|
האם במדינת ישראל ניתן
לשפוט אדם על עבירה, אחרי שהוא כבר נשפט עליה (וגם ריצה את עונשו), ולאסרו מחדש?
על הבטל-מעיקרו (void)
על בר-הביטול (voidable)
ועל מה שביניהם:
הבטלות ה"יחסית"
או:
תקיפה ישירה ותקיפה עקיפה
של פסקי-דין
הפסדת במשפט. זה קרה, זה קורה, וזה יקרה.
לדעתך הפסדת שלא בדין ולא בצדק. גם זה כבר קרה,
קורה ויקרה, כי גם שופטים הם בשר-ודם, וגם הם יכולים לטעות. אנשים הוצאו להורג,
והתברר אחרי כן שהפושע האמיתי המשיך לחגוג. זה לא בסדר, אבל כנראה שאין מנוס
מטעויות-אנוש, גם קטלניות כאלה.
אז מה תעשה, אם הפסדת במשפט, ולא בצדק?
תיקח את החוק לידיים? לא, כי זה יביא לאנרכיה.
אתה תערער על פסק-הדין. כך דרכו של עולם –
ותקיפתו של פסק-דין בדרך של ערעור – ולפעמים גם בדרך של עתירה לבג"ץ –
נקראת "תקיפה ישירה".
ואם מיצית את כל אפשרויות הערעור – תחרוק
שיניים, ותקבל את הדין – אפילו אם בית המשפט אכן טעה.
אבל לעיקרון הזה ישנם (או, לפחות, היו) חריגים
תאר לעצמך שאתה נשפט על רצח בבית הדין הרבני:
האם בית הדין הזה מוסמך לדון בעבירת הרצח?
לא, הוא לא מוסמך, כי רק בית המשפט המחוזי הוא
המוסמך לדון נאשם בעבירת רצח, ואם הוא לא מוסמך – פסק-הדין שלו הוא אפס-ואין,
בדומה לדף-נייר חלק, אשר דבר לא כתוב עליו.
ואם הוא אפס-ואין, אינך חייב לכבד אותו, ואם
השוטרים יבואו אליך לאסרך – אתה רשאי להתנגד להם בכוח.
תאר לעצמך שאתה נשפט על רצח, או על כל עבירה אחרת,
בלי שבית המשפט מזמין אותך לדין, ומאפשר לך להתגונן: גם את המחדל הזה היו מפרשים
כ"חוסר סמכות", במובן הרחב יותר, כי בית המשפט קונה את הסמכות רק אחרי
שהוא מזמין את בעל-הדין, כפי שדורשים הן החוק והן כללי הצדק הטבעי.
ומהו הדין אם כתב-האישום על פיו מתנהל המשפט
אינו חתום? גם כאן אין לבית המשפט סמכות, כי הוא יונק את כוחו לדון באישום
הספציפי נגד הנאשם הספציפי מכוחו של כתב-האישום, שהוא "מסמך היסוד"
בכל תיק ספציפי.
ונניח שהשופט קיבל שוחד ממי שהיה מעוניין בתוצאה
מסויימת של המשפט: במעשה הזה השופט איבד את סמכותו, כיוון שעם נטילת השוחד הוא
הפך את עצמו משופט לבעל-עניין בתיק הזה.
הנה כי כן רואים אנו שישנם פגמים מפגמים שונים,
אשר הוגדרו כ"חוסר סמכות", אבל כיוון שהם, בהדרגה, התרחקו
מחוסר-הסמכות ה"קלאסי", הם הוגדרו כ"פגמים שורשיים (או מהותיים,
וכו') השקולים כנגד חוסר סמכות", או בדומה לכך.
מהי הנפקות של הפגמים ה"שורשיים" האלה?
הנפקות הקלאסית הייתה שהפגמים האלה
"מאיינים" (דהיינו הופכים לאפס-אין) את פסק-הדין, ולכן מותר להתעלם
ממנו, כמו מכל אפס-ואין, ואפילו להתנגד בכוח לביצועו, ואם, למשל, תועמד לדין על
תקיפת השוטרים שבאו לבצע את פסק-הדין (דהיינו לאסור אותך בנחושתיים, אם מדובר
במאסר), תוכל לטעון להגנה עצמית.
וזו גם התשובה למי שיגיד שאתה "עושה דין
לעצמך", או "לוקח את החוק בידיים": כל הגנה עצמית יש בה משום
"עשיית דין" או "לקיחת החוק לידיים", ולעניין זכות ההגנה
העצמית על חירותו של אדם אין כל הבדל בין כליאת-שווא על ידי סתם-אדם לבין כליאה
על ידי אנשי החוק, ללא צו חוקי.
כאשר פסק-הדין לוקה בחוסר-סמכות, או בפגם
"שורשי" אחר, האם יש נפקות לשאלה אם פסק-הדין הוא "נכון"
ו"צודק"?
התשובה היא שלילית: כשם שפסק-דין חוקי נשאר כזה,
גם אם הוא שגוי ולא-צודק, כך גם פסק-דין בלתי-חוקי נשאר כזה, גם אם הוא נכון
וצודק, ומי שרוצה פסק-דין שהוא גם חוקי וגם נכון וצודק, שיפתח הליך חדש, וידאג
שהוא יתנהל כדין.
האם אפשר "למחול" על הפגמים? האם אפשר
"להסכים" לקיומו של הליך הלוקה בפגמים "שורשיים"?
ישנם פגמים אשר ניתנים למחילה, וישנם כאלה שלא.
הסמכות העניינית – אי אפשר להסכים לסמכותו של
בית משפט שהחוק לא הסמיך אותו לכך. כך, למשל, אם התובע והנתבע מסכימים שהמשפט
יתנהל בבית המשפט המחוזי, למרות שמבחינת סכום התביעה העניין נתון לבית משפט
השלום – הסכמתם אינה תופסת, שהרי לא ייתכן שכל העולם "יסכים", למשל,
להתדיין בבית המשפט המחוזי (כדי לזכות ב"שירות" טוב יותר, מן הסתם),
ובתי משפט השלום יישארו "ללא פרנסה".
הסמכות המקומית – זו נקבעה לנוחיותם של הצדדים,
ומותר להסכים עליה, ולהתדיין במקום הנוח לצדדים, למרות שבדין נקבעו הסדרים
אחרים.
העדר הזמנה-למשפט – מי שמתייצב למשפט, למרות שלא
קיבל הזמנה חוקית, לא יכול לבוא ולהתדיין, ואחרי כן - אם הוא מפסיד במשפט –
לטעון "רגע-רגע, ההזמנה לא הייתה חוקית".
כתב-אישום או כתב-תביעה לא חתומים – הפגם אינו
מתרפא לעולם, אלא על ידי הגשת כתב תביה/כתב אישום חדש, חתום כדין (אפשר להוסיף
את החתימה על הכתב המקורי, אבל תאריך החתימה ייחשב כתאריך ה"הגשה",
ואם בזמן החתימה התביעה או העיברה התיישנו – אין להם כל תקומה).
ואלה הן רק דוגמאות.
ועכשיו תרגיל
שני דיינים בבית הדין הרבני החליטו להתנקם בך, לשפוט
אותך על רצח, ולדון אותך למאסר עולם. בדיעבד התברר גם שהנהלת בתי המשפט הבטיחה
להם קידום מהיר, אם הם "יספקו את הסחורה".
כדי לספק את ה"בסיס" להליך הם ביקשו
מהקלדנית להדפיס "כתב-אישום", אבל כיוון שהם לא מצאו תובע מוסמך שישתף
אתם פעולה, הם קישקשו איזו "חתימה".
כדי ליצור מראית-עין של הרכב חוקי הם היו זקוקים
לדיין שלישי, אבל כיוון שהם לא מצאו דיין שלישי שישתף אתם פעולה, הם ביקשו מחבר
בוועדת הערר לענייני מס-שבח (היושבת באותו הבניין, קומה מעליהם) להצטרף אליהם
ל"הרכב", ולתרום את חתימתו.
וכאילו לא די בכך, הם גם לא גילו לך שהם
מתכוונים לשפוט אותך (מן הסתם כדי שלא תעתור נגדם לבג"ץ).
אחרי שהם השלימו את זממם, והוציאו
"פסק-דין", הם שלחו שוטרים לאסור אותך, ולהביאך אל בית האסורים.
אתה, כמובן, מרגיש שיש כאן משהו
"פישי", ומתנגד לשוטרים בכח, ואף גורם להם חבלות גופניות קשות,
וכתוצאה מכך אתה מועמד למשפט פלילי – על הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, על תקיפת
שוטרים, על גרימת חבלה גופנית לשוטרים, ומה לא. מה תעש?
התשובה הקלאסית היא שאתה תטען להגנה עצמית,
ובמסגרת הזאת אתה תטען שלאור כל הפגמים האלה, "פסק-הדין" אותו ביקשו
השוטרים לבצע היה בטל-מעיקרו, כאילו לא בא כלל לעולם.
לכך יקראון במקומותינו "תקיפה עקיפה":
אתה לא מבקש לבטל את פסק-הדין, אלא טוען – בהליך שאינו מכוון למטרה הזאת, אלא
למטרה אחרת – שההליך הזה בטל כלא-היה, שערכו המשפטי הוא כפיסת-נייר ריקה.
ולסיכום:
תקיפה ישירה – כאשר ההליך שגוי, אבל תקף;
תקיפה עקיפה – כאשר ההליך אינו תקף.
ולא למותר לציין כי הליך בטל-מעיקרו, הנתון
לתקיפה עקיפה, ניתן לתקפו גם בדרך הישירה (כל עוד לא עבר המועד לערעור),
אבל ההיפך אינו נכון, דהיינו שהליך תקף לא ניתן לתקפו בדרך העקיפה.
עד כאן הגישה הקלאסית
דא עקא שבשנים האחרונות התפתח זרם חדש בפסיקה של
בית המשפט העליון, זרם מהז'אנר של "לא משנה אם ההליך חוקי אם לאו, העיקר
שתוכיח כי אין לך אחות".
בואו ונחזור אל הדוגמה שנתנו בתרגיל, למעלה
מכאן: בית דין לא-מוסמך, הרכב לא-חוקי, כתב-אישום לא-קיים, העדר הזמנה-למשפט,
דיינים שהובטחה להם טובת-הנאה (קרי: שוחד) כדי להגיע לתוצאה מסויימת.
לפי הגישה הקלאסית, ה"הליך" הזה היה
בטל-מעיקרו, וחסר כל נפקות חוקית. הליך אשר אין חובה לכבד אותו, ואף מותר להתנגד
בכוח לביצועו. הליך אשר בטלותו היא מוחלטת, גם אם לא הוגש עליו ערעור.
אבל הזרם החדש בפסיקה אומר שהבטלות הזאת היא
"יחסית" בלבד. יחסית למה? לא ברור, כי הם לא אומרים יחסית למה.
לפי האסכולה הזאת אתה לא יכול לצפצף על ההליך,
למרות שהוא בלתי-חוקי-בעליל, ואתה צריך להשקיע זמן וכסף כדי לערער עליו – בתקיפה
ישירה – "כאיללללללו" היה זה הליך חוקי-למהדרין.
לא שהאסכולה הזאת שוללת את התקיפה העקיפה – גם
זה, חוששני, בוא יבוא – אלא שהיא אומרת כי "בדרך כלל" צריך ללכת בדרך
התקיפה הישירה, אבל אם בחרת בדרך התקיפה העקיפה – הכל תלוי ב-willingness של בית
המשפט לשמוע אותך, וה"נכונות" הזאת תלוייה, לשיטתם, ב"נסיבות
המקרה".
אבל כדי להניע את בית המשפט לקבוע שההליך
בטל-מעיקרו, אתה צריך להסביר להם, בין השאר, מה היית טוען במשפט על הרצח אם
הוא היה מתנהל בבית מספט מוסמך (קרי: בית המשפט המחוזי), בפני הרכב חוקי
(קרי: שלושה שופטים), אם כתב-האישום היה חתום כדין (על ידי תובע מוסמך), אם
היית מוזמן כדין, ואם השופטים לא היו מקבלים שוחד (בצורת הבטחה לקידום, או
בכל צורה אחרת).
ונניח שאכן הצלחת לשכנע את בית המשפט כי נגרם לך
עיוות-דין, וכי הפגמים חמורים עד כדי כך שהם מאיינים את כל ההליך, ואתה יוצא
זכאי מהאשמה של תקיפת השוטרים וכו', אבל בינתיים נאלצת לוותר על זכות השתיקה,
וה"דיבוב" שלך על ידי בית המשפט יעזור למשטרה ולתביעה כאשר הם ירצו
להעמיד אותך לדין בשנית – והפעם בהליך חוקי.
והם יכולים, לשיטתם, לעשות עוד משהו: להרשיע
אותך על תקיפת השוטרים, ולקבוע כי אותו הליך הוא בלתי-חוקי רק מכאן-ואילך, דהיינו
שהחוקיות "פקעה" רק אחרי שהם הרשיעו אותך ...
אתה הבנת את זה, ברוך? אני לא!!!
אבל זה עוד לא הכל
תאר לעצמך שאתה הולך בדרך שהם-עצמם התוו: תקיפה
ישירה.
נניח שאתה מבצע את התקיפה בבית הדין הרבני הגדול לערעורין, שהוא
ערכאת-הערעור על בית הדין הרבני אשר שפט אותך על ה"רצח".
ניסית ולא הצלחת, ועכשיו אתה בא לבג"ץ, וטוען שלמערכת בתי
הדין הרבניים אין סמכות לדון בעבירות רצח.
פס"ד הבג"ץ יהיה, מן הסתם, כזה:
"העותר, בפנותו
תחילה אל בית הדין הרבני הגדול, הכפיף את עצמו לסמכות שיפוטם, ואין לו להלין אלא
על עצמו.
"ובאשר לשאר
הפגמים, בית משפט זה לא יתערב בפסיקתם של בתי הדין הרבניים, אלא במקרים נדירים.
"העתירה
נדחית".
ונניח שאתה, כדי למנוע את טענת ה"הכפפה העצמית" הזאת
מבצע את התקיפה הזאת הישר בבג"ץ.
פס"ד הבג"ץ יהיה, מן הסתם, כזה:
"העותר לא מיצה
את התרופה הקבועה בחוק, והיא ערעור אל בית הדין הרבני הגדול, וכיוון שלא מיצה את
הסעד החלופי, אין לו להלין אלא על עצמו.
"העובדה שהעותר
החמיץ את מועד הערעור רובצת לפתחו של העותר, וגם בכך אין לו להלין אלא על עצמו.
"העותר טוען כי
פגם חוסר-הסמכות, וכן שאר הפגמים, הופכים את ההליך כולו לבלתי-חוקי, אולם העותר
לא אמר מה היה טוען במשפטו, אם ההליך היה מתנהל כדין, ולא שוכנענו נגרם לעותר כל
עיוות דין.
"העתירה
נדחית".
ולא מן הנמנע שהבג"ץ יעשה עוד פחות מזה, וידחה את עתירתך בלי
לזמן אותן לטעון את טענותיך, ופסה"ד יהיה משהו מעין זה:
"נחה דעתנו כי העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבותנו.
"העתירה
נדחית".
וזאת היא רק ההתחלה!...
אחרי שאתה יושב בכלא שלושים שנה (בגין ההרשעה ברצח, ע"י בית
הדין הרבני, כאמור), ועומד לצאת ממנו אחרי שנשיא המדינה קצב את תקופת מאסרך,
מתברר שהמשטרה, כל אותה העת, המשיכה לחקור את הפרשה, בין השאר על סמך המידע שאתה
נאלצת לחשוף בבג"ץ.
כל עוד החקירה נמשכת, ההתיישנות, כידוע, לא מתחילה, וביום שאתה
עומד לצאת מהכלא מגישה התביעה נגדך כתב-אישום חדש, הפעם חתום כדין, לבית המשפט
המחוזי, ויחד אתו היא מגישה גם בקשה למעצרך עד לתום ההליכים.
אתה אכן יוצא מהכלא במועד שנקבע, אבל אתה עושה את זה
ב"זינזנה" המשטרתית, בדרך מהכלא אל בית המשפט, שם עתיד להינתן נגדך צו
למעצר עד תום ההליכים.
אתה זועק חמס: הרי כבר נשפטתי, וגם שילמתי את חובי לחברה – שלושים
שנה ישבתי בכלא – ועכשיו אתם מתחילים אתי את הכל מחדש?!
האדונים הנכבדים יצקצקו בלשונם, יגלגלו אל-על עיניים עיניים
מתחסדות, ויגידו: זה מצער מאוד, באמת, אבל ההליך הקודם היה בטל-מעיקרו, בגלל
חוסר הסמכות, ובגלל שאר הפגמים ... ולכן אתה בכלל לא "נשפטת" ...
והלא תשאלו: איך זה שאותם הפגמים אינם גוררים בטלותו של פסק-הדין
כאשר אתם רוצים להכניס אותי לכלא, וכן גוררים את בטלותו של פסק-הדין כאשר אתם
רוצים להכניס אותי לכלא פעם נוספת?
התשובה לכך, מפי כבוד בית המשפט העליון, כשהוא נאחז באילנות גבוהים
– מקורות זרים אשר לא היו שותפים לחקיקה במדינת ישראל:
"It follows that an order may be void for one purpose and valid for another; and
that it may be void against one person but valid against another …".
ובתרגום לעברית:
"נובע מכך שצו
יכול להיות בטל למטרה אחת ותקף למטרה אחרת, ושהוא יכול להיות בטל נגד אדם אחד,
אבל תקף נגד אדם אחר".
התחלנו מתקיפה של פסקי דין, כאן אנחנו מדברים ב"צו", אבל
העקרונות האלה חלים לא רק על פסקי דין וצווים שיפוטיים, אלא גם על פעולות
והחלטות מנהליות, וגם על דברי חקיקה. תורת הבטלות ה"יחסית" חלה על
כולם.
סוף דבר
שופט בית המשפט העליון אשר הוליך את המגמה הזאת (וגם הביא את
המובאה דלעיל מן הספרות הזרה) הוא כבר בדימ', לאחר שהגיע לגיל 70.
אותו שופט היה פעם צעיר ויפה. הוא לימד אותנו את המימרה הידועה כי הכוח
משחית, והכוח המוחלט משחית באופן מוחלט. הוא גם הגדיר כ"שערוריה"
פסיקה של בית המשפט העליון, וגם פרסם מאמר בו הוא כתב כי "הצדק בבית
המשפט הגבוה לצדק אינו צדק כלל ועיקר".
והנה, מסתבר כי לא רק הבטלות היא יחסית, אלא גם הצדק בבית המשפט
העליון הוא יחסי: יחסי לאינטרסים של התביעה הכללית מול אלה של האזרח, יחסי לשאלה
כמה פעמים רוצים להושיב אדם בכלא על אותה העבירה, וכו', וכו'.
ויחסי גם לשאלה מאיכן אתה מסתכל על הצדק: מנקודת-המבט של אזרח מן
השורה, צרכן הצדק, או מזו של שופט בבית המשפט העליון, האמור להיות ספק הצדק.
עוד על תיאורית
הבטלות היחסית
כתבו
לנו
לפורום
|