|
ענייני דיומא, אפריל 2005 המדור ענייני דיומא מבקש ללבוש צורה חדשה. אתם, הקוראים, מוזמנים לכתוב למדור הזה,
כל קורא לפיו הבנתו, השקפתו והזמן העומד לרשותו. אתם לא צריכים לכוון לדעתו של האתר, אלא לדעתכם-אתם. וכמובן שאתם מוזמנים לכתוב גם לקימקא מארח. תודה! 15.4.2005 רעיון מצויין מנהל
בתי המשפט, השופט בועז אוקון, יוזם הקמתם ליד בתי
הסוהר של בתי משפט מיוחדים, באמצעותם יישפטו מתנחלים שיתנגדו ליישום תוכנית ההינתקות.
לפי התכנית יוקמו שתי שלוחות שיתפקדו כבית משפט לכל דבר: שלוחה אחת תוקם בסמוך
לכלא מעשיהו, והשניה סמוך
לכלא אהלי קידר בבאר שבע. ההחלטה
להקים בתי משפט במקומות אלה, התקבלה נוכח הצפי ואף החשש ממעצרים המוניים שייאלצו
כוחות הביטחון והמשטרה לבצע, ובמהירות, ועקב הצורך להימנע מהסעת חשודים ממעצרם
לבית המשפט. אכן,
רעיון מצויין!!! זהו רעיון
מצויין, אשר, לאחר הפיילוט הזה, יש להרחיבו על כל
סוגי העבירות, כי אם הוא טוב, מדוע שלא ליישם אותו גם על רוצחים, שודדים,
גנבים-סתם, מעלימי-מס, עברייני תנועה ושאר עבירות שהן רעה חולה בכל חברה
דמוקרטית מתוקנת? לדעתי הענייה
צריך להקים מערכת כפולה של בתי משפט, כך שכנגד כל בית משפט "רגיל"
יוקם בית משפט "מקביל" ליד הכלא. כאשר
התביעה תרצה לרמוז לשופט שהיא רוצה מאסר, היא תגיש את האישום לבימ"ש ליד
הכלא, ואם היא תחוס על הנאשם, היא תגיש את האישום לבימ"ש
רגיל, בעל סמכות מקבילה. הדבר גם
יחסוך למדינה את הלוגיסטיקה של הסעת הנדונים מביהמ"ש לכלא: הנאשם יבוא
לביהמ"ש בכוחות עצמו, ועם מתן גזה"ד הוא
יוברח במנהרה תת-קרקעית הישר אל הכלא הסמוך. את
המנהרות האלה - איך לא - יבנו אסירים בטחוניים בעלי
ותק מקצועי מוכח, כי זה בכלל לא נעים לראות מנהרה
מתמוטטת על ראשיהם של אסירים יהודיים כשרים, ועל ראשיהם של סוהרים אשר רק ממלאים
פקודות. 6.4.2005 ביהמ"ש
העליון וחופש-הביטוי שוב ושוב מוכיח כב' שהוא חרד לחופש-הביטוי, אפילו אם זה לא פה-אחד. כך קרה גם כאן: http://62.90.71.124/files/01/180/098/a20/01098180.a20.HTM והגיבור – גיבור חופש-הביטוי –
הוא, כרגיל (איך לא) נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק. השאלה היחידה הנותרת היא מדוע
חופש-הביטוי "נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת, האמורה לקבל ביקורת בהבנה ואף
באהבה, כפי שהבטיח נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפסיקה עניפה"? ומה חלקו של אהרן ברק עצמו
באחריות לפער הזה, בין הזכות לבקר את הכל – למעט את מערכת המשפט עצמה? האם הוא-עצמו עמד
במבחן? על
המצפון בשירות-הקבע עו"ד
משה מכנס קורא למשרתי-הקבע בצה"ל המתנגדים להתנתקות להשתחרר מהצבא. כל
אנשי צבא הקבע, אומר מכנס, משרתים בו מרצונם ועל-פי התנדבותם, ולכן הישארותם
בשירות, לעת הזאת, היא הסכמה מראש להתנתקות ותמיכה בה. אין הדבר, כך מכנס, דומה לאיש
מילואים או חייל בשירות חובה, שהשירות והמשימה הללו נכפו עליו, ומובן מאליו כי
איש כזה אינו רשאי לסרב לפקודה, אבל חייל בשירות קבע יכול ורשאי תמיד לומר כי
התפקיד שמועידים לו מפקדיו אינו מקובל עליו, אם מהבחינה האישית ואם מהבחינה
הלאומית או הרעיונית, ולכן הוא מבקש להשתחרר מהשירות. מכנס גם מביע פליאה מדוע משרתי-קבע (עם
רמז "דק" לעבר הקצונה הבכירה) המתנגדים להתנתקות לא פרשו בהמוניהם עד
כה. אני לא בטוח שעובדתית המצב אכן כך. ייתכן מאוד שאכן היו פרישות מהצבא על הרקע
הזה, אבל אלה שפרשו מהסיבה הזאת עשו את זאת בשקט, כי ייתכן מאוד שאם הם היו
עושים את זה ברעש, היה בכך משום פעילות פוליטית בתוך הצבא פנימה, דבר שעשוי
להיות עבירה בפני עצמה. אכן,
יש בכך לא מעט הגיון וצדק, אבל תיתכן גם גישה אחרת. אני גם לא בטוח שטבח
במטכ"ל חייב להתפטר מטעמי מצפון, כאשר טבח אחר מכין ארוחות לחיילים העוסקים
במשימות הפינוי. ובמלים אחרות: יש מצפון כושר, ויש מצפון
גלאט-כושר. וזה בנוסף למצפון גלאט-ברקוביץ. ענייני דיומא, מארס 2005 (לא הופיע) |