רמת השופט / לכו הבייתה!!!
|
אליהו
מצא אתה
רצחת את אהרן ברק! על
שערוריית פסה"ד של בית המשפט העליון בגלגול
השני של פרשת רצח דני כץ על שפיטה במעמקי הגרב וצפצוף על בני אדם מגובה
המקפצה תוכן
העניינים אימתי והיאך נדע אם זהו מן
המקרים החריגים? הקדמה
זה כארבעים שנה אני מבקר
את השופטים על דבר אחד בלבד: שיתייחסו למה שטוענים בפניהם. שלא
"יצפצפו על בני אדם" כלשונו של הד"ר מישאל חשין, המכהן כיום כמישנה לנשיא ביהמ"ש העליון. שיגלו יושר אינטלקטואלי. זה כארבעים שנה אני מבקר
את השופטים, ואיש עוד לא שמע ממני שהשופטים לוקחים שוחד, או מקבלים מהמתדיינים
בפניהם כל טובת הנאה חומרית, או מעורבים בדרך כלשהי במה שהפרופסור יצחק זמיר, לפנים שופט ביהמ"ש העליון, מגדיר כ"שחיתות קשה ומתפשטת", להבדיל ממה שהוא עצמו מכנה כשחיתות
"רכה", אשר "דווקא היא
מסכנת את החברה בישראל". כיום יש לי טענה נוספת
נגדם, שהם רומסים ברגל גאווה כל גילוי של ביקורת נגדם, אבל זו אופרה אחרת, אשר
מקומה יכירנו במקום אחר. אין
מקום או צורך שנידרש ...
ביום כ"ב באדר א'
תשס"ה (3.3.05) ניתן בביהמ"ש העליון פסה"ד בערעור על הרשעתם במשפט החוזר של
הנאשמים ברצח דני כץ ז"ל. פסק-הדין העיקרי ניתן
ע"י המשנה-לנשיא הפורש, אליהו ("טענות סרק שאינו
ראויות להתייחסות") מצא, במסגרת שלושת חודשי ה"אקסטרא" הניתנים לשופט לסיים תיקים שהתחיל
בשמיעתם לפני הפרישה, ושני חבריו להרכב (איילה פרוקצ'יה
ואשר גרוניס) הוסיפו את ה"אני
מסכים". המלים של השופט מצא אשר
הקפיצו אותי היו אלה (ההדגשה לא במקור): "עיינתי עיין היטב בטיעוניהם המפורטים של הסניגורים, אך לאחר שחזרתי והפכתי בנימוקי פסק-דינו של
בית-המשפט המחוזי, גמרתי בדעתי כי אין מקום או צורך שנידרש לכל
פרטי-ביקורתם על הכרעתו" (סעיף 13, פיסקה אחרונה, לפסה"ד). 28 מלים המעידות עד אנה
התדרדרה מערכת המשפט, אשר אתמול עשתה את הדברים האלה בחדרי-חדרים, והיום היא
עושה אותם "ממרומי המקפצה". פעם
הפריע להם שאומרים עליהם שהם לא מתייחסים לטענות, ואילו היום, ללא בושה, הם
אומרים so what. שופט ביהמ"ש העליון, ולימים נשיאו, משה
לנדוי, אמר פעם: "שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע
סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את
השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו ... מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו
למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו". האם החלטתו של שופט כי
"אין מקום או צורך שנידרש לכל פרטי-ביקורתם (של הסניגורים)
על הכרעתו (של ביהמ"ש המחוזי)" מתיישבת עם "הנמקה מלאה" ו"העלאת נימוקיו מעל לסף
תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת ... של אנשי המקצוע ושל הציבור
כלו"? ונשיא ביהמ"ש העליון דהיום, אהרן ברק, אמר: "אצלי אין "קניפלעך"
בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם
ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם. "השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני
מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול להסכים, יכול לא
להסכים". "קניפל" (רבים: קניפלעך) הוא, לענייננו, "חיסכון בגרב", לפי פולער יידיש-העברעישער
ווערטערבוך, פון מ. צאנין, בהוצאת י. ל. פרץ-פארלאג, תל-אביב, תשנ"ד-1994). והשאלה היא מה עשה אליהו
מצא: האם הוא לא כתב את אשר חשב, או שהוא בכלל לא חשב? שאלה היא שאלה, אבל, כך
או כך – "שקיפות אמיתית" אין כאן, ותקינות ההליך – בוודאי ובוודאי
שאין. אימתי
והיאך נדע אם זהו מן המקרים החריגים?
אי אפשר שלא להתייחס
לדבריו של אליהו מצא, בהמשכה של אותה פיסקה (ההדגשה לא במקור): "נתינתה בסיומו של משפט חוזר משווה, אמנם, להכרעה
ייחוד מסוים; ומדברי בית-המשפט שהובאו לעיל עולה כי השופטים היו מודעים לייחודה
של ההכרעה המתבקשת מידם לנוכח היותו של המקרה "טעון ורגיש". אך לגופה
אין הכרעתם שונה מהכרעות רבות לאחרות המועמדות לפנינו לביקורת ערעורית, שהערכאה הדיונית ביססה
אותן על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות מובהקים. בכגון דא, ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, ופרשתנו
אינה מצדיקה לחרוג מכלל זה". אכן, הכלל הזה הוא נכון,
ואם נדייק הכלל הוא כי במימצאי מהימנות "אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, אלא
במקרים נדירים", אבל לכך התכוונו הדברים. צריך להוסיף כי הכלל הזה
"התרחב" ללא הצדקה במשך השנים, וכעולה גם מהמצוטט כאן ערכאות הערעור
החילו אותו לא רק על "מימצאי מהימנות"
(שכאן יש לו הצדקה, עד גבול מסויים, כי ערכאת הערעור אינה שומעת את העדים בשנית), אלא גם על
"קביעות עובדתיות" – ולכך אין שום הצדקה. טלו, למשל, דוגמה
(אמיתית!) מהמציאות בבתי המשפט לתעבורה: שוטר התנועה אשר מדד את מהירותו של
הנאשם מעיד כי "לא ביצעתי את בדיקת המכשיר
בתחילת המשמרת ובסיומה, ובעצם אני לא מבצע שום בדיקה", אבל בית המשפט אומר כי
העד הזה "עשה עליו רושם אמין ומהימן וכל שאר המנטרות הסופרלטיביות הידועות, ועל סמך זאת הוא מרשיע את הנאשם. נשאלת השאלה אם העד עשה
על בית המשפט רושם כזה מצויין, איך הוא קובע מימצאים
הפוכים? ונשאלת שאלת-גג: מהו
יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת
הערעור בהסקת מסקנות מן הנאמר? התשובה היא חד-משמעית: כאשר
מדובר בניתוחן של העדויות לערכאות הערעור ישנם אותם הכלים שישנם לערכאות הדיוניות, ואם הם נמנעים מהשימוש בהם – אין זה אלא מתוך
עצלנות, או, גרוע יותר, מתוך כוונה רעה. ואכן, מנסיוני במקרים "תעבורתיים"
כבדוגמה הנ"ל יש וערכאת הערעור אכן מתערבת, אבל
כאשר לא מתחשק לה, היא לא התערבת (ואף נאחזת במנטרת ה"אמינות" כדי
להצדיק את אי-ההתערבות, כאשר, כאמור, אמינותו של העד מחייבת דווקא מימצאים הפוכים). מתי כן,
מתי לא?
אכן, במקרים רבים (ואולי
אף ברוב המקרים) תוקפים המערערים לא רק את קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא גם את "מימצאי
האמינות" שלה. כך, למשל (דוגמה
היפותטית אבסורדית, בנוסף לדוגמה האמיתית דלעיל): אם חוקר המשטרה מעיד כי בתקופה
בה התקיימה החקירה הוא היה עדיין תלמיד תיכון, והוא התגייס למשטרה רק אחרי
השירות הצבאי, ואילו בית המשפט, הפלא-ופלא, קובע כי "על סמך עדותו, אשר אמינה
עלינו, אנחנו קובעים כי התנהגותו בחקירה הייתה ללא דופי", ברור
ש"מימצא האימון" הזה לא יכול לעמוד. כדי שערכאת
הערעור תדע, בכל מקרה מסויים המונח לפניה, אם יש מקום
להחיל את "כלל אי ההתערבות", או שזהו דווקא המקרה הראוי לחרוג ממנו, היא
חייבת לעבור על כל טענות הערעור, אחת-לאחת, ולהשוות לאורן את המימצאים מול הראיות עליהן הם מושתתים. אבל המציאות היא שאם ערכאת הערעור רוצה להפוך על פיה את קערת ה"קביעות
העובדתיות" ו"מימצאי האמון", היא
הופכת כל אבן, ומקדישה לכך עשרות עמודים, אם לא מאות, אבל אם היא לא רוצה –
היא מסתפקת במנטרה הנ"ל: "הערכאה הדיונית
ביססה את הכרעתה על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות מובהקים. בכגון דא, ככלל,
אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, ופרשתנו
אינה מצדיקה לחרוג מכלל זה". וכבר עמדנו על כך גם בדיון על החלטת-הביניים בעניין קבילותן של הודאות הנאשמים בפרשה הזאת – החלטה במצפון רע, על פני 400 עמודים – החלטה אשר תיתן לערכאת הערעור את האפשרות לומר כי "בית המשפט קמא נתן פסק דין ארוך, מנומק, ומפורט, ולא מצאנו מקום
להתערב בהחלטתו". אבל, עם כל הכבוד, כל
עוד ערכאת הערעור לא הפכה כל אבן, אין היא יכולה לדעת
אם יש או אין מקום לחרוג מהכלל. וכל עוד ערכאת הערעור לא חשפה את מחשבותיה לאור היום, אין
כאן אותה השקיפות הדרושה כדי שנדע אם ערכאת הערעור
עשתה מלאכתה נאמנה, או שמא עשה מלאכתה רמייה. וכיוון דקאמר צדק שאינו נראה אינו צדק כלל ועיקר, פסק-הדין בו עסקינן אינו
פסק-דין של צדק, ומי שחתמו עליו חשודים בעשיית מלאכתם רמייה. אכן,
"הסגנון הוא האדם"
פרקליטה מפרקליטות
המדינה ביקשה פעם מהשופט אליהו מצא להעיר לי על ה"סגנון" שלי, ומצא
ענה לה משהו כגון "מה את רוצה ממנו, הסגנון הוא האדם". אכן, הסגנון הוא האדם,
ומי שמדבר על "סגנון" כדאי שיבדוק את עצמו תחילה. אליהו מצא לא בחל,
כשופט, בביטויים כגון "טענות-סרק שאינן ראויות להתייחסות", אבל
הוא לא טרח לקיים את מצוות השקיפות, ולגלות לנו מהן אותן "טענות-סרק שאינן
ראויות להתייחסות", כדי שאנו נדע אם אכן אלה "טענות-סרק שאינן ראויות
להתייחסות", או שדווקא השופט עצמו הוא "שופט-סרק שאינו ראוי
להתייחסות". אני מניח שאם מישהו,
בערעור לפניו, היה טוען כי נימוקיה של הערכאה הדיונית
היו "נימוקי-סרק שאינם ראויים להתייחסות", הוא היה מתריס בזעם: באיזה
סגנון אדוני מדבר!!!". אבל הסגנון הוא סגנונו
של אליהו מצא עצמו, וכפי שהוא עצמו שנה, הסגנון הוא האדם. השתמשתי למעלה מכאן מספר
פעמים במילה "מנטרה" בהקשר לאמירותיהם של השופטים, וזה, נכון להיום,
לא כל-כך מקובל, אבל, מה לעשות, אליהו מצא עצמו, בפסק דין זה, אומר על הנאשמים
כי: "בהגיע שעתם להיחקר על-ידי באי-כוח התביעה
התחמקו המערערים מהתמודדות עם שאלות ענייניות שהוצגו להם, בהשמעת
מנטרות וסיסמאות (כדוגמת: 'אם זה לא מוקלט אז לא אמרתי'; 'מהמכות
והעינויים שיקרתי'; 'אמרתי מה שבראש שלהם'; ו'לא
זוכר')". ההדגשה, כמובן, לא
במקור). הנה כי כן, מהיום
והלאה גם הביטוי "מנטרות וסיסמאות" הוא ביטוי כשר מבחינת
ה"סגנון", כי כך לימדנו כבוד בית המשפט העליון. ועל כן השתמשתי בו גם
אני, אם כי לעניין ה"סיסמאות" עדיין לא נזקקתי. אבל "סגנון"
אינו רק סגנון דיבור או כתיבה. סגנון הוא גם "סגנון עבודה",
"סגנון התנהלות" וכו', וכו'. וגם
סגנון שפיטה סגנון הוא. ישנם שופטים אשר מנהלים
את המשפט בניחותא, מתייחסים בכבוד אל בלעי הדין ואל העדים, ומתייחסים כראוי
לטענות הצדדים – ובמיוחד לטענותיו של הצד המפסיד. וישנם שופטים אשר במקום להתייחס
לטענות, גם כשהן אינן מקובלות עליהם, פוטרים את עצמם ב"טענות המערער הן
טענות-סרק שאינן ראויות להתייחסות", וגם זה, מר מצא, עניין של
"סגנון". וכמו שאתה אומר, מר
מצא, הסגנון הוא האדם. מי רצח
את אהרן ברק?
את המחזה מי רצח את אהרן ברק כתבתי ופרסמתי הרבה
לפני פסה"ד בו עסקינן, ולפני שאליהו מצא היה למשנה לנשיא ביהמ"ש
העליון. צריך לקרוא אותו שוב ושוב, ולראות איך התעלמות
מטענות יכולה להביא להרשעתם של חפים מפשע. כל עוד אין בית המשפט
מקיים את מצות השקיפות-לציבור של נימוקיו, אין אנו יכולים לדעת אם המערערים אכן
רצחו את דני כץ ז"ל, והסבירות שהם אכן רצחו אותו
אינה שונה מהסבירות שאליהו מצא רצח את אהרן ברק. למעשה הסבירות שאליהו
מצא רצח את אהרן ברק גבוהה מהסבירות שהמערערים אכן רצחו את דני כץ, כי בנוסף לאהרן ברק הפיזי ישנו גם אהרן
ברק הערטילאי. אהרן ברק השופט, אהרן ברק נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק
הפרופסור למשפטים, אהרן ברק המורה הדגול, אשר גידל דורות רבים של משפטנים – חלקם
היום דגולים אף הם. ואהרן ברק זה, כפי
שראינו, אומר כי: "אם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו
בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית. "אצלי אין "קניפלעך" בראש. רבותי, מה ששקלתי
אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא
הזכרתי אותם. "השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם
יכול לעיין, יכול להסכים, יכול לא להסכים". ואילו אליהו מצא – שאני:
מחזיק דברים כ"חסכון בגרב", ואין אנו יודעים אם הוא חושב ולא
כותב, או שהוא בכלל אינו חושב. ונשאלת השאלה איך יכול
היה אהרן ברק לקחת לעצמו משנה-לנשיא כזה. האם זה מה שאמור היה לבטא
"פלורליזם" של דיעות חלוקות-אבל-לגיטימיות
בביהמ"ש העליון? או, אולי, הייתה זו תאונת-עבודה
של הוועדה לבחירת שופטים, תאונה אשר הורתה בשיטת הקידום-לפי-הוותק הארורה
והקלוקלת, לפיה כאשר בוחרים לבית המשפט העליון ילד בן ארבעים-מינוס, כבר קובעים
שהוא, בעוד עשר-עשרים שנה יהיה נשיא ביהמ"ש העליון למשך עשרים או עשר שנים
– הכל לפי גילו של הצעיר בשופטים, ערב מינויו-הוא. אליהו
מצא אשר נתן את פסה"ד בעניין רצח דני כץ רצח
את אהרן ברק, נשיא ביהמ"ש העליון, אשר אמר כי אל לו לשופט לשמור את
מחשבותיו במעמקי הגרביים. כמובן שזה רק לכאורה,
ויכול הוא, אליהו מצא, לטעון להגנתו כי כאשר הוא השחיל באהרן
ברק את הצרור, זה האחרון כבר היה "מת מזמן". וזה יכול להיות מרתק
מאוד, אבל אין לי שום כוונה לדון בכך כאן, כי זה חורג ממסגרתו של מאמר זה, ואם
אליהו מצא רוצה להביא להגנתו את הטענה הזאת – אהלן וסהלאן. השורה
התחתונה: מילה לאהרן ברק
הוראות החוק הקובעות כי
הלכה שנפסקה ע"י בית המשפט העליון מחייבת את כל בתי המשפט. מבלי להיכנס לשאלה אם
נפסקה כאן הלכה, או שרק הייתה כאן הליכה בתלם ההלכה הפסוקה, ברור שעמדתו של בית
המשפט העליון משקפת את עמדתה של מערכת המשפט כולה. אהרן ברק הוא, מעצם
תפקידו כנשיא ביהמ"ש העליון, גם המנהיג הרוחני של המערכת הזאת. אמנם אין לו, לנשיא
ביהמ"ש העליון, כל סמכות להתערב בפסיקתם של השופטים, אבל יש לו הסמכות לאייש
הרכבים, לפי העניין, השאלות המשפטיות, חשיבותן של אלה, וכו'. את הזכות הזאת איש לא ייקח ממנו. ועל כן אהרן ברק צריך
להחליט אם הוא יכול להרשות לעצמו לחיות עם זה, או שהוא, בשנה שעוד נותרה לו
בכהונה, רוצה להוריש לציבור משהו טוב יותר מזה שקיבל מקודמיו. ואם
הוא לא מוכן – או לא יכול – לתקן את המצב, שיתכבד ויחזיר לציבור את המפתחות – לא
רק של לשכת הנשיא, אלא של מערכת המשפט כולה. כי מערכת-משפט אשר
מצפצפת על הציבור ועל הצדק, לא בקמעונות (בבית המשפט דלמטה)
אלא בסיטונות (בבית המשפט העליון), ומגובה המקפצה – אין לה תקומה, ויש להחריבה
על היסוד, ולהקים אחרת תחתיה. |
רמת השופט / לכו הבייתה!!!