|
הגיע
הזמן לסיים
את הפליית הגברים בנושא
מזונות הילדים! מבוא
גברים יהודים במדינת ישראל, מופלים לרעה, באשר לנשיאה בתשלום
מזונות ילדיהם הקטינים. הדבר חמור שבעתיים, לנוכח העובדה, כי עקרון השוויון, הוכר
כעיקרון על במדינת ישראל. נשים, אשר במשך שנים רבות נלחמו במלוא תעצומות הנפש, על מנת
לזכות בשוויון המגיע להן, חיות היום, במדינת ישראל, שלא על פי רוח השוויון, אשר
פיעמה בהן. כל זאת, בחסות חוק מיושן, ארכאי, אשר אינו משקף כהוא זה, את המהפכה
העצומה שחלה, במעמד האישה, בזכויותיה, בהכנסותיה ובהפיכתה מאשת איש יושבת בית
ואם בלבד (מבלי להביע חוסר כבוד לעניין נעלה זה), לאדם שווה זכויות וערך בעידן
המודרני. האישה היום, בונה לעצמה קריירה מרתקת משלה ומגשימה את עצמה, כאדם. ההפליה הנ"ל, גורמת לנזקים חמורים לכלל האוכלוסייה,
נשים וגברים כאחד. יש לקרוא לשוויון בין המינים באשר לנשיאה בפרנסת הילדים ! תחולת המשפט העברי על מזונות ילדים
מידי יום, נרמסות זכויותיהם של הגברים בבתי המשפט, באשר,
בתחום מזונות ילדים, חל הדין האישי, המשית על האב, את כל המזונות ההכרחיים עד גיל 15. זאת, בהתאם לאמור בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה
(מזונות), תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המזונות"), על פיו :
"א) אדם חייב במזונות הילדים
הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו,
והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה." כמזונות הכרחיים נחשבים כלכלה, מזון, ביגוד והנעלה, תשלום מס בריאות וחלקו של הילד
בהוצאות אחזקת הדירה הכוללים את חלקו במדור וכמו כן, הוצאות חינוך בסיסיות. מעבר
לכך משתלמים בהתאם לגיל הילד אף דמי טיפול לאם המשמורנית. כמו כן, בהתאם
ליכולתו, משלם האב אף מחצית מן הדרוש לילד מדיני צדקה ומן ההוצאות הרפואיות
ההכרחיות. הדין החל על יהודים במדינת
ישראל, כאמור, בנוגע למזונות ילדיהם, הוא הדין האישי. הדין האישי, החל על יהודים
במדינת ישראל, יונק את תוקפו המהותי מן המשפט העברי. ההורה החייב במזונות ילדיו, על
פי המשפט העברי, הוא האב בלבד. בעניין חיובו המוחלט של האב
לזון את ילדיו עד גיל 6, נאמר בספרם של הרב ועורך הדין אבישי גריידי ועורך הדין
נסים שלם, "מזונות ילדים הלכה ומעשה" כדלקמן: "חובת האב לזון את
ילדיו, לא כתובה בתורה במפורש, כמצוות עשה.". . . "מזונות ילדים כחובה
משפטית על האב, מופיעה כתקנה שהותקנה באושא. וכך נכתב בגמרא במסכת כתובות :
"באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו שהם קטנים". בעניין זה כאמור בספרם של
גריידי ושלם, נכתב אף בגמרא ועל בסיס הגמרא פסק הרמב"ם בהלכות אישות
ובשולחן ערוך. ועוד נאמר בספרם של גריידי ושלם
כי : "התקינה הרבנות הראשית בשנת תש"ד תקנה, אשר לפיה : חייב האב
במזונות ילדיו עד גיל 15, על פי הסמכות הכללית, העומדת לבית הדין במצבים מיוחדים
הדורשים תיקון, על פי האמור בשולחן ערוך, חושן משפט בסימן ב'. התקנה יצרה חיוב
משפטי אבסולוטי על האב למזונות ילדיו הקטינים, מגיל גדילה ועד גיל 15, ולמעשה השוותה
את תוקף החיוב ואת הוצאתו לפועל כלפי ילדים מגיל 6 ועד גיל 15 – לקטני קטנים עד
גיל 6". פסקי דין התומכים בעיקרון
השוויון כעיקרון מנחה בפסיקת מזונות
במספר פסקי דין חשובים ונאורים,
קבע כבוד השופט יהודה גרניט, שופט בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א
כי, יש לאמץ את הוראות סעיף 3א לחוק
המזונות, אשר לפיהן : " (א)
אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו. (ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו
המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא." הערעור על אחד מפסקי הדין, שנתן
כבוד השופט גרניט בעניין זה, בתמ"ש 86791/97, נתקבל, וכבוד השופטת שטופמן
קבעה, כי ככל שמדובר ביהודים, יש לפסוק מזונות, על פי הדין האישי, כאמור בסעיף
3(א) לחוק המזונות. בפסק דינו של כבוד השופט גרניט בתמ"ש 024650/02 שניתן
ביום 23/02/2004, התייחס כבוד השופט גרניט לדבריה של כבוד השופטת שטופמן
בע"מ 1150/03 נ' נ' נ', אשר נאמרו, למרות החלטה הנ"ל. לדבריה: "בקביעת סכום המזונות בו יחויב האב, יתחשב בית המשפט, בין היתר, גם
בגובה הכנסתו של האב וביכולתו הכלכלית. יתרה מזאת קבעה הפסיקה כי בתביעת מזונות
של קטין מאביו רשאי בית המשפט להתחשב גם בהכנסותיה של האם ולהפחית מחיוב האב
ממזונות ילדיו". עוד לדברי כבוד השופט גרניט : "לנוכח
פסק-הדין בע"מ 1150/03, שבו מצד אחד נקבע, כי בקביעת מזונות ילדים יחול
הדין הדתי-האישי ומצד שני "רשאי בית המשפט להתחשב גם בהכנסותיה של האם
ולהפחית מחיוב האב ממזונות ילדיו", עולה השאלה, כיצד על בית-המשפט לענייני
משפחה לקבוע את החיוב במזונות הילדים? האם לפי הדין הדתי-האישי או שמא
"להתחשב גם בהכנסותיה של האם ולהפחית מחיוב האב ממזונות ילדיו"? כבוד השופט גרניט פסק אף בפסק
דין עדכני זה, כי, "בהתאם לעקרון השוויון ועל פי דין הצדקה כפי שפורשו
על ידי בית המשפט העליון בע"א 591/81 פורטוגז, על כל אחד משני
ההורים לשאת במזונותיהן של הילדים בשיעור יחסי של הכנסותיו הפנויות לסך כל
ההכנסות הפנויות של שניהם - בכך הושגה הרמוניה בין סעיפים 3 (א) ו- 3א' לחוק
המזונות." בתמ"ש 82010/96 שניתן ביום
08/12/1997, קבע כבוד השופט גייפמן כי : "במישור הרצוי, המעבר בדין הישראלי ליישום עקרון השיויון בעניין
חלוקת רכוש בין בני-זוג צריך להביא גם לסגירת פערים בדיני המזונות של הדין
האישי. עיקרון השויון מן הראוי להחילו גם בדיני המזונות בחלוקת הנטל בין
בני-הזוג." החלת הדין האישי, אינה
הולמת את ערכיה של מדינת ישראל דהיום
אמנם, הנני מסכימה לדברים
האמורים בפסקי הדין, מפי כבוד השופט גרניט ואף למסקנותיו, על פיהן, יש להחיל את
האמור בסעיף 3א לחוק המזונות, אף על יהודים, (ולא רק על חסרי דת או על זוגות
שהדין האישי שלהם, אינו מטיל עליהם חיוב לזון את ילדיהם הקטינים, קבוצה שהיא מיעוט שבמיעוט, כפי שהדבר מתבצע
היום). יחד עם זאת, אין לי אלא להסכים,
עם המלומדים הנכבדים פרופ' שאוה ושרשבסקי ועם כבוד השופטת שטופמן, כי לאור האמור
בחוק המזונות, על יהודים במדינת ישראל, חל הדין האישי שלהם. לעניין החלת הדין האישי, נאמר
בפסק הדין הנזכר לעיל, מפי כבוד השופט גרניט כדלקמן: "פרופ' מ. שאוה כותב בספרו, "הדין האישי בישראל", לגבי
תחולת הדין האישי, בסוקרו את ההיסטוריה שלו: "את התחולה הרחבה ביותר, שידעה אי פעם ההיסטוריה, לשיטת הדינים
האישיים (SYSTEM OF PERSONAL LAWS) במישור
הפנימי - מדינתי, מוצאים אנו בממלכות הברבריות בתקופת ימי הביניים,
לאחר נפילת האימפריה הרומית ופלישת השבטים הגרמניים לתוכה". (ר' מ. שאוה,
הדין האישי בישראל, מה' 4, בעמ' 41). פרופ' מ. שאוה מוסיף כי – "לשיטת הדינים האישיים בכל תקופה ותקופה
יש הסבר סוציולוגי - להקל על חייה של האוכלוסייה, המורכבת מקבוצות דתיות ואתניות
שונות בתוך אותה טריטוריה. ואמנם, מוכיחה ההיסטוריה, כי שיטת הדינים האישיים,
נעלמה או פחתה, כאשר הצרכים הסוציאליים, שבעטיים נתהוותה, חדלו להתקיים, או
התמעטו בהיקפם". ובהמשך: "כיום נעלמה כמעט לחלוטין
שיטת הדין האישי
במישור הפנים-מדינתי, כשאת מקומה תופסת השיטה הטריטוריאלית האחידה. שאיפתו של
המשפט המודרני היא להיות טריטוריאלי, קבוע וכללי במקום להיות משפט אישי. ורק
במדינות בודדות - כשישראל בתוכן - ממשיך עדיין לחול דין אישי בענייני הסטטוס
האישי, כשהוא נקבע לרוב על בסיס של השתייכות דתית". (ר' מ. שאוה, שם עמ'
43, 44). ישראל דהיום, הנה מדינה דמוקרטית,
המעלה לדרגה הגבוהה ביותר, את כבוד האדם, חירותו ואת עקרונות השוויון בין המינים
והשוויון בכלל. הואיל וכך, לא יכירנו עוד מקומו, של הדין האישי העברי המיושן,
המבוסס, בתחום מזונות הילדים, על עקרונות הזרים לערכים אלה. חיוב המזונות בפועל בפסיקת בתי המשפט
בפועל, באים הדברים לידי ביטוי בבתי
המשפט, בפסיקה המחייבת את האב לשלם לכל הפחות עד גיל 15, סכומי כסף בסך של כ -
1,150 ש"ח לילד בגין צרכיו ההכרחיים, למעט מדור, גן ודמי טיפול. על כך,
מתווספים לעיתים מזומנות, הסכומים בגין האמור לעיל, מחצית הסכום מדיני צדקה,
אותם משיתים על שני ההורים ואף סך של מחצית מן ההוצאות הרפואיות החריגות. מכאן,
מגיע הסכום לסך של כ – 1,500 ש"ח לילד, לערך ולמעלה מכך. כל זאת, מבלי שביהמ"ש, יחויב
עפ"י חוק, כפי שראוי וצודק, להתחשב ביכולת ההשתכרות של האב ושל
האם, ומבלי שביהמ"ש יחויב עפ"י חוק, לקבוע כי האם והאב, יחויבו בדמי
המזונות עבור ילדיהם הקטינים, באופן יחסי למשכורתם ו/או ליכולת ההשתכרות שלהם
ו/או לרכושם. אין זה ראוי, כי סכום המזונות אשר יושת על האב, יהיה תלוי במיהות
השופט/ת בפניו נקבע הדיון במזונות. במצב הכלכלי הקשה בו שרוי המשק
במדינת ישראל, לרבות שיעורי האבטלה והפיטורין הגבוהים, מצב זה לא יתכן. אבות המשתכרים כשלושת אלפים
ש"ח נטו למחייתם, נדרשים להעביר את כל משכורתם לנשותיהם, בהנחה שהילדים
נמצאים במישמורתן. אין תימה אם כך, ששיעור חובות המזונות במדינת ישראל,
עפ"י הנתונים הנמצאים בידי הביטוח הלאומי, נאמד במיליוני שקלים. על כך כבר נאמר : "אין
גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה." לכאורה מאלץ החוק במדינת ישראל, את
בתי המשפט לפסוק פסיקות בלתי סבירות אלה, שכן, כאמור מזונות הילדים, נקבעים על
פי המשפט העברי. בכל הכבוד הראוי למשפט העברי, האמור בו, לעניין זה, היה נכון
וטוב לתקופה בה נכתב. מאז, נשתנו העיתים, וכאמור, נשים רבות מאוד מפרנסות את
עצמן בכבוד. אין באמור לעיל, משום שלילת
חובתו ואחריותו הטבעית והברורה של האב, לפרנס ולזון את ילדיו! אך, יש לאפשר לו
לעשות כן, תוך קיום בכבוד.
בפרט מגיעים הדברים לידי אבסורד,
כאשר האם הנה בעלת הכנסה גבוהה והאב הנו בעל הכנסה נמוכה, מצב שהיה בלתי סביר
בעבר, אך כיום, הנו שריר וקיים. מובן, כי מחוקקי המשפט העברי, לא
נתנו דעתם על נשות הקריירה דהיום. מן הראוי, כי המחוקק הישראלי ובתי המשפט
במדינת ישראל, יתנו גם יתנו דעתם, לשינוי העיתים אשר חלו בשנים אשר חלפו, מאותם
ימים רחוקים בהם נוצרו חוקי ותקנות המשפט העברי ופרשנותם. מן הראוי, כי תינתן הדעת, על אותן
נשים, אשר עמלו, על מנת להשוות את מעמדן למעמד הגברים ואשר חוקים אלה, מחזירים
אותן שנים רבות לאחור. מן הראוי, כי המחוקק ישית את לבו
ואת מחשבתו, לאותם גברים, אשר בצוק העיתים, אין הפרוטה מצויה בכיסם ואין הם
יכולים, גם אם היו עושים זאת בחפץ לב ובאהבה, לפרנס את ילדיהם, כפי שראוי הדבר,
בעיני החוק ובעיני בתי המשפט. בטלותו של חוק ועיקרון השוויון כעיקרון על
ההלכה הפסוקה קבעה כי, בית
המשפט יכול להכריז על בטלותו של חוק או של סעיף בחוק, אם הוא פוגע בחוק יסוד :
כבוד האדם וחירותו. כפי שעולה מפסקי דין רבים,
עיקרון השוויון הנו עיקרון על במדינת ישראל והוא נובע מחוק יסוד : כבוד האדם
וחירותו. כבוד השופט ת. אור קבע לגבי השוויון: "היום ניתן
לעגן את עיקרון השוויון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עיגון זה משמעותו העלאת
עקרון השוויון למדרגה נורמטיבית חוקתית על - חוקית" (בג"צ 5394/92
הופרט נ' יד ושם פ"ד מח (3) 353). כבוד
השופט מצא קבע בבג"צ 4541/94 מילר
נ' שר הבטחון (פד"י מט (4) 94): "בהעדר
ראיה לסתור בלשון החוק או בתכליתו, יש להעמיד את החוק בחזקתו הפרשנית, כי הוא
מתיישב עם כיבוד הזכות לשוויון בין המינים ואף מכוון להגשימה (ראה: א. ברק,
פרשנות במשפט (כרך שני, פרשנות החקיקה, תשנ"ג - 1993), עמ' 436-435). אף
ביתר שאת מתחייבת גישה זו מן ההכרה, שעם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
התעלה מעמדו הנורמאטיווי של עקרון השוויון - שזה מכבר נאמר עליו כי "הוא
מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו (השופט לנדוי בבג"צ 98/69 ברגמן נ' שר
האוצר פד"י כג (1) 693, בע'מ 698) - והוא הפך "לעיקרון בעל מעמד חוקתי
על חוקי (כביטויו של השופט אור בבג"צ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם", רשות הזיכרון
לשואה ולגבורה, פד"י לח (3) 353, בעמ' 363), כן ראה: ברק, שם, בעמ' 566-565
ובג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל (טרם פורסם)". ובהמשך
קובע כבוד השופט מצא: "בהכרזות
על שוויון בין המינים לא סגי, שכן מבחנו האמיתי של שוויון הוא בהגשמתו, הלכה
למעשה, כנורמה חברתית תוצאתית (השווה פרשת שדולת הנשים בג"צ 454
453/94 הנ"ל)". על
מקומו של עקרון השוויון במשפטנו עמד כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) גם בבג"צ
953/87 פורז נ' ראש עירית ת"א כדלהלן: "אחד
הביטויים החשובים לעקרון השוויון הוא השוויון בין המינים. הכרזת העצמאות עמדה על
כך בהכריזה, כי מדינת ישראל תקיים שוויון בין אזרחיה "בלי הבדלי דת, גזע
ומין". . . בנוסף
לכך מתבקש עקרון השוויון בין המינים מעצם אופיה הדמוקרטי של המדינה מזה ומטבעו
של היחיד מזה. אמת הדבר, לא תמיד מתקיים עקרון זה הלכה למעשה, ולעתים אנו ערים
להסדרים חוקיים מפלים, אך זה כוחו של עקרון יסוד, שכוחו אינו תש גם אם הוא אינו
מקויים במצבים מסויימים, הוא ממשיך להקרין מכוחו ולהשפיע על סביבתו, כל עוד
הפגיעות בו אינן כה קשות עד שהן מביאות להכחדתו. אין ספק, כי עקרון השוויון בין
המינים ממשיך לעמוד בישראל כאחד מעקרונות היסוד של המשטר והחברה". (ר'
בג"צ 953/87, פורז נ' ראש עירית ת"א פ"ד מב (2) 309, 333-332). וכבוד
השופט לנדוי קבע לגבי השוויון: "רעיון זה,
שאינו כתוב עלי ספר, הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו". (בג"ץ 98/69 פ"ד כג (1) 693, 698) כבוד
הנשיא א. ברק כותב על השוויון בספרו: "מעתה
מהווה השוויון עקרון על חוקי... והוא הפך להיות עיקרון חוקתי מרכזי" והוא "נגזר
מכבוד האדם". (א. ברק, פרשנות במשפט, חלק שלישי, עמ' 423, 424). וכן: "אינני
סבור יש לשופט ברירה פרשנית, להתעלם מחוקי היסוד החדשים. אינה נתונה לשופט האפשרות
"המנטלית" להחזיר גלגלי השעון אחורה ולהעמיד עצמו במצב בו הוא היה
נתון בטרם הוחקו חוקי היסוד החדשים ... אך מעבר לכך, אין נתונה לשופט האפשרות
"הנורמטיבית" להתעלם מחוקי היסוד בעת שהוא מפרש את הדין הישן. עליו
לפרש את הדין הישן - אשר תוקפו נשמר בפסקת שמירת הדינים - לאור הוראות חוקי
היסוד החדשים. רק כך הוא יוכל למלא את החובה אשר "פסקת הכיבוד" הטילה
עליו "לכבד את הזכויות שלפי חוק זה". ( ר' בש"פ 59/735
נימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 54 ). וכן: "כלל גדול
הוא כי יש לעשות כל מאמץ פרשני, כדי שמובנו של חוק יתיישב עם החוקה. מבין שני פירושים
אפשריים יש לבחור באותו פירוש המתיישב עם החוקה". כדברי כבוד הנשיא ברק בבג"צ 153/87 (8) עמוד 274: "בין שני
פירושים אפשריים, עלינו לבחור באותו פירוש המבטיח בצורה האופטימלית את השוויון,
ועלינו לדחות אותו פירוש הנוגד את השוויון". ולסיכום תת פרק זה, יפים דבריו של כבוד השופט מ. חשין
בבג"צ 7111/95: "וכל עיקרי
היסוד כולם והשוויון ביניהם יחברו יחד ובפיהם שירת ההגינות והצדק; לנהוג בהגינות
ולעשות צדק. אכן, שוויון אין בו ערך לעצמו והרי הוא כפרוזדור המוליך אל הטרקלין
ובטרקלין יכהנו כהן גדול צדק וכוהנת גדולה הגינות". לסיכום
גם בעניין תשלום דמי המזונות, קיימת חזקה
שהמחוקק התכוון לקיים את עקרון השוויון. לאור האמור והמפורט לעיל, נקראת הרשות המחוקקת, לשנות את
הסעיף הרלבנטי בחוק המזונות, באשר הוא אינו עולה בקנה אחד, עם עיקרון השוויון
ועם אורח החיים במדינה דמוקרטית, שוויונית ומתוקנת, ולהותיר על כנו, את סעיף 3א
לחוק זה. אם לא כן, מן הראוי,
כי בתי המשפט יכריזו על בטלותו של סעיף
3 (א) לחוק המזונות, בהיותו מנוגד לחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו ולעיקרון
השוויון, כעיקרון על הנובע הימנו, ויכריזו :
כי יש לנהוג שוויון בין הגבר לבין האישה, באשר לנשיאה במזונות ילדיהם, כל
זאת, בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא. שינוי מעין זה בחוק ו/או קביעה כזו של בתי המשפט, עשויים אך
להיטיב עם כל הצדדים הנוגעים בדבר, כפי שיפורט בתמציתיות להלן: נשים, אשר בעליהן משתכרים באופן ניכר יותר מהן, תקבלנה
מזונות גבוהים יותר מן המזונות אותם הן מקבלות היום, עבור הילדים. נשים, אשר
משתכרות באופן ניכר יותר מבעליהן, תקבלנה מזונות נמוכים יותר ותשתתפנה יותר
בנשיאה במזונות ילדיהן. לגבי מצב הביניים, בו שני הצדדים משתכרים באופן שווה,
יחולקו דמי המזונות בין הבעל לבין האישה, באופן יחסי להכנסותיהם, כך, ששני
הצדדים יוכלו להתקיים ולקיים את ילדיהם בכבוד. זאת, בהתאם לעיקרון, העולה מסעיף
3א לחוק המזונות. תפחת סרבנות הגברים לשלם מזונות ילדים, שאינם יכולים לעמוד
בהם. נשים וילדים, אשר אינם מקבלים כלל דמי מזונות, יקבלו
דמי מזונות סבירים והולמים את מצבם
הכלכלי של שני הצדדים. לאור המצב כפי שתואר לעיל, מאמצים גברים מסוימים שיטות
מגוונות, על מנת לחמוק מזכותם ומחובתם הבסיסית, לפרנס ולזון את ילדיהם. יקטן הנזק העצום, אשר נגרם למשק, שכן, הביטוח הלאומי משלם
חלק מחובות הגברים, אשר הגביה מהם הנה נמוכה. יוכר שוויון אמיתי ולא מסולף בין המינים, אשר הנו אינטרס
ראשון במעלה של הנשים באשר הן. לא עוד האישה הקטנה והנזקקת, כי אם, אישה רבת יכולות
מגוונים, אשר אינה תלויה באיש. |
|
|