על אקדח-הלייזר – כל האמת
|
דנ"פ 10415/03 בבית המשפט העליון בירושלים העותרים: 1. גבריאל לוי 2. משה עטייה שניהם ע"י ב"כ עו"ד עמיקם לויתן ו/או אילון אורון ו/או
יגאל טמיר ו/או אשר ארבל ו/או אורי גלבוע אשר כתובתם להמצאה היא אצל עו"ד א' אורון,
קיבוץ גלויות 34, מרכז עמיאל, תל-אביב 66550 נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית
משפט נכבד זה מיום 10.11.03 בתיק ע"פ 4682/01 (להלן – "פסק הדין"), בו נפסקה הלכה כדלקמן: "הממל"ז הנו מכשיר מדידה אמין
ומדויק בכפוף להפעלתו על ידי מפעיל מיומן, על פי הנחיות היצרן, ולאחר ביצוען של
הבדיקות השגרתיות בטרם ההפעלה. בהתקיים כל אלה, הנתונים שמפיק הממל"ז על מהירותו של רכב-מטרה כשרים להתקבל ולשמש
כראייה בבית המשפט, וניתן לבסס עליהם את הרשעתו של נאשם גם אם אותם נתונים
מהווים ראייה יחידה נגדו, ובלבד שהמדידה בוצעה על פי הנחיות אלו: א) בטווחים
שמעל 300 מטרים יופעל הממל"ז מעל חצובה בלבד. ב) בטווחים
שמעל 300 מטרים ישתמש המפעיל בעדשה מגדילה ומקרבת. ג) כאמור
בסעיף 18 של פסק הדין, מכל תוצאת מהירות הנמדדת על ידי הממל"ז
יופחתו 5 קמ"ש בגין סטיית-הדיוק של המכשיר". העותרים יטענו כי
אמינותו ודיוקו של המכשיר טרם הוכחו
"במספר רב של מקרים", ולכן טרם בשלה ה"חזקה שבעובדה" לעניין
זה, וכי התנאים שנקבעו בהלכה הזאת אינם מספיקים לצורך הרשעה בעבירת מהירות. נימוקי העתירה א. כללי 1. העותרים הועמדו לדין
כל אחד על עבירת-מהירות אשר נמדדה באמצעות "אקדח הלייזר", הוא הממל"ז. 2. עמדה להם לרועץ
לעותרים ההנחה שקיימת "חזקה שבעובדה" כי הממל"ז
הוא מכשיר "אמין ומדוייק", ולא עזרו
טענותיהם של המערערים – טענות הנשמעות בקהילה המשפטית זה שבע שנים – כי
ה"חזקה" הזאת אינה קיימת, וכי המכשיר הוכנס לשימוש ללא
"שיעורי-בית" מספיקים. 3. בסופו-של-דבר קיבל
בית משפט נכבד זה, בערעור נשוא עתירה זו, את העמדה האמורה, וקבע כי אמינותו של
המכשיר טרם הייתה לחזקה שבעובדה ("מסקנה נמהרת", כפי שנאמר בסע' 10 לפסה"ד), אולם יצר - יש-מאין - את אותה החזקה,
בעקבות שתי החלטות מאוחרות יותר, וככל הנראה גם על עדותו של הד"ר ח' בזדין, אשר ניתנה בתיקם של העותרים, בערכאה הראשונה. שתי ההחלטות הן פסה"ד ניו ג'רסי 2 ו-ת/17717/97 של כב' ביהמ"ש לתעבורה, י-ם, אולם כבר במקום זה מן הראוי
לציין ולהדגיש כי שתי אלה גם יחד, ואפילו עם הפסיקה הקודמת אשר אין בה ולא-כלום,
אינם מספקים את אותו "תהליך ממושך
של בדיקה וביקורת שיפוטיים במקרים רבים" (ר' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"א-1991, חלק
ראשון, עמ' 380) , או ה-"numerous cases" הנדרשים עפ"י פס"ד Frye. עוד חיזוק ל"חזקה" החדשה הזאת מצא כב' ביהמ"ש ב"אלפי המדידות הניסיוניות אשר בוצעו
במדינות שונות בעולם (בין היתר במסגרת פסק דין "ניו-ג'רזי השני")", וב"למעלה מ-1000
מדידות" אשר בוצעו במסגרת ת/17717/97 (י-ם) הנ"ל. חיזוק נוסף מצא כב' ביהמ"ש
דוח מכון התקנים, אשר הוצג גם הוא במסגרת
ת/17717/97 (י-ם) הנ"ל. להלן נעבור על המקורות האלה, אחד-לאחד,
ונראה כי הם אינם מספיקים לצורך ההלכה שנפסקה.. ב. על פס"ד ניו ג'רסי השני 4. על פס"ד ניו ג'רסי השני נאמר בהודעת הערעור לביהמ"ש העליון, שער שני, חלק ג', סע' 7: עם כל הכבוד, ממצאיו של השופט סטנטון לא אושרו
ע"י ערכאות הערעור בניו ג'רסי. עם כל הכבוד, את הקביעה כי ערכאת
הערעור בבניו ג'רסי
"אישרה" את פסק-דינה של הערכאה-קמא, שם,
"שאב" כב' ביהמ"ש המחוזי מפסה"ד
בע"פ ב"ש 7004/00 (הוגש ע"י המשיבה בביהמ"ש המחוזי). דא עקא שהח"מ
העיר על כך בדיון בביהמ"ש המחוזי, והעיר בחומרה יתירה: אינו אמין כלל
ועיקר. מדינה ביצעה כאן זיוף של ההיסטוריה: לפסה"ד
בע"פ ב"ש 7004/00 הנ"ל צורפו
רק "הערות המערכת" (חסר שורה או שתיים) אשר מהן ניתן להסיק, אולי, שהקביעה בדבר אמינותו של הממל"ז
אכן "אושרה" בערעור. המדינה "שיפצה" את פסה"ד
בע"פ ב"ש 7004/00 הנ"ל, בכך שבמקום מה שצורף אליו היא צירפה תדפיס שלם, כולל
פסה"ד עצמו. והנה, מפסה"ד של ערכאת
הערעור בניו ג'רסי עולה כי הערעור נדחה מטעמים דיוניים בלבד. 5. ועוד מן הראוי לומר
על פס"ד זה, ועל הסבריו המאולצים של הנחתום (יצרן המכשיר) על עיסתו: 1. הניסויים
אשר שימשו יסוד לפס"ד ניו ג'רסי 2 הוגדרו
ע"י כב' השופט עצמו כ"רחוקים מלהיות
מושלמים", אבל, עם כל הכבוד, כדי
להגיע לוודאות של "למעלה מכל ספק סביר", הניסוי חייב להיות מושלם. 2. אבל
גם במסגרת הניסויים הבלתי-מושלמים נתגלתה ב-0.8% מ1908- המקרים "טעות בולטת אשר לא ניתן לה הסבר" מעבר לטעות של יותר מ1-
מייל\שעה (זו, מן הסתם הטעות בה הייצרן
"מסכים" להודות": פחות
מ2000- בדיקות זה לא רציני, וטעות בכמעט אחוז מהמקרים
גם היא מכניסה כל מדידה ספציפית לגדר הספק הסביר, שהרי אין אנו יודעים איזו
מדידה "נכנסת" לאותו אחוז, ואיזו אינה נכנסת שמה. 3. באשר להסבריו של ממציאו של המכשיר מדוע
עצמים נייחים "נוסעים" במהירויות גבוהות - אותם המדינה, מן הסתם,
מבקשת לאמץ דרך ה"צינור" של ניו ג'רסי 2 - הסברים אלה אינם משכנעים. ממציאו
של המכשיר "מסביר" כי המכשיר תוכנן רק למדידת מהירותם של גופים נוסעים, ולא למדידת מהירותן של מטרות
נייחות. הוא "לא רצה להשקיע את הכספים הדרושים לכך"... אבל, עם כל
הכבוד, מהירות אפס היא מקרה פרטי של כל
מהירות אחרת, ואת הקמצנות של הייצרן לא תגלגלו על
כבודם וחירותם של הנאשמים. מעניין
מה אומר הייצרן לגבי מהירות 0.001 קמ"ש: אם היא
כבר בגדר "נסיעה", מבחינת המכשיר, נשאלת השאלה מה ההבדל, ואם היא עדיין בגדר "עמידה", נשאלת השאלה איכן היא "נקודת
הגבול", ומה קורה ב"תפר" שבין ה"עמידה" לבין
ה"נסיעה". לכל
השאלות האלה אין מענה בפסה"ד, וגם
לא יכול להיות מענה, משום שהמכשיר הזה אינו מודד מהירות במישרין, אלא מבצע סדרה
של מדידות טווח, ומחשב את המהירות כפונקציה של השתנות הטווחים במישור הזמן. כאשר
המכשיר הזה מכוון אל מטרה נייחת, כל הטווחים הנמדדים אמורים להיות זהים, ועל כן
המהירות חייבת להיות אפס, ואם היא
אינה אפס, פשיטא שלמכשיר הזה ישנה בעייה לבצע את מה שהוא אכן
מתכוון או, מתיימר, לבצע, דהיינו סדרה של מדידות-טווח. 4. ממציאו של המכשיר לא העז עדיין להציב את כף
רגלו על דוכן העדים בבית משפט בישראל, ואת הסלחנות של כב'
ביהמ"ש בניו ג'רסי כלפיו אין לאמץ על גבם של
הנאשמים כאן, בין השאר משום שמידת הסלחנות, או חוסר-הסלחנות, היא חלק מה- LEX FORI, ולא בית משפט זר יאמר לנו אם טעות כזו-וכזו
הינה נסבלת או בלתי נסבלת. 5. ולסיכום:
פס"ד ניו ג'רסי 2
כולל מימצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות. לאור
המימצאים העובדתיים שקבע הוא עצמו, ולאור הספקות
שגילה הוא עצמו ביחס למספיקותם של הניסויים
ולהעדר-ההסברים לשיעורי הטעות, אין לקבל
את סלחנותו לגבי המכשיר, וממילא גם אין לקבל את מסקנתו המשפטית - אפילו לגבי
מדידות בטווח ה1,000- רגל. 6. לכל אלה אין התייחסות
מספקת, דבר המצדיק את הדיון הנוסף, גם כשלעצמו, וגם בנוסף לכל הנימוקים האחרים. ג. על החלטת-הביניים
ב-ת/17717/97 של כב' ביהמ"ש לתעבורה, י-ם 7. החלטת-ביניים זו הוגשה לכב'
ביהמ"ש רק לקראת מתן פסק-הדין. כיוון שהגשת אסמכתא
נוספת גם היא בגדר "סיכומים", עמדה לעותרים הזכות הסטטוטורית
הקנוייה (סע' 210(א) לחסד"פ)
להשיב ולהתייחס לפס"ד זה, אך בקשתם לאפשר להם לעשות כן נדחתה. בנסיבות האלה אין תימה בכך שהדיון בהחלטת-ביניים זו לא היה ממצה די צרכו,
וכיוון שהחלטת-ביניים זו היתה אבן-הראשה לפסה"ד
– אפילו בכך בלבד די כדי להצדיק את קיומו של הדיון הנוסף המבוקש בעתירה זו. 8.
יצויין כי המחלוקת באותו הליך הייתה מצומצמת יותר מאשר
במקרה דנן, וכך נאמר בפסה"ד נשוא עתירה זו על המחלוקת דהתם: "הכרעה נוספת בסוגיית הממל"ז
כלולה בהחלטה שניתנה לאחרונה בבית משפט לתעבורה בירושלים (כב'
השופט אביטל חן) בת/17717/97. על פי האמור בהחלטה זו, לא חלק המומחה מטעם
ההגנה (פרופ' בן יוסף) ברמה העקרונית על כך
ש"המכשיר מסוגל לבצע את אשר הוא מתיימר לבצע, קרי, למדוד מהירות כלי רכב
בתנועה ולקבל תוצאות 'חוקיות', (כלומר תוצאות ספרתיות להבדיל מהודעת Error אותה
מספק המכשיר)". אולם נטען כי קיימת אפשרות סבירה שהמהירות המתקבלת איננה
מהירותה של המכונית הנמדדת, למשל, כאשר רכב המטרה מוסתר בחלקו על ידי רכב אחר.
בנסיבות אלו חברו הכול, השופט המלומד, באי-כוחם של בעלי הדין והמומחים מטעמם,
למאמץ משותף שמטרתו היתה לבחון את אמינות ביצועיו של הממל"ז ... מטרתם של הניסויים היתה,
בין היתר, לבחון טענה השגורה בפיהם של נאשמים, ולפיה לא מדד הממל"ז
את מהירות רכבם, אלא את מהירותו של רכב אחר אשר נע בקרבתם, ובלשון בית המשפט
(ראו עמוד 56 להחלטה) נועדו הניסיונות כדי "לבדוק את יכולת ההפרדה של
המכשיר כאשר הקרן פוגעת בשתי מכוניות, את כושר הדיוק של קרן הלייזר כאשר נקודת
המכוון מכוונת לעבר רכב מסוים ויצירת מצבים בהם תחליק הקרן על צד כלי רכב.
כתוצר לוואי ניתן גם להתרשם מיכולת הממל"ז
לדווח על מהירות כלי הרכב הנמדדים" (ההדגשות לא במקור). 9.
בנסיבות האלה,
כאשר הקביעה בדבר האמינות (להבדיל מכושר ה"הפרדה") הינה רק "תוצר
לוואי", כל ההסתמכות על אותה החלטה הינה בעייתית בפני עצמה. 10. על העובדה שאמינות
המכשיר, במובן הכללי יותר, לא הייתה בעיקר המחלוקת ניתן ללמוד גם מסיכומי ההגנה
באותו התיק, אשר זה הפתיח שלהם: 1. פרק מס' 1 - פתיח 1.1 נגד
הנאשמים הוגש כתב האישום בגין נהיגה ברכב מנועי במהירות גבוהה מעל המותר בחוק.
בסיס האישום מסתמך, רובו ככולו, על מדידת מהירות הרכב בו נסעו כל אחד מן הנאשמים
באמצעות מכשיר 20-20 LTI הידוע גם בכינויו: "ממל"ז". 1.2 בכל
אחד מן המקרים מדד שוטר מטעם משטרת ישראל את הרכב באמצעות הממל"ז
תוך שהשוטר משתמש בו כמעין אקדח 'היורה' קרני לייזר לנקודת מכוון ברכב הנמדד.
הטענה המשמשת בסיס לכתבי האישום היא כי נתקבלה על צג הממל"ז
קריאת מהירות העולה על מהירות הנסיעה המותרת בחוק ומכאן, לטענת המאשימה, לכאורה
נעברה העבירה. 1.3
הנאשמים אינם
מודים באשמה. 1.4
דומה כי ספקטרום הטענות
המועלות ע"י ההגנה בתיק זה והראיות שהובאו להוכחתן הנו מהרחבים שנודעו
במשפטים שהתנהלו בעניין מהימנותו של הממל"ז. מן הראוי לציין כי עובר לדיון בתיק זה, פסק הדין היחידי בישראל שבו נתקיים דיון מדעי רציני, שכלל מומחים משני הצדדים, חוות דעת רבות וכן מומחה נוסף שמונה מטעם בית המשפט, הוא בפס"ד הסגל בפני השופט פיילס, בבית הדין הצבאי - מפח"ש. פס"ד זה אומנם אינו בעל תוקף מחייב כלפי ביהמ"ש דנן אולם עסק באותו עניין, קרי – אותו סוג מכשיר ממל"ז. מן הראוי לקחת בחשבון את תוכן הדיון וממצאי ביה"ד. בפסק דין הסגל נפסל השימוש בממל"ז ע"י השופט והופסקה העמדה לדין במסגרת הצבא על סמך שימוש בממל"ז, וזאת לתקופה ארוכה (כשנתיים), עד שהסנגור בתיק השתחרר מהצבא, והשופט עבר לתפקיד אחר. או אז, ללא כל סיבה או פסיקה חדשה במסגרת הצבא, חזר השימוש בממל"ז. 1.5
ההגנה הגישה לביהמ"ש חוות דעת בתחום האלקטרו-אופטי מטעם פרופ' ניסים בן יוסף, מטובי המומחים בתחום האלקטרו-אופטיקה
בישראל {נ/1}. בחוות
הדעת נסקרו בהרחבה הנושאים השונים הקשורים לאמינות מכשיר הממל"ז
ואופן הפעלתו. ממצאי חוות דעת מעידים על כי קיים חשש רציני ואמיתי
שהמהירות הנמדדת בממל"ז אינה מהירותו של הרכב
הנמדד ולחילופין, כי המהירות הנמדדת אינה מדויקת. על כן לא ניתן
להרשיע בפלילים על סמך מדידות מכשיר הממל"ז. 1.6
ההגנה תטען כי יש
בחוות הדעת כדי לקעקע כל הנחה ו/או חזקה בדבר אמינות מכשיר הממל"ז
ולמצער יש בה כדי לעורר ספק סביר בדבר אמינות מכשיר הממל"ז
אשר די בו כדי להביא לזיכוי הנאשמים (ל"חזקת אמינות" מכשיר הממל"ז יוקדש פרק נפרד בהמשך). 1.7
ההגנה טוענת כי קיימים
פגמים רבים בשיטת ביצוע המדידה ובמכשירי הממל"ז
הנדונים גם יחד, אשר בעטיים, ביחד או לחוד, יש כדי לזכותם מן העבירה המיוחסת
להם. 1.8
פירוט עילות ההגנה
יובא להלן. 11. יצויין עוד כי אותה החלטה היא, כאמור
לעיל, רק החלטת-ביניים אשר עשוייה להשתנות עוד
באותה הערכאה (או שההליך יסתיים בזיכוי מטעמים אחרים, ולא ניתן יהיה לערער על
הקביעות העקרוניות שבה), ואם על ההליך בתיק 5022/00 של בית
המשפט לתעבורה באשקלון (כב' השופט ד' פולוק) נאמר (בסע' 14
לפסה"ד): "לא אעסוק
בהנמקתן של הערכאות באותו תיק הואיל וככל הנראה ההליכים בו טרם הסתיימו", מקל-וחומר הוא במקרה
דנן, בו, כאמור, ה"אסמכתא" היא רק החלטת-ביניים, ואפילו ההליך בערכאה-קמא טרם הסתיים. החלטת-ביניים זו, אם
צריך לציין, ניתנה עוד בטרם נשמעו ראיות-התביעה האחרות, כך שמעמדה רופף אפילו
יותר מאשר החלטת-ביניים הדוחה טענת no-case! 12. יצוין כי העד המומחה מטעם התביעה, באותו התיק (אינג'
טדי הופמן), ביצע בעצם רק
133 מדידות במס' מצבים, וכל מה שיש לו כ"מומחה" זה השכנוע
ה"פנימי" שלו: "ת. ביצעתי 133 בדיקות ... ללא שום ספק, 130
בדיקות זה לא מס' בדיקות מספיק כדי לקבוע רמת דיוק של מכשיר אבל, יחד עם זאת,
כעד מומחה, אני משוכנע שמכשיר זה לא יכול לטעות בעשרות רבות של אחוזים כך כדי
לעוות את המסקנות שהבאתי בחוות הדעת שלי". על עדותו של אותו
מומחה נאמר בסיכומי ההגנה, שם: 10. פרק מס' 10 – חוות דעת ועדותו של
מומחה התביעה (אינג' טדי הופמן) 10.1 ההגנה טוענת כי חוות דעת
בכללותה פסולה ואין לה משקל ראייתי כלשהו. 10.2 ההגנה חוזרת על מרכיבי
טענה מס' III בסעיף 2.7
לעיל. 10.3 חוות הדעת הנ"ל הנה
בסה"כ פירוט של מס' קטן יחסית (133) של מדידות מהירות שבוצעו ע"י אינג' הופמן. עובדות אלו מקומן
היה בתצהיר או עדות שלא באמצעות חוות דעת. את המדידות שבוצעו ע"י העד ניתן
היה לבצען ע"י כל שוטר מיומן ואין בעובדה כי המדובר באינג'
הופמן כדי להוסיף לכך משקל ראייתי כלשהו. 10.4 אין בחוות הדעת כל ניסיון
להפריך או להתמודד עם הטענות שהועלו ע"י מומחה ההגנה לגופן. בכלל
זה: העד אינו מתמודד עם בעיית תיאום הכוונות; אינו מתמודד עם בעיית ההחלקה; אינו
מתמודד עם בעיית התבדרות הקרן וכיוצ"ב טענות
שהועלו ונותחו בפירוט רב ע"י מומחה ההגנה. אינג'
הופמן הודה בח"נ {עמ' 108} כי לא ניסה להתייחס לממצאיו העובדתיים והטענות
שהועלו ע"י מומחה ההגנה. כ"כ ראה {בעמ' 132-3}: "... אני נדרשתי לענות לחוות דעת
של פרופ' בן יוסף. בחוות דעת זו המחבר מפתח בצורה יפה
מאד תיאורית עבודת מכשיר עם לייזר ואין לי ויכוח עם זה ... מצד אחר,
היצרן בא בספרות כפי שאמרתי קודם ומתארת מלכודת השגיאות כאמצעי מתקדם ביותר
ויעיל למניעת התופעות המצוינות בחוות דעת שמטעם ההגנה. אף אחד מאיתנו לא בדק
את טענות היצרן בפעילות מערכת זאת ... לא רוצה לחזור לטענות היצרן
מכיוון שאף אחד מאיתנו לא בדק אותן אבל, מתוך המדידות שלי ..."
[הדגשה שלי – א"נ] כ"כ ראה {בעמ' 154}: "כל מה שרציתי להוכיח באמצעות נספח
ב' היה שהמכשיר לא יכול לטעות טעויות של סדר גודל של 100% כשמדובר במדידת מרחקים
או מדידת מהירויות ולא שום דבר מעבר לזה". 10.5 על פניו, למומחה התביעה, אינג' הופמן, אין כל כישורים,
ולמצער לא הוצג כבעל מומחיות, להתמודד עם סוג הטענות שהועלו ע"י מומחה
ההגנה {ראה: עמ' 84 לפרט' מ- 1/1/03 שם הוא מעיד כי
אין לו מומחיות באופטיקה, פיסיקה, אלקטרו-אופטיקה וכיוצ"ב}.
לכל היותר, הנ"ל מומחה לכיול, עניין שאין לו רלוונטיות לטענות ההגנה בתיק
זה (יצוין כי במהלך המשפט חלו שיבושי לשון סמנטיים; בעיית כיול אינה בעיית תיאום
כוונות וכיול אינו אחד מן העניינים אשר מומחה ההגנה בחן בעדותו וחוות דעת
מטעמו). למעשה, אין בחוות דעת
התביעה, לא דה-פקטו ולא דה-יורה, שום התמודדות עם
העניינים שבמומחיות שעולים מתוך חוות דעת מומחה ההגנה. לשאלת ב"כ ההגנה
{עמ' 133} עונה אינג' הופמן: "ש. מכיר את הלוגיקה של המכשיר? ת. קראתי
עליה. לא בדקתי". בהמשך החקירה הנגדית {עמ'
134 ואילך} מתברר עד כמה עדותו של העד אינה עדות מומחה; עד כמה הוא אינו מכיר את
המכשיר; ועד כמה עדותו הנה חסרת כל רלוונטיות או משקל ראייתי. סיכום {עמ' 134}: "ת. מסקנותיי בפרק האמור נובעות לאחר
שקראתי את הצהרת היצרן והפעלתי את המכשיר בשטח תוך ניסיון לאמת את טענותיו". 10.6 חוות דעת מטעם התביעה
לוקה גם בכשל שורשי נוסף, קרי – מאין יודע ביהמ"ש האם הממצאים של המדידות
שבוצעו ע"י אינג' הופמן
הנכבד ופורטו בחוות דעת אכן משקפים מובהקות סטטיסטית ממנה ניתן להסיק מסקנות?! הופמן
טען בתחילה כי ביצע מאות מדידות {השווה: עמ'
88 ש' 23}, בתנאים שונים. בהמשך הדברים {עמ' 89}
התבררו הדברים לאשורם, קרי - כי הוא ביצע בעצם רק 133 מדידות במס' מצבים:
"... ת. אני מתקן, לא מחצית מהבדיקות אני עשיתי אלא 133 מדידות. ש.
במילים אחרות, את הרוב המכריע של המדידות לא אתה ביצעת. ת. נכון."
ובעמ' 155 ש' 7: "ת. ביצעתי 133 בדיקות ...
ללא שום ספק, 130 בדיקות זה לא מס' בדיקות מספיק כדי לקבוע רמת דיוק של מכשיר
אבל, יחד עם זאת, כעד מומחה, אני משוכנע שמכשיר זה לא יכול לטעות בעשרות רבות של
אחוזים כך כדי לעוות את המסקנות שהבאתי בחוות הדעת שלי". לגבי העדר מובהקות
סטטיסטית, העד אישר כי קיימת הדירות בתוצאות הנתונים שבחן, קרי – כי אין מובהקות
סטטיסטית המאשרת את מהימנות או דיוק המדידות {עמ'
90}. למעשה, העד אישר
{לשאלת ביהמ"ש בעמ' 98} כי לא ניתן להסתמך על
המדידות שביצע לצורך הערכת יכולת בן אנוש לבצע מדידה מהימנה בטווחים מעל 330 מ',
בין השאר, בשל המס' הזעום של המדידות שבוצעו וכן בשל העובדה כי המדידות בוצעו
ע"י 2 שוטרים בלבד. 10.7 בכל הכבוד, טענותיו של אינג' הופמן {עמ' 88} כאילו "מאות" המדידות שביצע, בצירוף
"הכרתו" את מכשיר הממל"ז, אינן
רציניות, וזאת בלשון המעטה. 10.8 אינג'
הופמן הודה כי חוות דעתו בתיק זה לא נועדה לאשש או
לקבוע כי המכשיר מנפק תוצאות מהימנות {עמ' 156}. 10.9 הניסויים שהוצגו בגוף
חוות דעת מטעם התביעה בוצעו בצורה כה בלתי מבוקרת, ללא מכשירי אב שישמשו בקרה
למהימנות המהירויות הנמדדות, עד כדי שהתוצאות שהוצגו אינן מסייעות לביהמ"ש
במאומה. 10.10 הנספחים של חוות דעת לא
הוצגו כראוי ואין ליתן להם כל משקל ראייתי. יתר על כן, נספח ב'
הנו בסה"כ תרגום ותמצות (כך!) של נתונים שערך, ביצע ונכתבו ע"י
מישהו אחר {השווה: עמ' 85; עמ'
86; עמ' 95 ש' 12, 19-20}: "נתבקשתי לתמצת
אותו [את החומר מחו"ל] ... כל החומר מחו"ל. לא נתתי שום פירוש
חוץ מתרגום ותמצות". לגבי המדידות שבנספח ב': הוא הודה {עמ' 89} כי לא
הוא ביצע את המדידות וממילא הוא הודה כי אינו יכול לדעת באיזה מצב כיול
נתקבלו המכשירים עמם בוצעו המדידות. 10.11 למעשה, חלק מן החומר שעל
בסיסו הסיק אינג' הופמן את
מסקנותיו בעצם הנו תרגום של תרגום, כאשר הוא אינו יודע גרמנית ברמה אשר תאפשר לו
לבחון את התרגום {עמ' 86}. 10.12 זאת ועוד, אינג' הופמן הודה {עמ' 86-7} כי רוב החומר בכלל אינו רלוונטי! 10.13 העד אישר בחקירה נגדית כי
לא נתבקש לחוות דעה על שיטת ההפעלה של הממל"ז,
עובדה המעלה תמיהות {עמ' 83}. 10.14 העד אישר כי לא קיבל לידיו
מעולם את פסה"ד שניתן בתיק המפח"ש,
פס"ד הסגל, ובמיוחד את החומר הראייתי שכרוך בו,
ובכלל זה הוא לא ראה גם את חוות דעת של המומחה בזדין
{עמ' 85}! עובדה זו לכשעצמה
אומרת דרשני ומשליכה על טענותיו ועבודתו 'המוקפדת' של אינג'
הופמן הנכבד. עובדה זו גם מן הראוי, אולי, שתילקח
בחשבון ותשפיע על תוצאות ההתדיינות בתיק דנן. 10.15 העד אישר כי בחינתו את
דיוק המכשיר התבססה על רמת מובהקות של 95%; יוצא, אפוא, כי רמת מובהקות זו, שלא
הוכחה, אינו עומדת בדרישות הדין הפלילי. במילים אחרות, כל 5 נהגים מתוך 100
שנמדדו הפכו עבריינים על כורחם, בעוד שלא ביצעו את העבירה {עמ'
89}! 10.16 העד אישר {עמ' 90} כי לא נבחנה התנהגות המכשיר כלל במהירויות שמעל 135
קמ"ש. העד הודה גם כי הוא עוסק בהשערות ו/או הערכות לגבי התנהגות
המכשיר וסטייתו {עמ' 91}. 10.17 העד אישר {עמ' 92, 144} כי למעט 133 מדידות שביצע בעצמו, כל שאר
הנתונים שהתבסס עליהם הנם נתונים שקיבל מהמשטרה או מגורמים אחרים. הוא לא היה
נוכח בעת ביצוע שאר המדידות {עמ' 144} וכל הנתונים
שבנספח ב' הנם עדות שמיעה בלתי קבילה לחלוטין. 10.18 באשר לתופעת התבדרות קרן
הלייזר, העד אישר כי ביצע עשרות מעטות של בדיקות 'מיקוד והפרדה' {עמ' 94}. 10.19 העד אישר כי לא נעשתה שום
בדיקה בתנאי מזג אוויר קשים, גשם וכו' {עמ' 96-7}. 10.20 מכתב המשטרה למומחה ובה בקשה
לעריכת חוות דעת לא הוצגה להגנה למרות החלטת ביהמ"ש מיום 2/1/03 {עמ' 107}. 10.21 העד אישר כי לא ביצע
מדידות על כלי רכב גדולים דוגמת אוטובוס, משאית וכו'
{עמ' 114}. השערותיו של אינג'
הופמן בתשובה לשאלה מדוע לא נבדקו אינה מניחה את
הדעת. 10.22 העד הודה כי אינו מכיר את
מלכודת השגיאות ודרך פעולתה {עמ' 120}. 10.23 העד הודה כי חוות דעתו
והתוצאות שעולות ממנה מבוססים כולם על בחינת 2 ממל"זים
בלבד {עמ' 139}. העד לא הציג שום חוות דעת סטטיסטית
שבאמצעותה יוכל ביהמ"ש הנכבד לקבוע על כי קיימת מובהקות סטטיסטית לצורך הסקת
מסקנות. 10.24 העד אישר כי בעיקול דרך
קיימת זוית של 13 מעלות או יותר ומזווית זו ניתן לקבל
החזרות תקינות של המכשיר, קרי – מהירות הכוללת החלקת הקרן מצד הרכב {עמ' 140}. 10.25 העד לא יכול היה לשלול את
טענות ההגנה כי ברכב שמהירותו נמדדת ושאורכו מעל 7 מ' עלולה להתבצע 'זחילה' של
קרן הלייזר על דופן המכונית באופן שיאפשר לקבל קריאת מהירות 'תקינה' {עמ' 142}. 10.26 העד אישר כי כל מדידותיו
ומסקנותיו לא התבצעו בהשוואה למהירות שנמדדה באמצעות 'מכשיר אב' ולפיכך דומה כי
מסקנותיו אינן ראויות {עמ' 143-4}. 10.27 אינג'
הופמן העיד בעצמו {עמ' 155
ש' 14: "ת. ... אני עד מומחה בתחום שלי, לא בתנועה. הייתי מבצע [ממליץ]
לבצע מס' של מאות מדידות בתנאים ספציפיים שונים ואז, ולהגדיל [להגביל] את שימוש
המכשיר לאותם התנאים. אבל אני חושש שאני לא רשאי לתת את ההמלצה הזאת". 10.28 יש לקחת בחשבון את
ההתנגדויות שהועלו מטעם צוות ההגנה ונרשמו בפרטיכל
'לקיצורי טווחים' וניסיונות להצגת נתונים עובדתיים שלא עפ"י דיני הראיות.
במיוחד כאשר מדובר בתיק עקרוני ותקדימי מסוג זה. 10.29 בחירת מתאר הניסויים של הופמן היתה המקלה ביותר. הופמן בדק את הממל"ז בתנאים
אופטימליים ולא במבחן היום-יום. לדוגמא הופמן בדק גלישה בין רכבים כאשר הרכבים מרוחקים עשרות מטרים
רבות זה מזה, אך לא בדק כאשר הרכבים במרחק סביר זה מזה ובסמיכות לעצמים מחזירים.
נראה שמטרת הבדיקות שלו נקבעה טרם הבדיקות ואופי הבדיקות נבחר כך שהתוצאות
תתאמנה למזמין הבדיקה. (ראה סעיף 11.11
המתאר בדיוק קבלה של תוצאה שכזו כאשר המרחק בין הרכבים קטן יותר) לסיכום, מלבד
הפגמים האינהרנטיים שבחוות דעת התביעה גופה, מהחקירה הנגדית נתגלו כל כך הרבה
כשלים אשר מאיינים כל מהימנות למסקנות המגולמות בה. למעשה התברר כי הנ"ל
אינו מומחה לתחום, אינו בקיא בפרטים, אינו מכיר את מלכודת השגיאות, את מכלולי
המכשיר ומכמניו, אינו זוכר מאומה, לא ביצע מדידות, לא עבד לפי שום מתודה או
קריטריון מדעי והנה מומחה זה מתיימר להציג לביהמ"ש מסקנות מדעיות חותכות. עדות שכזו בתיק
עקרוני, כאשר חזקה על התביעה שהציגה את המירב
שביכולתה להציג במשפט פלילי אומרת דרשני! 13. נשאלת, כמובן, השאלה
מה יקרה אם, בסופו-של-יום, יקבע כב' ביהמ"ש
לתעבורה בירושלים כי ההאשמות לא הוכחו, אפילו לכאורה? ומה יקרה אם
הנאשמים באותו תיק יורשעו והם יערערו לביהמ"ש המחוזי, כאשר במרכז ערעורם
תעמוד החלטת-הביניים אשר "אושרה" ע"י כב'
ביהמ"ש העליון בהליך בו הם לא היו מיוצגים?! ואיך בכלל אפשר
לקבוע "חזקה שבעובדה" על סמן פס"ד לא חלוט? 14. מכל אלה עולה כי
ההסתמכות על ההחלטה ב-ת (י-ם) 17717/97 תלוייה על בלימה. ד. על "אלפי הבדיקות" שנעשו למכשיר 15. כפי שנאמר
בפסה"ד, ### "נכון לייחס לתוצאתם משקל אם הם בוצעו על ידי בעלי מקצוע שמומחיותם מוכחת ואינה מוטלת בספק
..." (ההדגשות לא במקור), אבל, כאמור, ברוב המקרים הבדיקות בוצעו על ידי השופטים עצמם, אשר אינם אמורים להיות מומחים-לדבר,
וגם לא ניתן לחקור אותם על הניסויים האלה. 16. אבל, כפי שנאמר בהמשך,
"נכון לייחס לתוצאתם (של אותם הניסויים) משקל אם ... הניסויים כללו מדידות
אשר נעשו לעבר רכבי מטרה בגדלים שונים
וצורות שונות, בתנאים משתנים של תנועה, בתנאי אקלים מגוונים ..."
(ההדגשות לא במקור). ואנחנו נוסיף את
המתחייב עוד: במהירויות שונות, ובטווחים
שונים. ואם כך הוא - אם נבחן את המכשיר
לגבי רכבי מטרה בעשרה גדלים שונים, בעשר צורות שונות, בעשרה תנאים משתנים של תנועה, בעשרה תנאי אקלים, בעשר מהירויות שונות, ובעשרה טווחי-מדידה שונים - וכבר קיבלנו מיליון סיטואציות שונות, ואפילו
הסתפקנו רק בחמש אפשרויות שונות לכל
פרמטר, גם אז יש לנו 15625 (חמשה עשר אלף,
שש מאות עשרים וחמישה) סיטואציות שונות!!! בצע 100 מדידות בכל
סיטואציה, וכבר עברנו את המיליון וחצי! ואפילו היינו
צנועים יותר, והסתפקנו רק בשלוש
אפשרויות שונות לכל פרמטר, גם אז יש לנו
729 סיטואציות שונות, המצריכות למעלה מ-70,000 (שבעים אלף) מדידות. אמור מעתה: 2000 מדידות כאן, 2000 שם, עדיין זה
מעט-מזעיר. 17. ועוד, כפי שנאמר
בהמשך, תנאי נוסף הוא ש"המדידות נבחנות במקביל על ידי מכשיר אמין אחר" (ההדגשות לא במקור), אבל המכשיר
ה"אמין" הוא ה- KR-11 הזקן, אשר כבר הוצא מן השימוש, ואשר מעולם
לא הוכחו אמינותו ודיוקו. בענין זה מן הראוי לציין כי פסה"ד המנחה בעניין ה- KR-11 (פסה"ד של ביהמ"ש לתעבורה, י-ם,
בת"פ 0-527722-3, מ"י נ'
ישראל קז, פ"מ
תשמ"ד (3), 177) ניתן בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, והוא עסק בעיקר
באופן ההפעלה ובנסיבות בהן לא ניתן להפעיל את המכשיר. עוד יצויין
כי באותה התקופה לא הייתה חשיבות לדיוק המדידה, כי המשטרה נתנה "סף
אכיפה" מספיק כדי למנוע ויכוחים על אפשרות הטעות של המכשיר, וכיוון שבאותה
העת כל עבירות המהירות היו בגדר
"עבירות-תוספת", וממילא לא היה "איזור
הספר" שבין עבירות מהירות שהן עבירות-קנס (ואינן עבירות-תוספת) לבין עבירות
מהירות שאינן עבירות-קנס (ומשום כך הן עבירות-תוספת). בעיית הטעות
הכמותית במדידות-המהירות נידונה לראשונה (וככל הנראה הייתה זו גם הפעם האחרונה) רק בשנת 1991, בע"פ ת"א
1279/91, ארז שלמון
נ' מ"י, פסקי דין תעבורה, כרך ב', חוב' 4, עמ'
3), וגם אז לא היה זה ב- KR-11, אלא במכשיר אחר, ועוד מן הראוי לציון הוא כי למערער דהתם די
היה בשיעור-הטעות המוכר ע"י היצרן כדי לחלץ אותו מענשה
של עבירת-התוספת, על כל ההשלכות הנובעות ממנה (יצית תנאי והפעלת תנאי). לפיכך ה"בחינה
במקביל" ע"י ה- KR-11, ערכה שואף לאפס. 18. אבל מעבר לכל אלה,
כיוון שבתי המשפט לא מבצעים בעצמם את הניסויים אלא רק "מייבאים" את
תוצאותיהם, וכיוון שהחזקה-שבעובדה אינה נקבעת על ידי מבצעי הניסויים אלא על ידי
הפסיקה המצטברת, ממילא מתחייבת המסקנה כי לא
רק מספר הניסויים הוא הקובע, אלא גם - ובעיקר - מספר הפעמים שהניסויים עברו את
המבחן המשפטי. כך, למשל, לא הרי
10 סדרות שונות של ניסויים אשר עמדו במבחן בעשרה הליכים משפטיים שונים, בהם
בוצעו 1000 מדידות בכל סדרת ניסויים (ובסה"כ - 10,000 מדידות) כהרי 10,000
מדידות בסדרה אחת של ניסויים אשר עמדה במבחן רק בהליך משפטי אחד. וסך-כל הפעמים
שהמכשיר הזה עבר בהצלחה את המבחן המשפטי, על כל פרטיו ודקדוקיו, הוא זעום מאוד. 19. יתירה מזאת: בפסק הדין
עצמו (סע' 18, פיסקה שנייה) נאמר: "עולה מהאמור הוא,
כי מספרם של פסקי הדין בהם הוכרעה סוגית הממל"ז
לאחר שמיעתם של מומחים מטעמם של שני הצדדים, אף שאינו קטן, אינו עונה לכאורה על
דרישת הרכיב הכמותי לצורך אותה "מסה קריטית". אולם השתמשתי במלה
"לכאורה", הואיל ולאחדים מפסקי הדין, גם אלה שלא אימצו את ההשקפה בדבר
אמינות הממל"ז, קדמו אלפי מדידות-ניסיוניות,
ולהשקפתי מדידות אלו משלימות את החסר במובן הכמותי, מחד, ויש בהן כדי לתת מענה
לרכיב האיכותי ולאפשר הערכה מדויקת של תוצאות המדידה שמפיק הממל"ז,
מאידך" (ההדגשה לא במקור). אבל, כאמור לעיל, החזקה-שבעובדה
נוצרת ע"י פסיקה אשר מאמצת את הניסויים, ולא ע"י פסיקה אשר לא מקבלת אותם! ה. על הבדיקות שנעשו
במסגרת ת/17717/97 הנ"ל 20. כאשר מבססים
"חזקה שבעובדה" על הליך כלשהו – ולא כל שכן על החלטת-ביניים, היא,
מטבעה, לעולם לא סופית, ובוודאי שאינה חלוטה, יש צורך לבחון איך הטריבונל שנתן
את ההחלטה הגיע למה שהגיע. 21. רבות נאמר בסיכומי ההגנה, שם על הבדיקות
שנעשו במסגרת ת/17717/97 הנ"ל, ותקצר היריעה מהכילם
במסגרת זו. 22. כפי שכבר נאמר לעיל, העותרים יבקשו להזמין לדיון בעתירה זו את התיק האמור, על קרביו וכרעיו,
ועל כן אין צורך להרחיב את היריעה בעניין זה. ו. על הבדיקות שנעשו
ע"י מכון התקנים 23. חוק התקנים,
תשי"ג-1953 (בחלק זה - "החוק") דן ב"מצרכים"
וב"מכירה" (מונח אשר הגדרתו כוללת גם "גרם מכירה, החזקה לשם
מכירה, חליפין או השכרה", ו"החזקה לשם מכירה" כוללת גם "כל
החזקת מצרך במקום העסק או במקום אחר, בכמות ובנסיבות שאינן שכיחות בשימוש לצורך
עצמי" (סע' 1 לחוק). 24. מטרותיו של מכון
התקנים היא "תקינה והבטחת רמה נאותה של טיב המצרכים ..." וכו'. 25. ועם כל הכבוד, משטרת ישראל אינה מוכרת ממל"זים, וכל עניין התקינה - אשר נעשה לפי הזמנת
המשטרה, ובמימונה - לא בא אלא כתחליף לא-מוצלח ל"שיעורי-הבית" אשר לא
נעשו ע"י המשטרה בטרם הוכנס המכשיר לשימוש וחיפוי על מחדלה של המשטרה
(כפי שהוסבר בסע' 17 לפסק הדין). גם הבדיקות האלה, לגופן, לא היו מספקות,
כעולה מהאמור בסע' 12, לעיל, לעניין עדותו של אינג' הופמן. עוד יצויין כי אותם כ-2000 בדיקות, מעבר לאותן 133 שהוא ביצע
בעצמו, היו בדיקות "מיובאות", ומכאן אנו למדים כי היה זה "יבוא
מיבוא" דבר המרחיק אותנו עוד יותר
מן הדרוש להיווצרותה של "חזקה שבעובדה". ז. על עדותו של עד
ההגנה, מר צור 26. אכן המומחה מטעם ההגנה
לא מצא פגמים "במכשיר עצמו", אולם איש לא העמיד לרשותו מכשיר, וזו תוצאה ממדיניותם של היצרן והמשטרה כאחד,
אשר מצפים שכל העולם יקנה מהם חתולים-בשק, וגם יקנה את מניותיה של LSR בשערים הולכים וגבוהים. 27. מה שהוגדרו ע"י
ב"כ המדינה כ"ספקות תיאורטיים בלבד" הינם ספקות אמיתיים הנובעים מתכונותיה של קרן הלייזר, והיוצאים מתוך הנחה
שאפילו אם כל מה שהיצרן אומר נכון הוא, וש"מלכודות השגיאה" אכן
מתוכננים כהלכה - תכונותיה של קרן הלייזר אינן מאפשרות לה "לספק את
הסחורה". 28. משל למה הדבר דומה: למכשיר המודד מדידות אורך בעזרת סרט של
גומי: לא צריך לקבל את המכשיר לידיים ולבדוק את תכונותיו כאשר אנו יודעים כי
הגומי הוא חומר הנמתח עם המשיכה. 29. לפיכך לא היה מקום
לביקורת על העד הזה, ח. על עדותו של
הד"ר בזדין 30. בניגוד למסקנתו של כב' ביהמ"ש בפסה"ד נשוא עתירה זו, כב' ביהמ"ש המחוזי לא השתית כמעט דבר על
עדותו של הד"ר בזדין, אשר כל-כולה אינו אלא
חיזוק שולי לקביעה שההגנה לא הצליחה להפריך את ה"חזקה שבעובדה" אשר כיום אנחנו כבר יודעים שהיא כלל לא
הייתה קיימת, ואפילו משל לא הייתה. 31. כב'
ביהמ"ש המחוזי משתית את קביעותיו של מר בזדין על
כך שהוא לא נחקר מטעם ע"י ההגנה – דבר שאינו נכון! – ומפרש זאת
כ"הסכמה" לתוכנה של עדותו, דבר אשר, משפטית, אין לו יסוד, במיוחד כאשר
בעדותו אין ולא כלום. אין, איפוא, וגם לא יכול להיות, כל ספק כי אם כב' ביהמ"ש המחוזי לא היה נסחף אחרי
אותה "חזקה", הוא לא היה משתית את אמינותו של המכשיר על עדותו של עד
זה, ועליה בלבד. 32. על הניסויים שעשה
הד"ר בזדין עצמו, ועל חוסר האמינות של המכשיר,
כעולה מאותם הניסויים עצמם, כבר עמדנו בהודעת הערעור, שער שלישי, חלק ה', סע' 7,
יחד עם נספח ט"ו להודעת
הערעור, הנזכר שם). הרי מספר
"פנינים" מתוך חוות-דעתו של מר בזדין, כפי
שהובאו, שם (ההדגשות לא במקור): א. "למושג
האמינות ישנה משמעות סטטיסטית בלבד, כלומר אין
משמעות לאמינות של 100%. כשמתכננים מערכת, קובעים מראש את אחוז הסיכוי למדידה שגוייה" (אבל הוא לא מציין מהו "אחוז הסיכוי
למדידה שגוייה" אשר נקבע למערכת הזאת). ב. "במדידות
על גדר בית הספר פעם אחת מתוך 16 מדידות מדדתי מהירות 15 קמ"ש". ג. "הקף
הבדיקות שלי לא מספיק בשביל להתייחס אליהן כבדיקות סטטיסטיות מספיקות". ד. "אני
לא טוען שלא ניתן בסיכוי כלשהו לקבל תוצאות שגויות כתוצאה משרשרת של
טעויות". 33. אמור מעתה: חוות-דעתו
של הד"ר בזדין היא לא רק "מוזמנת", אלא גם מופרכת מתוך-תוכה, ועל פניה. 34. וגם ברור הוא שאלמלא
היה כב' ביהמ"ש המחוזי נתפס גם הוא לקסמיה של
ה"חזקה שבעובדה", על עדותו של הד"ר בזדין
לבדה הוא לא היה משתית דבר. ט. הערות נוספות לפסק
הדין 35. אומר כב' ביהמ"ש (בסע' 18
לפסה"ד): עם זאת, רבות הן הטענות
שהועלו כנגד מכשיר זה, אך בחינתן מלמדת כי מקור רובן בחשש מפני זליגת קרן
הלייזר אל רכבים אחרים, לפני הכביש או לעצמים דוממים המצויים על פני הדרך או
לצידה, דבר שעלול לגרום לקבלתה של מהירות גבוהה מזו בה נוסע רכב-המטרה בפועל. אך
זו סוגיה המצויה בעיקר בתחום דרך ההפעלה של המכשיר ולא בכשלים-מובנים המצויים
בו. ובמלים אחרות, אם תימצא דרך לייצב את האחיזה במכשיר בעת הפעלתו
ובכך למנוע את זליגת הקרן, ואם תמצא דרך לצייד את המפעיל בעזרים טכניים
אשר יאפשרו לו למקד את הקרן ברכב-המטרה גם בטווחים גדולים, ייעלמו רבים
מהספקות שהועלו כנגד הממל"ז (ההדגשות לא
במקור). ומכאן אנו למדים כי
פסה"ד עוסק בעיקר באופן ההפעלה, ולא ביכולותיו של המכשיר עצמו, וכי עם
ההפעלה הנכונה "ייעלמו רבים
מהספקות" – אך לא כולם. 36. יחד עם זאת אומר כב' ביהמ"ש –
כדבר המובן מאליו – כי לסוגיה זו (סוגית הספקות שאינם נובעים מאופן ההפעלה) יש
מענה גם בתחום יכולותיו של הממל"ז, שחלקן שלובות
בתוכנת "מלכודת השגיאות", וחלקן במאפיינים נוספים של המכשיר. והוא מוצאאת המענה בעדותו של הד"ר בזדין,
אולם, באמור לעיל, עדותו של מר בזדין אינה משכנעת,
וזאת גם בלי קשר לקשר בינו לבין היצרן, המממן את שכרו. ועם כל הכבוד – הדיון בסוגיית
"מלכודת השגיאות" לא היה ממצה דיו. 37. אומר
כב' ביהמ"ש (שם): לבסוף אזכיר עניין נוסף שאמנם אין לו זיקה
לסוגיית זליגתה של הקרן, אך בית משפט השלום מנה אותו לחובת הממל"ז,
וכוונתי למה שהוגדר כ"עוצמת ההחזר" (רפלקטיביות). בית משפט השלום מנה
את צורת הרכב, צבעו ומידותיו ככאלה שיש להם השפעה על עוצמת ההחזר של הקרן מרכב
המטרה, והוא הוסיף, כי בהעדר ראייה על תכונות ההחזר, קיים ספק אם קריאת המהירות
שיציג הממל"ז במדידה לרכב הנמצא בטווח של למעלה
מ-275 ממנו היא אמינה. ד"ר בזדין לא סבר כי לספק
זה יש מקום, הואיל והממל"ז אינו מודד את עוצמת
ההחזר, אלא את הזמן שחולף משיגור הקרן ועד לחזרתה מרכב המטרה. לפיכך, בכל מקרה
בו נקלטת הקרן על ידי המכשיר, משמע כי ניתן לקבוע את נתון הזמן, ולזה אין דבר
וחצי דבר עם עוצמת ההחזר. את ההסבר הזה אימץ בית המשפט המחוזי, ולהשקפתי כך נכון
היה לעשות. אבל, עם כל הכבוד, כאשר
כב' ביהמ"ש עצמו מתנה את הפעלת המכשיר בכך שתהיה
לפי הוראות הייצרן, ואלה קובעות מגבלות-טווח התלויות
ברפלקטיביות, איך אפשר להתעלם מהסוגיה הזאת?! 38. אומר כב' ביהמ"ש (בסע' 19
לפסה"ד): ... הניסיונות שנערכו
הצביעו על שני כשלים אפשריים בהפעלת הממל"ז.
האחד נובע מהקושי לאחוז במכשיר אחיזה יציבה, ועקב כך עלולה קרן הלייזר לזלוג
מרכב-המטרה. הכשל האפשרי האחר נובע ממגבלותיו של בן-תמותה, ומתבטא בכך שהמפעיל
יתקשה לכוון את המכשיר לרכב-מטרה הנמצא בטווחים גדולים (מעל 1000 רגל על פי פסק
דין "ניו-ג'רזי
השני", או מעל 400 מטרים לפי "פרשת הסגל"), ובעיקר לכוון את
המכשיר ל"אזור לוחית הזיהוי", כדרישת היצרן. ... הניסיונות שנערכו
במכשיר לא אימתו את הטענה שלכשלים-אפשריים אלה יש השלכות מעשיות על תוצאות
המדידה ...". אבל, עם כל הכבוד, לא
הנאשמים צריכים "לאמת" טענות כאלה, אלא התביעה היא זו אשר צריכה
להפריכם! 39. בסע'
20 ("סיכום") נאמר כי הנתונים שמפיק הממל"ז על מהירותו של רכב-מטרה כשרים להתקבל ולשמש
כראייה בבית המשפט, וניתן לבסס עליהם את הרשעתו של נאשם גם אם אותם נתונים
מהווים ראייה יחידה נגדו, ובלבד שהמדידה בוצעה על פי הנחיות אלו (וכאן
נמנים שלושת התנאים אשר אוזכרו בפתיח, לעיל). 40. אבל הכל יודעים כי קיימים תנאים נוספים, כגון כיול המכשיר
אשר אינו מבוצע ע"י המפעיל, ועוד תנאים מתנאים שונים. מהנסיון אנו יודעים כי פסיקה שכזאת גורמת
ל"מחיקה" של כל מה שהיה ידוע על מגבלותיו של מכשיר. כך הווה עם ה-KR-11, אשר פס"ד בראונשטיין התכוון להוסיף על התנאים והמגבלות
שלו – אשר היו ידועים ומוכרים משנים – ולא לגרוע מהם, אבל התוצאה הייתה
שאותם תנאים ומגבלות היו לאות מתה. 41. הבהרתו של כב' ביהמ"ש, לפיה – הוספתן של אותן הנחיות
אין פירושה כי מדידות שבוצעו עד כה באמצעות הממל"ז
לא היו מדויקות. אדרבא, מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם, יש לראות בהודאתם
אימות לתוצאה שהפיק הממל"ז. ומקום שנאשמים כפרו
והדין הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים, מותר להוסיף ולקבוע כי משנעשו אותם פסקי
דין חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי לכך שהמדידות באותם מקרים היו מדויקות, אף
שהן בוצעו מטווחים שמעל ל-300 מטרים מרכב-המטרה וללא חצובה ועדשה מקרבת. מקומה לא יכירנה: נאשמים
מודים כדי לא להפסיד ימי עבודה; נאשמים מודים כי מסבירים להם שקיימת "חזקה
שבעובדה" שהמכשיר אמין, ונותנים להם להבין שהפרכת החזקה תעלה להם בממון רב,
ופסקי דין חלוטים מחייבים רק את הצדדים להם, ואינם מהווים שום "אישור
סופי" לדיוק המדידה. הרי ברור שלאף נאשם
אשר מודה ישנם אמצעי-מדידה מדויקים יותר מאשר הממל"ז,
ו"אימוצן" של ה"מדידות" אשר הנאשמים "מבצעים"
יביא לכך שיהיה צורך להעדיף את עדויותיהם של הנאשמים על פני המדידות המתבצעות ע"י
אמצעי-האכיפה המשטרתיים – ובכך גם המדינה אינה חפצה. י. העילות לקיומו של
הדיון הנוסף 42. אומר כב'
ביהמ"ש (בסע' 17 לפסה"ד) כי "השאלה בדבר אמינותו של הממל"ז, מכשיר
שלתוצאותיו יש השלכות על רבים מנהגי ישראל". 43. נהגי ישראל הם למעלה מ-2,000,000 איש ואישה, ולמעשה
כמעט כל אזרח בגיר. 44. על החידוש והקשיות של הבעיות אשר נדונו
בפסק-הדין אין צורך להרחיב את הדיבור. 45.
על כן יתבקש בית משפט נכבד זה לקיים דיון נוסף בפסה"ד בע"פ 4682/01. עמיקם לויתן,
עו"ד אילון אורון,
עו"ד יגאל טמיר, עו"ד ב"כ העותרים ב"כ העותרים
ב"כ העותרים אשר ארבל, עו"ד אורי גלבוע, עו"ד ב"כ העותרים ב"כ העותרים
ב"כ העותרים |
על אקדח-הלייזר – כל האמת