עורכי דין
|
"מלאכת
רמייה" – "סגנון" או תוכן? ומדוע אהרן ברק כבר לא מעיר לעו"ד שמחה ניר על ה"סגנון"? על "מלאכת רמייה" בכלל ועל מלאכת-הרמייה של פרקליטות המדינה והמשטרה בפרט מבוא תפקידו של
החוקר המשטרתי, לפחות בעיני עצמו ובעיני הממונים עליו, הוא "לבנות
תיקים", ומתוך הכרוניקה המצוייה אנחנו יודעים כי
ישהם חוקרי משטרה אשר התשוקה "לבנות תיק" חזקה אצלם מנורמות אחרות, לא
פחות חשובות, כגון חקר-האמת, כגון ההגינות כלפי הנחקר, ושמירת כבודו, כגון הצורך
להישמר מכך שהלהיטות "להינעל" על חשוד מסויים
(אולי אפילו באמונה אמיתית שהוא-הוא העבריין המבוקש) לא תגרום לכך שאדם חף-מפשע
יועמד לדין ויורשע, ואילו העבריין האמיתי יצליח להיעלם לעולמים. גם בפרקליטות
לא תמיד מקפידים על כך שהלהיטות ל"נצחון ליטיגאנטי" לא תעביר את נציג המדינה על דעתו, עד כדי
כך שהוא "ישכח" כי על הפרקליט הציבורי – להבדיל מעורך-הדין
ה"פרטי" – מוטלות חובות נוספות בתחום ההיגיינה של ניהול המשפט. איך עושים
מלאכה קלה ככל האפשר, במטרה להשיג נצחונות רבים ככל
האפשר? על ידי כך
שמרמים את בתי המשפט. אין זה סוד
שהמדינה, על שלוחותיה, מרמה את בתי המשפט. זה מתחיל במשטרה, וממשיך בפרקליטות. אפשר, אולי,
לומר כי במקרים מסויימים הפרקליט אשר מביא אל בית
המשפט את הרמאויות של המשטרה הוא בגדר "סוכן תמים", אשר אינו יודע כי
הוא משמש "בלדר" בידי המשטרה, אבל הדעת נותנת כי בדרך-כלל אנשי
הפרקליטות אינם תמימים כל כך, והם יודעים כי ה"קליינטים" שלהם משקרים,
וגם אם הם לא יודעים, הם עוצמים את עיניהם לשקרים האלה, ולפי הנורמות המשפטיות שהם-עצמם טוענים
להן במשפטים פליליים, עצימת-עיניים כידיעה דמיא. על הרמייה: דגימות-אקראי בתיק רע"פ 6269/97, צור נ' מ"י, אמרתי: 3. כל מי שמכיר את ההליכים בבתיהמ"ש
לתעבורה מכיר את התופעה הזאת, שהתביעה עושה מלאכתה רמייה (הנוהל הלא-תקין עליו
נמתחה ביקורת חריפה ע"י בית משפט נכבד זה בסע' 7
לפס"ד לעדן (ע"פ 3583/94,
גיל לעדן נ' מ"י, פ"ד מח(5), 793, 797) עדיין מקויים!) ובתיהמ"ש
לתעבורה - ובעקבותיהם בתיהמ"ש המחוזיים - עדיין
נותנים לתביעה מיקצי שיפורים אינסופיים, והכל תחת הטענה הסתמית כי "לא נגרם/לא ייגרם
לנאשם/למערער כל עוול": - לא הכינה מהתביעה את ראיותיה בזמן
ו/או לא העמידה אותן לעיונו של הנאשם - "לא נגרם לנאשם כל עוול"; כתב האישום אינו חתום - "לא נגרם
לנאשם כל עוול"; הנאשם לא זומן כדין ו/או לא זומן בכלל - "לא נגרם
לנאשם כל עוול"; הנאשם זוהה באמצעות מסמך פרטי שאפילו אינו נושא תצלום -
"לא נגרם לנאשם כל עוול"; הנאשם אמר שהוא כופר, וכך גם נרשם
בפרוטוקול, אבל בית המשפט הרשיעו "על פי הודאתו" - "לא נגרם
לנאשם כל עוול", וכן הלאה, וכן הלאה, ואין גבול - ומה שהיום נראה כדמיון פרוע וחולני, מחר אנחנו רואים אותו בתיקים של בתי
המשפט. 4. אבל כאשר הנאשם טועה, אין שוכחין לו,
ואין מוחלין לו (למשל: ר"ע 418/85, רוקינשטיין נ'
מ"י, פ"ד לט(3), 279, המאוזכרת השכם-והערב). נשיא
ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, לא עבר על כך בשתיקה: "... עם זאת אעיר, כי יש בטענותיו של
ב"כ המבקש כנגד המשיבה ובתי המשפט משום טעם לפגם: לטענת ב"כ המבקש
'התביעה עושה מלאכתה רמייה' ובתי המשפט מעניקים לה 'מקצי שיפורים אינסופיים' תחת
הטענה כי לא נגרם למבקש עוול. בהמשך טוען ב"כ המבקש כי 'מה שהיום נראה
דמיון פרוע וחולני, מחר אנו רואים אותו בתיקים של בית המשפט'. טענות אלו,
מוטב היה אילו לא היו נטענות כלל, שכן אין הן עולות בקנה אחד עם הנהוג
והמקובל בפניה לערכאה שיפוטית בכלל, ולבית משפט זה בפרט. טוב היה עושה ב"כ
המבקש אם היה שוקל את נוסח טענותיו - כמו גם את סגנונן - טרם העלאתן על
כתב טענות המוגש בפני בית משפט זה" (ההדגשות – לא במקור). אחרי "שטיפה" כזאת, אפשר היה
לחשוב שהשפלתי את מבטי, ושלחתי לאהרן ברק מכתב-התנצלות, אבל אני לא נשארתי חייב,
ובבקשה נוספת, בפרשה אחרת (רע"פ 538/98,
שפירו נ' מ"י) אמרתי (וגם צירפתי הוכחות): 5. בהחלטה ברע"פ 6269/97, צור
נ' מ"י (לא פורסם) ננזף הח"מ על אשר אמר כי "התביעה עושה
מלאכתה רמייה ... ובתיהמ"ש ... נותנים לתביעה מיקצי שיפורים אינסופיים, והכל
תחת הטענה הסתמית כי "לא נגרם/לא ייגרם לנאשם/למערער כל עוול", והנה עוד דוגמה, אשר מעידה כי טרוניותיו של
הח"מ אינן מצוצות מן האצבע: שוב מלאכת-רמייה, שוב טענת "לא נגרם עיוות
דין" בפי התביעה, ושוב מיקצה-שיפורים המסתמך על
ה "לא נגרם עיוות דין"... 6. עוד ננזף הח"מ, שם, על כי אמר ש"מה שהיום נראה כדמיון
פרוע וחולני, מחר אנחנו רואים אותו בתיקים של בתי המשפט", אבל הנספח לבקשה
זו הינו דוגמה נוספת למלאכת-הרמייה
המשטרתית, המראה כי גם האמירה הזאת של הח"מ אינה מצוצה מן האצבע, ושהבעייה אינה של "סגנון", אלא של תוכן. 7.
נראה כי עד אשר
לא תקוצץ היד החותמת על כתבי-אישום כאלה, הזלזול של המשטרה בנאשמים ובבתיהמ"ש לא ייפסק. כמובן שהכוונה אינה לקיצוץ-ידיים ממש, כמו בסעודיה, אבל זיכויים של
נאשמים הוא התשובה, באשר הערות-אגב על ה"רצוי" אינן משיגות את האפקט
הדרוש. ובבקשה נוספת לזו, בעוד פרשה (רע"פ 3602/98, ריימונד), התגלתה תופעה זאת: בכתב האישום אשר נשלח לנאשם נאמר "נהגת במהירות של קמ"ש", אבל בכתב-האישום אשר נשלח לנאשם, וגם בו הודפס "נהגת במהירות של קמ"ש", אבל יד אלמונית הוסיפה, בכתב-יד, את המספר "125" במקום המיועד למספר הקמ"ש, כך שכתב-האישום אשר בתיק בית המשפט נאמר "נהגת במהירות של 125 קמ"ש". אבל התובע, אשר הציג בפני בית המשפט
"אישור משלוח בדואר רשום", לא הציג בפניו גם העתק מכתב-האישום אשר
נשלח לנאשם, ולא גילה לבית המשפט שכתב-האישום תוקן רק ב"גירסה"
אשר הוגשה לבית המשפט. ואם זו אינה "רמייה" – לא
ידעתי רמייה מהי. ועל כן, בבקשת הרשות לערער אשר הגשתי
לבית המשפט העליון אמרתי, בין השאר: 6. כב' ביהמ"ש
המחוזי מגדיר את ההבדל שבין כתב האישום שקיבל המבקש לבין זה אשר היה לנגד עיניו
בתיק ביהמ"ש קמא כ"טעות או השמטה בעותק כתב
האישום אשר נשלח (אל המבקש)". אבל, עם כל הכבוד, הח"מ כבר הראה בשורה
של בקשות רשות לערער אשר הגיש לבית משפט נכבד זה כי לא מדובר כאן ב"טעות או
השמטה בעותק כתב האישום אשר נשלח אל הנאשם", אלא בשיטת-עבודה פסולה החוזרת על עצמה שוב-ושוב, ולפיה שולחים אל הנאשם
מסמך-בוסר אשר בדרך אל בית המשפט לתעבורה, ואולי גם אל הערכאות שבהמשך, הוא עובר
"טראנספיגורציה", וכאשר המדינה מגישה לבית
המשפט את אישור-המסירה (או את אישור-המשלוח) של הדואר הרשום, היא - אשר, כאשר
הדבר נוח לה, יודעת להתבכיין על "חקר האמת" - לעולם לא מגלה לבית
המשפט את האמת המלאה: שמה שנשלח אל הנאשם לפעמים דומה (ורק דומה) למה שהוגש לבית
המשפט, ולפעמים הדמיון שביניהם אפילו לא קיים כלל ועיקר. 7. כאשר הח"מ הגדיר את התופעה הזאת
כ"מלאכת רמייה" הוא זכה לביקורת על ה"סגנון" שלו, אבל אין
מה לעשות: מהשיטתיות בה נעשים הדברים ברור כי אין כאן כל "טעות או
השמטה", אלא מלאכת-רמייה-פרופר, וכהאי דאמרינן אינשי מלאכת-רמייה היא מלאכת-רמייה היא
מלאכת-רמייה! האמנם עניין של "סגנון"? ברע"פ צור
הנ"ל הייתה ביקורתו של הנשיא אהרן ברק לא רק על אמירתי כי "התביעה
עושה מלאכתה רמייה", אלא גם על ההמשך: "בתיהמ"ש
... נותנים לתביעה מיקצי שיפורים אינסופיים", וכו', ואין דוגמה טובה לכך מאשר ברע"פ
ריימונד הנ"ל: אין כל ספק
ששופט-התעבורה ידע כי התיקון שבכתב-יד בוצע רק בכתב האישום אשר לפניו, ולא בזה
שנשלח אל הנאשם, ואיפשר לתביעה לנהל את המשפט "כאיללללו" הכל היה תקין,
אבל זה עוד לא היה הכל: ביהמ"ש המחוזי – אשר
ברור היה לו כי היה כאן מחדל – ביקש להחזיר את התיק לביהמ"ש לתעבורה, על
מנת שהתביעה תוכל להמשיך במיקצי-השיפורים שלה. אבל כיוון שהמערער לפניו (ריימונד) עמד על כך שביהמ"ש המחוזי ישלים את המלאכה,
ולא יגלגל אותה חזרה אל מי שהקדיח את תבשילו, ביהמ"ש אכן השלים את המלאכה –
אבל מלאכתה של התביעה: הוא נתן לתביעה את מיקצה-השיפורים
האולטימטיבי: דחה את הערעור לחלוטין, והשאיר על כנו את פסק-הדין של ביהמ"ש
לתעבורה, למרות שהוא-עצמו – בית המשפט המחוזי – ידע כי אותו פסק-דין ניתן
שלא-כדין. ועל כך היה אומר נשיא ביהמ"ש
העליון הד"ר יואל זוסמן ז"ל: בית המשפט
שותף לדבר-עבירה. הערת סיכום ברע"פ שפירו
דן המשנה-לנשיא, שלמה לוין, וברע"פ
ריימונד דן הנשיא אהרן ברק בכבודו ובעצמו, ולמרות
שחזרתי ביתר-שאת על טענת ה"רמייה" אותה העליתי ברע"פ
צור – איש משניהם לא העיר לי, לא בהחלטות שבאותם התיקים ולא בכלל, על
ה"סגנון" שלי. והמסקנה: כאשר ישנן טענות קשות, גם נגד
בתי המשפט, יש להתמודד אתן לגופן, ולא להדוף אותן בטענות על
ה"סגנון". וכפי שאומר כב' הנשיא (ברק) בפסה"ד בבג"ץ
גיורא סנש: "הדרך להתמודד עם השקר אינה בהשתקתו אלא
בהסברת האמת ובחינוך לה. כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו". תנא דמסייעא מי שסבור כי
הביטוי "מלאכת רמייה" הוא "משהו גס" – יצטרך להעמיד לדין
רבים וטובים. הבעייה היא שהגדולים שבהם, כגון נשיא ביהמ"ש העליון, הד"ר יואל זוסמן ז"ל, או מ"מ הנשיא חיים כהן ז"ל,
כבר לא יכולים לעמוד לדין ולהגיד לב"כ הקובל הרף!!! |
עורכי דין