|
גם לאהרן ברק ולטומי לפיד מגיע צדק! ביום 24.5.2004, בטקס ההשבעה של הפיינל
פור, הסתבך נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, באמירה
שנוייה-במחלוקת. יום לפני כן, בישיבת הממשלה, הסתבך גם
שר המשפטים, יוסף (טומי) לפיד, באמירה שנוייה-במחלוקת. אז למרות שהם היו הרוקחים הראשיים של
הבחירה המבישה, ולמרות שזה מאוד לא IN לדבר בשבחם, גם להם מגיע צדק, כאשר הם
צודקים. טומי לפיד אמר שמראה הזקנה הפלסתינית הנוברת בהריסות ביתה ומחפשת את תרופותיה
הזכיר לו את סבתו, אשר נספתה בשואה, ומייד עטו עליו הכל: באיזה סגנון אדוני
מדבר! איך אדוני משווה את בנינו היקרים, את צה"ל הקדוש, לנאצים!!! כך, למשל, כותב עמי דור-און: מבלי לציין באורח
מפורש שהוא מבקש להבהיר לכל מאזיניו הנבוכים את האנלוגיה הנגזרת מן האמירה הזו,
ברור היה לכל מי ששמע את המשפט החמור הזה, כי בהשוואה הזו, מדמה לפיד את מעשי
צה"ל והתנהגותו היום למעשי פלוגות הסער של הנאצים ולאופן התנהגותם האכזרי
כלפי אזרחים שלא עשו כל רע וכל חטאם היה - יהדותם. ועם
כל הכבוד, לדעתי הטענה בדבר ה"השוואה" הזאת לא הייתה אלא בדמיונם
של בעלי המצפון הלא-נקי, גם אצלנו וגם בגויים, אבל משפט-צדק מגיע גם לאיש
הזה, אשר, ככל הנראה, גם מצפונו אינו נקי, ויש ממש מסויים באמירתו של דור-און,
בהמשך, כי – זכותו של טומי לפיד
לחוש את מה שחש נוכח התמונה שראה בטלוויזיה; זכותו של טומי לפיד גם לחשוב שמה שעושים
חיילי צה"ל ברפיח דומה למה שעשו הנאצים במלחמת העולם השניה; זכותו של לפיד
גם להשמיע את תחושתו בקול גדול וכואב. אבל, כאיש ציבור, חייב לפיד לדעת כי אי
אפשר לאחוז מקל אחד בשני קצוותיו. אבל
ההמשך לדברים הוא בעייתי: אם לפיד חולק על
מדיניות הממשלה שבה הוא חבר ומשוכנע כי המעשים הנעשים במצוותה גובלים בפשע חמור
- מדוע הוא נשאר בממשלה? ואם הוא נשאר בממשלה למרות זאת - הרי
"צביעות" היא המלה ההולמת לתאר התנהגות כזו. ואם, למרות כל הדברים
האלה, לפיד מעריך שהממשלה צודקת במעשיה שכל מטרתם, בעיניו, לחסל את תשתיות הטרור
ולהעניק שלום וביטחון לעם ישראל - מה ההיגיון בהשמעת המשפט הטעון? לא
שיש לי אמון רב בטומי לפיד, אבל הוא מבטיח כי לא בכל מחיר הוא וחבריו יישארו
בממשלה, ובינתיים את מה שדור-און מגדיר כ"סיפורי הסבתא של לפיד" הוא,
לפיד, אמר בישיבת הממשלה, מתוך כוונה להשפיע על מדיניות הממשלה בה הוא חבר. אז,
עם כל הכבוד, איש לא נכנס לממשלה כלשהי כדי לצאת ממנה מייד עם חילוק-הדיעות
הראשון, אלא דווקא כדי להשפיע עליה, וזה בדיוק מה שהוא עשה, בדברו על הסבתא שלו,
ולטומי לפיד ישנם חטאים אמיתיים, כך שלא צריך להדביק לו, מן הגורן ומן היקב, גם
חטאים מדומים. ישנו סיפור על חייל יהודי בצבא
בנות הברית אשר פנה אל הרב הצבאי שלו בשאלה: בלי ארוחות בשר אי אפשר להתקיים
וללחום לאורך ימים, אבל הכשרות כאן הרי מפוקפקת. מה עושים. אמר לו הרב: תאכל את הבשר
שנותנים לך, אבל אל תמצוץ את העצמות. אז אנחנו עושים בשטחים דברים
השנויים-במחלוקת, מתוך נימוקים שחלקם, לפחות, גם כן שנויים-במחלוקת, וגורמים
לאוכלוסיה בשטחים שבשליטתנו יותר פגיעה בחיי-אדם, צער, סבל, אובדן רכוש
וקורת-גג לאוכלוסיה – יותר מאשר היינו רוצים, ולפחות בחלק ממה שאנחנו עושים
ישנו, מבחינתנו, הכרח קיומי בל-יגונה. אז לפגוע, להרוג, להרוס – ניחא,
אבל לא לרקוד על הדם, לא לחכוך ידיים בהנאה, ואפילו לא להישאר אדיש. וגם להתרחק מאותו גנרל,
מועמד-לקידום, אשר אמר כי כשהוא מטיל פצצה של טונה על בית בו גרים בני אדם, הוא
לא מרגיש דבר, זולת מכה קלה בכנף. וטומי לפיד, אולי ברגע של חולשה,
הביע צער על מראה לא-מלבב שהזכיר לו את סבתו, אשר, במידה זו או אחרת, הייתה במצב
דומה. מה מצפים ממנו? לשיר מה-יפית? לנפח את החזה ולהגיד: גם אני שותף לממשלה
שעושה את זה?! מי שהסיק מדבריו את ההשוואה
בין צה"ל לנאצים היו בעלי המצפון הרע, אשר לא נוח היה להם לשמוע את הדברים
האלה. ומי שחושב שאנחנו חפים מכל
שמץ-קמצוץ של נאציזם – שייזכר בזוועת נירים (בעלי הזכרון הקצר
יכולים למצוא את זה גם בגוגל). אהרן ברק אמר: אנו, שופטיה של
מדינת ישראל, נהנים מעצמאות ומאי-תלות ... עצמאות זו ואי-תלות זו ניתנו לנו כדי
... כדי שאנו נשמור מכל משמר על האיזון העדין, בין ביטחון לחירות ... כי שיקולי
הביטחון יילקחו בחשבון, ויינתן להם משקל ראוי, אך תמיד הם ייאוזנו בצורך להבטיח
כי זכויות האדם לא ייפגעו מעבר למידה הדרושה. הממשלה והצבא הם המומחים לביטחון.
אך אנו, שופטיה של ישראל, הננו המומחים לאיזון הראוי בין ביטחון לחירות. ואורי נטע מגיב: ברק רואה את עצמו
וחבריו מעל לממשלה ולצבא וקובע: "הממשלה והצבא הם המומחים לביטחון. אך אנו,
שופטיה של ישראל, היננו המומחים לאיזון הראוי בין ביטחון לחירות". או בקיצור,
המילה האחרונה היא שלנו! ואכן שיקולי הביטחון לא הזיזו לברק וחבריו המוגנים
על-ידי שומרי ראש, כשאילצו את רבין להחזיר את 400 מרצחי החמאס, שקבלו תואר חבלה
בלבנון, ביניהם רנטיסי, שאחראי למאות נרצחים יהודים. מה לשופטים ולביטחון? הם
כבר בטוחים והפלבאים - שיתפוצצו מדי פעם בפעם, ממילא זה פחות מתאונות דרכים. לא
שכחנו ברק מי אתה ומה אתה וחבר מרעיך משלטון החוק עשיתם! ועם כל הכבוד, גם לאהרן ברק ישנם חטאים אמיתיים, כך שלא צריך להדביק לו, מן הגורן
ומן היקב, גם חטאים מדומים. באמירה "אנו,
שופטיה של ישראל, הננו המומחים לאיזון הראוי בין ביטחון לחירות" ישנם שני חלקים: ה"מומחיות" וה"איזון
הראוי". אני לא רוצה להתייחס כאן ל"מומחיות", כי השאלה הזאת
תלויה גם בקריטריונים למומחיות: אם נשווה את הרצוי למצוי, כנראה שלא נגיע למסקנה
שהמומחיות של שופטי ישראל רבה היא, בתחום הזה כבתחומים האחרים, אבל אם נשווה את
השופט המצוי לבוזגלו מן השוק, אפשר בהחלט לומר שהשופטים הם מומחים בתחום
הזה כבתחומים האחרים. אבל אהרן ברק לא התכוון לדבר על מידת המומחיות, אלא על
הפונקציה של השופטים במציאת האיזון
הראוי בין ביטחון לחירות, ובעצם במציאת האיזון הראוי בין
ערכים שונים, כאשר האחד בא על חשבון משנהו. וזה בדיוק מה שמקומם את נטע ואת שאר המבקרים: שהשופטים נוטלים
לעצמם את "המילה האחרונה", ועושים עצמם מומחים בעניינים לא-להם
("מה לשופטים ולביטחון?"). אז, עם כל הכבוד, ברק עצמו אמרי כי "הממשלה והצבא הם המומחים לביטחון" (ומזה משמתעת האמירה "ולא אנחנו,
השופטים", אז מה אתם רוצים ממנו? מדוע אתם מסלפים את דבריו, שמים בפיו
אמירה מטופשת שהוא לא אמר כדי שיהיה לכם קל "להדוף" אותה?! נניח שהממשלה מחליטה להרוס עיר שלמה בגלל מידע מודיעיני כלשהו,
אשר לפיו נמצא באותה עיר בית מלאכה לאקדחים המיועדים לשימוש ארגוני המחבלים. נניח ששיקולי הביטחון – והם בלבד – עמדו
לנגד עיניה של הממשלה בהחליטה כאמור, והיא הוסיפה ושקלה את את ההשפעה על תדמיתנו
בעולם, ואת כל השיקולים הרלוואנטיים האחרים (כולל אפילו שהמידע המודיעיני אינו
ודאי), כך שמבחינת המשפט המינהלי ההחלטה היא ללא-פגם (בכפוף למבחן הסבירות, עליו
נעמוד מייד). אבל עדיין קיימת שאלת ה"איזון
הראוי" (אותו אפשר להכניס או דרך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או
דרך המשפט המינהלי, אשר פוסל החלטות "בלתי סבירות באופן קיצוני"). אורי נטע, תקן אותי אם
אני טועה, אבל במקרה כזה גם אתה היית מסכים עם החלטת הבג"ץ למנוע את
הפעולה, כי גם אתה לא היית רוצה לחיות במדינה אשר הורסת עיר שלמה בגלל בית מלאכה
לאקדחים, אשר גם לא בטוח אם הוא בכלל קיים. ונכון הוא שישנם מקרי-גבול בין אלה בהם
מוסכם על הכל שבית המשפט יכול להתערב לבין אלה בהם מוסכם על הכל שבית המשפט יכול
להתערב, אבל לשם כך קיימים בתי המשפט, ולשם כך קיימים אנחנו, לבקר אותם אם
החלטותיהם אינן נושאות חן בעינינו. וגם זה "איזון ראוי". מעבר לכך, הבג"ץ שלנו מאוד-מאוד
שמרני בנושאים האלה, ובדרך-כלל הוא נותן לשלטונות קארט-בלאנש בכלל, ובענייני
ביטחון בפרט, אז מה יש לכם להלין? על כך שאהרן ברק מדבר הרבה על
"התערבות", אבל בפועל מתערב מעט מאוד?! |