כתבו אלינו  מפת האתר  דף השער

עורכי דין

 

 

הזנייה או לא הזנייה

של

מקצוע עריכת-הדין?

א. המשל

תארו לעצמכם שהמדינה, מטעמי חיסכון כספי, מחליטה יום אחד כי הניתוחים בבתי החולים הממשלתיים יתבצעו ע"י אחים ואחיות, במקום ע"י רופאים כירורגיים מוסמכים.

התירוץ הרשמי הוא שישנם ניתוחים פשוטים, אשר אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, וכל אח/אחות מוסמכים יכולים לחתוך פה-ושם, לתפור, למרוח משחה, לחבוש את מקום הניתוח - ולהתפלל.

תארו לעצמכם שהמדינה מחליטה שבמקרים בהם יש לאח/אחות מעשיים "יסוד סביר להניח" שיש צורך בניתוח, הם רשאים לבצעו, למרות שאין הם אחים מוסמכים.

התירוץ הרשמי כאן הוא שישנו סירבול מיותר בהעברת האינפורמציה אל הדרגים המחליטים על הניתוח, והרבה יותר פשוט הוא שהאח/אחות אשר יש להם "יסוד סביר להניח", כאמור, לא יבזבזו זמן ומשאבים, אלא יפנו אל ארגז-הכלים הקרוב ביותר, ייטלו משם אזמל-מנתחים, גרזן, פלאייר וכו', ו... אודרוב, לעבודה!

תארו לעצמכם שהנהלות בתי החולים הממשלתיים מפרשות את המונח "אח מעשי" כ"מי שאינו אח מוסמך", ומחילה אותו גם על הסניטארים, ובסופו של דבר גם על פקידים-סתם.

התירוץ הרשמי לכך הוא שסניטארים ופקידים-סתם יבצעו את המלאכה "לא פחות טוב, ואפילו יותר טוב" מרופאים כירורגים, בעלי תואר M.D., אשר בנוסף להסמכתם כרופאים גם עברו התמחות מיוחדת בכירורגיה.

ותארו לעצמכם עוד שמרחיבים לנו את הפירוש כך שסניטארים או פקידים-סתם רשאים להחליט על ניתוח, וגם לבצעו, על סמך אינפורמציה אשר הגיעה אליהם ממקורות אחרים, לאו-דווקא מקצועיים בתחום הרפואה. גם זה "יסוד להניח", יאמרו המפרשים.

התירוץ הרשמי הוא, כמובן, שיש סרבול מיותר בכך שהמידע אשר הגיע את הסניטאר או אל הפקיד יצטרך לעבור דרך הדרגים הרפואיים, וניתוח-אינסטנט, המתבסס על אינפורמציה שהגיעה אל האח/פקיד, הינו "טוב ויעיל" יותר מאשר ניתוח המצריך בדיקות רפואיות מקיפות, והחלטה מוסמכת של הדרגים הרפואיים.

ומעל לכל תארו לעצמכם שמוגשת בנושא הזה עתירה לבג"ץ נגד שר הבריאות, וההסתדרות הרפואית, במקום שתצטרף לעתירה, מתייצבת לימינה של הממשלה, ומגינה על הנהלים הנפסדים האלה.

נשאלת השאלה מה אינטרס יש לה, להסתדרות הרפואית, ולעומדים בראשה, להפר את כל השבועות אשר נשבעו, ואת כל הנדרים אשר נדרו, ולהגן על נהלים המסכנים את בריאות הציבור וחייו, רק כדי לחסוך מהמדינה כמה לירות על כל ניתוח (מתוך הנחה שהוצאות-התקורה הן המרכיב העיקרי בעלות הניתוח, ושההפרש בין שכרו של הרופא לבין שכרו של הסניטאר/פקיד, מחולק למספר הניתוחים בכל פרק זמן נתון, אינו גדול במיוחד.

הנהלים האלה, יש לציין, פוגעים לא רק בציבור, אלא גם באינטרסים הכלכליים והאחרים של הרופאים עצמם, שהרי אם כל מצורע וזב-חוטם יכול לבצע ניתוחים, פוחת כושר-המיקוח של ציבור הרופאים על שכרם ועל שאר תנאי עבודתם, וגם מעמדם הציבורי נשחק פלאים.

התנהגות כזאת של נציגי הרופאים מעוררת חששות לאינטרסים לא-כשרים. לכל מיני טובות-הנאה – חומריות ואחרות – להם מצפים מנהיגיה של ההסתדרות הרפואית, מן הסתם ללא ידיעתו של הציבור אשר עשאם שליחיו.

ואם זו אינה הזנייה – פרוסטיטוציה – של מקצוע הרפואה, לא ידעתי הזנייה מהי.

 

ב. הנמשל

לפי חוק סדר הדין הפלילי רק עורך-דין מוסמך לייצג נאשם. עורך-דין הוא מי שסיים את חוק לימודי המשפטים, עבר את בחינות-ההסמכה של לשכת עורכי-הדין, ונרשם כחוק בפנקס עורכי-הדין.

זה באשר לנאשם, שהוא, כידוע, אדם עתיר-הון-ונכסים, ומה זה בשבילו להוציא מאות ות'לפים כדי להגן על עצמו מפני אישום פלילי, לפעמים על עבירה קלה, כגון על תקנה 9(ג) לתקנות התעבורה (נהיגה עם רשיונות לא-נקיים או לא-קריאים – עבירת-קנס דרגה א', 40 ש"ח קנס (לא מעודכן)).

אבל המדינה היא, כידוע, ענייה מרודה, ועל כן היא קבעה, בחוק סדר הדין הפלילי, כי גם שוטר החסר השכלה משפטית, ובוודאי שלא הוסמך כעורך-דין, יוכל לשמש תובע, אם התקיימו בו תנאי כשירות מסויימים.

תנאי הכשירות המינימליים הם אכן מינימליים ביותר. די לו לשוטר שיהיה בוגר קורס סמלים או קורס חוקרים של המשטרה, או אפילו שעמד בבחינת חוקרים של המשטרה (גם בלי שעבר את הקורס), וכיוון שגם זה יותר מדי - למי יש תקציבים להעביר את המועמדים-לתביעה קורסים או בחינות - די לו לתובע שיהיה בוגר קורס טירונים של המשטרה, אשר מילא 3 שנים לפחות תפקיד בחקירת עבירות.

זהו, איפוא, המכנה המשותף הנמוך ביותר הנדרש משוטר כדי שהוא יוכל להיות "תובע מכח מינוי מפכ"ל".

אבל זה לא הספיק לה, למדינה, והיא התקינה תקנות אשר לפיהן כל שוטר - גם אם אינו מוסמך כתובע - יכול למסור הזמנה לדין, שהיא גם כתב-אישום. זהו ה"ראפורט" המצוי.

ההגיון של הפרוצדורה הזאת הוא בכך שאם מראה-עיניו של השוטר הינו תחילת החקירה וסיומה גם-יחד, אין כל הצדקה לקיים את הפרוצדורה הרגילה.

מהי הפרוצדורה ה"רגילה"? כאשר מתנהלת חקירה משטרתית, בסיומה מועבר החומר אל לשכת החקירות, לשכת התנועה, או כל לשכה מקצועית אחרת של המשטרה, ואם נראה לה, לאותה הלשכה, שהחומר בשל להכנתו של כתב-אישום, היא מעבירה את כל החומר אל לשכת התביעות. בלשכה זו מועבר החומר לידיו של תובע, והוא זה אשר מחליט אם ישנן די ראיות להגשתו של כתב-אישום. החליט שאין די ראיות - יסגור את התיק ללא כתב-אישום, או שיחזיר את החומר ללשכה המקצועית, להשלמת-החקירה.

ההפרדה בין הלשכה המקצועית לבין לשכת התביעות נחוצה כדי להבטיח שלא יהא החוקר נותן ציונים לעצמו, מה גם שהחוקר אינו אמור להיות משפטן, ואין הוא אמור לדעת אילו מהראיות שבידיו קבילות הנה, וגם אם הן קבילות - אם הן מספיקות להגשת האישום. מומחיותו של החוקר היא בחקירות, ואילו מומחיותו של התובע היא בהכנת כתבי-אישום, בהגשתם לבית המשפט, ובניהול התביעה בבית המשפט.

אם החליט תובע להגיש את האישום, הוא מכין כתב-אישום, חותם עליו, מגיש את המקור לבית המשפט, יחד עם העתק עבור הנאשם. בית המשפט משאיר בתיק את המקור, ושולח לנאשם את ההעתק, יחד עם טופס "הזמנה", בו יפורט מה צריך הנאשם לעשות, מה רשאי הוא לעשות, איכן ומתי עליו להתייצב - ומה ייעשה לו אם לא יתייצב (למשל: תלייה לצמיתות או לתקופה מסויימת).

עינינו הרואות: כתב האישום הולך דרך ארוכה אשר תחילתה אצל החוקר, המשכה אצל התובע, משם לבית המשפט, ואחרון-אחרון - משלוח העתק מכתב האישום אל הנאשם, יחד עם ה"הזמנה".

דרך ארוכה אבל בטוחה - כך רצה המחוקק, לבל יהא הפרטאצ' חוגג במקומותינו.

אלא שלפרוצדורה הזאת ישנו חריג, אשר כבר עמדנו עליו לעיל: אם מראה-עיניו של השוטר הינו תחילת החקירה וסיומה גם-יחד, אין כל הצדקה לקיים את הפרוצדורה הרגילה, לשיטתו של המחוקק. כך קובע סע' 239 לחוק סדר הדין הפלילי (חסד"פ), המסמיך את שר המשפטים לקבוע "בעבירות קלות" סדרי דין אחרים, "אף בסטייה מהוראות חוק זה": הוראות אקס-חסד"פיות, מכוח החסד"פ עצמו.

טול, למשל, עבירה על תקנה 9(ג) הנ"ל: אם השוטר שעוצר אותך רואה שהרשיון שלך אינו "במצב נקי וניתן לקריאה", אין כל הצדקה להזמין את חוקרי המשטרה, ולהטריח את כל משטרת ישראל.

במקרים כאלה אין עוד מה לחקור, ועל כן נקבע בתקנות שהשוטר יכול למסור את ה"דו"ח" למי שנראה לו כי עבר את העבירה. ה"דו"ח" הזה יש לו שתי פונקציות: גם כתב-אישום וגם אותה "הזמנה", עליה דיברנו לעיל.

ראינו לעיל כי בפרוצדורה של כתב-אישום "רגיל" מוגש לבית המשפט המקור של כתב האישום, ואילו לנאשם שולחים את ההעתק שלו.

כיצד יוגש המקור לבית המשפט, אם השוטר מוסר את הדו"ח לנאשם "בכביש"?

באו התקנות וקבעו כי השוטר ימסור לנאשם טופס של הזמנה-לדין-וכתב-אישום החתום על ידו, ואילו לבית המשפט יוגש העתק ממנו - וכאשר כך נעשה, רואים את ההעתק כאילו היה כתב אישום מקורי, ואת המקור - כאילו היה העתק מאותו "מקור".

הנה כי כן: מקור=העתק, העתק=מקור.

ראינו כי שוטר שאינו תובע מוסמך להוציא כתב-אישום כאשר יש לו "יסוד" להניח שנעברה עבירה, והשאלה היא אם הוא מוסמך לעשות כן לגבי כל עבירה.

התשובה היא שלילית: הוא רשאי לעשות כן רק לגבי עבירות "קלות". כך סע' 239 הנ"ל.

 

ג. מהן "עבירות קלות"?

אלה הן, בין השאר, "עבירות לפי פקודת התעבורה או התקנות לפיה, פקודת העיריות ופקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970", ועוד עבירות אשר לא נדון בהן כאן.

למשל: אם, אתה נוהג אוטובוס ללא רשיון נהיגה, ללא רשיון רכב, ללא ביטוח-חובה, מסיע נוסעים בשכר בלי היתר, נוסע במהירות 200 קמ"ש בדרך עירונית, מתנגש בכמה וכמה כלי רכב אחרים, וגורם חבלה של ממש לעשרות בני אדם – כל אלה יחדיו נכנסות להגדרת העבירות ה"קלות".

בעבר הייתה סברה כי נהיגה בחוסר זהירות, הגורמת למותו של אדם אינה עבירת-תעבורה, וזאת משום שבנוסף לעבירה לפי פקודת התעבורה (סע' 64) יש כאן גם עבירה לפי חוק העונשין (סע' 304), אבל בא בית המשפט העליון וקבע כי גם זאת "עבירת-תעבורה היא (בש"פ 7027/01, למטה מכאן).

ואם גרימת מוות ברשלנות היא "עבירת תעבורה" – אזי גם היא עבירה "קלה", כהגדרתה בסע' 239 הנ"ל.

אתה הבנת את זה, ברוך?! עבירות "קלות"! מדברים על הקטל-בדרכים שהוא מכת-מדינה, והוא "בנפשנו", אבל עושים מזה "עבירות קלות"!!! ...

בעבירות "קלות", כאמור, יכול השוטר לחקור, לבצע מדידות, לתשאל - ולמסור לך "ראפורט" כשר-למהדרין.

אבל המשטרה לא הסתפקה בכך, והחליטה כי כל שוטר שאינו תובע מוסמך - אפילו אם הוא פקיד-סתם ואפילו אין הוא משרת בלשכת התביעות - יכול לקבל חומר-חקירה מכל גורמי-החקירה, לראיין עדים בעצמו, ולהוציא כתבי-אישום - כאיללללללו היה תובע לכל דבר ועניין.

עינינו הרואות:

שלב ראשון - תובע לא צריך להיות עורך-דין, ואפילו לא בעל השכלה משפטית שאינו עורך-דין;

שלב שני - תובע לא צריך להיות תובע בכלל, אם לו עצמו היה "יסוד להניח" שנתבצעה עבירה;

ושלב שלישי - כל פקיד במשטרה יכול לשמש חוקר, בוחן-תאונות, מתשאל ותובע גם-יחד.

 

ד. החסרונות

מי שאינו משפטן אפשר לאלפו לבצע תפקידים מסויימים, אבל ראייה רחבה יותר – זה בכלל משהו אחר, ועוד לפני שניכנס לשאלה הזאת נציין, במאמר מוסגר, כי גם בתוך המשטרה פנימה כבר נשמעים קולות הקוראים להפסיק את העסקתם של תובעים שאינם עורכי-דין.

כאשר תובע מנהל משפט, הוא צריך לצפות כי תתעוררנה כל מיני שאלות משפטיות, גם מתחומים רחוקים מהנושא בו הוא עוסק. כך, למשל, אגב דיון בענייני תעבורה יכולות לצוץ שאלות מחום המשפט המינהלי. מה יעשה התובע? יגיד פוס?!

טול, למשל, כמה שאלות-מבחן לתובע:

א.    מהי "תקנה בת פועל תחיקתי" (כיום "תקנה" סתם)?

ב.    מהם "זוטי-דברים", והאם ההגנה הזאת חלה בעבירות תעבורה?

ג.     פרוטוקול משפט:

       עד-התביעה: באתי לאת"ן איילון, ושאלתי את רפ"ק עדי כלפון אם רס"מ חנה מולה היא תובעת מכח מינוי מפכ"ל.

       התובע: ומה ענתה לך?

       הסניגור: מתנגד. זו עדות שמיעה.

       והשאלה היא: האם הסניגור צדק, אם לאו?

ד.    האם תע"צי הבעלות ממשרד הרישוי המוגשים כיום עונים על דרישותיה של פקודת הראיות?

ה.    איזו הוראת-התיישנות גוברת: הוראת סע' 9(א)(4) לחסד"פ או הוראת סע' 225א' לחסד"פ?

ו.     פסיגי-עשב אשר נבטו לאחר גשם ראשון – בצפיפות של אחד-לכל-מ"ר – האם הם בגדר "צמחיה" לעניין תקנה 113(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961? ואם לא – מתי היצירה הבוטאנית הזאת מגעת – אם בכלל – לכדי "צמחיה", לאותו עניין?

ז.     האם שר התחבורה מוסמך להתקין את תקנה 166 לתקנות הנ"ל?

ח.    האם שר התחבורה מוסמך להתקין תקנות בעניין נטל-הראייה?

ט.    שוטר צבאי במדים מורה לנהג אזרח להתלוות אליו לתחנת משטרה, והאזרח מסרב: האם זו עבירה לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות הנ"ל? אם כן - מדוע, ואם לא - מה נותן לנו התיקון אשר הוסיף את השוטר הצבאי לתקנה הזאת?

י.     האם ובאיזו מידה מתיישבות חובותיו של נוהג רכב לפי הפרק הרביעי לתקנות הנ"ל עם הזכות שלא להפליל את עצמו?

יא.   האם מוסמך שר התחבורה להסמיך את המפקח על התעבורה לקבוע את דוגמאות התמרורים ומשמעויותיהם?

יב.   האם, ובאיזו מידה, יש בתקנות התעבורה כדי להשפיע על דיני הרשלנות הפלילית ו/או האזרחית?

יג.   האם, ובאיזו מידה, יכולות תקנות לפי סע' 27א' לפקודת התעבורה להיחשב כתקנות לפי סע' 239 לחסד"פ?

יד.   האם תקנה 9(א) חלה גם על תעודת הביטוח?

טו.   נהג קיבל מרשות הרישוי הודעה על פסילה לפי שיטת הניקוד, ונמנע מלנהוג במשך תקופת הפסילה, אבל לא הפקיד את הרשיון. האם הוא רשאי, לאחר תקופת הפסילה, לחזור ולנהוג?

טז.   נהג מתייצב לפני קצין משטרה לשימוע לפני פסילה מינהלית, והוא מבקש שלא לפסלו, בטענות מטענות שונות. קצין המשטרה מגלה הבנה רבה לטענותיו, אבל אומר כי כיוון שיש לו פסילה על-תנאי, אין לו, לקצין, כל שיקול-דעת, והוא חייב לפסול. האם הקצין פעל כדין? אם לא - מה דינה של הפסילה?

יז.    נהג מתייצב לפני קצין משטרה לשימוע לפני פסילה מינהלית, והוא מבקש שלא לפסלו, וחלופין – לפסלו לתקופה הקצרה מזו שנקבעה בסע' 47 לפקודת התעבורה ו/או לסייג את הפסילה כך שלא תחול על רכב מסויים או על סוגי רכב מסויימים.

א.    קצין המשטרה נעתר לבקשה החלופית, ומוציא צו פסילה לתקופה הפחותה מזו אשר נקבעה בסעיף. האם היה הקצין מוסמך לעשות כן? אם לא - האם הפסילה בטלה כולה, או שהיא נחשבת כאילו הוטלה למלוא התקופה שנקבעה בחוק? נא להתייחס לכל שלושת רמות הפסילה.

ב.    קצין המשטרה נעתר לבקשה החלופית, ומוציא צו פסילה מסוייג כך שהנפסל יוכל לנהוג רק ברכב מסוג מסויים. האם היה הקצין מוסמך לעשות כן? אם לא - האם הפסילה בטלה, או שהסיוג בטל?

ג.    קצין המשטרה דוחה את טענותיו של הנהג, ובאשר לבקשות החלופיות הוא אומר כי אין לו כל שיקול-דעת ופוסל את הנהג למלוא התקופה, ועל כל סוגי הרכב. האם פעל כדין? אם לא – מה דינה של הפסילה?

יח.   קצין משטרה בדרגת רב-פקד חותם על צו פסילה מינהלית, אבל אינו מציין את דרגתו. האם הפסילה חוקית?

יט.   האם חלה הגנת זוטי הדברים על תק' 9(א)? על תק' 9(ג)? על תקנות התעבורה בכלל?

כ.    תובע משטרתי מועמד לדין משמעתי על כך שחזר מכתב אישום בלי אישור לכך מראש הלשכה, בניגוד להוראות מטא"ר. התובע מודה בעובדות, אבל טוען שלא עבר כל עבירה. עבר? לא עבר?

כא.  היועץ המשפטי לממשלה יוצא לחופשה, ומנכ"ל משרד המשפטים מתמנה כיועץ המשפטי בפועל, ובתוקף תפקידו זה הוא חותם על צו לעיכוב ההליכים במשפט פלילי, אבל מתחת לחתימתו מופיעים רק שמו ותארו הקבוע ("מנכ"ל המשרד") – ואין באותו המסמך כל זכר לתוארו הרלוואנטי ("היועץ המשפטי בפועל"). האם הצו תקף? האם מותר להיזקק למקורות חיצוניים לצו לצורך התשובה לשאלה זו?

ואלה הן רק דגימות-אקראי, אשר יכולות להראות עד כמה נואל הרעיון לתת תפקיד של תובע למי שאינו בעל השכלה משפטית, ועד כמה צודקים אותם הגורמים בתוך המשטרה, אשר גורסים כי יש להעביר מן העולם את המוסד הזה.

החיסרון הגדול ביותר של מוסד התובע-שאינו-משפטן הוא שהשופט ירבה לעזור לו, שיעניק לו אפלייה מתקנת. כאילו לא די בכך שהשופט עוזר לתובע גם כשהוא משפטן, הוא יעזור לו עוד יותר כאשר הוא לא משפטן, דבר המהווה עבירה על ודל לא תהדר בריבו.

לשוטר הרושם ראפורטים יש חסרון נוסף: לא זו בלבד שאפילו את ההכשרה הדלה שמקנים ל"תובע מכח מינוי מפכ"ל" אין הוא מקבל, הוא גם "אינטרסנט". יש לו עניין להגן על הראפורטים שלו, ובמיוחד כאשר הוא נכנס ל"קלאש" עם האזרח, ומבקש להראות לו משהו הקשור בחיות-מים.

במקרים כאלה לא קיים אפילו צל-צילה של הפרדת-הרשויות, החשובה כל כך לתיפקודה הנאות של התביעה המשטרתית.

לשוטר-הפקיד הממלא תפקיד של תובע לכל דבר ועניין אין ניגוד-האינטרסים, כאמור, אבל יש לו בעייה אחרת: הוא משמש "נייר פחם" חסר שיקול-דעת, המעתיק "דוח פנימי" שעשה שוטר אחר – אשר יש לו אינטרס, אבל אין לו פנקס-דו"חות. במשטרה קוראים לו "משחזר", אבל למעשה הוא רק "ממחזר". ממחזר דוח"ות "פנימיים" לדו"חות "רגילים", מערה-מעתיק את לוגמיו של הדו"ח הפנימי, אל קרביו של הדו"ח ה"רגיל".

ובמלים אחרות: לבלר אשר מבצע פעולת-העתקה טכנית, ואינו מפעיל כל שיקול-דעת.

ועל ההסדר הזה מבקשים עורכי-הדין – נציגי המדינה – להגן!

ואם זו אינה הזנייה – פרוסטיטוציה – של מקצוע עריכת-הדין (בדומה להזנייה של מקצוע הרפואה, כפי שהוצגה במשל, לעיל) , לא ידעתי הזנייה מהי.

 

ה. למזער את הנזקים, לצמצם את הרע-במיעוטו

ההסדר לפיו שוטר-שאינו-תובע רושם ראפורטים שהם כתבי-אישום לכל דבר ועניין מוסדר בתקנות, והוא חוקי, פרט לכך שהשוטר גם קובע את מועד תחילת המשפט, ומי יהיה השופט - דבר שהוא פסול מעיקרו, גם מהבחינה חוקית.

אבל, מעבר לחסרונות עליהם עמדנו לעיל, ההסדר הזה גרוע גם מבחינה נוספת: לשוטר-בשטח אין כלים לקבוע סדר-קדימויות וסדרי עדיפות בהיבט הכללי - הרחב יותר - של צרכי האכיפה הכלליים.

כך, למשל, אם חלק מהשוטרים ירבו לרשום דו"חות על עניינים של מה-בכך, הם יסתמו, תוך שבוע, את המערכת לאלפיים שנה קדימה, שהרי בתי המשפט לתעבורה אינם יושבים באפס-מעשה, ו"מחכים ללקוחות".

התוצאה, בסופו של דבר, תהיה שעניינים חשובים יותר יידחקו לסוף התור, ועניינים חשובים עוד יותר מהם יידחקו אל מעבר לתקופת ההתיישנות.

מן הראוי, איפוא, לצמצם את השימוש בסמכותו של השוטר-בשטח לרשום דו"חות, ולהעביר את כל מה שאפשר ללשכת התביעות, שם נקבעים סדרי-הקדימות הנכונים, לפי תפיסתם המקצועית של הממונים על קביעת סדרי העדיפות, דבר אשר אינו משאיר כל פתח ליד-המקרה.

בזמנו הצעתי לייעל את העבודה הזאת באמצעות המחשב.

אמרתי כי כיוון שממילא כל הדו"חות מוקלדים למערכת המחשב המשטרתית, אפשר לתת למערכת הזאת קריטריונים לסדרי-עדיפות, כל שהיא תוכל למיין את כתבי-האישום: אלה החמורים יקבלו קדימות ראשונה, החמורים פחות - קדימות פחותה, החמורים עוד פחות יומרו באזהרה, וקלי-הערך במיוחד - המה יושלכו אחר כבוד לסל הניירות, או למגרסה, ובסופו של דבר יגיעו לאתר דודאים.

ומדוע לאתר דודאים? משום שאת חיריה כבר סגרו.

הצעתי המקורית, משנת 1987.

ואם את השימוש בסמכות להוציא ראפורטים ללא מגע ידו של תובע מן הראוי לצמצם – בוודאי שלא ראוי להרחיבה, ולהעניק אותה לפקידים לא-מקצועיים – לא בתחום התנועה, ולא בתחום התביעות – אשר כל אחד מהם משמש – לבדו – הן כלשכת-תנועה והן כלשכת-תביעות גם יחד.

 

ו. על ההזנייה של מקצוע עריכת-הדין

במשל-הפתיחה של הדברים, כאן, ראינו כיצד אפשר להזנות את מקצוע הרפואה, אם מנהיגיו הנבחרים של ציבור הרופאים יוצאים להגנתם של נהלים אשר פוגעים לא רק בציבור הנזקקים לשירותי הרפואה, אלא גם ברופאים עצמם, שהרי אם כל מצורע וזב-חוטם יכול לבצע ניתוחים, פוחת כושר-המיקוח של ציבור הרופאים על שכרם ועל שאר תנאי עבודתם, וגם מעמדם בקרב הציבור נפגע קשות.

ההסדרים המאפשרים לכל מצורע וזב-חוטם לשמש כתובע - בניגוד להגיון המחייב כי תובע יהיה עורך-דין מקצועי - פוגעים לא רק באינטרס הציבורי לניהול נכון של המשפטים - דבר שהוא חיוני הן לבטיחות-בדרכים, והן לעשיית-הצדק - אלא גם בציבור עורכי-הדין בכללותו.

הפגיעה היא, כמו במשל הרופאים, הן בשכרם ושאר תנאי עבודתם של עורכי-הדין - הנתונים לתחרות מצדם של פקידים חסרי השכלה וכישורים משפטיים - והן במעמדם המקצועי בעיני הציבור, שהרי אם כל מצורע וזב-חוטם יכול לשמש כתובע, מה לכם כי תשוויצו, עושי מלאכת-פקידים, ומבקשי שכר כפנחס.

והשאלה היא מדוע עורכי-הדין של פרקליטות המדינה מוכנים להגן על הדברים האלה, אשר פוגעים גם בהם, והופכים מקצוע מכובד לזנות-רחוב.

 

ז. גומרים בעמידה, בחצר

הסדרי-הפארטאצ' המשטרתיים מביאים לכך שהתובע המשטרתי – זה אשר ינהל את התיק עצמו – נאלץ לבצע בכתב-האישום שורה אין-סופית של מקצי-שיפורים, לפני שהוא מכניס את כתב-האישום לאולמו של השופט (בעמידה-בחצר), וגם לאחר מכן, באולמו של השופט עצמו, במהלך המשפט (בעמידה-בחדר).

צורת-עבודה כזאת לא רק פוגעת באינטרס של האכיפה עצמה, וגם בנאשם עצמו, המטורטר אין-ספור פעמים לבית המשפט, כל אימת שהתובע זקוק למיקצי-שיפורים – אשר מקורם בפארטאצ' הזה –  אלא גם הופכת את השופט לפקיד עושה-דברה של התביעה המשטרתית.

זאת תופעה מבישה, אשר הייתה ניתנת להדברה תוך שבוע ימים, אם השופטים היו מפסיקים את שיתוף-הפעולה הנפסד הזה עם התובעים. שבוע של זיכויים היה מציב סכר ברור ובלתי-עביר לפארטאצ'.

 

ח. על הבלופים של המשטרה, ועל תרומתו של בית המשפט העליון לקטל-בדרכים

המשטרה טוענת כי השוטרים העושים את מלאכת ה"שיחזור" ואת שאר הפקידויות אשר מניבות אישומי-בוסר, הינם "שוטרי תנועה מיומנים", ועבודתם אך "מייעלת" את האכיפה.

על הבלוף הזה עמדנו בתגובה לעתירה לדיון נוסף, בפרשת רמי בקשי, ובהמשך גם בבקשה לרשות ערעור, אשר הייתה תלוייה ועומדת בבית המשפט העליון, בעניין אחר, ועוד ידובר בו רבות.

תמצית הפרשה: בית המשפט העליון קיבל את הטענה שפקיד-משטרה אינו יכול לרשום דוח על פי חומר שהזרים לו שוטר אחר, וקיבל, באופן כללי את הטענה כי זו מלאכתו של תובע מוסמך, וכי רישום דוח ע"י שוטר שאינו תובע מוסמך נועד רק למקרים בהם השוטר הוא עד לעבירה (רע"פ 2558/99), אבל המדינה עתרה לדיון נוסף (דנ"פ 9263/99) וזכתה.

ההחלטה בדיון הנוסף אינה "שחקן ראשי" במקום הזה, והדברים כאן עניינם התנהגותם האנטי-מקצועית של הפרקליטים בשרות המדינה, אשר היו מוכנים לשכב על הגדר למען המשטרה ושקריה – התנהגות המשולה להזנייה של מקצוע עריכת-הדין.

אבל לא תהא מלאכתנו שלמה אם לא נעמוד כאן על דבר תמוה בפסה"ד באותו דיון נוסף, אותו הכניסו השופטים ביזמתם, בלי שנתבקשו בכלל לעשות את זה.

"יתכן אף, שתובע הפועל לפי סדר עדיפויות ענייני, יבחר לטפל תחילה בעבירות חמורות יותר והטיפול בעבירות התעבורה ידחק לקרן זווית...".

ואני אומר: שומו שמיים!

לפי ההיגיון הזה, אם נחיל אותו משל הרופאים, בו פתחנו, אפשר לומר כך:

"יתכן אף, שרופא הפועל לפי סדר עדיפויות ענייני, יבחר לטפל תחילה בניתוחים דחופים יותר והטיפול בניתוחים קלים, פרונקלים, שריטות שטחיות וכו' ידחק לקרן זווית...".

כאשר אנחנו פונים לבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, אחת הטענות המצויות היא שהרשות פעלה שלא לפי שיקולים ענייניים, והנה, אותו בית המשפט העליון בא ודוחק לקרן-זווית דווקא את השיקולים הענייניים!

אבל כאשר כל שוטר-מקוף יכול, על סמך דיווחים-מהשטח, לרשום ראפורטים על תאונות קטלניות, גם בית המשפט העליון יכול להוציא מתחת ידו דברים כאלה.

וזו תרומתו של בית המשפט העליון לאמור בכותרת של רשימה זו.

 

ט. על ה"סגנון"

כיוון שהביטוי "הזנייה" נותן תירוץ לכל אבירי ה"באיזה סגנון אדוני מדבר" לברוח מנושא אל עניינים צדדים ולא רלוואנטיים, אין מנוס מלומר מילה גם בעניין הזה.

הביטוי "הזנייה" (prostitution) נמצא במילונים הכי מכובדים, ומי שיש לו ספקות – יכול לבדוק, כאוות-נפשו.

ראו, למשל:

prostitute, n., & v.t. 1. … 2. v.t. …; (fig.) sell for base gain (one's honour etc.), put (abilities etc.) to infamous use.  So prostitution  n. … (The Concise Oxford Dictionary of Current English, 5th ed., 1964).

אבל למה נביא לחמנו מרחוק, אם אפשר מקרוב.

לפני שנים אחדות הוצע לאפשר למכללות הלא-אקדמיות להכשיר מועמדים לעריכת-דין. דה-אקדמיזציה של המקצוע.

לשכת עורכי-הדין התנגדה נחרצות להצעה, אשר יש בה להוזיל את מעמדו של מקצוע עריכת-הדין, וכמובן גם להציף את המקצוע במבול של "טכנאי-משפט", וגם להביא להורדת-מחירים אדירה, אשר, מטבע הדברים, גוררת ירידה נוספת באיכותו של השרות המשפטי, הגוררת פגיעה נוספת בהכנסותיהם של עורכי-הדין, באיכות השירות, וכתוצאה מכך גם במעמדם – וכן הלאה, וכן הלאה.

אני לא זוכר אם עסקני הלשכה הגדירו כ"הזנייה" את הדה-אקדמיזציה של המקצוע, אבל אם הם היו עושים כן – הם היו צודקים לחלוטין, גם מבחינת התוכן, וגם מבחינת הסגנון.

 

פורום קימקא    כתבו אלינו

 

בקשות שונות פלילי 7027/01

בבית-המשפט העליון

פרנסואה אבוטבול

נגד

מדינת ישראל

 

[12.11.2001]

 

לפני השופט א' מצא

העורר, קטין כבן 17, פגע ברכבו בשתי ילדות שחצו את הכביש וגרם למותה של אחת מהן. הוא הועמד לדין בבית-המשפט לתעבורה בגין גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - פקודת התעבורה). לטענת העורר, בית-המשפט לתעבורה אינו מוסמך לדון בעניינו אף שסעיף 45ב(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן - חוק הנוער) קובע כי קטין שעבר עבירת תעבורה הכרוכה בשימוש ברכב מנועי יועמד לדין לפני שופט תעבורה. לדברי העורר, סעיף 64 לפקודת התעבורה אינו קובע עבירה, משום שאינו מגדיר גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב אלא מסתפק בהפניה לסעיף 304 לחוק העונשין.

בית-המשפט העליון פסק:

(1) סעיף 304 לחוק העונשין מגדיר עבירה בת שני יסודות בלבד: רשלנות וגרימה למותו של אדם, ואילו סעיף 64 לפקודת התעבורה מגדיר עבירה בת שלושה יסודות: על דרך ההפניה הוא מאמץ את שני יסודותיה של העבירה האמורה בסעיף 304 ומוסיף עליהם יסוד (נסיבתי) שלישי - "תוך כדי שימוש ברכב", שהתקיימותו אינה חיונית לשכלול העבירה לפי סעיף 304 אך חיונית לשכלול העבירה לפי סעיף 64. גם העונשים הקבועים בצדן של העבירות אינם זהים (663ב - ג). (2) בהוספת רכיב נסיבתי ליסודה העובדתי של עבירה וקביעת עונש חמור יותר לצדו יש משום יצירת עבירה עצמאית. סעיף 64 לפקודת התעבורה קובע עבירה מיוחדת ועצמאית של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב, שהיא שונה מן העבירה הבסיסית של גרימת מוות הקבועה בסעיף 304 לחוק העונשין. העבירה הקבועה בסעיף 64 מהווה "עבירת תעבורה", כמשמעה בסעיף 1 לפקודת התעבורה, ומכאן שהסמכות לדון קטין על עבירה זו נתונה, בהתאם לסעיף 45ב(א) לחוק הנוער, לבית- המשפט לתעבורה (663ד - ו). (3) סעיף 45ב(ג) לחוק הנוער מחיל הוראות שונות של החוק על משפטו של קטין המתברר לפני שופט תעבורה ומקנה לשופט התעבורה את מלוא הסמכויות הנתונות לשופט נוער לעניין ענישתו של נאשם קטין ודרכי הטיפול בו. נמצא כי ההתייחסות המיוחדת הנדרשת במקרהו של נאשם קטין יכולה לבוא לידי ביטוי גם כאשר ההליך מתברר בבית-המשפט לתעבורה (667ג - ד). (4) בהתקיים טעמים מיוחדים, ואם ראה צורך בכך לטובת הקטין, רשאי שופט התעבורה, בהתאם לסעיף 45ב(ד) לחוק הנוער, להעביר את הדיון במשפטו של הקטין לבית- המשפט לנוער. במתן סמכות זו לשופט התעבורה יש משום מענה לצורך להיזקק למומחיותו המיוחדת של שופט נוער באותם מקרים שבהם היא נדרשת (667ד - ה).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

- פקודת התעבורה [נוסח חדש], סעיפים 1 (המונח "עבירת תעבורה"), 25(א), 25(א)(1), 25(א)(6), 25(ב), 40, 47(ט), 64. - חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 201, 202, 203, 304, 384, 390, 391, 392, 393, 452, 453, 454, 455. - חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, סעיפים 3(א), 45ב(א), 45ב(ב), 45ב(ג), 45ב(ד). - פקודת החוק הפלילי, 1936, סעיף 218.

- פקודת התעבורה.

- חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 4), תשכ"ה-1965.

- חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 34), תשנ"ה-1995.

 

הצעות חוק שאוזכרו:

- הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה, תשכ"א-1960, סעיף 5.

- הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 4), תשכ"ה-1964.

- הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 37), תשנ"ה-1994, סעיף 5.

פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים שאוזכרו:

[1] ב"ש (ת"א) 283/61 וולקוביץ נ' י.מ., פ"מ כט 141.

 

ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ב' אופיר-תום) מיום 28.8.2001 בב"ש 92005/01. הערר נדחה.

יששכר מורג - בשם העורר;

רחל מטר-סקופסקי, סגנית לפרקליטת המדינה - בשם המשיבה.

 

החלטה

העורר, קטין כבן 17, הועמד לדין לפני בית-המשפט לתעבורה בנתניה. בכתב-האישום שהוגש נגדו נטען, כי בעת שנהג ברכב פגע בשתי ילדות שחצו את הכביש, גרם למותה של אחת הילדות ופצע את חברתה. על יסוד טענות אלו הואשם העורר בגרימת מוות ברשלנות ובגרימת נזק לאדם. לאחר התאונה נפסל רישיון הנהיגה של העורר, ועם הגשת כתב-האישום נגדו ביקשה התביעה מבית-המשפט לתעבורה להאריך את תוקף הפסילה של רישיונו עד לתום ההליכים במשפטו. סניגורו של העורר, שהתנגד לבקשה, טען, בין היתר, כי בהיות העורר קטין הסמכות לדונו בגין העבירה של גרימת מוות שבה הואשם נתונה לבית-המשפט לנוער, ומאחר שהסמכות להורות על פסילת רישיונו של העורר נתונה לבית-המשפט המוסמך לדונו על העבירה שבעטייה מתבקשת הפסילה (ראו סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - פקודת התעבורה), הרי שבית-המשפט לתעבורה אינו מוסמך להיזקק לבקשת התביעה לפסילת רישיונו של העורר. בית-המשפט לתעבורה דחה את טענת חוסר הסמכות, ובקבלו את עמדת התביעה לגופה של הבקשה פסל את העורר לקבלת רישיון נהיגה והחזקתו עד לתום ההליכים במשפטו. בית-המשפט המחוזי, שלפניו השיג העורר על צדקת החלטתו של בית-המשפט לתעבורה, דחה את עררו. מכאן הערר שלפניי, המתמקד אך ורק בטענת העורר כי הסמכות לדון קטין בעבירה של גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב נתונה לבית-המשפט לנוער, ולא לבית-המשפט לתעבורה.

2. האשמת העורר בעבירה של גרימת מוות התבססה על שילוב הוראותיהן של שתי הוראות חיקוק. וכך בא הדבר לידי ביטוי בסעיף הוראות החיקוק שבכתב-האישום:

"גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961".

הסניגור טען כי האשמת העורר בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 חורגת מגדר סמכותו של בית-המשפט לתעבורה, שכן הסמכות לדון קטין על עבירה זו נתונה, מכוח הכלל הרגיל, לבית-המשפט לנוער (ראו סעיף 3(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן - חוק הנוער)). הסניגור אינו מתעלם מכך שבהוראת החיקוק שעל-פיה הואשם העורר נכלל גם סעיף 64 לפקודת התעבורה, וכי בסעיף 45ב(א) לחוק הנוער נקבע, כחריג לכלל הרגיל, כי "קטין שעבר עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, הכרוכה בנהיגת רכב מנועי. .. יועמד לדין לפני שופט תעבורה, אם הוא היה כשיר מבחינת גילו, לקבל רשיון נהיגה לרכב המנועי שבו נעברה העבירה". אלא שלטענתו, סעיף 64 לפקודת התעבורה אינו קובע עבירה, ומכאן שגם ההגדרה של "עבירת תעבורה" שבסעיף 1 לפקודת התעבורה (הכוללת "עבירה על פקודה זו...") אינה רלוונטית לגביו. אחיזה לטענתו שסעיף 64 לפקודת התעבורה אינו קובע עבירה מוצא הסניגור בכך שסעיף 64 אינו מגדיר כעבירה מעשה של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב, אלא מסתפק בהפניה להוראת סעיף 304 לחוק העונשין.

תימוכין לטענתו מוצא הסניגור בסעיף 25(א) לפקודת התעבורה המונה את העבירות ששופט תעבורה מוסמך לדון בהן, ושבחלקיו הנוגעים לענייננו קובע, לאמור:

"25. (א) מי שנתמנה שופט תעבורה לענין פקודה זו מוסמך לדון בעבירות אלה:

(1) עבירות תעבורה;

...

(6) עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב;".

מהוראת סעיף קטן (6) מבקש הסניגור להסיק כי סעיף 64 לפקודת התעבורה אינו קובע עבירה, שאלמלא כן הרי יכול המחוקק להסתפק בהוראת סעיף קטן (1), ולא היה רואה צורך בהוספת הוראתו של סעיף קטן (6).

לתמיכת טענתו שסעיף 64 לפקודת התעבורה אינו קובע עבירה ביקש בא-כוח העורר להיבנות גם מהוראת סעיף 45ב(ב) לחוק הנוער, המוציא מתחולתו של סעיף 45ב(א) - שלפיו קטין המואשם בעבירת תעבורה יועמד לדין לפני שופט תעבורה - עבירות שעבר קטין בנהיגת רכב בהיותו שיכור או בנהיגת רכב ללא רישיון נהיגה. מהוראה זו יש, לטענתו, ללמוד כי המחוקק כיוון לכך שקטינים שעברו עבירות חמורות לא יישפטו עליהן לפני בית-משפט של בגירים, ורציונל זה ראוי, לדעתו, לחול גם על עבירה של גרימת מוות.

3. סעיף 304 לחוק העונשין קובע כי "הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים", ואילו סעיף 64 לפקודת התעבורה, המוכתר במילים "גרימת מוות בנהיגה רשלנית", קובע לאמור:

"64. העובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 תוך כדי שימוש ברכב, דינו - מאסר שלוש שנים ולא פחות משלושה חדשים, או מאסר כאמור וקנס מאה אלף לירות; אולם רשאי בית המשפט, אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת, שלא לפסוק מאסר מינימום כאמור מטעמים שיפרש בפסק הדין".

השוואת נוסחיהם של שני הסעיפים תלמד כי סעיף 64 מגדיר עבירה שאינה זהה לעבירה המוגדרת בסעיף 304 לחוק העונשין. סעיף 304 מגדיר עבירה בת שני יסודות בלבד: רשלנות וגרימה למותו של אדם, ואילו סעיף 64 מגדיר עבירה בת שלושה יסודות: על דרך ההפניה הוא מאמץ את שני יסודותיה של העבירה האמורה בסעיף 304 ומוסיף עליהם יסוד (נסיבתי) שלישי - "תוך כדי שימוש ברכב", שהתקיימותו אינה חיונית לשכלול העבירה לפי סעיף 304 אך חיונית לשכלול העבירה לפי סעיף 64. גם העונשים הקבועים בצדן של העבירות אינם זהים. לשתיהן אמנם נקבע עונש מאסר מרבי של שלוש שנים, אך לעבירה לפי סעיף 64 נקבע גם עונש מאסר לתקופה של שלושה חודשים לפחות, ונוסף על כך (בהתאם לסעיף 40 לפקודת התעבורה) גם עונש של פסילת רישיון הנהיגה לתקופה בת שלוש שנים. אכן, בהוספת רכיב נסיבתי ליסודה העובדתי של עבירה וקביעת עונש חמור יותר לצדו יש משום יצירת עבירה עצמאית. כך, למשל, סעיפים 390, 391, 392 ו-393 לחוק העונשין, המגדירים נסיבות מיוחדות לביצוען של עבירות גניבה (כמו גניבה בידי עובד הציבור, גניבה בידי עובד וכולי), והקובעים עונשים מרביים חמורים יותר מן העונש הקבוע לצדה של עבירת גניבה "סתם" שלפי סעיף 384 לחוק, קובעים עבירות גניבה עצמאיות. הזיקה הקיימת בין סעיף 64 לפקודת התעבורה לבין סעיף 304 לחוק העונשין אינה שונה מן הזיקה הקיימת בין סעיפים 384 ו-390 לחוק העונשין, והמסקנה הנלמדת היא שסעיף 64 לפקודת התעבורה קובע עבירה מיוחדת ועצמאית של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב, שהיא שונה מן העבירה הבסיסית של גרימת מוות הקבועה בסעיף 304 לחוק העונשין. העבירה הקבועה בסעיף 64 מהווה "עבירת תעבורה", כמשמעה בסעיף 1 לפקודת התעבורה, ומכאן שהסמכות לדון קטין על עבירה זו נתונה, בהתאם לסעיף 45ב(א) לחוק הנוער, לבית-המשפט לתעבורה.

4. הטכניקה החקיקתית שנקט המחוקק בסעיף 64 לפקודת התעבורה, ושעל-פיה נקבעים חלק מיסודותיה של העבירה החדשה על דרך ההפניה לעבירה אחרת, אינה יוצאת-דופן. טכניקה דומה ננקטה גם בהגדרת יסודותיהן של עבירות רבות אחרות. כך, למשל, סעיף 203 לחוק העונשין מאמץ (כחלק מיסודות העבירה שהוא קובע) את יסודות העבירות שלפי סעיפים 201 או 202 לחוק, וסעיפים 453, 454 ו-455 לחוק העונשין מאמצים (כחלק מיסודות העבירות הנקבעות בהם) את יסודות העבירה שלפי סעיף 452 לחוק. ואלו רק שתי דוגמאות אקראיות, מני רבות אפשריות, שבכוחן להמחיש את השימוש בטכניקת החקיקה האמורה. בסעיף 64, רישה, נאמר: "העובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977...". באמירה זו אימץ המחוקק את יסודותיה של עבירת גרימת מוות ברשלנות הקבועה בסעיף 304 לחוק העונשין, והרי זה כאילו חזר בפתח סעיף 64 על הגדרת יסודות העבירה שבסעיף 304: "הגורם ברשלנות למותו של אדם...".

יצוין כי השימוש בטכניקה החקיקתית האמורה במקרהו של סעיף 64 לא היה מקרי או פרי של נוחות גרידא, אלא נועד ליישב חששות שליוו את חקיקתו של הסעיף, כי העבירה החדשה של גרימת מוות ברשלנות עלולה להתפרש באורח שונה מן העבירה של גרימת מוות לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, 1936 (חליפו הישן של סעיף 304 לחוק העונשין). אכן, עיון בקורות חקיקתו של סעיף 64 ילמדנו כי נוסחו המוצע המקורי של הסעיף לא אזכר את סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, אלא כלל הגדרה עצמאית של יסודות העבירה (ראו סעיף 5 להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה, תשכ"א-1960 ). אלא שבהליכי החקיקה שונה נוסחו של הסעיף המוצע באופן שתחת הגדרה עצמאית של כל יסודות העבירה הוגדרו חלק מיסודותיה על דרך ההפניה לסעיף 218 לפקודת החוק הפלילי. ההנחה הייתה כי מתכונת חקיקתית המקיימת מכנה משותף רחב להגדרות שתי העבירות שעניינן גרימת מוות ברשלנות, תבטיח כי שתי ההוראות תזכינה לאותו הפירוש. על-כל-פנים - וחרף השגותיהם של כמה מסתייגים - הדעה הרווחת הייתה כי גם במתכונתו המתוקנת קובע הסעיף עבירה חדשה שהיא "עבירת תעבורה" כמשמעה בפקודת התעבורה והנתונה לסמכותם של בתי-המשפט לתעבורה (ראו הדיון בהסתייגויות לקראת אישורו של התיקון לפקודת התעבורה בנוסחה הישן בקריאות השנייה והשלישית: ישיבת הכנסת מיום 27.3.1961, ד"כ 31 (תשכ"א) 1495, בעמ' 1504-1501).

5. גם בהוראתו של סעיף 25(א)(6) לפקודת התעבורה, שבה מצא הסניגור המלומד מעין "ראיה לסתור" להנחה שסעיף 64 לפקודה קובע "עבירת תעבורה", אין כדי להועיל לעורר. העיון בקורות חקיקתו ילמדנו כי סעיף 25(א)(6) אכן איננו דרוש, ונראה כי הוכנס לפקודה רק לשם הבהרת-יתר בדבר סמכותם של בתי-המשפט לתעבורה, על רקע התפתחויות שעליהן נעמוד.

לפני כארבעה עשורים, זמן לא רב לאחר כניסתה לתוקף של פקודת התעבורה בנוסחה החדש, פסק בית-משפט מחוזי כי סעיף 64 לפקודה איננו קובע עבירה, ומכאן שאין היא נתונה לסמכותם של בתי-המשפט לתעבורה (ראו ב"ש (ת"א) 283/61 וולקוביץ נ' י.מ. (להלן - פרשת וולקוביץ [1]). התפתחות זו הובילה לחקיקתו של סעיף 25(ב) לפקודת התעבורה, אשר הוסף לפקודה בשנת תשכ"ה (ראו חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 4), תשכ"ה-1965, בעמ' 115). בסעיף 25(ב) נקבע, כי:

"שופט תעבורה שנתמנה מינוי של קבע מוסמך לדון בעבירה לפי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, 1936, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב, ויהיו לו לענין זה כל הסמכויות של בית המשפט לפי סעיף 64 לפקודה זו".

מדברי ההסבר להצעה (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 4), תשכ"ה-1964, בעמ' 77) נובע, בעליל כי החוק נועד לתקן את תוצאות פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ [1], שלא עלו בקנה אחד עם הכוונה המקורית שניצבה ביסוד חקיקתו של סעיף 64. אלא שלעניין הקניית הסמכות לדון בעבירות גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב, ראתה ההצעה מקום להבחין בין שופטי תעבורה אשר מונו מינוי של קבע לבין שופטי תעבורה אחרים. המחוקק אימץ את התיקון המוצע כמות שהוא, ולדידי אין להסיק מכך כי חל שינוי בעמדתו המקורית, שסעיף 64 לפקודה אכן קובע עבירה. אולם צדקת הכרעתו המשפטית של בית-המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ [1] מעולם לא הועמדה לביקורת ערעורית, ועל-פי הפרקטיקה, שאת התפתחותה יש כמדומה לייחס לפסק-דין זה, נהגו ונוהגות רשויות התביעה להאשים בעבירות של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב על יסוד שילוב הוראותיהם של סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה. אני, בכל הכבוד, סבור כי בפסק-דינו בפרשת וולקוביץ [1] נתפס בית-המשפט המחוזי לטעות, אלא שבמשך כארבעים השנים שחלפו מאז ניתן הוסיפה טעותו ליתן את אותותיה.

6. סעיף 25(א)(6), שנוסף לפקודה בשנת תשנ"ה (ראו חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 34), תשנ"ה-1995), החליף את הוראת סעיף 25(ב) לפקודה. מטרתו המוצהרת של תיקון זה הייתה לקבוע כי הסמכות לדון בעבירה של גרימת מוות שנעברה תוך כדי שימוש ברכב תהיה נתונה מכאן ואילך לכל שופט תעבורה, "... ללא אבחנה אם נתמנה מינוי של קבע או מינוי זמני" (מתוך דברי ההסבר להצעה, ראו הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 37), תשנ"ה-1994, בעמ' 80). ביטול ההבחנה לעניין הסמכות לא הצריך יותר מאשר ביטול הוראת סעיף 25(ב) אשר קבע את ההבחנה. אך נראה כי המחוקק - מתוך שהושפע מן הפרקטיקה התביעתית שהתפתחה בעקבות פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ [1], ואף מתוך שראה צורך בהבהרת-יתר של ביטול ההבחנה בין סמכותם של שופטי תעבורה שמונו מינוי של קבע לבין שופטי תעבורה המכהנים במינוי זמני - לא הסתפק בביטול סעיף 25(ב) לפקודה, אלא גם הוסיף את הוראת סעיף 25(א)(6).

סעיף 25(א)(6), ככתבו, מוסיף לרשימת העבירות הנתונות לסמכותו של שופט תעבורה "עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב". על רקע הפרקטיקה שהנהיגה התביעה שעל-פיה מוגשים לבתי-המשפט לתעבורה אישומים המבוססים, בין היתר, על הוראת סעיף 304 לחוק העונשין, הוספתו לפקודה של סעיף 25(א)(6) אינה חסרת משמעות. אך מהוראת סעיף 25(א)(6) אין, כלל ועיקר, להסיק כי סעיף 64 לפקודת התעבורה איננו קובע עבירה. דעתי, שכבר הוסברה לעיל, היא כי סעיף 64 קובע עבירה מיוחדת של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב. עבירה זו מהווה "עבירת תעבורה" שהסמכות לדון בה נתונה לשופטי התעבורה. ודוק, בקיומה העצמאי של עבירה זו אין ולא היה כדי למנוע מן התביעה להאשים אדם בעבירה של גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב על יסוד שילוב הוראותיהם של סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה, והוראת סעיף 25(א)(6) מאפשרת לה להגיש אישומים כאלה גם לבתי-המשפט לתעבורה. אך פרקטיקה מסורבלת זו, הנקוטה בידי התביעה, ככל הנראה, מאז פסק-דינו של בית- המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ [1] ובהשפעתו, אינה משרתת שום מטרה עניינית. האישום בעבירה של גרימת מוות תוך כדי שימוש ברכב יכול שדי לו שיתבסס על הוראתו של סעיף 64 לפקודת התעבורה בלבד, וכל תוספת לכך הינה בבחינת סרח עודף בלתי דרוש. אכן, אם בעקבות החלטתי ימצאו רשויות התביעה לנכון לשנות את הפרקטיקה שהונהגה על-ידיהן בהשפעת הכרעתו המוטעית של בית-המשפט המחוזי בפרשת וולקוביץ [1], אפשר שגם תימצא הדרך לתיקון פקודת התעבורה שיתבטא בביטול הוראתו של סעיף 25(א)(6).

7. מן הקביעה שסעיף 64 לפקודת התעבורה קובע עבירה עצמאית שהיא בגדר "עבירת תעבורה" כמשמעה בפקודה, נגזרת המסקנה כי על-פי מצוותו של סעיף 45ב(א) לחוק הנוער, הסמכות לדון קטין בשל עבירה זו אף היא נתונה לשופט תעבורה. בטיעונו לפניי ניסה הסניגור, כזכור, למצוא מכנה משותף בין העבירה של גרימת מוות ברשלנות לבין העבירות של נהיגה במצב של שכרות ושל נהיגה ללא רישיון נהיגה, שסעיף 45ב(ב) לחוק הנוער הותירן בסמכותו של בית-המשפט לנוער. הבסיס להקבלה בין העבירות נמצא לסניגור בחומרתן המיוחדת. לטענתו, בהותירו את הסמכות לדון בעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה ללא רישיון נהיגה בידי בית-המשפט לנוער גילה המחוקק את דעתו שבשל עבירות חמורות אין לדון קטין בבית-משפט של בגירים, ורציונל זה מן הדין שיחול גם על עבירה של גרימת מוות ברשלנות תוך כדי שימוש ברכב, שאף אותה מן הראוי לסווג כעבירה חמורה.

טיעון זה אין בידי לקבל. הצידוק הרעיוני להבחנה בין כלל עבירות התעבורה של קטינים לבין עבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה ללא רישיון נהיגה אינו נעוץ בדרגת חומרתן השונה של העבירות. טעמה של ההבחנה הוא בכך שבעבירות התעבורה, רובן ככולן, נודע משקל מרכזי לממד התעבורתי, ולהכרעה בהן נדרשת מומחיותם המיוחדת של שופטי התעבורה. לא כן שתי העבירות שהותרו בסמכות בתי-המשפט לנוער. אלו נושאות אופי פלילי מובהק; הממד התעבורתי שלהן הוא לרוב משני והדיון בעבירות אלו מחייב התייחסות מיוחדת להיותו של הנאשם קטין (ראו דברי ההסבר להצעת התיקון העקיף בחוק הנוער (סעיף 5 להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 37), בעמ' 82)). מבחן זה מחיל על העבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה את הרציונל החל על כלל עבירות התעבורה. בהיותה עבירת רשלנות שאינה כוללת יסוד של מחשבה פלילית, והממד התעבורתי תופס בה מקום מרכזי, הרי שעל-פי התכלית החקיקתית נכון לשייכה לכלל עבירות התעבורה שהסמכות לדון בהן נתונה לשופטי התעבורה.

אפשר, כמובן, כי גם במשפטו של קטין שעניינו בעבירת תעבורה תתעוררנה שאלות שבשל היותו של הנאשם קטין תחייבנה התייחסות מיוחדת. לכן חשוב להזכיר, כי סעיף 45ב(ג) לחוק הנוער מחיל הוראות שונות של החוק על משפטו של קטין המתברר לפני שופט תעבורה ומקנה לשופט התעבורה את מלוא הסמכויות הנתונות לשופט נוער לעניין ענישתו של נאשם קטין ודרכי הטיפול בו. נמצא כי ההתייחסות המיוחדת הנדרשת במקרהו של נאשם קטין יכולה לבוא לידי ביטוי גם כאשר ההליך מתברר בבית-המשפט לתעבורה. זאת ועוד, בהתקיים טעמים מיוחדים, ואם ראה צורך בכך לטובת הקטין, רשאי שופט התעבורה, בהתאם לסעיף 45ב(ד) לחוק הנוער, להעביר את הדיון במשפטו של הקטין לבית-המשפט לנוער. במתן סמכות זו לשופט התעבורה יש משום מענה לצורך להיזקק למומחיותו המיוחדת של שופט נוער באותם מקרים שבהם היא נדרשת.

8. הערר העמיד לדיון רק את השאלה אם לבית-המשפט לתעבורה נתונה סמכות לדון באישום שהוגש נגד העורר. מן הטעמים שפורטו הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה לשאלה שהוצגה היא בחיוב. לנוכח מסקנתי בשאלת הסמכות, ובלי לנקוט כל עמדה ביחס לנימוקיהן האחרים של ערכאות קמא, לעניין פסילת העורר להחזקת רישיון נהיגה עד לתום בירור משפטו, הנני מחליט לדחות את הערר.

ניתנה היום, כ"ו בחשוון תשס"ב (12.11.2001).

 

בשפ 01 / 7027 פרנסואה אבוטבול נ' מדינת ישראל נו (1) 659

חזור למעלה

כתבו אלינו  מפת האתר  דף השער

עורכי דין