על אקדח-הלייזר – כל האמת
על הרדארים המשטרתיים ועל אקדח-הלייזר: קיצור תולדות הזמן
על אקדח-הלייזר: שקר ושמו "פסיקה עניפה"
|
שמחה
ניר, עו"ד ה"חזקה-שבעובדה" בדבר אמינות הממל"ז עפ"י פס"ד לוי-עטייה - הערת-אגב בלבד! א. "מסקנה
נמהרת" חגיגה עשו להם המשטרה והתביעה הכללית אחרי פסק דינו של בית המשפט
העליון בפרשת לוי-עטייה (ע"פ 4682/01): "בית המשפטו העליון חזר
ואישר את הפסיקה העניפה באשר לאמינות הממ"ל"ז" – אמנם עד לטווח של 300
מטרים (כל עוד לא משתמשים בחצובה ועדשה מקרבת ומגדלת – ואלה עדיין אינם
בשימוש במשטרת ישראל), ואמנם בניכוי 5 קמ"ש, אבל כעיקרון המכשיר הזה
"שוב הוכח כאמין"... עם כל הכבוד: לא רק שבית המשפט העליון לא אישר את הפסיקה
ה"עניפה" הזאת, אלא שהוא אישר את אשר טענו כל השנים מאז פסה"ד
בפרשת רחמני (ע"פ ת"א 747/96, הקרוי במקומותינו גם זמיר 2):
שה"חזקה" הזאת, וכל מה שנקרא "פסיקה עניפה" המתיימרת
"לאשר" את החזקה הזאת, לא הייתה אלא "מסקנה נמהרת" (סע' 10
לפסה"ד). וההגדרה "מסקנה נמהרת" אינה של כותב הדברים האלה, אלא של
בית המשפט העליון, בכבודו ובעצמו. ב. עיקר מניינו ובניינו
של פסק-הדין הרשות-לערער בפרשת לוי-עטייה ניתנה לצורך פסיקת-הלכה בסוגיה אשר
הטרידה את בתי המשפט, את התביעה ואת הנאשמים במשך חמש שנים: האם הממל"ז
אמין עד כדי כעך שאין צורך להוכיחו שוב-ושוב בכל תיק ותיק? שורש הבעייה הוא שבית המשפט העליון סירב בהתמדה ליתן רשות לערער
בסוגיה הזאת, וכל צד פירשן את הסירוב הזה לפי האינטרסים שלו: התביעה – בית המשפט העליון
"אישר"; ההגנה – בית המשפט העליון לא נתן רשות ערעור ואין בכך משום
"אישור" לשום דבר. וכך חזרו הדברים על עצמם, ומילאו תיקים שמנים בכל בתי המשפט
לתעבורה, בבתי המשפט המחוזיים – וגם בבית המשפט העליון. בסופו-של-דבר הסכימה פרקליטות מחוז המרכז ליתן רשות ערעור ע"י
בית המשפט המחוזי, והגענו לבית המשפט העליון, בפרשת לוי-עטייה. עיקר מניינו ובניינו של פס"ד לוי-עטייה (סעיפים 1 עד 18, פסקה
שנייה, משפט ראשון, ועד בכלל) הוקדש, כמובן, לשאלה אשר בגינה ניתנה הרשות לערער,
וכאן בית המשפט העליון קבע, כאמור, חד-משמעית: ה"חזקה שבעובדה" – מסקנה נמהרת! ג. החלק האחר של
פסק-הדין, על שלושת רבדיו אחר כל הדברים האלה מתפנה בית המשפט לדון בעניינם של הנאשמים עצמם,
והחלק זה של פסק-הדין – סע' 18, פסקה שנייה, משפט שני ואילך – שלושה רבדים לו: הרובד האחד – אי-קיומה של החזקה-שבעובדה במועד בו נשמעו ההוכחות, וממילא חובתה
של התביעה להוכיח את אמינות המכשיר (בניגוד לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי, שם) – והנגזרת מכך: הנאשמים לא היו חייבים "להפריך" דבר,
וממילא גם לא להוכיח דבר (סע' 20 השני, תחת הכותרת "מן הכלל אל הפרט", שם נאמר: "באשר לעניינם של לוי
ועטייה – מקובלת עלי השקפתם של השניים ולפיה בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה חזקה
בדבר אמינות הממל"ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך חזקה כלשהי, אדרבא,
היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל רכיביהם"); הרובד השני – באותו מקרה מסויים הוכחה אמינות הממל"ז באופן ספציפי לאותו
התיק, בלי קשר לקיומה של החזקה (שם, בהמשך, נאמר: "אולם בסופו של דבר
התבססה ההכרעה בעניינם על מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את עדותו של
מומחה התביעה ... על עדותו של מומחה ההגנה ..."); והרובד השלישי – הקביעה כי כעת, ביום מתן פסק-הדין, כבר קיימת אותה חזקה-שבעובדה
אשר לא הייתה קיימת – לשיטתו של פסק-הדין – במועד הרלוואנטי לתיק עצמו (סע' 20 הראשון, תחת הכותרת "סיכום",
בו נקבעים התנאים להפעלת המכשיר). ד. הרובד השלישי – הערת-אגב עם כל הכבוד, הרובד השלישי אינו אלא הערת-אגב, אשר לא הייתה צריכה
לעניין, משום שההרשעה של אותם המערערים (וגם הזיכוי של המשיב בתיק שצורף,
רע"פ 2216/01, מדינת ישראל נ' עו"ד גד פלר) לא הושפעו ולא יכלו להיות
מושפעים מאותה "חזקה". ה. הערת-אגב כיצד הקביעה בדבר החזקה האמורה התבססה בעיקר, או כמעט בעיקר, על
החלטת-הביניים בתיק ת 17717/97 של ביהמ"ש לתעבורה בירושלים. אותה החלטה ניתנה לאחר תום שלב הסיכומים (בכתב ובע"פ)
בביהמ"ש העליון בפרשת לוי-עטייה, ונשאלת השאלה כיצד הגיעה אותה החלטה אל
תיק ביהמ"ש. והרי ההשתלשלות: לאחר שניתנה בביהמ"ש לתעבורה בירושלים ההחלטה האמורה, ביקשה
המדינה להגיש אותה כאסמכתא (העתק הבקשה אינו בידינו, אך מן התגובה ברור מה נתבקש
בה); ההגנה, מצידה, הגיבה כפי שהגיבה: התנגדות להצגת כל פס"ד אשר
מתיימר ליצור "חזקה שבעובדה", או לשמש כאותו "קש" אשר מטה
את הכף, או, לחלופין, בקשה לזמן את הצדדים כדי לטעון למשמעותו של אותו
פס"ד, ולתחולתו במקרים נשוא תיקים אלה (העתק התגובה מצורף); ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה, מן הטעם ש"פסק הדין"
(כפי שהוגדר, בטעות, שהרי הייתה זו החלטת-ביניים מובהקת, הרבה לפני הכרעת-הדין)
הוא "אסמכתא ולא ראייה", ודחה את התנגדות ההגנה, אך בלי להתייחס לבקשה
החלופית להתנגדות (העתק
ההחלטה מצורף); ההגנה חזרה והגישה בקשה לדחיית מתן פסה"ד ולמתן רשות להגיב (העתק הבקשה מצורף); כב' ביהמ"ש דחה את הבקשה, בהחלטה הכוללת שתי מלים בלבד:
"הבקשה נדחית" (העתק ההחלטה מצורף). אמור מעתה: לא רק שהרובד השלישי היה הערת-אגב אשר לא הייתה צריכה
לעניין, אלא שהוא התבסס על אסמכתא חדשה, אשר לצדדים לא ניתן להתייחס אליה. והערת-אגב אשר נאמרב בנסיבות כאלה - כוחה חלש אף יותר. יתירה מזאת: בדחותו את הבקשה לאפשר לנאשמים-המערערים את האפשרות
להתייחס לאותה החלטת-ביניים גילה ביהמ"ש העליון עצמו כי אין פניו אלא
להערת-אגב. יצויין כי בתיק ת 17717/97 (י-ם) הנ"ל, כפי שבואר בפס"ד
לוי-עטייה, לא הייתה מחלוקת על אמינותו של הממל"ז, אלא רק על יכולת
ה"בידול" שלו בין רכב-המטרה, לבין מטרות אחרות, וכידוע, פס"ד
המבוסס על הסכמה, אין כוחו יפה כלשהו באסמכתא משפטית, לפחות בכל הנוגע לדברים
שהוסכמו. הנה כי כן, המבחן האולטימטיבי להבדל בין הערת-אגב לבין
ה"ראציו דסידנדי" הוא האם ישתנה החלק האופרטיבי של פסק-הדין אם "נמחק" את ההערה? והתשובה היא חד-משמעית: לא ולא. יתירה מזאת: אם היה בכוונתו של בית המשפט העליון לעשות את מינות
הממל"ז מכאן-ואילך ל"ראציו" – חזקה עליו שהוא לא
היה מתבסס על ניסויים אשר לא אומצו על ידי הפסיקה, ולא הובאו כחלק מעדות-מומחה,
כנדרש בדיני הראיות. אמור מעתה: עדיין יש צורך להוכיח את אמינות הממל"ז. עדיין
אין לברך על המוגמר, עדיין מוקדם לחגוג. ובאשר להערת-האגב אשר בפיסקה האחרונה לסע' 20 הראשון – זו אשר מתייחסת
לפסיקת העבר, החלוטה והלא-חלוטה – לכך אני מתייחס
במקום אחר. בבית המשפט העליון בירושלים המערערים: 1. גבריאל
לוי ע"פ 4682/01 2. משה עטייה שניהם
ע"י ב"כ עו"ד שמחה ניר, משעול
גיל -1ג', כפר סבא 44281, טל' 051-520000, פקס' 09-7424873 נ
ג ד המשיבה: מדינת ישראל המבקשת: מדינת
ישראל
רע"פ 2216/01 נ ג ד המשיב: גד פלר,
עו"ד תגובה לבקשה להפנות לפס"ד נוסף 1. ב"כ
המדינה מדבר על "חזקה שיפוטית", אבל, עם כל הכבוד, אין דבר כזה: ישנה "ידיעה שיפוטית", וישנה "חזקה שבעובדה",ושני אלה אינם היינו-הך. 2. באשר
לתיק דנן, כל הפסיקה ה"עניפה"
לה טוענת המדינה מושתת על נקודה אחת בלבד, והוא פס"ד רחמני, בביהמ"ש המחוזי, ת"א, המתיימר לקבוע
"חזקה שבעובדה" - ועל כך
המחלוקת. 3. "חזקה שבעובדה" הינה "תחליף ראייה", ועל כן היא
צריכה להיות קיימת במועד הגשתן של
הראיות. לא ייתכן שתיק ללא ראיות יביא להרשעה, כאשר ה"תחליף" האמור
מגיע בשלב הערעור. 4. אשר
על כן מובעת בזה התנגדות להצגת כל פס"ד אשר מתיימר ליצור "חזקה
שבעובדה", או לשמש כאותו "קש" אשר מטה את הכף. 5. לחלופין
מבוקש לזמן את הצדדים כדי לטעון למשמעותו של אותו פס"ד, ולתחולתו במקרים
נשוא תיקים אלה. שמחה
ניר, עו"ד ב"כ
המערערים בע"פ 4682/01 העתקים: עו"ד
גד פלר, עו"ד אורי גלבוע פרקליטות המדינה, המח' הפלילית
ע"פ 4682/01
רע"פ 2216/01 המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: גד פלר
הבקשה
מתקבלת. פסק
הדין אליו מבקשת המדינה להפנות הוא בבחינת אסמכתא ולא ראיה נוספת, וככזה רשאי
בית המשפט להיעזר בו גם ללא פנייתו של בעל דין זה או אחר. ניתנה
היום, כ"ה בתשרי תשס"ד (21.10.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט קבועים
למתן פס"ד ליום 10.11.03 בבית
המשפט העליון בירושלים המערערים: 1. גבריאל
לוי ע"פ 4682/01 2. משה עטייה שניהם
ע"י ב"כ עו"ד שמחה ניר, משעול
גיל -1ג', כפר סבא 44281, טל' 051-520000, פקס' 09-7424873 נ
ג ד המשיבה: מדינת ישראל המבקשת: מדינת
ישראל
רע"פ 2216/01 נ ג ד המשיב: גד פלר,
עו"ד בקשה
לדחיית מתן פסה"ד ולמתן רשות להגיב 1. כב'
ביהמ"ש קיבל את בקשתה של המדינה להפנות לפס"ד נוסף. 2. הפניה
זו כמוה כהשלמת-סיכומים. 3. כיוון
שלפי החלטת כב' ביהמ"ש המערערים ב-ע"פ 4682/01 והמשיב ב-רע"פ
2216/01 הם המסכמים-אחרונים, מבוקש
לאפשר להגיב על אותו פס"ד, ועל תחולתו לגבי התיקים נשוא ההליך דנן. 4. לצורך זה מבוקש לדחות את מתן פסה"ד. 5. יצויין
כי אם תידחה בקשה זו, בטלה ההסכמה
להרחיב את ההרכב, ללא צורך בהשלמת-טיעון במעמד הצדים. 6. בקשה
זו היא גם על דעת המערערים ב-ע"פ 4682/01. אורי
גלבוע עו"ד ב"כ
המשיב ב-רע"פ 2216/01 העתקים: עו"ד שמחה ניר פרקליטות המדינה, המח'
הפלילית
בשם המבקש: עו"ד אורי גלבוע ניתנה
היום, י"ד בחשוון תשס"ד (9.11.03). ש ו פ ט ת |
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|
על אקדח-הלייזר – כל האמת