עורכי דין
|
על שלושת רבדי הביקורת הלגיטימית: עובדות, פרשנות
והתייחסות ערכית הקדמה שופט קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד כלשהו המאוחר
למועד שנקבע לביצוע העונש, לריצויו או אפילו לתום ריצויו. עיכוב-הביצוע המבוקש הוא עד לתום הדיון בערעור, המונח גם הוא לפני
השופט. העונש, לצורך ענייננו, יכול להיות אחד מאלה: –
קנס; –
פסילה-בפועל מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה; –
מאסר-בפועל; –
עונש מוות. אומר לו עורך-הדין: אדוני עושה צחוק מהעבודה. עד כאן העובדות. עורך-הדין מועמד לדין משמעתי, ובכתב-הקובלנה נאמר רק כי הוא אמר
לשופט אדוני עושה צחוק מהעבודה, וכי היה זה "סגנון בוטה ומשתלח,
בלתי מאופק ובלתי מרוסן". ואף מילה על הרקע לאמירה הזאת. אפשר, כיד
הדמגוגים הטובה עליך, לתת הרצאה על פני
עמודים רבים, מתובלת בשלל אסמכתאות, על החשיבות של הסגנון הראוי לו
לעורך-הדין, ולסיים במלים ספורות: הנאשם אמר לשופט אדוני עושה צחוק מהעבודה,
וכי היה זה "סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן", ולכן יש
להרשיעו בעבירה המיוחסת לו. האם הטכניקה הזאת משקפת את הבעייה? לא. זו דמגוגיה המבוססת על שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת
ובעקרונות נכונים, אשר אינם שנויים במחלוקת. שלושת רבדי ההתייחסות כדי להעריך את הלגיטימיות של הדברים הנאמרים יש להתייחס אליהם בשלושה
מישורים, או רבדים: הרובד הראשון הוא העובדות במלואן, כולל הרקע לאמירתם של
הדברים; הרובד השני הוא הפרשנות לדברים; והרובד השלישי הוא ההתייחסות הערכית. הפן העובדתי עד כמה חשובה ההתייחסות המלאה לעובדות רואים אנו במקום אחר, בו
דובר על "פרי הדמיון
החולני". כאשר אומרים: "סעיף 11 לכתב התביעה הוא פרי דמיונו החולני של התובע. לא היו דברים
מעולם". כאשר הדברים נאמרים הדברים נאמרים בכתב-ההגנה, אשר שם די להכחיש את העובדה
הנטענת בסע' 11 (למשל), ה"תוספת" המדברת על "פרי הדמיון
החולני", לפחות לכאורה, לא נועדה לשרת את הצורך הלגיטימי של ההגנה, אלא
רק לפגוע ביריב – וזה לא-לגיטימי. אבל הצגתם של דברים כך היא לגיטימית לחלוטין כאשר אותם הדברים ממש, אותם ה"ביטויים",
נאמרים באותו התיק ממש, אבל בשלב הסיכומים, כאשר גם מהימנותם של העדים היא
רלוואנטית, ובמיוחד כאשר במהלך שמיעת ההוכחות הובאו ראיות הנותנות בסיס
(לפחות לדעת הטוען) לכך שהתובע סובל מדמיון חולני, אשר עשוי להשפיע על מהימנותו. והנה,
במקרה דנן האמירה "אדוני עושה צחוק מהעבודה" לא נאמרה ככה-סתם, בבחינת
"זריקתם של דברים לחלל", אלא בתגובה להתנהגות מסויימת של השופט. כדי
לחדד את הדברים עוד יותר נוסיף ונציין את אלה: –
במשפט הפלילי אין ערעור על החלטת-ביניים; –
ביצוע העונש נקבע ליום-המחרת, והדיון בעיכוב-הביצוע נקבע
למועד רחוק יותר; –
התערבות הבג"ץ צפוייה רק במקרה של עונש-מוות; –
חזקה על השופט שהוא יודע את כל האמור. הפרשנות את
גישתו-התנהגותו של השופט אפשר להסביר בכמה דרכים שונות. אפשר,
מחד, לומר כי הוא חרד לשלטון החוק, ולמסרים הציבוריים הנובעים מהביצוע המיידי של
העונש, ולמרות מודעותו לעוול אשר עשוי להיגרם לפרט – האפקט הציבורי עדיף בעיניו; אבל,
מאידך, אפשר גם לומר שהוא מזלזל בזכויות-הפרט, ושהוא "צמא לדם". מהו
ה"נכון"? כיוון שהשאלה היא שאלה של פרשנות, אזי אין כאן שאלה של
"נכון" או "לא נכון", וכל אדם יבחר לו את הנראה לו כנכון –
ובלבד שתישמר גם לזולת הזכות להציג את פרשנותו-הוא. אפשר,
אם רוצים, לומר כי ככל שהעונש קל יותר, הכף נוטה יותר לקולה עם השופט, ו ככל
שהעונש חמור יותר, הכף נוטה יותר לחומרה עם השופט, אבל אפשר גם לשאול, דווקא
לגבי המקרה הקל: מה "בוער" לו, לשופט, שהקנס ישולם דווקא היום, ולא
בעוד כמה ימים, אם תידחה הבקשה לעיכוב-הביצוע? האם אין הוא מכין את הרקע להחלטה
האומרת כי "כיוון שהקנס כבר שולם, אין עוד מה לעכב, ואיני רואה טעם להורות
על החזרת הקנס למבקש, עד לתום הדיון בערעורו"? אבל,
מבחינה עקרונית, דין קלה כדין חמורה, וגם השאלה הזאת היא נושא לפרשנות
לגיטימית. הפן הערכי אחרי
שעברנו את ה"משוכה" הפרשנית, נשארה לנו ההתייחסות לפן הערכי של הנושא:
האם השופט צדיק הוא, אם רשע? אבל
לפני שנמשיך, נצא מתוך הנחה היפותטית נוספת: כתוצאה מסירובו של השופט לדון
בעיכוב-הביצוע לפני מועד הביצוע, הנאשם הוצא להורג, אבל לאחר שמיעת הערעור, אחרי
מותו, הוא זוכה לחלוטין מכל אשמה. להגיד
על השופט שהוא "מנוול" – זה לא "גידוף", לא
"הכפשה" וגם לא "סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי
מרוסן", כי זו בכלל לא שאלה של "סגנון" אלא שאלה ערכית (לפי אבן
שושן: מכוער, מאוס, היפך מן "יפה"; לפי מ ילון ספיר: 1.
נבזה, נוכל, רשע; 2. בזוי, מכוער מאוס). והוא
הדין גם לגבי הגדרת המעשה כ"מעשה נבלה":
מי שרוצה יכול להלל ולשבח את הנחישות, הזריזות והחרדה לאינטרס הציבורי, אבל הוא
לא יכול לשלול מאחרים להשתמש בהגדרות ערכיות פחות אוהדות. ומהו
הדין אם הנאשם לא זוכה בערעור, והרשעתו וגזר-הדין אושרו? אין הבדל, כי השאלה
נבחנת באספקלריה של נקודת-הזמן בה נעשה המעשה (ע"ע הסימולטאניות
של יסודות העבירה). ומהו
הדין אם לא היה מדובר בהוצאה-להורג אלא בעונש קל יותר? גם כאן אין הבדל, כי
זו רק שאלה של דרגה. אפשר לומר מנוול קטן, אפשר לומר מעשה-נבלה קטן, אבל
גדול כקטן – כולם על אותה הסקאלה. ואפשר
גם, למי שרוצה להיות עדין יותר, להסתפק באמירה שהשופט עושה צחוק מהעבודה. זה
פחות קיצוני מאשר מעשה-נבלה. דוגמה נוספת במסגרת
התיקים הנשמעים כאן הוגשה בקשה למחיקת הקובלנות ולהגנה מן הצדק. מהבקשה,
על מצורפותיה, עולה תמונה עובדתית מסויימת על היחס המפלה של עסקני הלשכה
לעצמם ולמקורביהם, ועל כך שמנבלי-הפה הגדולים ביותר בלשכה יושבים
כאבות-בית-דין בביה"ד הארצי, קובעים נורמות לחברים-מן-השורה, ושופטים אותם
על דברים קלי-ערך ביחס למה שהם-עצמם עושים. מהעובדות
האלה ניתן להסיק מה שרוצים. יכול לבוא
פלוני ולומר כך צריך, שהרי לשם מה רודפים הבריות את השררה, אם לא לשם הנאותיה,
ולשם חלוקת-השלל לעצמם ולמקורביהם. אבל באותה
המידה יכול אלמוני לומר כי יש כאן ניצול-לרעה של השררה. דבר-והיפוכו,
ושניהם לגיטימיים – וכל שומע יבור לעצמו את הדיעה הנראית לו. זה הרובד הפרשני. ומה
עם הרובד הערכי? כאשר מדובר
על הרובד הערכי יכול פלוני לבוא ולומר שאין בכך כל פסול, בבחינת לא תחסום שור
בדישו. אבל,
מאידך, יכול אלמוני לבוא ולומר כי זו שחיתות-רבתי, של עסקנים מסואבים, אשר
השררה העבירה אותם על דעתם, ושיש לקיים את האמירה הז'בוטינסקאית "יא, ברעכן!"
– הן לגבי מוסדות המשמעת והן לגבי הלשכה כולה. הנה,
עמדות מנוגדות, אבל כולן לגיטימיות, לפחות מבחינת חופש-הביטוי. |
עורכי דין