לתוכן העניינים של תת-המדור: על הדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין
|
עו"ד
שמחה ניר לא מושעה! או: מדוע
אילן בומבך
לא
לוקח את זה בשתי
ידיים?! את המשל הזה נתן לנו הסופר מאיר שלו, לפני שנים רבות. תאר לעצמך שאתה מקבל, כמתנת בר-מצווה, לילה עם קלאודיה שיפר... ומה אומר על כך הסופר? זה מפחיד, אבל אידיוט מי שלא לוקח!!! נזכרתי במשל הזה לנוכח תגובתו התמוהה של עו"ד עמוס ויצמן, נציגו של ועד
מחוז תל-אביב של לשכת עורכי-הדין, מן הסתם על דעת שולחיו, ובעיקר על דעתו של אילן בומבך,
מי שהיה יו"ר ועדת האתיקה של הוועד המחוזי, וכיום הוא כבר יו"ר הוועד. כאשר בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין
גזר עלי שלוש שנות השעייה, ויצמן
ושולחיו לא הסתפקו בכך, והם הגישו ערעור נגדי, בו הם ביקשו להשעות אותי
"לצמיתות או לפחות לעשר שנים", אלא שבגלל תקלה טכנית (קיימת
מחלוקת לפתחו של מי היא רובצת, אבל זה לא משנה) הוא נאלץ למשוך את ערעורו. כעת, גילויו
של הליקוי הזה מאפשר לבומבך ושות' לנסות את
מזלם שוב ... והסכמת הצדדים היא הדרך הבטוחה והמהירה לעשות זאת. והנה, לאחר שבית המשפט העליון פסק מה שפסק, התגלתה תקלה אשר שני הצדדים לא ידעו על
קיומה, ואשר בגללה כל ההשעייה היא בטלה-מעיקרה (הפרטים למטה, במכתבי אל היועץ המשפטי לממשלה). משמעותה של התקלה היא שהדיון צריך לחזור את בית הדין הארצי, בערעור חדש,
בו הצדדים יטענו את מה שהם טענו בערעור הקודם, וגם ינסו "לשפר פוזיציות": אני אנסה לצאת זכאי, ואילו בומבך ושות' ינסו
להביא להשעייתי "לצמיתות או לפחות לעשר שנים". אמרתי לויצמן: "עמוס, קחו את זה בשתי ידיים!", אבל הם, כנראה, קיבלו
רגליים קרות, ודחו את ההצעה. הם, מן הסתם, אמרו לעצמם: אם זה טוב לשמחה ניר, זה רע בשבילנו ... במאמר מוסגר אוסיף כי אני לא בטוח שויצמן פעל כאן
על דעת שולחיו, אבל זה בינם לבין עצמם. ורק תגידו שזה לא מזכיר לכם את הסיפור על קלאודיה שיפר... |
|
|
|
משעול גיל 1 - ג', כפר
סבא 44281 טל' 09-7424838, נייד 051-520000 פקס 09-7424873 כפר סבא, 15.10.03 לכבוד מר אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי לממשלה ירושלים נכבדי, הנדון:
הפצת שמועות ע"י נציגי המדינה בדבר היותי מושעה בתיק ביהמ"ש העליון ע"פ 8346/03, כותבת
הגב' רחל מטר, סגנית בכירה לפרקליטת
המדינה, כי כב' ביהמ"ש העליון, בתיק על"ע 3954/03,
"השעה" אותי. הגב' מטר גם חזרה על דבריה בדיון עצמו. אציין כי לאחר
הדיון ביקשתי להעיר את אזנה של הגב' מטר כי ישנן עובדות שהיא עצמה אינה יודעת,
וכי מן הראוי לבוא עם "שיעורי-בית לפני שטוענים דבר כזה, היא חשה מאוד לא-נוח, ותגובתה הייתה רגשנית
ולא-מקצועית, תגובה אשר על שכמותה אתם
אומרים כי היא "עוד מחלישה את טענותיה". אז, עם כל הכבוד, מן הראוי לדייק בפרטים: כב' ביהמ"ש העליון לא "השעה" אותי, אלא רק דחה את
ערעורי, ואם משהו מתחת להליך הזה הוא VOID, אזי ההשעייה עצמה היא VOID,
למרות ה"אישור": מושכלות-יסוד משפטיים, אשר לכם, מן הסתם, יש יותר
אסמכתאות מאשר לי, אבל אם תבקשו, אתן לכם גם משלי. אני מזמינך,
איפוא, להנחות את הפרקליטים בשרות המדינה לבל תצא השגגה הזאת מלפניהם, כי הנזק,
לרוב, הוא בלתי הפיך, ואילו התקלה המאיינת את השעייתי היא הפיכה גם הפיכה (כפי שאראה בסופו של מכתבי זה). אתן לך, בשלב הזה, "טיפ" אחד מכל מה
שיש לי, אבל תחילה, כהקדמה, אתן לך משל. אני
בטוח שאתה, כמי שידוע כאוהב משלים ודוגמאות, תאהב אותו מאוד. זה המשל: 1. בית דין משמעתי
מחוזי של הלשכה דן נאשם בהיעדרו, מחליט להרשיעו, וגוזר את ענשו - חודש השעייה
בפועל. 2. הדיון נעשה בהקלטה, ובאותו מעמד לא מופק כל
תדפיס, וממילא פסה"ד לא נחתם. פס"ד זה, המרשיע, ייקרא להלן "פס"ד א'". 3. ימים מספר לאחר מכן
כל ההליך מוקלד, על פי המוקלט, מודפס, ונמסר למזכירות ביה"ד. 4. המזכירות שולחת
עותקים מן המודפס הלא-חתום לכל חברי בית הדין וכן לקובל ולנאשם. 5. בין לבין נמלכים חברי ביה"ד בדעתם
ומחליטים לזכות את הנאשם. פסה"ד המזכה ייקרא להלן "פס"ד ב'". 6. המזכירות לא ממציאה לצדדים את פסה"ד
המזכה (פס"ד ב'), אך הנאשם מגלה אותו באקראי, ובהסתמך עליו הוא ממשיך לעסוק
בעריכת דין. 7. בעקבות תלונה פלילית
מועמד עורך הדין למשפט פלילי, שם הוא
מציג את פס"ד ב', ומזוכה. המדינה לא מערערת על הזיכוי. 8. בעקבות האירוע הזה מגיש הקובל הודעת ערעור
על פס"ד ב'. טענתו היא, כמובן,
שאותו פס"ד כלל לא הומצא לו, הוא לא ידע על קיומו, וסבר, לפי תומו, כי פסק-הדין א' הוא היחיד, ואין בלתו. 9. על ערעור זה טוען
הנאשם כי פס"ד ב' הוא void, משום שעם פס"ד א' גמר ביה"ד את מלאכתו,
ולכן הוא לא היה מוסמך לתת את פס"ד ב'. טענה זו היא, כמובן, הפוכה לטענה שהוא טען
בהליך הפלילי, וכמובן שביה"ד הארצי הדן בערעור על פס"ד ב' אינו כבול
לפסיקתו של בימ"ש השלום בהליך הפלילי. האינטרס של הנאשם לטעון את ההיפך ממה
שטען בהליך הפלילי הוא בכך שקבלת טענתו
תחסום בפני הקובל את האפשרות לערער על הזיכוי, והנחה נוספת שלו היא שהקביעה
האמורה לא יוצרת מעשה-בית-דין, ובעתיד הוא יוכל להמשיך ולנפנף בזיכויו, על פי
פס"ד ב' (ממילא הוא כבר "ריצה" את ההשעייה (ובעניינים כאלה אין
"הפקדת רשיון" כמו בענייני תעבורה, וההשעיה מתחילה "לרוץ"
כאשר אין עוד אפשרות לערער). 10. גם הקובל לא יהיה נקי כאן מהפכפכנות. כמובן שהקובל יטען
כי פס"ד א', אשר לא נחתם, הוא בחזקת non
est factum,
וכיוון שפס"ד ב' לא הומצא לו בזמנו, מועד 30 הימים של הערעור החל רק עם
ההמצאה, ולכן הערעור על פס"ד ב' הינו כשר, גם מבחינת מהותו וגם מבחינת
המועד בו הוא הוגש. טענה זו הינה הפוכה לטענתו של מר ויצמן -
ב"כ הקובל, הוועד המחוזי - אותה הביע בפני, בהקשר לפרשה הקונקרטית, ואליה
אתייחס בנמשל, להלן. נראה איך מר ויצמן
יתמודד עם המשל דלעיל, ביחס לנמשל דלהלן. ונראה
מה הוא היה טוען בהיפוכן-של-יוצרות, דהיינו במצב בו פס"ד א' היה זיכוי
ופס"ד ב' היה הרשעה (ואז טענת "גמר
המלאכה" עם פסה"ד-שבע"פ מנציחה את הזיכוי, דבר שמר ויצמן לא
יהיה מוכן להשלים אתה, כמובן). 11. ואני רוצה להציג עוד דוגמה היפותטית: נניח שעורך-הדין,
באותה תקופת ההשעייה השנוייה-במחלוקת בת חודש הימים, מבצע עבירה אתית הכי חמורה שאפשר להעלות על הדעת, עבירה אשר בגינה משעים
עורכי-דין לצמיתות. מוסדות הלשכה
מחליטים להעמיד את עורך-הדין על העבירה הזאת, וההגנה היחידה של הנאשם היא שבאותו הזמן הוא היה מושעה, ולכן הוא לא היה
עורך-דין ... גם כאן מתהפכות היוצרות, ומר ויצמן ושולחיו הם אלה הטוענים non est factum ... וזה הנמשל,
דהיינו העובדות הקונקרטיות לאשורן: 1. הדיון בתיק בית הדין
המשמעתי המחוזי (נשוא תיק על"ע 3954/03 הנ"ל) התקיים ביום 9.1.03,
והוקלט. 2. הפרוטוקול, כולל מה
שמתיימר להיות פסק הדין, הוקלד מן המוקלט ביום 12.1.03 (כרשום בשוליו). 3. התדפיס מן המוקלד
הגיע למזכירות ביה"ד ביום 15.1.03, ובאותו היום ממש - והדבר מתועד בתיק עצמו,
הנמצא במזכירות ביה"ד המחוזי - נשלחו עותקים מן האמור אל חברי בית הדין,
ואל הצדדים. עותקים אלה עדיין לא היו
חתומים. 4. בסופו-של-דבר פסה"ד נחתם מאוחר יותר, ולכל המוקדם
ביום 23.1.03 - דבר אותו אנו למדים מהתאריך המסומן ליד חתימתו של
האב"ד. 5. פסה"ד נחתם רק
לאחר שעבר תיקונים בכתב-יד, דבר המלמד
שעד למועד החתימה טרם יצא המסמך מגדר "טיוטה", וטרם בשלה גמירות-הדעת
(וזאת בתשובה לכל הטוענים כי החתימה היא עניין "פורמאליסטי גרידא",
דבר שהוא, כידוע, שטות גמורה). 6. ביום 26.1.03 וביום
2.2.03 הגישו הצדדים ערעורים לביה"ד הארצי (בד"א 12/03 ובד"א
16/03), ולהודעות הערעור שלהם הם צירפו
העתקים מהטיוטה הלא-חתומה הנ"ל. מסתבר כי שני הצדדים נתפסו לאותה הטעות, בסברם כי מה
שהומצא להם הוא אכן העתק מפסה"ד, בעוד שבאותה העת פסה"ד טרם בא לעולם. 7. אמור מעתה: ההליך
אשר בתיק בד"א 12+16/03 היה הליך
סרק, הליך-נפל, בהיותו ערעור על
פסק-דין אשר לא היה ולא נברא, ועל כן הוא VOID. 8. למעלה מן הדרוש
יצויין כי ההליך הנוסף בבית המשפט העליון (על"ע 3954/03) אינו "מקים
לתחייה" את הליך-הנפל הזה, שהרי
אין הוא אלא "אישור" לדבר אשר לא היה ולא נברא. ובלשון הפסיקה: "If an act
is void, it is in law a nullity. not only bad, but
incurably bad. ... And every proceeding which is founded on it is also bad
and incurably bad. You cannot put something on nothing and expect it to stay
there. It will collapse. So will this judgment collapse if the statement of
claim was a nullity" (MacFoy v. United Africa Co. Ltd. [1962] A.C., 152,
at p. 160). וגם משלנו: בבג"ץ 691/81, דוד נ' שב"ס, פ"ד לו(3), 246, 248 - ו - ז, נאמר: "כבר נפסק פעמים רבות, שכאשר חרג בית המשפט מסמכותו, אמנם
פתוחה הדרך לביטול פסק הדין על-ידי הגשת ערעור, אך גם אם לא הוגש ערעור, או אם
הוגש ערעור והוא נדחה, פסק-דין, שניתן מתוך חריגה מסמכות, הוא בטל, וניתן לתקוף
את חוקיותו גם שלא בדרך של ערעור ...". והמסקנות,
לענייננו: פסה"ד של בית הדין הארצי הוא בבחינת non est factum, משום
שה"ערעורים" שהוא דן בהם אינם
אלא טיוטות, והליך המושתת על "טיוטה" אינו הליך, אלא אפסיות (nullity). ובאשר להליך בבית המשפט העליון - כיוון שהוא אינו
יוצר משהו חדש אלא רק "דוחה" ערעור, אפילו אין לנו צורך להיכנס לשאלה
אם הוא void, אם לאו. לפי עמדתו של מר ויצמן, אם הבנתיו נכונה, פס"ד א' הוא התקף ופס"ד ב' לא
היה ולא נברא. יש למר ויצמן, אם הבנתיו נכונה, עוד
"פנינים": פסה"ד ב' (המוגה, מתוקן וחתום) אינו שונה,
"מהותית", מפס"ד א' (הטיוטה), ובערעור לביה"ד הארצי טענתי
את כל מה שהייתי טוען אם הייתי מערער על פס"ד ב'. כמובן שהטענה
הזאת אינה ממין העניין. מבחינתי, גם אם פסה"ד החתום היה זהה לטיוטה, לא היה בכך כל נפקא מינה, משום שדי לנו בכך שביה"ד רשאי לשנות את
הטיוטה, הי הנותנת שעם הטיוטה הוא לא גמר את מלאכתו. גם
העובדה שבערעור לביה"ד הארצי טענתי את כל מה שהייתי טוען אם הייתי מערער על
פס"ד ב' (ואנחנו לעולם לא יודעים "מה היה אילו"), אינה מעלה ואינה מורידה, משום שהתנהגות
הצדדים אינה מעניקה חיים ליצור מת, ומה שהוא בבחינת non est factum יישאר כזה לעולמי-עד. גם דוקטרינת הבטלות ה"יחסית" אינה
מתיימרת להעניק חיים לכל מת. עדיף להם איפוא, לגורמי הלשכה, להכיר במציאות
הזאת (אשר תחייב דיון חדש בביה"ד הארצי - דיון אשר בו, מטבע-הדברים, כל צד
יכול "לשפר פוזיציות"), אבל הם לא רוצים, ומעדיפים להנציח את האפסות
הזאת. וזה מביא אותנו אל הנקודה האחרונה: כל הגורמים האינטרסנטים דבקים בהליך-הנפל
הזה, ולעומת זאת כל מי שאין לו אינטרס מקבל את עמדתי. וכשאני מדבר על
"מקבל את עמדתי", אני מדבר על משפטנים אשר את הבעייה הזאת הצגתי
בפניהם כ"תרגיל אינטלקטואלי", בלי
שהם יידעו מה עומד מאחורי ה"תרגיל" הזה, כך שהאובייקטיביות שלהם אינה
מוטלת בספק. במאמר מוסגר אציין הערה נוספת: מול ערעורי שלי (על"ע 3954/03
הנ"ל) הגיש הקובל ערעור נגדי, כי
שלוש שנות ההשעייה לא סיפקו אותו, והוא ביקש להשעות אותי "לצמיתות או לפחות
לעשר שנים", אלא שבגלל תקלה טכנית (ולא משנה לפתחו של מי היא רובצת)
הוא נאלץ למשוך את ערעורו. כעת, גילויו
של הליקוי הזה מאפשר לקובל לנסות את מזלו שוב ... והסכמת הצדדים היא הדרך הבטוחה
והמהירה לעשות זאת. אמרתי למר ויצמן: "עמוס, קח את זה בשתי ידיים!", אבל הוא, כנראה, קיבל
רגליים קרות, ודחה את ההצעה. מן הסתם הוא אמר לעצמו: אם זה טוב לשמחה ניר, זה רע בשבילנו ... כנראה שכאשר
האינטרסים רועמים, המשפטנות שותקת, אבל אני סומך עליך שתטפל בפרשה הזאת
בצורה המקצועית ביותר, ולא תרתיע אותך העובדה שקבלת עמדתי תגרור דיון בערעור
חדש, בביה"ד הארצי: מוטב דיון חדש,
מאשר בעיטה במושכלות-יסוד המקובלות מימים-ימימה. וכאמור לעיל, אני מזמינך להנחות את הפרקליטים בשרות המדינה לבל תצא השגגה הזאת
מלפניהם, ולבל יצהירו בבתי המשפט את ההצהרה חסרת-היסוד האומרת שאני מושעה
מעריכת-הדין - כי הנזק, כאמור, הוא בלתי הפיך, ואילו התקלה המאיינת את השעייתי
היא הפיכה גם הפיכה. בכבוד רב, שמחה ניר, עו"ד |
|
|