ויותר), ושבכל מקרה בו מתעוררת שאלת היותי מושעה, על השופט
לשמוע ראיות וטענות, ולהחליט על פי החומר אשר יהיה לפניו - כפי שמחייבת כל החלטה
שיפוטית. ואם יותר לי לצפות למשהו מעל המינימום -
אני מצפה גם להבהרה לכל השופטים כי שופט אשר יסרב לאפשר לי לייצג לקוחות בלי
לשמוע ראיות וטענות בנושא זה, הנהלת בתי
המשפט לא תעמוד מאחוריו אם הם ייתבעו בנזיקין או בדרך אחרת. בכבוד רב, שמחה
ניר, עו"ד ומה עונה לי כב' המנהל? שורו-שורו: י"ב אייר,
תשס"ד 3 מאי, 2004 לכבוד מר ניר שמחה משעול גיל 1-ג' כפר סבא 44281 הנדון: השעייתך מלשכת עוה"ד אני רואה בחומרה רבה את מכתבך מיום 7.4.04 הרצ"ב, בו טענת כי אני
מפיץ כביכול "בדותה" על השעייתך מעריכת דין. רצ"ב מכתב מנכ"ל לשכת עוה"ד, וכן מכתב ההשעיה שנשלח אליך
ב-19.8.03. בכבוד רב, ( - ) דן ארבל, שופט נשיא בית משפט מחוזי מנהל בתי המשפט העתק: ח"כ מיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה,
חוק ומשפט, כנסת ישראל, ירושלים מר שלמה כהן, עו"ד, ראש לשכת עוה"ד,
רח' דניאל פריש 10, תל אביב 64731 מר אילן כץ, עו"ד, מנכ"ל לשכת עוה"ד,
רח' דניאל פריש 10, תל אביב 64731 N 360 /ME שימו לב לאלה:
וזו הייתה תשובתי למר ארבל דן: משעול גיל
1-ג', כפר סבא 44281 טל'
050-7520000, 09-7424838 פקס
09-7424873 דואר
אלקטרוני quimka@quimka.com כתובת אתר
www.quimka.com לכבוד השופט דן
ארבל נשיא
בימ"ש מחוזי מנהל בתי
המשפט ירושלים נכבדי, הנדון: מכתבך מיום 3.5.2004 בעיניין השעייתי, כביכול תודה על
מכתבך שבנדון. בסוף דברי כאן אני מתכוון להציע לה הצעה שאי אפשר לסרב לה. אתה פותח
את מכתבך ב"אני רואה בחומרה רבה ...", וברשותך גם אני אפתח באותן המלים. אני רואה
בחומרה רבה את העובדה שאתה עושה את יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת שותף
להתכבות הזאת, מתוך כוונה להבאיש את ריחי בעיניו, אחרי שראית אותי כמוזמן רצוי (ובעל
רשות-דיבור) באותה הוועדה. תקן אותי אם אני טועה; אני רואה בחומרה רבה את העובדה שאתה "רואה בחומרה
רבה" דברים שלא אמרתי; אני רואה בחומרה רבה את העובדה שאתה לא
מתייחס לדברים שאני כן אמרתי; אני רואה
בחומרה רבה את העובדה שאתה, כשופט בכיר ומייצגה של כל מערכת המשפט, מוציא
נגדי פסק-דין סופי, על פי צד אחד, ומבלי לשמוע מה יש לצד השני, הנפגע, לומר. תאר לעצמך
כי אתה, כסניגור (ולאחרונה
נתבשרנו שאתה עומד לחזור אל העם), מייצג נאשם בעיסוק בעריכת-דין בזמן ההשעייה
(או, למשל, בנהיגה בזמן הפסילה), ובשלב ההקראה אתה מודה בעיסוק (או בנהיגה) אבל
טוען כי מרשך אינו מושעה (או אינו פסול-לנהיגה), והנה, אחרי שהתובע מביא את
אותן הראיות המצורפות למכתבך (או מקבילות להן, לעניין הפסילה) בית המשפט
אינו מזמין אותך להביא ראיותיך, וגם לא מכריז על שלב הסיכומים, ומרשיע את מרשך
רק על פי מה שהתובע הציג בפניו... איך כבודו
היה מרגיש בסיטואציה כזאת?! אני רואה
בחומרה רבה את העובדה שאתה מזלזל באינטליגנציה שלי, בהבנתי את החוק, ובהכרתי את
העובדות הרלוואנטיות; ואני רואה
בחומרה מיוחדת את העובדה שאתה עשית ממני שקרן קטן וטיפש, שהרי אם היית סבור שאני טועה (ואני,
להבדיל מכם, אכן מסוגל לטעות), או שאני לא מכיר את הנספחים למכתבך, היית מעמיד
אותי על טעותי ו/או על בורותי (ואולי, ברוב אצילות-נפש, היית גם שואל אותי אם
אני מכיר את החומר הזה, ואיך זה מתיישב עם טענתי שאני לא מושעה, אבל כנראה
שהציפייה לאצילות-נפש ממערכת-המשפט בישראל היא נאיביות יתירה). ואני רוצה
לומר לך עוד דבר – עדיין במסגרת הפתיח למכתבי זה: את מכתבך אלי כתבת בלי להכין
את שיעורי-הבית הדרושים. אולי בגלל הזלזול ב"אוייב" ואולי בגלל
שכרון-הכח – אותן התכונות אשר הובילו אותנו אל מפולת יום-הכיפורים, התשל"ד,
ועשויות להביאנו אל מפולת יום-כיפור המשפטי. כדי שתבין
את המצב אליו תמרנת את עצמך, אספר לך כאן על מקרה – אמיתי! – אשר קרה לי בקריירה
המקצועית שלי. מעשה בשופט (או שופטת) תעבורה חדש, אשר, נבחר ע"י הוועדה לבחירת
שופטים ומונה ע"י נשיא המדינה, עם ידיעות בענייני תעבורה ברמת-אפס – הכל
כמנהג הימים ההם והזמן הזה – ובא לעבודה עם מידה גדושה של בטחון עצמי, ושל
זלזול באינטליגנציה של עו"ד שמחה ניר. לא נקפו ימים רבים, וכב' מרשיע לקוח שלי, ואנחנו עוברים לשלב
הטיעון-לעונש: התובע מגיש את גליון-ההרשעות, ואני מכחיש את כולן (ר' סע' 188
לחסד"פ, למטה מכאן). אומר כב', בהחלטתו: אין הכחשות גורפות, ולכן אני מקבל את גליון
ההרשעות במלואו, כאילו לא הייתה הכחשה כלל. תסכים אתי
שזו שטות, אבל כיוון דקאמר עם כב' לא מתווכחים, אלא ממתינים לפעם הבאה, בתיק אחר
– כך הווה. בפעם הבאה אני מודה בעבירה זניחה, כגון על תק' 9(ג) משנת תרפפ"ו,
וכמובן שזו כבר אינה "הכחשה גורפת" לשיטתו של השופט עצמו, והוא,
בחיוך-מה של מבוכה, נאלץ לקבל את ההכחשה, ולקבל רק את העבירה הקלה והישנה הזאת. בפעם השלישית השופט מחליט להתחכם אתי, ולהראות לי משהו הקשור בחיות מים: הוא
דורש שהנאשם יתייצב אישית, כדי לחקור אותו על הרשעותיו הקודמות. אני: כבודו, לנאשם ישנה זכות-השתיקה, ואי אפשר לכפות עליו להעיד כנגד
עצמו! השופט: אני מזמין אותו כ"עד מטעם בית המשפט". תסכים אתי
שגם זו שטות, אבל כיוון דקאמר עם כב' לא מתווכחים, אלא ממתינים לפעם הבאה, בתיק
אחר – לא נותר לי אלא לומר כי אם כך, תהיה לי הזכות לחקור אותו, את הנאשם,
בחקירה נגדית ... ודאי, ודאי! כך כבודו ... והנה, מגיעה הישיבה, הנאשם עולה להעיד "מטעם בית המשפט",
והשופט, מעיין בגליון ההרשעות שלו, שואל את הנאשם על הראשונה שבהן. אני: כבודו, אי אפשר לחקור עד על מסמך שלא הוא עשה! השופט (מנסח את השאלה אחרת): האם אדוני זוכר שביום כך-וכך הוא שילם את
הקנס על עבירה כזאת-וכזאת? הנאשם: לא, איני זוכר. וכך, שורה-אחר-שורה, השופט שואל, והנאשם לא זוכר... מגיעים להרשעה האחרונה, וזו, לפי הגליון, עבירה של הזמנה-לדין שהנאשם
נשפט עליה בפניו, כשנה לפני כן, כך שהוא לא יכולן לומר שהוא "לא
זוכר", ולכן הוא מאשר שהוא נשפט והורשע על העבירה הזאת. מגיע תור החקירה הנגדית, כפי שכב' הבטיח, ולי יש רק שאלה אחת לנאשם: האם
השופט ששפט אותך לפני שנה, המינוי שלו פורסם ב"רשומות"? הנאשם (כצפוי): לא יודע! וכך נפלה
לה גם ההרשעה האחרונה הזאת... ומאז
השופט הזה חולק לי כבוד, וגם מעריך כראוי את האינטליגנציה שלי. ואתה,
תסלח לי, במכתבך העמדת את עצמך במצבו האומלל של אותו השופט: אפס מודעות
לאינטליגנציה שלי, אפס ראייה לטווח אשר מעבר לקצה-החוטם – ואפס שיעורי-בית. אפס
שיעורי-בית כיצד. כשם שהשופט הנ"ל לא חשב על השאלה אם פורסם
ב"רשומות" דבר מינויו של השופט אשר דן את הנאשם שלפניו בפעם הקודמת,
כך גם אתה לא חשבת על אף אחד מהשאלות אותן היית בודק – ואני בטוח שהיית בודק
– אם היית, כעורך-דין, מייצג נאשם בעבירה של עיסוק בעריכת-דין בזמן ההשעייה
(משהו דומה לנהיגה בזמן הפסילה). ותסכים
אתי שהאמירה "פלוני מושעה" אינה יותר מאשר האמירה "יש בתחילת
הרחוב שלט שמסדיר את החנייה" – אמירה
שהיא מסקנתו המשפטית של האומר, ולא ממש
עובדות מהן אפשר ללמוד משהו (ראה
ע"פ שי צור, למטה מכאן). ומכאן
למכתבך גופו: כשופט,
היה עליך לדייק יותר בפרשנות מכתבי, ואם תקראנו בזהירות, תראה עד כמה אני
נזהרתי בלשוני, לא העזתי לייחס לך "הפצת בדותות", וכל אשר אמרתי
באשר אליך היה רק זאת שאתה מפיץ כי אני מושעה, ואת העובדה הזאת אתה לא מכחיש. ולא זו
בלבד שלא העזתי לייחס לך את יצירתן של הבדותות האלה, אלא שגם ציינתי כי
"ייתכן כי במקרה הזה אפילו עומדת לך הגנת תום-הלב", כך שאני נזהרתי
מאוד בכבודך, וה"ייתכן" נובע מכך שלא היה ידוע לי (ועדיין לא ידוע לי)
מה מידת בקיאותך בעובדות לאשורן. יחד עם
זאת, כשופט ידוע לך כי ככל שעצימת-העיניים גוברת, תום-הלב פוחת. במכתבי
אליך מיום 7.4.04 ביקשתי לידע אותך שזאת בדותה, וש"המפיצה הראשית שלה –
לשכת עורכי הדין – יודעת שזאת בדותה" (ההדגשה – במקור). ומה אתה
מביא לי, בתשובה? עוד מכתב של הלשכה, עוד "הפצה" של אותו
ה"מידע", אשר אליו מצורפת גם "הפצה" קודמת של אותו הדבר... ברור
מאליו שאם אני צודק, אזי מכתבו של מר כץ, מנכ"ל הלשכה, יחד עם המצורף אליו,
אינו מעלה ואינו מוריד, ואם אני לא צודק – אני לא צודק, גם בלי אותו המכתב, כך
שבכל מקרה – בין אם אני צודק, בין אם לאו – אותו המכתב לא מוסיף ולא גורע. מר כץ
אינו נוהג עמך ביושר. ביום
15.4.04, 11 ימים בלבד לפני מכתבו של מר כץ אליך, כותב אלי מר כץ: "כפי שהודע לך, טענתך הועברה לבחינתה של ועדת האתיקה. "עד להחלטתה של ועדת האתיקה אין מקום לטיפול נוסף בפנייתך". ואכן,
הודע לי כי טענותי לפיהן אני לא מושעה נמצעות על סדר יומה של ועדת האתיקה שליד
הוועד המרכזי של הלשכה, ועוד הודע לי כי ועדה זו מסרה את הבחינה של טענותי
לידיים מקצועיות. לפיכך
צריך היה מר כץ ליידע אותך על כך שעמדתה הנוכחית של הלשכה – מתוך הנחה שהם פועלים כעת ביושר, מדברים
ביושר ומתכוונים ביושר לכל מה שהם אומרים – היא כעת שהכל פתוח, ועם סיום
הבדיקה, הלשכה תשיב לך לגופן של הטענות. ואם היה
מר כץ לא רק הוגן כלפיך, אלא גם אמיץ ובוטח בדבריו, הוא היה מביא בפניך את כל
טענותי, כדי שאתה, בכלים המקצועיים אשר בידיך, תוכל להגיע למסקנה עצמאית משלך. אבל הוא
לא נהג כך, ולמעשה לא התייחס לעניין ה"בדותה", ואתה רואה את מכתבו
כ"קונקלוסיבי"! עד כאן
למכתבו של מר כץ, ולנספחו. איני מתייחס לפסק הדין אשר מצורף אליו, כי אתה לא
צרפת אותו למכתבך, ומכך אני מסיק שאתה-עצמך אינך רואה בו כל חיזוק , אבל
ארמוז לך שאני יודע במה המדובר, ולמרות זאת איני משנה את דעתי, שאני לא מושעה. כעת,
משראינו כי אתה "מתייחס בחומרה רבה" לדברים אשר לא אמרתי, אפנה
אל הדברים אשר כן אמרתי, ואתה לא התייחסת אליהם. בקשתי
הצנועה, ה"מינימום", כהגדרתי, הייתה "להודיע לכל השופטים כי
המידע שהפצת הוא מכלי שני (או שלישי ויותר) ושבכל מקרה בו מתעוררת שאלת היותי
מושעה, על השופט לשמוע ראיות וטענות, ולהחליט על פי החומר אשר יהיה לפניו – כפי
שמחייבת כל החלטה שיפוטית". ואני
תוהה: מה פסול יש בבקשת-המינימום הזאת, ומדוע לא התייחסת אליה. האם אתה
מכחיש שהמידע הזה אינו מכלי ראשון? האם אתה
שולל את הבדיקה השיפוטית של הנושא, כאשר הוא מתעורר? ומה אם שופט ישמע את מה שיש
לי להגיד לפני שהוא מחליט אם אני מושעה: האם הוא פועל שלא כדין? האם במצב בו
שופט אחד מסכים לשמוע ושופט שני לא מסכים – שניהם פועלים כדין? האם בימים
האלה אין דין בישראל, ושופט הישר בעיניו יעשה? לשלול את
פרנסתו של אדם בלי לשמוע את טענותיו, ולשלול מנאשם את הזכות לבחור את עורך-דינו
בלי לשמוע את טענותיו – הרי זה מעשה-נבלה, מפירותיה הבאושים של המערכת אשר אתה
מנהלה, ואשר, בחוסר יושר אינטלקטואלי, אתה מחפה על כל אלה. את חוסר
היושר האינטלקטואלי אני רואה בכך שאתה "רואה בחומרה רבה" דברים שלא
אמרתי, אבל כלל לא מתייחס לדברים שאני כן אמרתי. וכעת
לאותה "הצעה שאי אפשר לסרב לה", עליה דיברתי בהתחלה. במכתבי זה
ישנם דברים קשים, אשר עשויים לא לנעום לאזניהם של אניני-האתיקה של הלשכה, אלא
שאם אני מושעה, אני לא עורך-דין, וממילא אי אפשר לעשות לי דבר. אבל אתה,
כדורש-רעתי, תרצה, מן הסתם, לדפוק אותי, והדרך היחיד להשיג את זאת היא לשמוע את
טענותי, להשתכנע שאני לא מושעה, ולהתלונן כאוות-נפשך: כך שנינו נצא נשכרים:
אני אקבל את הכרתה של מערכת המשפט בכך שאני לא מושעה, ואילו אתה תוכל לראות אותי
עומד לדין משמעתי (ובתור "בונוס" – גם על המעשה נשוא ההליכים אשר
בגינם אתה חושב שאני מושעה). ורק תגיד
עכשיו שהרעיון הזה לא קוסם לך. בכבוד רב, שמחה ניר, עורך-דין העתק:
חה"כ מיכאל איתן יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט הכנסת, ירושלים וכעת – היו אתם
השופטים! ------------------------------------------------------------------------------------ חוק סדר
הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: 188. דרכי הוכחה (170) (תיקון: תשכ"ג, תשמ"ז,
תש"ס) 12 (א) מותר
לקבל כראיה לענין סעיף 187, בנוסף לכל דרך אחרת של הוכחה כדין, העתק מהמרשם
הפלילי המתנהל בידי המשטרה על החלטות של בית משפט או בית דין הדן בפלילים
הנוגעות לנאשם, למעט זיכוי - (1)
כשהדיון מתנהל בפני הנאשם - אם העתק המרשם הפלילי הוגש לבית המשפט והנאשם לא
הכחיש את תכנו; (2) כשהדיון מתנהל שלא בפני הנאשם - אם נתקיימו שני אלה: (א) לנאשם
או לסניגורו ניתנה הזדמנות סבירה לפני מועד הדיון לעיין במרשם הפלילי ולהעתיקו;
(ב) בהזמנה למשפט צוין כי אם לא יתייצב הנאשם למשפט, ניתן יהיה לנהוג כאמור
בסעיף זה, וכן צוין בהזמנה כי הנאשם וסניגורו זכאים לעיין במרשם הפלילי ולהעתיקו
וצוינו המקום והמועדים לעיון; על העיון במרשם הפלילי לפי סעיף זה לא יחולו
הוראות סימן ב' לתקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"ו-1986. (ב)
בעבירות מהמנויות בתוספת הראשונה, מותר לקבל כראיה, בתנאים האמורים בסעיף קטן
(א), גם העתק מרשימה המתנהלת במשרדו של השר הממונה על ביצוע החוק הקובע את
העבירה. (ג) שר
המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בתקנות לקבוע שינויים
בתוספת הראשונה. ------------------------------------------------------------------------------------- עפ 90 / 2775 שי צור נ' מדינת ישראל מה (3) 1 ערעור
פלילי מס' 2775/90 שי צור נגד מדינת
ישראל בבית
המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים [28.2.91] לפני
הנשיא מ' שמגר, המשנה לנשיא מ' אלון והשופטת ש' נתניהו השאלה,
עליה נסב הערעור, היא אם ניתן להרשיע את המערער שהואשם באי-ציות להוראות תמרור
כשעדת התביעה היחידה שהעידה במשפט מסרה בתמציתיות, כי "יש בתחילת הרחוב שלט
שמסדיר את החנייה". בית המשפט
העליון פסק: א. מנוסח
דברי עדת התביעה לא ניתן היה ללמוד פרט כלשהו על פרטי התמרור, אשר יכול היה
לשכנע את בית המשפט בקיומו של האיסור שהופר, לטענת התביעה. בהיעדר ראיה על
האיסור לא ניתן להרשיע בהפרתו (2 א-ג). ערעור
ברשות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא א' נועם והשופטים ד'
דורנר, ש' ברנר) מיום 23.11.89 בע"פ 124/89, בו נדחה ערעור על פסק-דינו של
בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים. הערעור נתקבל. ש' הירש -
בשם המערער; א'
רומנוב, סגן בכיר לפרקליט המדינה - בשם המשיבה. פסק-דין הנשיא מ'
שמגר: החלטנו לקבל את הערעור ולזכות את המערער בדינו, וזאת בשל טעם אחד ויחיד,
והוא, שלא הוכח, לדעתנו, שבמקרה דנן הוצב תמרור, אשר לפי גירסת התביעה היה יוצר
את האיסור אשר בהפרתו הואשם המערער. במה דברים
אמורים. לפי גירסת התביעה, היה במקרה דנן בפתחו של הרחוב תמרור בצורת עמוד,
ועליו שלט המחובר בראשו של העמוד, אשר נמנה עם סוג התמרורים המכונה ג-1, ונוסף
לכך, מתחתיו, שלט קטן הנושא את הסימון א-43. מכאן, כי
היה על התביעה להביא עדות על קיומו של תמרור העונה לדרישות תמרור ג-1 בתוספת
תמרור א-43. דא עקא, שעדת התביעה דליה ברנדיס, שהייתה היחידה שהתייחסה לנושא זה,
קימצה בדבריה באומרה: "יש בתחילת הרחוב שלט שמסדיר את החנייה". מנוסח זה לא ניתן היה ללמוד פרט כלשהו על פרטי התמרור, אשר
יכול היה לשכנע את בית המשפט בקיומו של האיסור שהופר לטענת התביעה. באמירתה
הנ"ל אימצה העדה במידה מסוימת את תפקידו של בית המשפט, על-ידי כך שהעידה
דברים, אשר לפי תוכנם אינם בגדר הצגת עוברה מפורטת, אלא בגדר הסקת מסקנה (קרי
"שלט שמסדיר את החנייה"). בהיעדר
ראיה על האיסור לא ניתן היה להרשיע בהפרתו. בשל
מסקנתנו הנ"ל, לא ראינו ממילא מקום להתייחס ליתר הטענות המשפטיות שהועלו
על-ידי הסניגור המלומד, אותן אנו משאירים בצריך עיון. ניתן היום,
י"ד באדר תשנ"א (28.2.91), בפני עו"ד הירש ועו"ד רומנוב. |