לתוכן
העניינים של תת-המדור: על הדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין
|
עו"ד ד"ר משה וינברג יו"ר ביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב – צדיק הדור? אינטרסנט? או אולי רשע, מסואב, ומושחת, אשר נהנה להכות בזולתו? בבית הדין המשמעתי הארצי נשאל המערער, עו"ד שמחה ניר, מדוע
הוא לא התייצב לדיון בפני ביה"ד המחוזי. בתשובה לשאלתם הוא הגיש את המסמך המופיע כאן,
למטה, כנספח ט' באותו התיק. כמוכן המערער חזר והפנה אליו גם את בית המשפט העליון, כאשר זה דן בערעור. משה וינברג הוא יו"ר ביה"ד המחוזי של הלשכה במחוז
תל-אביב, דבר המקביל לנשיא בית משפט מחוזי, במערכת המשפט. כיו"ר ביה"ד הוא קובע את ההרכבים אשר ידונו בכל תיק.
אמנם פורמאלית הדבר נקבע ע"י "יו"ר ביה"ד והסגנים",
אבל, כידוע, לבעלי תפקידים כאלה ישנה דומיננטיות לא מעטה. משה וינברג קבע את עצמו ועוד שניים מחבריו כ"הרכב קבע"
לדון בתיקיו של עו"ד שמחה ניר. שאר הפרטים – למטה מכאן. התייחסותו של ביה"ד הארצי לתשובה שניתנה לשאלתו-הוא – כאן. התייחסותו של ביהמ"ש העליון לאותה התשובה – כאן. ומה תשובתכם לשאלה אם האיש הזה הוא צדיק הדור, אינטרסנט – או אולי רשע,
מסואב, ומושחת, אשר נהנה להכות
בזולתו? |
|
1. צרור האסמכתאות
המובא כאן הינו בתשובה לשאלות האב"ד, בעמ' 22 לפרוטוקול, מדוע הח"מ לא הופיע בביה"ד
המחוזי. האמור כאן,
הגם שאפשר למצוא בו גוון "ערעורי", לא בא כתחליף לערעור, או כ"מקביל" לערעור, אלא רק כדי להצביע
על התנהלותו של מר משה וינברג, האב"ד בביה"ד קמא (והיא לא יכולה
להיות מוכשרת, גם אם הערעור על החלטותיו יידחה). אסמכתאות
אלה הינן צירוף של פרוטוקולים והחלטות של עו"ד מ' וינברג, האב"ד בתיק
ביה"ד קמא (לבדו או יחד עם אחרים), יחד עם ההערות המתבקשות, כדלקמן: א. על הפליפ-פלופ-פליפ בתיק בד"מ
113/01: א. האישום בתיק בד"מ הנ"ל היה על
תלונה לפיה המבקש העליל על הפרקליטות שהיא משתפת פעולה עם המשטרה בהולכתו שולל
של בית המשפט, ודברים נוספים, כיוצא בזה
(הקובלנה, על נספחיה, מצורפת ומסומנת כנספח "א") לשם השוואה מצורף כנספח
"כז" מאמרו של עו"ד
חיים משגב - המשמש גם כאב"ד בבית הדין הארצי של הלשכה, אשר כותרתו היא "האורוות בפרקליטות מזוהמות".
המגמד כליל את כל מה שנאמר במסמכים נשוא אותה הקובלנה. מאמר זה, מן הראוי להבהיר, מצורף לא
כדי לטעון ש"אם לגדולים מותר לעבור עבירות, אז גם לנו, הקטנים", אלא
כדי להראות כי הדברים כאלה, למרות שהם
קשים, הם לגיטימיים לחלוטין. ב. המבקש הגיש בקשה להזמנת עדים (מצורפת ומסומנת כנספח "ב"),
ופירוט נוסף (מצורף ומסומן כנספח "ג") על פי החלטתו של מר וינברג (מצורפת
ומסומנת כנספח "ד") בו הראה כי הזמנת העדים נחוצה כדי להוכיח את
העובדות האלה, אבל מר וינברג, כאב"ד, דחה את הבקשה, בלי נימוק זולת
"לא השתכנעתי..." סתמי, או משהו דומה
(ההחלטה מצורפת ומסומנת כנספח "ה"). ג. לאור הכרעת-הדין שניתנה בתיק בד"מ
113/01 הנ"ל (מצורפת ומסומנת כנספח "ו"), שנסב אך-ורק על ה"סגנון", ניתן היה,
אולי, להבין את ההחלטה, שהרי אם, למשל, המשפט "דרש שוחד, ואף קיבלו, בהמחאה מס' 123456789, על סך -.1,000,000
ש"ח" הינו "לשון
ביבים", כפי שהגדיר פסה"ד את לשונו של המבקש (ולא טענה
עובדתית-פרופר, אשר יכולה להיות נכונה, או כוזבת, וזה סיפור אחר לגמרי), אזי באמת אין כל רלוואנטיות למספרה של
ההמחאה, לסכום השוחד, ואפילו לעצם השאלה אם היו כאן דרישת שוחד או קבלתו. ד. דא עקא שבמהלך הדיון ביצע מר וינברג, כפי
שנראה מיד, תפנית של 180 מעלות, על מנת
להגיע לתוצאה מסויימת, ואחר שהוא השיג אותה, הוא חזר וביצע שוב תפנית של 180
מעלות בחזרה, על מנת להגיע לכיוון המקורי. הדבר בא לידי ביטוי במהלך הדיון, כאשר
עד התביעה, עו"ד אלון אינפלד
מפרקליטות המדינה, שהיה ה"נפגע" העיקרי מהביקורת אשר הוטחה בו, לפי
הנטען, סירב "לספק את הסחורה" ולמלא את תפקיד ה"נעלב"
מה"סגנון" של המבקש. מקשה עליו מר וינברג על עו"ד
אינפלד (חלקו הרלוואנטי של הפרוטוקול מצורף ומסומן כנספח "ז"),: "הוא אומר עליך דברים שהם לא עניין של סגנון. הוא מטיל עליך ממש
דופי אישי". ובהמשך, כאשר העד עדיין עומד
ב"מריו" ו"מסרב" להיעלב, הוא, מר וינברג, מוסיף עוד: "זה לא סגנון! יש הבדל בין סגנון לבין תוכן. אתה מייחס לזה סגנון. מה זה
סגנון? אדם שאומרים עליו שהוא שקרן זה סגנון? אני רוצה להבין את
ההבחנה" (ההדגשות למעלה וכאן לא במקור - ש' נ'). אבל אם זה "לא עניין של סגנון", ואם "יש הבדל בין סגנון לבין תוכן" גם לשיטתו של מר וינברג, איך זה מתיישב גם עם ההחלטה (נספח "ה" הנ"ל) שלא
להתיר הבאת עדויות כדי להוכיח את התוכן,
ועם פסה"ד אשר מחזיר אותנו את
ה"סגנון"-נטו?! (נספח "ו" הנ"ל). התשובה היא שמר וינברג ביצע את ה- flip-flop הכפול הזה כטקטיקה
מתוכננת מראש, על מנת להגיע לתוצאה עליה הוא החליט מראש! הביטוי "flip-flop",
אגב, מופיע באינטרנט בלמעלה מ150,000-
(מאה וחמשים אלף!) מסמכים, על פי GOOGLE
בלבד (והדבר הזה מצויין כאן כדי להדוף עוד טענות בעניין
ה"סגנון"). מן
הראוי לשים לב במיוחד לכך שמר וינברג וחבריו לא הסתפקו בכל אלה, ולא נתנו לעד מנוח,
עד אשר הוציאו ממנו הצהרה "נורמטיבית" (דבר אשר, כידוע, שמור
לטריבונל, ולא לעדים). ב. על ההוצאות-מההקשר: האמור לעיל הינו רק חלק
מה"סיפור", כי המסמכים אשר בגינם הוגש אותו האישום נערכו בקפידה, ברוח הפסיקה הקיימת בענייני
אתיקה ובכלל, תוך הפרדה מוחלטת בין העובדות (המנוסחות בלשון הכי יבשה!) לבין הדיעות והפרשנות, אשר מובאות בלשון
התקני ביותר, כולל לשונם של שופטי ביהמ"ש העליון. ומה עושים כאשר אין רבב בדברים, אבל
להוטים למצאו? ממציאים
אותו: מוציאים דבר מהקשרו, ומדביקים עליו כל תווית שרוצים - אפילו אם היא אינה
מתאימה לו - גם לאחר ההוצאה מההקשר. כך עשו מר וינברג וחבריו, ובהמשך נביא
מספר דוגמאות. 1. כך, לדוגמא, לבד מזאת שהביטוי "שקר
הוא שקר הוא שקר": אינו אלא אמיתה
(truism) המקובלת על הכל,
הביטוי בו השתמש המבקש, לפי המסמך, הוא: "אבל שקר הוא שקר הוא שקר, גם אם "מפיצי-הקצה" שלו עושים זאת
בתום-לב". ההתבטאות הזאת אומרת כי קיימת האפשרות
שמפיצי השקר הינם "סוכנים
תמימים", אשר בהתנהגותם האישית אין כל רבב, והטרוניה היא נגד גורמים
אלמוניים, אשר בהמציאם את השקר הכשילו
גם את התביעה הכללית וגם את בתי המשפט. והנה, במקום לפרש זאת כ"כתב-הגנה" על חבריו מהפרקליטות, לאמור
"יש לי טענות קשות נגדכם, אבל זה רק לגופו-של-עניין, ולא במישור של
חוסר-ההגינות האישי", באים מר וינברג וחבריו, משמיטים את הסיפא (ומשאירים על כנו רק את הביטוי "שקר הוא שקר
הוא שקר" ובכך הופכים את הדברים האלה
- את כתב-ההגנה על הפרקליטים! - ל"גידופים והשמצות" אשר כאילו מוטחים
בהם. אבל מה לעשות שאפילו לאחר ההוצאה-מהקשר
הביטוי הזה הוא עדיין לגיטימי? עושים לו
"הגדרה מחדש": "לשון ביבים"! עם כל הכבוד: עד כמה שנמתח את הביטוי
"לשון ביבים" - לא יכול להיות
אפילו קורטוב של תום-לב בהגדרת הביטוי הזה כ"לשון ביבים". והוא הדין גם באשר לשאר הדוגמאות להלן:
הוצאה מכונת של דברים מהקשרם, והדבקה
שלא בתום-לב של הכינוי "לשון ביבים" לביטויים השגורים בפי-כל - כולל
שופטי ביהמ"ש העליון. 2. נביא עוד התבטאויות להן נזקקו מר וינברג
וחבריו, כאשר ההדגשות בקו-תחתי הינן במקור, ואילו ההדגשות באותיות מודגשות הן של החלקים שהושמטו: ציטוט חלקי: "המידע השקרי
שהמשטרה הלעיטה אתכם בו"; ציטוט חלקי: "ובכך
הצטרפת גם את - אישית - למחנה השקרנים-מדעת". ציטוט
מלא של שני הקטעים בהקשרם המלא: יתכן
שתגובתכם הראשונה בדנ"פ רמי בקשי, עם השקרים שבה, נעשתה בתום-לב, על סמך המידע
השקרי שהמשטרה הלעיטה אתכם בו, אבל כאשר
המשכת בהפצת השקרים לאחר שהעמדתי אתכם על הכיזוב שבהם, עצימת-העיניים שלך הייתה
לידיעה-ממש, ובכך הצטרפת גם את - אישית - למחנה השקרנים-מדעת. פרשנות: השאלה אם המשטרה הלעיטה - או לא הלעיטה
- את הפרקליטות במידע כוזב הינה שאלה
עובדתית טהורה, אשר בירורה נמנע מכוח החלטתם של מר וינברג וחבריו. באתו
התיק לא הייתה כל טענה, לא בכתב הקובלנה ולא בטענות הקובל, שהמבקש "גידף" את המשטרה. הדיבר "כאשר המשכת בהפצת השקרים לאחר שהעמדתי אתכם על הכיזוב שבהם,
עצימת-העיניים שלך הייתה לידיעה-ממש" אינו אלא עקרון מקובל וידוע מתחום המשפט הפלילי. והדיבר "ובכך הצטרפת גם את - אישית" אינו אלא מסקנה לוגית מצירופן של שתי העובדות, אשר
אפשר לקבלה או שלא לקבלה, אבל היא בתחום הבעת-הדיעות הלגיטימית. ציטוט
חלקי (ומעוות בפני עצמו, משום השמטתן של המרכאות הסוגרות על חלק ממנו): הוא עשה מלאכתו רמייה, ציטוט
נכון של הקטע החלקי הזה: הוא "עשה מלאכתו רמייה", וציטוט
נכון ומלא של הקטע החלקי הזה: הוא "עשה מלאכתו רמייה", כסגנונו של כב' הנשיא (זוסמן) ז"ל; פרשנות: 1. השאלה אם מלאכה מסויימת הינה "מלאכת
רמייה", אם לאו, היא שאלה מעורבת
של עובדות ופרשנות, קרי הבעת-דיעה, אבל בשום אופן לא שאלה של "סגנון". 2. כעולה מהחלק אשר לא צוטט, גם גדולים
וטובים מאיתנו, כולל שופטי ביהמ"ש העליון משתמשים באותו
ה"סגנון", וכנראה שלמר וינברג
וחבריו הדבר "לא הסתדר", משום שהציטוט המלא לא היה מאפשר לו להגיע
לתוצאה אליה חתרו מראש, והיה מאלץ אותם לקבוע שגם שופטי ביהמ"ש העליון
נוקטים "לשון ביבים". ציטוט
חלקי: הוא
פשוט משקר במצח נחושה. וציטוט מלא של הקטע הזה, יחד עם
קודמו, בהקשרם המלא: אם עו"ד אלון איינפלד לא קרא את האמור, ולא למד כהלכה את
פס"ד שידלוב, הוא "עשה מלאכתו רמייה", כסגנונו
של כב' הנשיא (זוסמן) ז"ל; ואם, מאידך, עו"ד אלון איינפלד אכן קרא את האמור, וגם למד כהלכה את
פס"ד שידלוב, והוא עדיין טוען
כי פס"ד רחמני אכן "אושר
לא פעם בבית משפט נכבד זה", הוא
פשוט משקר במצח נחושה, שהרי הלכת שידלוב אומרת בדיוק את ההיפך: שהחלטה הדוחה
בקשת רשות לערער אינה יוצרת הלכה פסוקה, בין אם היא ניתנה לגופו של עניין, בין
אם שלא לגופו של עניין. פרשנות: 1. גם
הביטוי "משקר במצח נחושה" הינו חלק מהטרמינולוגיה המקובלת בלשון
המשפטנים, אבל זה עדיין לא העיקר. 2. שתי הפיסקאות הנ"ל (האחת המתחילה
ב"אם עו"ד אלון אינפלד ...", והשנייה, המתחילה ב"ואם,
מאידך, עו"ד אלון איינפלד ..."),
מבחינה לשונית ותחבירית כאחת, הינן "משפטי
תנאי": "אם ... (אז) הוא". 3. משפט-התנאי הראשון: אם... לא קרא... ולא למד כהלכה... הוא "עשה מלאכתו רמייה..."; משפט-התנאי השני: ואם... אכן קרא... וגם למד... והוא עדיין טוען כי... הוא פשוט משקר במצח
נחושה. 4. בשני משפטי-התנאי האלה קיימת הפרדה ברורה בין החלק העובדתי (שהוא,
בכל מקרה, היפותטי, מעצם היותו חלק ממשפט-התנאי) לבין החלק של הבעת הדיעה, כנדרש על פי הפסיקה (אשר מר וינברג וחבריו
בוודאי מודעים לה) אבל כאשר נחושים
בהחלטה להגיע לתוצאה מסויימת - הכל כשר. 5. אבל מעבר לכל אלה, העובדה שאפשר לחלוק על הדיעה הזאת אינה הופכת את הדיעה הזאת ל"לשון
ביבים" - אלא כאשר מתייחסים אליה בחוסר תום לב. ציטוט
חלקי: היא הלעיטה את כב' ביהמ"ש במארג
עבה וסמיך של שקרים, ציטוט
מלא: ויחד
עם זאת, באותה הנשימה, המדינה מתעקשת למחזר
את שערורית דנ"פ 9263/99 (רמי בקשי), שם היא הלעיטה את כב' ביהמ"ש
במארג עבה וסמיך של שקרים, הכל
כעולה מהתצהיר המצורף לבקשה העיקרית דנן, יחד עם נספח ד', המצורף לבקשה
להוספת נספח חדש לנימוקי הבקשה העיקרית - ולהיבנות משקריה שם. פרשנות: 1. על הצד הלשוני אנו למדים, למשל, מלשונו של
כב' השופט י' מלץ, בע"פ
352/89, מויאל נ' מ"י,
פ"ד מה(1), 710 (ההדגשות לא במקור), שם הוא אומר (בהסכמת כב' השופט (כתארו אז) ש' לוין, וכב' השופטת ש' נתניהו): 3. "הרשעתו של המערער ... מבוססת על שני
אדנים ... "האדן האחר הוא מערכת הראיות
הנסיבתיות כשהיא מחוזקת ... ובמספר ניכר של שקרים שבהם ניסה להלעיט
הן את חוקריו והן את ביהמ"ש". 2. אבל ההשמטה החשובה ביותר הינה המילים "הכל כעולה מהתצהיר המצורף... יחד עם
נספח ...". 3. בפיסקה המלאה קיימת לא רק הפרדה מוחלטת בין העובדות לבין הבעת הדיעה,
אלא שהבעת-הדיעה מעוגנת בחומר ראיות המצוי באותו התיק, ועל חומר ראיות זה לא היו
לאיש כל השגות (אם היו השגות כאלה, חזקה על הפרקליטות, אשר יזמה את ההליך
דנן, שהייתה מעמידה את המבקש לדין
פלילי, וכוללת גם את תוצאות המשפט הפלילי במסגרת תלונתה). ציטוט
חלקי: שקר הוא שקר הוא שקר, שאלה
נלווית: האם נכון יותר (ולא "לשון ביבים", ר"ל) יהיה
לומר "שקר הוא אמת הוא אמת"?! ציטוט
מלא: אבל שקר הוא שקר הוא שקר, גם אם "מפיצי-הקצה" שלו עושים זאת
בתום-לב. המדינה, ככזו, חזקה עליה שהיא
יודעת את האמת במלואה בכל אשר נקבע או לא נקבע, והיא אינה מוחזקת כמפיצה
בתום-לב, גם אם שלוחיה תמי-לב המה. פרשנות: 1. לבד מהצד ה"לשוני", העולה
מהשאלה הנלווית דלעיל, לא שמו מר וינברג וחבריו את ליבם לנקודה חשובה ביותר. 2. בפיסקה הזאת עושה הכותב את כל אשר ניתן לעשות כדי להימנע מפגיעה
אישית בעושים-במלאכה מטעם המדינה. 3. ומה שמוגדר כאן כ"לשון ביבים",
ר"ל, הוא דווקא כתב-הגנה על
תום-ליבם של אלה אשר, לפי הטענה, המבקש ביקש לפגוע בהם אישית. 4. נפלאה היא מכל בינה כיצד אפשר לקחת דברים
אשר באים להגן על הפרקליטים ולהגדירם כ"גידופים והשמצות", וכל
כיו"ב - אלא כאשר נחושים מראש
בהחלטה להגיע לתוצאה המסויימת. מאמר מסודר על הדרך בה הפכו מר
וינברג וחבריו ל"לשון ביבים", ר"ל, את לשונם של שופטי
ביהמ"ש העליון ונכבדים אחרים מצורף כנספח "ח" כל הדוגמאות דלעיל הינן רק חלק ממה
שעשו מר וינברג וחבריו בתיק הנ"ל. אכן, כאמור לעיל, הטענות המובאות כאן
יכולות לשמש גם כטענות
"ערעוריות", אבל הן גם מעידות
- לפחות על פי מראית הדברים - על חוסר תום-לב, הגובל, לפחות לכאורה, בשחיתות. ואם נוסיף על כך את העובדה שמר וינברג
מינה את עצמו ואת חבריו להרכב מהתיק
הקודם של המבקש, כאשר לרשותו עומדת
רשימה של 150 חברי בי"ד אחרים - הדבר אומר דרשני, ומראית פני הצדק נפגעת
קשות. ג. מדוע מר וינברג, כיו"ד ביה"ד
המשמעתי המחוזי, דואג למנות את עצמו,
ואת אותו ההרכב, שוב-ושוב, לתיקיו של הח"מ - למרות שעומדת לרשותו,
כיו"ר ביה"ד המחוזי, רשימה של כ150- חב"דים? כך היה לאחר מכן בצמד-התיקים
בד"מ 118+119/02, שבא אחרי תיק בד"מ 113/01 הנ"ל, וכן בתיק
בד"מ 175/02, נשוא ערעור זה. אפילו במערכת משפטית מקצועית מקובל
שאותו השופט לא ידון נאשם אשר "מוכר לו" מתיקים קודמים, אלא בעיר-שדה קטנה, אשר יש בה רק שופט אחד. לא כל שכן הוא במערכת אשר שופטיה
נבחרים ע"י הציבור, ולא ע"י גורמים מקצועיים. ד. לאור התנהגותו והתנהלותו של מר וינברג
בתיק בד"מ 113/01 הנ"ל, ולאור זאת שהוא, כיו"ר ביה"ד המחוזי
דאג, כאמור, למנות את אותו ההרכב גם לשני התיקים הנוספים (בד"מ 118+119/02)
הגיש המערער בקשה ליו"ר ביה"ד הארצי בקשה להעברת הדיון למחוז אחר (העתקה מצורף כנספח "יז"). כדי שלא לרוקן את הבקשה מכל תוכן הגיש
המערער בקשה לדחיית הדיון עד להחלטת
יו"ר ביה"ד הארצי (העתקה מצורף כנספח "ט"). ב"כ הקובל התנגד לבקשה, ללא נימוקים של ממש (העתק תגובתו
מצורף כנספח "י") ומר וינברג דחה אותה, לאקונית, "מנימוקי ב"כ הקובל" (העתק
החלטתו מצורף כנספח "יא"), ובכך
ביצע "מחטף". ה. לא זו בלבד שמר וינברג החליט לדיון בכל
אחד משני התיקים האלה (בד"מ 118+119/02) בנפרד, אלא שרצה הגורל ואחת מחברי
ביה"ד בשני ההרכבים הזהים (עו"ד איריס סורוקר) הודיעה שהיא - "לא תוכל להגיע מחר 9.10.02 לדיון
בתיק בד"מ 118/02, אך ביום 17.10.02 (תיק בד"מ 119/02) תוכל להגיע. "עוד איריס סורוקר שואלת האם ניתן
לשמוע את שני התיקים ביום 17.10.02 ולהתחיל את הדיון בתיק 118/02 בשעה 17:30
..." (ר' טופס העברת פקסימיליה, 8.10.02, מצורף כנספח "יב"). ולא זו בלבד אלא שבישיבה ביום
9.10.02, לאחר שהוחלט לדחות את הדין, התפתחו הדברים כדלקמן: אודי
גולן יש ב-17 עוד
תיק איתו, אבל אנחנו עו"ד
וינברג אב"ד זה הרכב אחר. עו"ד
פרימו חב"ד אפשר לאחד את זה. עו"ד
וינברג אב"ד אבל למה? אתה רוצה
לאחד? עו"ד
פרימו חב"ד לא יודע, נראה לי
שגם שם הוא לא יופיע. עו"ד
כהן חב"ד ב-17 יש לי תיק
אחר כאן בבית הדין עו"ד
וינברג אב"ד שנוח לך לאחד? עו"ד
כהן חב"ד לא, לא נוח לי
לאחד. אני מעדיפה לשבת בשני דיונים עו"ד
וינברג אב"ד כן, גם אני חושב
שיותר טוב, בזה אנחנו מסכמים את הדיון.. (העתק
הפרוטוקול מצורף ומסומן כנספח "יג"). מדוע כל כך חשוב היה למר וינברג
להפריד את הדיונים? כפי שהתברר מאוחר יותר, בשני גזרי
הדין, כוונתו הייתה לאפשר הטלת עונשים
מצטברים זה לזה (ולכל עונש אחר, לרבות זה שבבד"מ 113/01)! ו. בעקבות ההודעה על שינוי ההרכב בתיק
בד"מ 118/02 (העתקה מצורף כנספח
"יד(1)") הגיש המערער בקשה
(מס' 2) לדחיית הדיון בשני התיקים (העתקה מצורף כנספח "יד(2)")
בה הסתמך על כלל 14 (א) ו15- לכללים
בדבר סדרי הדין המשמעתיים, וכן חזר על הדברים בהודעת התנגדות להרכב בית הדין (העתקה מצורף כנספח
"טו") ובהודעה משלימה
(העתקה מצורף כנספח "טז"). אליה צירף, ("לאחר
התלבטות") העתק מהבקשה להעברת הדיון (העתקה מצורף כנספח
"יז"). העתקה של הבקשה, הזאת, להעברת הדיון,
מצורף למרות שהדברים אשר נאמרו בו נאמרים גם כאן, וזאת כדי להראות כי היו לנגד עיניו של מר וינברג, בזמן-אמת, כל הטעונים
הרלוואנטיים, לרבות אלה אשר מראים כי הוא עשה מלשונם של שופטי ביהמ"ש
העליון "לשון ביבים", ר"ל... והנה, בדיון ביום 9.10.02 (נספח
"יג" הנ"ל) אומר מר וינברג כי את הנימוקים לגבי הודעת
ההתנגדות "אנחנו ניתן בנפרד", אולם
ההנמקה לעניין נימוקי ההתנגדות הכלליים הייתה סתמית ולאקונית, ולא התייחסה
לנימוקי ההתנגדות לגופם, ואילו לעניין כלל 14 (א) ו15- - לא הייתה כל התייחסות,
אפילו בהכרעת הדין. ז. בפתח הדיון (שם, שם) אומר מר וינברג - גם
זאת סתמית ולאקונית - כי בכל הבקשות לעיון-מחדש ולהבהרות הוא "לא רואה שום
חידוש" - אבל עיון בהן, אפילו שטחי, מראה כי יש בהן הרבה חידוש, אלא שמר וינברג לא רצה להתייחס לטענות מסויימות, לא
מלכתחילה ולא משהן הועלו באופן ממוקד יותר, ולכן הוא "לא מצא" בהן כל
חידוש .... ח. כיוון שמר וינברג, בפסה"ד בתיק
בד"מ 113/01 הנ"ל (נספח "ו" הנ"ל), הגדיר כ"לשון ביבים", ר"ל, את
הלשון התקנית ביותר, לרבות לשונם של
שופטי ביהמ"ש העליון (ר' שוב נספח "ח") ברור היה כי כל טענה
שיטען המערער, ואשר לא תמצא חן בעיני מר וינברג וחבריו, מיד תוגדר גם היא כ"לשון ביבים", ונמצא המערער מנהל את הגנתו
"בידיים קשורות מאחור". לפיכך הגיש המערער בקשה למתן החלטה מקדמית בעניין
ה"סגנון" (העתקה מצורף כנספח "יח") יכול להיות
שבקשה זו הייתה מנוסחת בצורה כללית מדי, מתוך
הנחה, אולי שגוייה, שמר וינברג זוכר ומבין את הכרעת-הדין שנתן זמן קצר לפני כן
בבד"מ 113/01, אבל משהחליט הוא ש"לייחס לבית דין זה הגדרה כי
לשונם של שופטי בית המשפט העליון כ-'לשון ביבים' זו התייחסות שאין הדעת סובלתה
והיא נדחית בזה כבלתי ראויה" (העתק ההחלטה מצורף כנספח "יט")הגיש
המערער בקשה למתן הבהרות ולעיון-מחדש על
פיהן (העתקה מצורף כנספח "כ"), הודעת התנגדות להרכב בית הדין (נספח "טו" הנ"ל) והודעה משלימה לאותה התנגדות (נספח
"טז" הנ"ל), בהן הפנה בהתחלה למאמר שפורסם באינטרנט (נספח
"ח" הנ"ל) בעקבות הכרעת-הדין בבד"מ 113/01 (נספח
"ו" הנ"ל), ובהמשך גם צירף, "לאחר התלבטות",
להודעה המשלימה העתק מהבקשה להעברת
הדיון (נספח "יז" הנ"ל), שם הובהר הבהר היטב כיצד הפכו מר וינברג וחבריו את לשונם של שופטי
ביהמ"ש העליון ל"לשון ביבים". גם בכל אלה מר
וינברג לא מצא "כל חידוש" - ר' החלטתו, המצורפת כנספח
"כא" - למרות שיש בהן הרבה
חידוש. ואם אחרי כל הדברים האלה עדיין מר
וינברג התמיד בהתכחשותו לכך שהגדיר כאמור את לשונם של ששופטי ביהמ"ש העליון
- זו כבר אינה "טעות" אלא
התכחשות-מדעת! והתכחשות-מדעת זו מטרתה אחת היא: לאפשר למר וינברג וחבריו להמשיך ולהגדיר
כ"לשון ביבים" כל טענת הגנה אשר לא תמצא חן בעיניהם (ולהמשיך
ולהתכחש להגדרותיהם-הם!). ט. מה
אינטרס לו למר וינברג להתנהג כפי שהוא התנהג? סיבה אפשרית אחת היא שיש לו משהו אישי
נגד המערער; סיבה אפשרית שנייה היא שהוא נתפס
ל"עליהום" האופנתי על שמחה ניר;
סיבה נוספת אפשרית היא שהוא רוצה לשאת
חן מלפני גורמי המימסד המשפטי אותם מבקר המערער, ואשר בפניהם מופיעים מר וינברג
וחבריו (עיון באתר של מערכת המשפט (www.court.gov.il) מגלה כי מר וינברג מנהל מספר עצום של תיקים בבית המשפט העליון!). זאת ועוד: התלונה בתיק בד"מ
113/01 הנ"ל הייתה של פרקליטת
המדינה, עדנה ארבל, אשר מוזכרת כמי
שעשוייה להגיע לכהונה בביהמ"ש העליון - ועם כאלה כדאי "לשמור
יחסים". ועוד סיבה אפשרית נוספת - גם היא רק בגדר השערה, כי אין אנו יודעים את
הנעשה בסתר-לבבו של אדם היא שמר וינברג הוא רשע, מסואב, ומושחת, אשר נהנה להכות בזולתו. איזו מן הסיבות הנ"ל היא הנכונה?
לענייננו אין זה משנה כלל, כי השורה
התחתונה היא שהתנהלות הדברים על ידו אינה תקינה (אם ננקוט לשון המעטה) ואינה
מבטיחה משפט צדק, אלא בדיוק ההיפך. ועם כל הכבוד, אל תגידו "באיזה
סגנון אדוני מדבר", משום שהמילה "שחיתות", על הטיותיה, מצוייה
בפסיקה של כב' ביהמ"ש העליון לפחות ב180- פסקי דין והחלטות (על פי התקדין), ואילו הביטוי "לפחות לכאורה, חשד לשחיתות"
הינו ההתבטאות העדינה והזהירה ביותר האפשרית למסקנות אשר לפי העובדות
שתובהרנה להלן. בנסיבות כאלה, ועל פי התנהגותם הקודמת של מר וינברג וחבריו להרכב המסויים הזה,
עולה יותר מחשש שהמשחק אכן מכור הוא, כסגנונו
של כב' הנשיא, א' ברק. |