|
בושה וחרפה
למערכת המשפט: "מגעים"
פרטיים בין המשטרה
לשופטים "ידידותיים" סליחה? לשם מה בדיוק "הקימותם ועדה"?! משיח לפי תומו: על עניינים שוליים ועל הסחת-הדעת מבוא
סגן
בכיר א' לפרקליט המדינה צלצל ערב אחד לביתו של נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן
ברק, ובפיו "משאלה": יש לנו כאן מקרה של נאשם העצור תשעה חודשים,
וטרם ניתנה הכרעת-דין בעניינו, אבל אנחנו רוצים להאריך את מעצרו ב-90 יום
נוספים, ולכך אנו צריכים החלטה של שופט ביהמ"ש העליון. למה
דווקא אלי, שאל ברק. דיברתי
עם אדמונד לוי, עם טירקל,
עם דורית ביניש, עם אשר גרוניס,
ואף אחד לא רוצה לתת לי את זה. כך הפרקליט. או
קיי, ענה ברק. תבוא אלי בבוקר ללשכה, עם הבקשה, לפני
שאתה פותח את התיק במזכירות. ראש
לשכת התביעות בחיפה התדפק בוקר אחד, על דלת לשכתו של שופט התעבורה אינאס סלאמה, ובפיו
"משאלה": יש לנו כאן תיק מהירות גבוהה, 180 קמ"ש בדרך עירונית,
אבל הראיות לא מספיקות להרשעה, ואם יהיה משפט רגיל, אנחנו נשים עצמנו ללעג
ולקלס, אחרי הטראראם התקשורתי שעשינו סביב התיק הזה.
מה שאנחונו רוצים עכשיו הוא להרשיע את הנאשם, למרות
שהראיות לא מספיקות. למה
דווקא אלי, כך סלאמה. דיברתי
עם שמוליק יציב, עם ורדה טויסטר, עם אורית קנטור ועם
יגיב פוקס, ואף אחד לא רוצה לתת לי את זה. תשובת הרלת"ב. או
קיי, ענה סלאמה. תבוא אלי
אחרי התיקים של היום, עם התיק שלכם, ועם כתב האישום עצמו, לפני שאתה פותח את
התיק במזכירות. פרקליט
המחוז ממתין בחניון בית המשפט לשופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב ארי אבן-ארי,
ובפיו "משאלה": יש לנו כאן מקרה בו בית משפט השלום זיכה נאשם מעבירה
של דריסה במכוון של אדם אחר, מהטעם שבכלל לא הוכח כי הוא היה זה אשר נהג ברכב.
הרכב היה רשום על שם אימה של אשת בנו של הנאשם, ואנחנו באמת לא עשינו את
שיעורי-הבית הדרושים. היינו בטוחים שהוא יעלה להעיד להגנתו, ויטען שהוא לא היה
אשם בתאונה, ובכך הוא עצמו יקשור את עצמו לאירוע, אבל הוא בחר לשתוק, וככה הכל
נפל לנו. עכשיו אנחנו צריכים שופט כלבבנו שישמע את הערעור. למה
דווקא אלי, שאל אבן-ארי. דיברתי
עם הנשיא אורי גורן, עם עודד מודריק, עם אמנון סטרשנוב, עם אשר גרוניס, ואף אחד
לא רוצה לתת לי את זה. כך פרקליט המחוז. או
קיי, ענה אבן-ארי. תבוא אלי בבוקר ללשכה, עם הבקשה,
עוד לפני שאתה פותח את התיק במזכירות. סרט בלהות? תרחישים "הזויים"?
המקרים
המפורטים למעלה הם אכן פרי דמיוני החולני, אבל הם לא ממש "הזויים". ביום
13.3.2005 התפרסמה בהארץ, תחת הכותרת כך
אושרו האזנות סתר: המשטרה חיפשה "שופט ידידותי" – והגישה הבקשה
וכותרת המשנה המלצות ועדה להסדרת האזנות: המשטרה לא תוכל
עוד לפנות ישירות לשופטים, כתבה המתארת כיצד השתרש הנוהג לטיפול
בבקשותיה של המשטרה להאזנות סתר: במקום להגיש את הבקשה, כמקובל, למזכירות בית
המשפט, אשר תפתח את התיק ותעבירו לשופט אשר מונה על ידי נשיא בית המשפט לטפל
בבקשות כאלה, היו אנשי המשטרה עוקפים את המזכירות, ומחפשים להם "שופט פרטי"
משלהם. שופט אשר יבטיח להם מראש שהבקשה תתקבל, ואם השופט אליו הם פונים לא מוכן
להבטיח, הם "הולכים למתחרים"... ומה
הפלא, איפוא, אם המשטרה מבקשת למעלה מ-1000
האזנות-סתר בשנה, ומקבלת את מבוקשה בלמעלה מ-99.4% מהמקרים – אחוז הצלחה
מדהים. הקימונו ועדה
בעקבות
חשיפתם של חלק מהמקרים האלה, ודומיהם הוקמה במשרד המשפטים ועדה לבדיקת הנושא.
ממצאיה של הוועדה העלו כי ה"פרוצדורה" לפתיחת הליכים בצורה כזאת על
ידי המשטרה והפרקליטות היוותה הליך משפטי ייחודי בבתי המשפט – הבקשות והערעורים
לא עברו דרך המזכירות, אלא הוגשו ישירות לשופטים, תוך בדיקה לא פורמלית אם יש נכונות מצד השופט להיענות לבקשה או לערעור.
במקרים שהשופט לא גילה היענות כזאת, הבקשה הוגשה לשופט אחר; בדרך זו נוצרה
"פרקטיקה" של פנייה לשופטים "ידידותיים לתביעה" שנוטים לקבל
ביתר קלות את בקשותיה וערעוריה של התביעה הכללית. באופן כזה גם הסירובים לבקשות
ולערעורים אינם מתועדים ואינם זוכים להנמקה שיפוטית, אשר בעתיד עשויה "להזיק"
לתביעה בתיקים אחרים. לפיכך
המליצה הוועדה כי בעתיד לא תוכל עוד התביעה לפנות ישירות ל"שופטים
ידידותיים" בבתי המשפט, ובכל מקרה היא תחוייב
להגיש בקשות, כתבי-אישום והודעות-ערעור מנומקים למזכירות בית המשפט. סליחה? לשם מה בדיוק "הקימותם ועדה"?!
כאשר
התרחש המקרה הראשון מהסוג הזה צריך היה השופט לתפוס את איש המשטרה
בצוואר, לגלגל אותו מכל המדרגות, ולדווח מייד לנשיא בית המשפט העליון, כך שהנוהג
שהמשטרה ביקשה להשריש היה נקטל כשהוא עוד קטן. אבל
לא כך הווה: השופטים שיתפו פעולה עם המשטרה בקיומו של הנוהל הנפסד הזה, ורק
היושב במרומים יודע מדוע זה התעורר רק עכשיו, ולא לפני כן, או שעתיד היה להתעורר
רק מאוחר מכן. ומה
עושים כאשר הנושא מתעורר? במקום לפתוח מיידית בהליכי-הדחה נגד השופטים
המעורבים בפרשה ... מקימים ועדה! ומה
תעשו עם מסקנות הוועדה והמלצותיה? תקימו ועדה ליישום המלצותיה של הוועדה
הקודמת?! הטכניקה
הזאת ידועה: כל אימת שמתעורר – לרוב בעקבות לחץ חיצוני, כגון דעת-הקהל – הצורך
לעשות משהו, מקימים ועדה. כאשר
מקימים ועדה, מרוויחים זמן. "הקימונו ועדה, ונחכה להמלצותיה". אם
ההמלצות נוחות הן למי שמינה את הוועדה, הוא ממהר להיאחז בהן כדי להדוף כל ביקורת
("מה אתם רוצים? אנחנו פועלים עפ"י המלצות הוועדה!"), וזה טוב
במיוחד אם הוועדה הייתה בראשות שופט, או שופט-בדימוס, כי שופט שאג – מי לא יירא. אבל
מה קורה אם ההמלצות אינן נוחות למי שמינה את הוועדה? הוא אומר שאלה הן רק
"המלצות", וכיוון שהאחריות היא שלו, ולא של הוועדה, הוא אמנם חייב
בכבודה, אבל השאלה אם, ועד כמה, ליישם את המלצותיה, לפתחו רובצת היא, ולא לפתחה
של הוועדה ... כמובן
שכל מי שמקבל על עצמו לשבת בוועדה מהסוג הזה רוצה לראות את המלצותיה מיושמות,
ולכן הוא פוזל חזק לעברו של ממנה-הוועדה, משל היה הוא כלב-רועים הרץ לפני
העדר, להנחותו, אבל מפנה כל הזמן את מבטו לאחור, לראות לאן שם העדר את פניו, על
מנת להנחותו שמה... ועוד
מובן הוא שהמלצותיה של הוועדה מטבען הוא להיות מעטות ומימיות ("רצינו להיות
פראקטיים, ולא להגיש כרך עב-כרס שלאיש לא יהיה זמן לקרוא אותו, והוא יעלה אבק
באיזו מגירה, עד שיקימו עוד ועדה"). במיוחד
אמורים הדברים לגבי ועדה בראשות שופט, שהרי איזה שופט רוצה לראות את "פסק
דינו" מעלה אבק? אפשר,
אם כן, לומר כי ככל שהוועדה חזקה יותר, היא גם חלשה יותר, אבל זה עדיין טעון
הוכחה, וממילא מצריך דיון נפרד. אז
הקימו ועדה בראשות עו"ד לבנת משיח, משנה ליועץ המשפטי לממשלה, כדי שתבחן
את הנושא. "ועדה שמונתה להסדיר את האזנות הסתר שמקיימת המשטרה".
ועדה שעתידה הייתה "לגלות" כי ה"פרוצדורה" להגשת בקשות
להאזנת סתר על ידי המשטרה היוותה "הליך משפטי ייחודי בבתי המשפט". ואני
שואל אם לשם כך נחוצה וועדה, ולא מספיק לבקש ממבקר מערכת המשפט לבדוק את הנושא
(וגם לשאול אותו איכן הוא היה כל השנים). ואחר
כך, אחד-אחד, להזמין את השופטים הסוררים לכוס קפה אצל
נשיא ביהמ"ש העליון, ולהציע לכל אחד מהם פרישה שקטה ומכובדת, עם פנסיה
מלאה. בפרשה
כגון דא צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית. ועדה
שתחקור מדוע נוצר הנוהג הנפסד והנלוז הזה, ואיך למנוע את הישנותו בעתיד – ולא
רק בתחום האזנות-הסתר. ועדה שתסתכל על הנושא בהיבט המערכתי הרחב ביותר שלו.
ועדה שתטפל גם בסימביוזה שבין המשטרה לשופטים. ועדה שתכין דוח כזה אשר
יישומו ימנע הישנות מקרים כאלה בעתיד. אבל
ועדה בראשות פקיד – וגם משנה ליועץ הממשלתי לממשלה פקיד הוא – אינה יכולה לטפל
במערכת המשפט ובליקוייה. היא לא תעז לעשות זאת, וגם לא מצפים ממנה לעשות זאת. אז
הקימו ועדה – עוד ועדה – לטפל בקצה התחתון של הבעייה, ומחר יקימו ועדה
ל"יישום ההמלצות" של הוועדה הזאת, ועולם כמנהגו נוהג וינהג. משיח לפי תומו: על עניינים שוליים ועל הסחת-הדעת
אז
ועדת משיח (הייתה כזאת גם במשרד הבריאות, אבל זה היה משיח אחר, על חמור
אחר) המליצה כי בעתיד המשטרה לא תוכל עוד לפנות ישירות ל"שופטים
ידידותיים" בבתי המשפט המחוזיים, בבקשה שאלה יאשרו ביצוע האזנות סתר,
ותחויב להגיש בקשה מנומקת למזכירות בית המשפט. ואני
הקטן, שאלת-תם בפי: תגידו, תגידו, הנוהג שכל בקשה חייבת להיות מנומקת ומוגשת
למזכירות בית המשפט לא קיים כבר כמה שבועות לפני חוק האזנת-הסתר? האם הוא לא
קיים מאז שהותקנו תקנות משרד הרישום, 1936, ואולי עוד מלפני כן? ועדת
משיח גם המליצה כי כל בקשה להאזנת סתר תצטרך לקבל אישור מ"קצין
האזנות" במשטרה, בדרגת ניצב-משנה ומעלה, והאזנות לתקופה של יותר מחצי שנה
יצטרכו לקבל אישור של קצין בדרגת ניצב. אכן
זה בסדר גמור, שתהיה מסננת נוספת בתוך המשטרה פנימה, אבל נשאלת השאלה
מדוע נזכרו בזה רק עכשיו, אגב הדיון בסוגיית הסימביוזה שבין השופטים למשטרה? האם
לא נעשה הדבר כדי להסיח את הדעת? כדי להסיט את האש למטרה צדדית? מה בעצם נחוץ?
נחוץ
שמערכת המשפט תטפל מיידית באותם עשבים שוטים אשר כבר ידוע לה שהם היו
שותפים-לדבר-העבירה. נחוץ
שמערכת המשפט תקיים עצרת-אבל פומבית ותקונן איכה. למשל:
פרק א', פסוק ח: ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה;
כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ
עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. נחוץ
להקים ועדת חקירה ממלכתית, לפי חוק ועדות -חקירה , תשכ"ט-1968. ונחוץ
שהמימסד – כולל לשכת עורכי-הדין – יפסיקו להתריס באיזה
סגנון אדוני מדבר כל אימת שמבקרים את מערכת המשפט, בכלל, וכשמדברים על הסימביוזה בין השופטים למשטרה
בפרט. א אֵיכָה יָשְׁבָה
בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה;
רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס. {ס} ב בָּכוֹ
תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. {ס} ג גָּלְתָה
יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם,
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ,
בֵּין הַמְּצָרִים. {ס} ד דַּרְכֵי
צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד--כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין,
כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ
נּוּגוֹת, וְהִיא מַר-לָהּ. {ס} ה הָיוּ
צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ
שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר. {ס} ו וַיֵּצֵא
מן בת- (מִבַּת-) צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים
לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי
רוֹדֵף. {ס} ז זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם, יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ--כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי
קֶדֶם; בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ--רָאוּהָ צָרִים,
שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ. {ס} ח חֵטְא
חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ
כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. {ס} ט טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ,
וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה
אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. {ס} י יָדוֹ
פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ: כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם,
בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ--אֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ
בַקָּהָל לָךְ. {ס} יא
כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מחמודיהם (מַחֲמַדֵּיהֶם) בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ; רְאֵה יְהוָה
וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה. {ס} יב לוֹא
אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ--הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי: אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה, בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. {ס} יג מִמָּרוֹם שָׁלַח-אֵשׁ
בְּעַצְמֹתַי, וַיִּרְדֶּנָּה; פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר--נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל-הַיּוֹם דָּוָה.
{ס} יד נִשְׂקַד
עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ, יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִי--הִכְשִׁיל
כֹּחִי; נְתָנַנִי אֲדֹנָי, בִּידֵי לֹא-אוּכַל
קוּם. {ס} טו
סִלָּה כָל-אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר
בַּחוּרָי; גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי, לִבְתוּלַת בַּת-יְהוּדָה. {ס} טז עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי
יֹרְדָה מַּיִם--כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי
שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב. {ס} יז
פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּ--צִוָּה
יְהוָה לְיַעֲקֹב, סְבִיבָיו
צָרָיו; הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם
לְנִדָּה, בֵּינֵיהֶם. {ס} יח
צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי; שִׁמְעוּ-נָא כָל-עמים (הָעַמִּים), וּרְאוּ
מַכְאֹבִי--בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. {ס} יט קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה
רִמּוּנִי, כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ:
כִּי-בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ, וְיָשִׁיבוּ אֶת-נַפְשָׁם. {ס} כ
רְאֵה יְהוָה כִּי-צַר-לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּ--נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, כִּי מָרוֹ מָרִיתִי; מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב, בַּבַּיִת
כַּמָּוֶת. {ס} כא
שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי--כָּל-אֹיְבַי
שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ; הֵבֵאתָ יוֹם-קָרָאתָ,
וְיִהְיוּ כָמֹנִי. {ס} כב תָּבֹא
כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל
כָּל-פְּשָׁעָי: כִּי-רַבּוֹת אַנְחֹתַי, וְלִבִּי דַוָּי.
{פ} |