כתבו אלינו מפת האתר דף השער

---

קימקא מארח

---

…אחרי מות…

מחול השדים התקשורתי שהתחולל בימים האחרונים סביב ערש מותו של יו"ר הרשות הפלסטינית התאפיין לרוב בזחיחות דעת מוזרה, בהתנשאות מביכה, בעיוורון (מכוון?) ובהמשך בלתי נלאה של תהליך הדמוניזציה של היריב. אותו תהליך שיצא מבית מדרשם של תועמלני הימין בארץ ובכל ברחבי העולם המערבי - סימון המטרה האחת, השעיר לעזאזל האחד, האשם האולטימטיבי בכל הצרות כולן - ועדר שלם מסתער עליהם בנחישות. החזרה המונוטונית על שקר היותו של ערפאת אחראי אישית לכל אבן שנזרקת במזרח התיכון - הפכה יותר ויותר להיות אמת מקובלת שאין לערער עליה.

יאסר עראפת, כמו כל פוליטיקאי, לא היה צדיק, לא היה קדוש ולא היה חף משגיאות וטעויות נוראות. אבל הכנסתו אל מועדון הרודנים והמפלצות של המאה העשרים בכפיפה אחת עם הגרועים שבהם, האימוץ החם של המיתוסים השיקריים - החל ב"חשיפת פרצופו האמיתי של ערפאת", דרך הגאונות הגורסת ש"אין עם מי לדבר, ולכן אין גם על מה לדבר, ולפיכך גם לא צריך לוותר על שום דבר", ועד תיאורו כ"רבמרצחים", השוואתו להיטלר, לסטלין, לפול פוט ולבן-לאדן, הגדרתו כבלתי רלוונטי, בידודו במוקטעה והשפלתו הפומבית נוכח פני עמו והעולם כולו, כל אלה נועדו להמחיש שאין לנו יותר פרטנר, שלא ניתן היה לסמוך עליו ואולי כדאי לחכות למחליפו, הגרוע ממנו, כיוון שאז ודאי לא יהיה עם מי לשבת, ובאמת לא יהיה עם מי לדבר, הסכסוך הפוליטי יהפוך לדתי, ואיום השלום והוויתורים יוסר סוף-סוף אחת ולתמיד - כי דתות, כידוע לכולם, אינן מתפשרות. יש בכך, לשיטתם, היגיון צרוף - משום שהאדם היחיד, אולי, עלי אדמות שהיה מסוגל לשכנע את בני עמו לוותר על אותם 78% מן הארץ שהם מאמינים בכל ליבם שכולה שלהם לבדם - הינו אותו "שד" שנהג להסתובב, קבל עם ועדה, ועל חליפתו מתנוסס סמל דגלי ישראל ופלסטין, מתבדרים זה לצד זה, אותה "חיה דורגלית" שפתחה את שערי בתי הספר הפלסטינים, בהוראה אישית שלו בכתב, בפני מסר הדיאלוג והפיוס של המרצים החברים בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני.

לפי שיטה זו, ערפאת הוצג לציבור בארץ ובעולם כמפלצת שבנתה את האופציה האלימה מבעוד מועד: תכנית שטנית שהוכנה כאלטרנטיבה לתהליך אוסלו הקורס - מימוש מזימת תכנית השלבים, שהיא כמובן, הקמת מדינה פלסטינית על כל שטח ישראל ובמקומה.

איש אינו מעז לשאול את השאלה האחת המתבקשת: מדוע לא חתם ערפאת על ההסכם הנדיב שהוצע לו? הרי יכול היה בקלות לאמץ את "ההצעות הנדיבות"שקיבל, להקים לעצמו מדינה (בתמיכת רוב מדינות העולם), להתחמש ולהתחזק באופן חפשי ובאין מפריע, ורק אחר-כך להמשיך להילחם, כשהשטח בידו, כשהוא חזק יותר ומוכן יותר להתמודדות עם המעצמה הגרעינית, בעלת הצבא החזק והמוסרי שבעולם. זאת במקום להטיל את עמו למרחץ דמים, סגר, כתר ורעב, לחשוף אותו לסיכולים ממוקדים, להיכלא מושפל ומבודד במכלאת לשכתו, ולהתנזר ממנעמי החיים ומזרימת המזומנים מנת חלקם של מנהיגים פוליטיים מימים ימימה.

הדברים האלה יוצאים מליבו הרותח של אדם ששילם את מלוא מחיר ה"אין-שלום": סמדרי בתי היתה נערה בת 14, יפה, פורחת, תוססת ומלאת חיים, שהלכה לתומה עם חברותיה ברחובה של עיר ונרצחה בידי שאהיד פלסטיני מתאבד, מטורף מזעם, מהשפלה ומחוסר תקווה. למחרת הרצחה, בעוד אלפי אנשים נקבצים ובאים אל ביתי, צלצל הטלפון: על הקו היו נציגי הרשות הפלסטינית שרצו להביא את תנחומיו האישיים של יושב-הראש, וביקשו, בדחילו ורחימו, רשות להשתתף בלוויה. לא היססתי לרגע, אמרתי להם שלכבוד תהיה לי ההשתתפות הזאת. וכך היא נטמנה, נכדתו של לוחם השלום מתי פלד, ליד סבא שלה, באדמת הגבעה אשר בקיבוץ נחשון בדרך לירושלים, מלווה בידי אלפי בני אנוש: מוסלמים ויהודים, ערבים וישראלים, דתיים וחילוניים. ממש כשם ששנתיים קודם לכן נטמן גם הוא באותו מקום, ארונו נישא על כתפיהם של שישה אלופי צבא, מלווה בידי ידידיו, הנשיא עזר וויצמן, ראש הממשלה יצחק רבין, אריק שרון, נעמי שמר ואורי אבנרי ואתם גם שותפיו לדיאלוג, נאדיה סירטאווי, מוחמד מיעארי, אחמד טיבי ועזיז שחאדה (שקרא את מברק התנחומים של עראפת) באותה אווירה סוריאליסטית המבטאת את מורכבות החיים בארץ היפה והמדהימה הזאת.

מאז שהחלה המלחמה, וביתר שאת בארבע השנים שחלפו, נהרגו בשטחים ובישראל אלפים רבים של בני-אדם, פלסטינים וישראלים (מתוכם רבים מאד חפים מכל פשע ובהם מאות ילדים!) סאת הכאב הוגדשה ולכן אנו חייבים היום להתחיל לייצר הגדרות חדשות! המלחמה הזאת ניטשת היום בין שוחרי השלום לבין מחרחרי המלחמה. המלחמה הזאת חוצה היום את קווי המיתאר האתניים/לאומיים המקובלים, בין ישראלים לערבים או בין יהודים למוסלמים, ומחנותיה מתחלקים בין אלה, משני הצדדים, שאומרים "כולה שלי", שרואים את החיים על החרב, עד מוות, עד חרמה, כגזירת גורל שאינה ניתנת לשינוי - לבין המחנה האחר, אלה החושבים, שאפשר לחפש ולמצוא פשרה הולמת ומכובדת שתאפשר לשני העמים להוסיף ולהתקיים - כל אחד על אדמתו. אלה המבקשים לקעקע את חומת הפחד והשנאה החוסמת כל אפשרות לתקווה, לפיוס ולעתיד טוב יותר של שני העמים שגורלם הביא אותם אל הארץ הקשה הזאת. אלה שיודעים כי האלטרנטיבה היא חורבן הדדי.

הערבים יושבי הארץ הזאת מזה מאות שנים לא רצו אותנו כאן. גם אנחנו, סביר להניח, לא היינו מקבלים בברכה את מי שנדמה היה לנו שבא לגזול את מולדתנו מידינו. אבל דומה שהיום, לאחר כל נהרות הדם שנשפכו, לאחר כל הסבל ההדדי שנגרם, התחושה היא שהרוב המכריע בשני העמים מתחיל להפנים את כורח המציאות - צריך לחיות זה לצד זה. ובסתר ליבו יודע כל אחד מאיתנו, כל אחד לשיטתו, מהו הפתרון האחד ואין בלתו, כי מעולם לא היינו כה קרובים להסכם. ויש הסכם! להסכם הזה יש שמות רבים ומשונים: החל מהחלטה 242 דרך הבנות ביילין-אבו מאזן, מההסכמות בקמפ-דיוויד ועד טאבה, ממתווה קלינטון ועד היזמה הסעודית, מנוסייבה-איילון ועד תכנית ז'נבה: זהו הפתרון האחד והיחיד הזוכה להסכמה בינלאומית רחבה: הארץ תחולק בין שני העמים היושבים עליה: יהיה וויתור הדדי על חלומות ועקרונות מקודשים (הר הבית וחלום השיבה). יהיו שתי מדינות לשני העמים! זה מוותר על 78% מן הארץ, שהוא משוכנע כי כולה שלו, וזה מוותר על 22% מן הארץ, שהיא ערש תרבותו. זה מוותר על זכות מקודשת אחת, וזה מוותר על זכות נצח אחרת. ההסכם הזה קיים. תלוי ועומד בחלל האוויר. הוא מונח על השולחן, ממתין לחתימה שבא תבוא. ... והדבר הזה יקרה בעוד שנה, או חמש שנים, או חמש מאות שנים (כמו שקורה עכשיו באירלנד) זה יקרה, רק כאשר מחיר האין-שלום יעלה על מחיר השלום - אחרי כך-וכך חללים, אחרי סיוט ובלהה, כאשר בכל בית יבכו ושוועת שני העמים תעלה השמימה. רק אז, יזחלו שני הצדדים, מרצון או בכפייה, באפיסת כוחות מוחלטת, בחזרה אל שולחן המשא-ומתן ויתחילו מחדש - בדיוק מאותה נקודה שבה הפסיקו - לאותו הפתרון ממש.

רמי אלחנן ירושלים 10.11.2004

טל: 02-5700112 סלולרי: 0547-578702 פקס: 02-5618590

e-mail: jakirami@netvision.net.il .

כתבו לנו

לפורום

חזור למעלה

כתבו אלינו מפת האתר דף השער

---

קימקא מארח

---