|
ענייני דיומא,
יולי 2004 23.7.2004 על רצח השופט עדי אזר ז"ל לא הכרתי את השופט עדי אזר, אשר נרצח ביום
19.7.2004. בקושי שמעתי את שמו ואת שמעו. התייחסות אישית שמעתי רק פעם אחת, מאחד מידידי
אשר היה סטודנט שלו, והעריץ את מדרך כף רגלו. האם הוא נרצח בגלל עבודתו השיפוטית, או, אולי,
"על רקע אישי"? ואולי על "רקע חבלני"? המימסד שולל מכל-וכל את האפשרות שידם של ארגוני
הטרור הייתה ברצח; המשפחה שוללת מכל-וכל את האפשרות שהוא נרצח
"על רקע אישי". מה נשאר לנו? ענייני עבודה, אבל זה לגמרי לא
בטוח. המשטרה הוציאה מבית המשפט צו איסור-פרסום על
פרטי החקירה המשטרתית. לאיסור-הפרסום הזה יכולות להיות סיבות מקצועיות,
כגון הסתרת פרטי חקירה מוכמנים, ובכלל מי אוהב שכל העולם מסתובב לו בין
הרגליים ונושף בערפו כשהוא שקוע בעבודתו. אבל נשאלת השאלה אם גם בחקירות אחרות מבקשת
המשטרה צווים כאלה, או שיש לה מה להסתיר. למערכת המשפט יש, כנראה, מה להסתיר. אולי אפילו
את העובדה שהיה אי-פעם איזה שופט בשם הזה. באתר מערכת המשפט ישנה רשימה
של כל שופטי ישראל, עם מידע אישי על כל אחד מהם. יום או יומיים אחרי הרצח,
השם אזר עדי עוד הופיע שם, אבל מייד אחרי כן הוא נמחק מהרשימה (ראו כאן). ואני שואל: ככה נוהגים עם חבר שנפטר? מתביישים
בו? מה ה"ברוך שפטרנו" הזה לכם?! אכן, הרשימה צריכה לשקף את המציאות, וכל עוד אין
באתר מערכת המשפט רשימת "שופטי ישראל לדורותיהם" (כמו באתר הכנסת,
למשל, וזה רעיון שכדאי לשקלו), יש לעדכן את הרשימה באופן שוטף. ואני מוסיף ושואל: מה בוער? אי אפשר לחכות עד
אחרי ה"שלושים", או, לפחות, עד אחרי ה"שבעה"?! אפשר גם אפשר, ואם רוצים שהרשימה תשקף את
המציאות, אפשר להוסיף ז"ל ליד שמו, ובמידע האישי להוסיף "נרצח ביום
א' באב, התשס"ד, 19.7.2004". ואת המינימום הזה אני מצפה ממערכת אשר
ה"כבוד" וה"סגנון" חשובים לה, ככל הנראה, יותר מאשר
איכות-המוצר. ולפחות מינימום של טאקט כלפי המשפחה. על עיסוקם של שופטים בהוראה וכו' השופט עדי עזר עסק גם בהוראה, ויש להניח כי הוא
קיבל אישור לכך. הנושא הזה מועלה מדי פעם, ובעיקר כאשר מדברים על
סחבת בכתיבתם של פסקי-דין, וגם בהקשר של אזר הועלו טענות כאלה. יש בטענות האלה משהו שובה-לב: אנחנו משלמים להם
משכורת מכובדת, מהגבוהות במיגזר הציבורי, אבל הם הולכים "לעשות
לביתם", ואנחנו מחכים שנים לפסקי-דין. אבל, מאידך, שופטים שהאקדמיה נגמרה אצלם עם קבלת
התואר הראשון, נראים, לפעמים, כמי שאינם מסוגלים לראות ולחשוב מעבר לקצה-חוטמם. אני הייתי פותר את הבעייה בדרך אחרת. אני הייתי מחייב את כל השופטים ללמד
במוסדות האקדמיים (גם כדי שירדו אל העם, וגם כדי שילמדו לחשוב), אבל שכרם כמרצים
ישולם לאוצר המדינה (כי הם מקבלים ממנו משכורת מלאה וגלובלית), ואת הזמן השיפוטי
הנגרע כתוצאה מכך הייתי משלים ע"י הוספת שופטים (אשר תמומן, באופן חלקי,
לפחות, משכר-המרצים המשולם לאוצר המדינה). כך גם נמנע לזות-שפתיים, דבר שה"מערכת"
זקוקה לו פחות מכל. שאלה את השאלה הזאת קיבלתי במייל מאחותי: מ"הרס
המדינה" ו"מכה אנושה לשלטון החוק" לפני יומיים וחצי – מה נותר? קול
דממה דקה. ואם
הוא נרצח על רקע מיני, יפרסמו את זה? ימים יגידו אם, וימים יגידו
אם. מזו-זעים? משנודע דבר הרצח, הכל נעשו
"מזועזעים". עם כל הכבוד, לא כל אירוע קשה, כואב,
טראומטי ואפילו טראגי, הוא אירוע אשר מזעזע כל אדם ואדם. כדי שאירוע כאמור יזעזע, הוא צריך
להיות בלתי-צפוי כדי לזעזע. כך, למשל, אם מישהו במשפחתך, אשר היה
ידוע כנהג זהיר-במיוחד, נהרג בתאונת-דרכים – זה היה בלתי-צפוי, וזה בהחלט מזעזע
את בני המשפחה. אבל את העומדים מהצד, את יחידי
הציבור הכללי אשר לא הכירו את המנוח, זה לא אמור לזעזע. הם כבר רגילים לכ-500
הרוגי תאונות-דרכים בשנה, ומי שאומר שהוא "מזועזע" ממותו בתאונה של
אדם אשר אינו מוכר לו – הרשו נא לי לפקפק בכך. אפשר להניח כי אם בשנה מסויימת תהייה
קפיצה מאותה הרמה לרמת ה-1000 הרוגים, זה יזעזע גם את מי שלא הכיר אפילו אחד
מההרוגים, אבל לכך עוד לא הגענו. וגם במשפחה עצמה לא כל מוות אמור
לזעזע. קחו, למשל, מוות של בן-משפחה שהוא חולה סופני, ומצבו מידרדר והולך מיום
ליום, ולכל ברור כי נס רפואי אינו צפוי, וכי זו רק שאלה של זמן עד לסוף
הבלתי-נמנע. אכן, כאשר הצפוי הזה מגיע, זה מצער
וזה כואב, כואב מאוד, אבל זה לא "מזעזע", כי כל בני המשפחה כבר היו
מוכנים-נפשית לכך. והנה, כאשר הרצח הזה הגיע, פתאום כל
המימסד, המשפטי והלא-משפטי, היה "מזועזע" מעצם האפשרות שמאן-דהוא יפגע
בשופט על רקע עבודתו המשפטית. על רקע "אישי" – כן, כמו כל אדם, שהרי
אנחנו, השופטים, בתוך עמנו אנחנו יושבים, אבל שיפגעו בשופט רק משום שהוא
שופט? מה, כבר אין אפשרות לערער? לבקש פסלות שופט?! יכולים להיות מזועזעים חבריו של
השופט לעבודה, כי, כאמור, אף אחד לא חושב על האפשרות שדווקא לו זה יקרה. אבל שר המשפטים? נשיא בית המשפט
העליון? מנהל בתי המשפט? האם הם לא הביאו בחשבון אפשרות כזאת, במיוחד אחרי
רצח יצחק רבין? האם הם לא רואים שהאמון הציבורי בבתי
המשפט הולך ונשחק בשנים האחרונות? ולמה הם מצפים כאשר הייאוש ממערכת
המשפט אינו נעשה יותר נוח? גולדה מאיר הייתה
"מזו-זעת" שלוש פעמים ביום, ובסוף, כמו בסיפור על נער הרועים אשר זעק זאב-זאב,
איש כבר לא האמין לה. אמרתי להם, הזהרתי אותם עדיין מוקדם, כאמור, לדעת מה הייתה העילה לרצח
השופט. אבל השאלה היא אם, אפילו בהנחה שלא היה קשר בין
עבודתו השיפוטית של הנרצח לבין הרצח, הרצח הזה היה צריך להפתיע ולזעזע מישהו
בארץ הזאת. בחברה בה מעמד השופט נהנה מקדושה מסויימת,
הסבירות להתנקשות בשופט, קרוב לוודאי, תהיה נמוכה יותר – לפחות במקרים גבוליים,
אבל במדינת ישראל האמון הציבורי בשופטים הוא במגמת ירידה מובהקת
בשנים האחרונות – בין השאר משום שהם-עצמם, ככל הנראה, אינם חפצים בו כלל
ועיקר – ואצלנו עוד אומרים כי "לא יעלה על הדעת" שיתנקשו בשופט,
"אפילו על רקע אישי". אז לא רק שזה יעלה על הדעת, אלא שאני כבר צפיתי
את התרחיש הזה, ובשנת 2000 אף צפיתי למערכת המשפט "מכה אנושה וכואבת",
כולל אפילו רצח של שופט, תוך שנה עד חמש שנים. אבל אף אחד לא אבה שמוע, והנה זה בא. וכדאי גם לחזור ולקרוא את המחזה מי רצח את אהרן ברק, אשר
נכתב והועלה לאתר יותר משנה לפני הרצח של השופט עדי אזר, כדי לראות איך הדמיון
הפרוע והחולני קורם עור וגידים, והופך למציאות אשר אנחנו "מופתעים"
ממנה. עוד שאלה נניח, למשל – רק למשל – ששופט מנהל יחסים
רומנטיים עם אשה אשר בעבר הופיעה בפניו כמתדיינת, עורכת-דין, או עדה, או שעבדה
במחיצתו כמתמחה, מזכירה או קלדנית, והוא נרצח בגלל דברים כאלה ע"י הבעל
הנבגד – האם זה על רקע "עבודתו כשופט" או על רקע
"אישי"? |