|
של
מי החסינות הזאת, לעזאזל?! ובאמת, של
מי?
השאלה הזאת
מתעוררת אצלי מחדש כל אימת שהיועץ המשפטי לממשלה מבקש להסיר את חסינותו של חבר-כנסת
זה או אחר, אבל חוששני כי הן המצדדין בהסרת חסינותו
של חבר הכנסת, והן המתנגדין לה, אינם נותנים את דעתם
לשאלה המרכזית שבסוגיה, והיא למי החסינות הזאת "שייכת", ומה מטרתה. המשל
לפני
שנכנס לעומקו של הדיון ניקח דוגמא מתחום בו אין חסינות. נניח
ששופט בית המשפט העליון מקבל דו"ח חניה (בגובה 70 ש"ח) ומבקש להישפט.
הוא מבקש להישפט משום שהוא מאמין בצדקתו, משום שהוא לא מבקש
"פרוטקציה", ומשום שהוא מבקש לנצל את ההזדמנות ולראות כיצד מתנהלים
"בשטח" עניינים אשר מגיעים לפניו, כשופט, בקצה השני של המסלול, במסגרת
בקשת רשות לערער או ערעור בבית המשפט העליון. הוא מבקש להישפט אף שברור לו כי
הוא יצטרך להקדיש לכך לפחות שלושה ימי עבודה (יום אחד לצורך הקראת כתב האישום
ומסירת תשובתו לאישום, יום נוסף לצורך שמיעת ההוכחות, ועוד יום לצורך שימועו של פסק הדין) – והכל על
חשבון חופשתו השנתית. נשיא בית
המשפט העליון, בהיוודע לו הדבר, רותח מכעס, רוקע ברגליים, וחורק בשיניים, משום
שגחמותיו של השופט, א-לה הארון אל-רשיד, תשבשנה לו
שלושה ימי עבודה של הרכבים שונים בבית המשפט העליון, ותגרומנה להגברת הסחבת,
למגינת ליבו של הציבור הרחב. לפיכך פונה הוא, הנשיא, אל היועץ המשפטי לממשלה,
בבקשה לעיכוב ההליכים נגד השופט. בבקשה זו מסביר הנשיא כי הנזק לציבור – וגם
לתביעה הכללית, אשר היועץ עומד בראשה – מאובדן שלושה ימי עבודה של הרכבים בבית
המשפט העליון גדול מהתועלת שיש לציבור מבירור אשמתו של נאשם בעבירת חניה. האם
עיכוב ההליכים בנסיבות הנ"ל מוצדק או אינו מוצדק? אפשר
לומר כי במדינת חוק, בה הכל שווים בפני החוק, זמנו של
שופט בית המשפט העליון אינו יקר מזמנו של הרוכל בשוק – וזה אכן נכון, אבל אינו
נוגע לסוגיה שלנו. לא נוגע לסוגייה שלנו, משום שכאן
לא עומדים זה מול זה זמנו של ה"מיוחס" מול זמנו של "פשוט
העם", אלא שני ערכים ציבוריים אשר עומדים זה מול זה ואשר לציבור, המיוצג
ע"י היועץ המשפטי לממשלה, יש הזכות להחליט מה חשוב לו יותר ואיזה ערך ציבורי נכון יותר להעדיף. ברור כי
שונה המצב אם השופט מועמד לדין על עבירת רצח, למשל, וממילא ברור שישנה בין-לבין
איזו "נקודת איזון" אשר עד אליה מן הראוי להעדיף ערך אחד ומעבר לה מן
הראוי להעדיף ערך אחר, והכל שאלה של "מידתיות". מכל מקום, עיכוב הליכים בעבירת החניה אינו
בלתי סביר, ובודאי שאינו מעיד על שחיתות או העדפה פסולה כלשהי של השופט על פני כל אדם מן הישוב - מה גם
שבדוגמא הזאת לא השופט ביקש את עיכוב ההליכים, וסביר גם להניח שהעיכוב היה
למגינת ליבו. הנמשל
שאלה
דומה מתעוררת כאשר מבקשים להסיר את חסינותו של חבר-הכנסת, והכוונה היא כמובן,
לחסינות ה"דיונית", דהיינו החסינות המונעת
את העמדתו לדין, אך אינה ממרקת את העבירה (להבדיל מהחסינות ה"מהותית",
אשר שוללת מן המעשה את אופיו הפלילי, ואשר אינה ניתנת להסרה). מטרתה של
החסינות ה"דיונית" היא למנוע פגיעה בעבודתה
של הכנסת ע"י הרשות המבצעת – קרי: הממשלה - שהרי על ידי העמדה לדין של חבר
כנסת, או על ידי פעולות אחרות הכרוכות בכך, כגון מעצר, אפשר לשבש את עבודת הכנסת
ואפילו להשפיע על תוצאה של הצבעות הנערכות בה. השיקול
העיקרי, איפוא, בהסרתה – או אי הסרתה – של החסינות
הינו עד כמה ישפיע ניהול ההליכים הפליליים נגד הח"כ על עבודת הכנסת. יש להביא
בחשבון, לעניין זה, שקביעת עיקרון לגבי חבר-כנסת אחד כוחה יפה גם לגבי חברי כנסת רבים, ואם במקרה של חבר כנסת יחיד מסירים את החסינות,
מחר יכול היועץ המשפטי לממשלה לבוא עם "חבילה" של בקשות לגבי קבוצה
גדולה יותר של חברי כנסת, ואם הכנסת תקל ראש בחסינות היחיד, סופה שהיא תימצא
"תקועה" במצב עמו היא לא תוכל להתמודד בעתיד. העיקרון שגוי
העיקרון
אשר נקבע בפסיקה של בית המשפט העליון , לפיו על הכנסת לשקול רק אם היועץ המשפטי
פעל בתום לב וללא שיקולים זרים – חוששני שעקרון זה שגוי הוא, משום שפיקוח מסוג זה על
שיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה מקומו יכירנו בבג"ץ, ולא במוסדות הכנסת.
כך, למשל, אם חבר-הכנסת ואזרח מן השורה, המועמדים לדין יחדיו, טוענים כי התביעה
הכללית פעלה משיקולים פסולים – אין זה סביר שהאחד מהם יעלה את טענותיו בפני הבג"ץ, ואילו חברו יעלה אותן בפני מוסדות הכנסת. העובדה
שהחסינות נקבעה לצורכי עבודתה של הכנסת היא עובדה נוספת, המצריכה שיקולים
נוספים, וזה מחזיר אותנו אל הדוגמא בדבר עבירת החניה: אם מוסדות הכנסת סבורים כי
עבודתה השוטפת והסדירה של הכנסת, כמו עבודתו השוטפת והסדירה של בית המשפט העליון
בדוגמא הקודמת, חשובים יותר מאשר ברור האשמה בעבירה הקלה, אזי אין זה משנה
שהיועץ המשפטי לממשלה פעל בתום לב ללא כל שיקול זר, ודי לנו בכך שהוא לא הצליח
לשכנע את מוסדות הכנסת בעדיפות השיקול האחד על השיקול האחר. מתי הבעייה קשה יותר? דוגמה אמרנו לעיל
כי כאשר מדובר בשיקולים זרים – כגון רדיפה פוליטית – של היועץ המשפטי, הדרך לבג"ץ
פתוחה גם בלי עניין החסינות הפרלמנטארית, אבל גם הליכי הסרת החסינות נתונים לפיקוח
הבג"ץ, ואכן היו בעבר כמה עתירות לבג"ץ כנגד
מוסדות הכנסת, על הסרתה של החסינות, ולפחות בחלקן הבג"ץ
אכן התערב, וביטל החלטה כזאת. אבל גם הכלי
הזה פועל לשני הכיוונים, כי גם היועץ המשפטי לממשלה יכול לעתור לבג"ץ כנגד הסירוב
ליטול את החסינות, אם כי, סביר להניח, מלאכתו של היועץ לא תהיה קלה, ועובדה היא שעד
היום, ככל הנראה, לא הוגשה לבג"ץ עתירה כזאת. אבל ניקח
דוגמה בה היועץ המשפטי פונה אל הכנסת, ומבקש להסיר את חסינותם של כמה חברי כנסת אשר
ביצעו יחדיו עבירה פלונית, ומעורבותם בה שווה לכולם, אבל – ראה זה פלא – הכנסת מסירה
את חסינותם של חלק מהח"כים, ואילו את חסינותם של האחרים היא לא מסירה (ועל פי
השתייכותם הסיעתית של אלה ואלה ברור שהיה כאן משהו מאוד לא-כשר. כעת היועץ
המשפטי עותר לבג"ץ על כך שלא ניטלה החסינות מכל המעורבים בפרשה, ואילו הח"כים
שחסינותם ניטלה עותרים על כך שהם הופלו לרעה: ברית מוזרה בין הצדדים הניצים, אשר
אלה ואלה מסכימים שהכל קם ונופל לגבי כל הח"כים,
ללא אפלייה: או שיש להסיר את חסינות כולם, או שאין להסיר
חסינותו של אף אחד מהם. מה יגיד הבג"ץ? אני לא יודע, אבל מי שחושב שהשאלה הזאת היא תיאורטית,
ואין סיכוי שאי-פעם יהיה מצב כזה, די אם נזכיר כי לאחרונה היה מקרה בו ההכרעה נפלה
ברוב של 8 מול מיעוט של 7, והחלוקה הייתה מפלגתית מובהקת למדי. אז מכאן ועד
להתממשותו של תיאטרון האבסורד – הדרך קצרה. נקודה שהכל מתעלמין ממנה כאשר חבר הכנסת חדל מלהיות חבר כנסת, ניתן להעמידו
לדין על אותה עבירה, והתקופה בה חסה הוא בצל החסינות אפילו לא תיחשב לו לעניין
ההתיישנות, כך שהחסינות הפרלמנטארית שלו לעולם הינה זמנית בלבד. אין כאן,
איפוא, "מחילת עוונות", אלא רק "מוראטוריום" זמני, החל כל עוד הכנסת זקוקה לאותו חבר-הכנסת,
לצורך עבודתה השוטפת. על סדרי-העדיפות
המשונים של המחוקק: גימיק זול
אמרנו
לעיל כי נקודת האיזון בין האינטרס הציבורי של עשיית דין עם העבריין לבין השיקול
הציבורי של פעולתם הסדירה והשוטפת של מוסדות המדינה עשויה להשתנות, בין השאר לפי
חומרת העבירה, וכאן עלי להביע תמיהה גדולה על סדרי העדיפות המשונים אשר הניעו את
הכנסת לבטל, בחקיקה, את החסינות ה"דיונית"
לגבי עבירת תעבורה ודומותיהן, והשאירו אותה לגבי
עבירות חמורות יותר. לו בידי היה הדבר הייתי מבטל את החסינות קודם כל לגבי
עבירות חמורות, כגון רצח, ובהדרגה הייתי נוגס גם בעבירות הפחות חמורות, ואילו אל
עבירות התעבורה ודומותיהן הייתי מגיע רק בסוף התהליך, אם בכלל. כאשר
מדברים היום על פגיעה או צמצום בחסינותם של חברי הכנסת הייתי מציע, איפוא , להפוך את
הסדר, ולהתחיל מין העבירות החמורות
יותר. פגיעה בחסינות החלה על עבירות קלות הינה, לדעתי, רק גימיק זול. |