|
מצעד האיוולת: שחרור
מחבלים בדרך של חנינה נשיאותית? על השימוש
במכשיר החנינה למטרות מדיניות כל אימת שהולכת ומתרקמת עיסקה של חילופי
שבויים תמורת מחבלים היושבים בכלא בישראל, דולקים עד השעות הקטנות של הלילה
האורות בלשכת נשיא המדינה, ובמחלקת החנינות במשרד המשפטים. נראה לי כי השימוש במכשיר הזה הוא התגלמותה של איוולת, הנובעת מהעדר
מחשבה, במקרה הטוב, או משיקולים זרים, במקרה הרע. במאמר מוסגר אני מבקש לציין כבר כאן כי בהיותי אדם א-פוליטי לא
תצליחו להוציא ממני אפילו רמז קלוש-שבקלושים אם אני בעד או נגד ההסכמים הנעשים
כעת, ואם אני בעד או נגד שחרור מחבלים או אסירים כלשהם במסגרת הסכמים אלה. כל
אשר אבקש הוא רק שימוש תקין בכלים שלטוניים. שחרור אסירים במטרה להביא שלום עלי-ארץ (או, לחלופין, כתמורה
לשחרור שבויים ונעדרים משלנו) הוא פעולה "מיניסטריאלית" רגילה, בה
נתון לממשלה שיקול-הדעת, ואין היא רשאית לגלגל אותו לפתחו של מישהו אחר. היא
יכולה להתייעץ עם מי שהיא רוצה, אבל את האחריות, גם מול הציבור בכללותו וגם מול
בעלי-עניין (במקרה הנוכחי: משפחת ארד, מחד, ומשפחות טננבוים
והנעדרים, מאידך) אין היא יכולה לגלגל לפתחם של אחרים. השאלה היא איך לשחרר אסירים אשר מרצים את עונשי מאסר על פי
פסק-דין. פסק-דין המטיל עונש מאסר דומה הוא לכל פס"ד אחר בכך שהוא מעניק רשות, אבל לא מטיל חובה. כשם
שהאזרח הזוכה בפס"ד נגד חברו אינו "חייב" לבצע את פסה"ד, כך
גם המדינה, ואין זה משנה אם המדובר בפסק-דין כספי שניתן בהליך האזרחי, פס"ד
המטיל קנס, או פס"ד המטיל מאסר. אכן, נכון הוא שאם הממשלה תחליט להימנע באופן סיטוני מלבצע
פסקי-דין, "ככה סתם", היא תצטרך לתת על כך את הדין בפני מבקר המדינה,
בפני הכנסת, בפני הציבור - וגם בפני בג"ץ, אבל המבחנים יהיו המבחנים הרגילים של המשפט המינהלי:
האם ההימנעות מלבצע את פסה"ד היא סבירה, בנסיבות העניין, או שאינה סבירה. דוגמאות: אם הממשלה מחליטה שלא לגבות קנסות עד סכום מסויים, משום שעלות הגבייה גדולה משווי הקנס - סביר להניח
שזה יהיה "בגיץ", והוא הדין אם השר לבטחון-הפנים יחליט, בגלל מחסור במקומות-כליאה המניחים את
דעתו, לעכב את ביצועם של מאסרים – או המשך ביצועם – עד אשר האוצר יעמיד לרשותו
את המשאבים המתאימים – גם זה יהיה סביר, ומכל מקום: אי-ביצועו של פס"ד זה
או אחר ע"י "בעל הזכות" (ובמקרה זה: המדינה) עדיין אין בו משום
"ביזיון בית המשפט", והכל בכפוף לכך
שקיימים טעמים ענייניים, ולא סתם כוונה "לעשות צחוק" מהרשות השופטת. עד כמה רשאית הרשות המבצעת שלא לבצע פסק-דין, או לפסיק את ביצועו,
אפשר ללמוד מדוגמה היפותטית נוספת, אולי קיצונית, אולי דמיונית: נניח שאדם נידון
למאסר על רצח, והוא נשלח לכלא, אבל ביום בהיר אחד מופיע ה"נרצח",
כשהוא חי וקיים ... האם יש צורך בהחלטה של בית משפט כדי לשחררו? כמובן שלא.
אפשר, כמובן, לפתוח בהליכים של משפט חוזר, וכו', אבל
אין כל הצדקה להחזיק אדם במאסר עד שתינתן החלטה שיפוטית, כאשר חפותו ברורה עד
כדי כך. גם כאשר מדובר בשחרור אסירים למטרות מדיניות: הממשלה – כרשות
המבצעת – היא המוסמכת "להפסיק את הביצוע" של המאסרים, והיא לא זקוקה
לשם כך לשום "גושפנקה" של אחרים, גם לא של נשיא המדינה. אכן, זה נוח מאוד לחסות בצילו של נשיא המדינה. אם נשיא המדינה
מעניק חנינה, אי-אפשר – או כמעט אי-אפשר – לתקוף אותה בבג"ץ, ואפילו אם
תתקוף בבג"ץ את השר הנותן לחנינה את חתימת-הקיום, אבל גם זה יהיה קשה, כי הבג"ץ משתדל לא להתערב בשאלות של מדיניות, ובמיוחד לא
במקרים "גבוליים", כמו בהתנגשות האינטרסים שבין המשפחות השונות. אני לא שולל, כמובן, את סמכותו של הנשיא להעניק חנינות גם משיקולים
כאלה, אבל אם עירובו של הנשיא בהליכים אלה נועד כדי להדוף-מראש ביקורת ציבורית
(ואולי גם שיפוטית) – זה כשלעצמו כבר פוסל את הפנייה אל הנשיא. האם זה חכם? מפקד המצעד, ביום העצמאות, למשל, מבקש מנשיא המדינה "רשות
להמשיך", כי זה "חלק מהטקס", אבל ליצני הדור שואלים מה יהיה
אם כבוד הנשיא לא ירשה להמשיך? אבל כאשר מדובר בחנינות, זה לא עניין של
טקס, אלא של שיקול-דעת, והנשיא יכול לסרב (אם כי זה נדיר) וזה מביא אותנו אל
שאלת-השאלות: נניח שנשיא המדינה – ואני לא מדבר דווקא על הנשיא הנוכחי, אלא
בכלל – מסרב לחון אסיר פלוני אשר הצד-שכנגד (החיזבאללה, למשל) דורש דווקא אותו (והממשלה מוכנה
"לוותר" על החזקתו בכלא), או שמטעמים של "נייטראליות
נשיאותית" הוא בכלל מסרב להשתתף באקטים השנויים במחלוקת פוליטית (ולהיות
נתון בשל כך לביקורת הציבורית): האם בגלל סירובו של הנשיא אמורה הממשלה לוותר על
היכולת לחתום על הסכמים ולבצעם? ואיך ניראה – בעיני אחרים ובעיני עצמנו – אם הצד השני למו"מ (החיזבאללה, למשל) יגיד: אני מכיר אתכם. אתם קודם תתמקחו
אתי, ואחר כך אתם תגידו רגע-רגע, אנחנו זקוקים לאישור
הנשיא שלנו, והכל כדי לחזור אלינו ולומר "הנשיא
שלנו לא מסכים בתנאים האלה", ולהתחיל את המיקוח איתנו כאשר נקודת הסיום של
המיקוח הקודם היא רק נקודת ההתחלה?! לאמירה כזאת של הצד האחר יכולה להתלוות גם דרישה אשר לא מוסיפה לנו
לא כבוד ולא כושר-מיקוח: קודם תביאו לנו
הסכמה של נשיאכם, ואחר-כך נדבר... מה שנחוץ, איפוא, הוא שהממשלה תתחיל לעשות בכוחות עצמה את מה שלדעתה היא צריכה
לעשות – ומוסכמת לעשות – ולא תגלגל על שכמו של נשיא המדינה מטלות אשר עשויות
לסבך אותו מכל כיוון אפשרי (אשר ספק הוא אם הן בגדר תפקידו). אפשר גם לנחש
כי אף נשיא לא היה רוצה למצוא את עצמו כמטרפד-הסכמים, מחד, או כמשחרר-אסירים
בניגוד למצפונו, מאידך, אז למה להעמיס עליו את זה. וזה גם לא נראה אסתטי במיוחד כאשר אלפי מחבלים משוחררים כמעט ללא
אבחנה, ואילו אסירים "רגילים" – במשורה, דבר היוצר את הרושם המוטעה כי
מכשיר החנינה נועד בעיקרו למימוש הסדרים פוליטיים, ואילו החנינות לאסירים
הרגילים אינן אלא "שיירים", וכבר ראינו עתירות לבג"ץ על
"אפליה לטובה" של מחבלים "עם דם על הידיים" על פני סתם
גנבים, מועלים, זייפנים וכו'. ולמי שלא זוכר, הבעייתיות (בלשון המעטה) הזאת, של השימוש במכשיר
החנינה הנשיאותית לצורך עיסקאות מדיניות, התעוררה גם
כאשר ניסו לסבך את נשיא המדינה בשאלה אם קיים או לא קיים קשר בין שחרור מחבלים
כחלק מעיסקה מדינית לבין חנינתם של פושעים מזן פופר-שקולניק, ועל כן ברור כי מה שהנשיא לא יעשה - נקי
מביקורת ציבורית קטלנית הוא לא ייצא. אבל שיא האיוולת
... מה קורה אם אסיר המשוחרר באופן "אדמיניסטרטיבי" חוזר לסורו ונתפס? שורת ההגיון אומרת שצריך לתפוס אותו
בצוואר, ולהכניס אותו לכלא, לריצוי יתרת המאסר, אבל אם הנשיא חנן אותו, זו
פעולה בלתי-הפיכה. והנה, מאידך, אם השחרור נעשה כפעולה "שלטונית", אזי אין
כל צורך לפתוח בהליכים כלשהם כדי להחזירו לכלא ל"המשך הביצוע" (שגם
הוא פעולה "מיניסטריאלית") – פשוט לתפוס אותו בצוואר, ולהכניס אותו
לכלא! אגב אורחא אגב כתיבתן של שורות אלה עלתה בליבי המחשבה שמא הדרישה לחנינה
"נשיאותית" באה דווקא מן ה"צד שכנגד", כדי לשריין אותה,
למשל, ואז ממילא אין ערך לכל מה שכתבתי לעיל, אולם מבירור קצר שערכתי עולה כי לא
כך הוא, וכי הדרגים המחליטים דווקא היו שמחים לו ניתן בידם מכשיר חוקי אחר מאשר
מנגנון החנינה - וזה בדיוק מה שאני מציע כאן. ומה שאני מציע הוא להפסיק את מצעד-האיוולת הזה, ושהממשלה תשחרר את
נשיא המדינה מהצרה הזאת, ותתחיל לעשות בכוחות עצמה את מה שהיא מבינה שצריך
לעשות, ובכלים האחרים אשר עומדים לרשותה – וכפי שפירטתי לעיל – הם אכן עומדים. ואם טעיתי, והדין הקיים אינו מאפשר שחרור "מיניסטריאלי"
כזה – עדיף להכין חקיקה מתאימה, ולא להתבזות מכל כיוון אפשרי. |