|
ענייני דיומא, אפריל 2004 18.4.2004 יאסין, רנטיסי, ומה הלאה? בחודש שעבר חוסל מנהיג החמאס אחמד יאסין,
וכעת חוסל ממשיכו-בתפקיד, עבד אל-עזיז רנטיסי. כאשר נודע על חיסולו של יאסין, רגשו
הרוחות, בעיקר בין אלה אשר תקפו את החיסול – לא משום שהמחוסל ראוי היה לחנינה,
או, לפחות, לעיכוב-הביצוע, אלא משום שהדבר, לטענתם, גרם נזק פוליטי למדינת
ישראל, ועוד נזק פוטנציאלי, עליו אעמוד בהמשך. כדרכי, אני לא אנקוט עמדה פוליטית
בנושא. אכן, קל מאוד להיות חכם-לאחר-מעשה, ולכן
אני אקדים ואגלה מה הייתה תגובתי האינסטינקטיבית, מיד עם פרסום הידיעה על חיסולו
של יאסין, ומה היו תגובותי בהמשך. התגובה הראשונית שלי הייתה שאם היו
שואלים אותי מראש, הייתי אומר רגע-רגע, לא שזה לא מגיע לו, אבל ישנן שאלות בעלות
משמעות רחבה יותר, וכיוון שרוב החיסולים הם בלתי-הפיכים, הייתי מתנגד, "לפי
שעה", ובתקווה שתוך כמה שעות, ולכל היותר כמה ימים, שבועות, חודשים, יפרוץ
השלום המיוחל, ושאלת החיסול הזה טעמה יהיה כטעם החמץ אשר עבר עליו הפסח (בינתיים
באמת עבר הפסח). ואולי, הייתי אומר, אולי בינתיים הזקן
הנכה והחולה הזה ימות מוות טבעי (כמו הסוס המפורסם), ונתקיים בנו הפסוק צדיקים
וגו'. זה מה שהייתי אומר אם היו שואלים אותי
לפני הפעולה, אבל לא שאלו אותי, והפעם הראשונה שנזקקתי לשאלה הייתה, כאמור, עם
היוודע הידיעה, וכל מה שנותר לי היה, כמו חבר-ממשלה מדרגה שנייה, אשר נדרש לאשר
את הדברים רק בדיעבד. אבל לפני כן אני רוצה להגיד לכם מדוע גם
אני יכול להיות שר-בטחון, או, לפחות, תת-אלוף במיל. לא נקפו אלא שעות ספורות מאז חיסולו של יאסין,
וכל במיל שקיבל גישה למיקרופון פלט משהו ברוח "לא מן הנמנע שבטווח הקרוב
תעלה רמת הפיגועים, כתגובה להריגתו של יאסין, אבל בטווח הרחוק יותר הדבר עלול
להביא לחיזוק מעמדם של הגורמים המתונים בציבור הפלשתיני". כמובן שכל פליטה כזאת זכתה להד תקשורתי:
שר הביטחון אמר... מפקד כוחות צה"ל ב... אמר ... שימו לב: "לא מן הנמנע"
ו"ייתכן"... מכפלת סיכוי-בסיכוי של כן-ולא... אבל
"תחזית" כזאת יכול לתת כל מצורע וזב-חוטם, ואפילו טור' במיל כמוני, עם
אפס רקע בטחוני. הנה כי כן, אפשר לומר בוודאות רבה כי
במקרה כזה, כאשר שיקולי הבעד-ונגד מאזנים זה-את-זה, גם שיקולים רגשיים – שיקולי
"הוצאת קיטור" – יכולים להטות את הכף, וכאשר האיזון הוא אבסולוטי –
אפילו מעמדו של אריאל שרון במרכז הליכוד הוא שיקול לגיטימי להטיית-הכף. נכון
שבמקרים כאלה השיקול הפוליטי הצר יכול לעוור עיניים עד כדי אמונה באיזון
אבסולוטי (אשר אינו קיים), אבל זו כבר אופרה אחרת. ועל כן, לאור ההיסוסים שהיו לי אם הייתי
נדרש לאשר מראש את חיסולו של יאסין, ולאור איזון-השיקולים (לא בהכרח אבסולוטי),
אזי אם הייתי נדרש, מייד לאחר הפעולה, לאשר אותה בדיעבד, הייתי מאשר אותה,
אבל בחירוק-שיניים. כיום, לאחר ששקעו ענני האבק על אחמד
יאסין, אנחנו הרבה יותר חכמים. אנחנו יודעים שהייתה תגובה בין-לאומית
צוננת-עד-לא-אוהדת, אבל גם כאן ענני האבק שקעו עד-מהרה: והמאזן עד כה, לאחר חודש
ימים: נזק פוליטי אדיר ממש לא נגרם למדינת ישראל, רמת הפיגועים לא עלתה פלאים,
ומאידך השלום עדיין לא פרץ במלוא אונו, וגם הנהגת החמאס לא ממש יצאה מגדרה להכות
על חטא, ולומר טעינו, שגינו, הטמטמנו. וכאן בא חיסולו של רנטיסי, אשר, להבדיל
מיאסין, לא היה מנהיג דתי, לא היה זקן וחולה, לא היה נכה המרותק לכסא גלגלים. סתם
ארכי-מחבל, אשר מקומו הטבעי, איך לא, הוא בראש הרשימה בבנק-המטרות. ומה הפלא, איפוא, שחיסולו של רנטיסי לא
הכה גלים, אבל אנחנו דווקא רוצים שהפעולות האלה תכינה גלים ... לפחות
גלי-אהדה לשמשון-דער-נעבעכדיעקר (שמשון המסכן, כלשונו של לוי אשכול ז"ל),
הניצב מול גוליית הפלשתינאי. אמור מעתה: גם החיסולים, הממוקדים או
לא-ממוקדים, מתחילים לאבד את האפקט. ואם הייתי נדרש, לאחר-מעשה – ואולי
אפילו מראש – לאשר את חיסולו של רנטיסי, הייתי מאשר, כבר לא בחירוק-שיניים, אבל
גם לא בריקוד-על-הגגות, שהרי שנינו בנפול אויבך אל תשמח, ובהיכשלו לא יגל
ליבך. וחוץ מזה, גם השלום המיוחל עוד לא עומד
בתור לפתחנו. מה נשאר לנו עכשיו? אפשר לומר שעם
המומנטום הזה צריך להרוג, אחד-אחד, את כל מנהיגי החמאס, אבל כאן תישאל השאלה מה
נעש אחרי שכולם ייגמרו, ובנקודה הזאת בא טמטומו של חאלד משעל, אשר הנחה
את חבריו לבחור מנהיג אחר תחת רנטיסי, אבל לא לפרסם את שמו... אפשר לחשוב שהשירותים החשאיים שלנו לא
יודעים מה נעשה בהנהגת החמאס, ועל זלזול כזה באינטליגנציה של האינטליג'נס
הישראלי הייתי משלים עליו את מה שלא הצלחנוח לעשות לו בירדן, אבל הפעם בלי כל
האנטיגנים (ממילא את יאסין כבר אי-אפשר לשחרר תמורת ריצויו של המלך הירדני). אבל נניח שהזרועות שלנו לא יודעות מיהו
המנהיג הסודי החדש של החמאס, אבל הם לבטח יודעים מיהם שלושת או חמשת
מועמדי-הצמרת הטבעיים, אשר מתוכם הוא ייבחר, ומה הבעייה לשלוח שלושה או חמישה
מסוקי אפאצ'י, אשר יעשו אפצ'י, וינקו לנו את השטח גם מאלה. ואם הדבר יביא לנו את השקט, השלווה
והשלום – דיינו, אבל אני לא רואה את זה באופק, ואם כבר הזכרנו את
ה"דיינו", כדאי לזכור עוד אמירה מן ההגדה של פסח, אשר, במקור, נתפרה
עבור היהודים, אבל כנראה שהיא חלה על כל עם מדוכא, או כזה המרגיש עצמו מדוכא: וכאשר
יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. זוכרים מה קיבלנו כאשר פיזרנו את יאסר
ערפאת מתוניס? הרבה ערפאתים קטנים, ברחבי העולם (וגם אחד גדול, אשר מסתובב
לנו בין הרגליים, ואין אנו יכולים לא לבלעו ולא להקיאו). הרווח היחיד, הלא-שנוי-במחלוקת, שלנו
מכל החיסולים האלה הוא הפגנת יכולתו הכירורגית של צה"ל. אני בטוח
שאם צה"ל היה נדרש למלוק את האשך הימני (או השמאלי, תלוי בממשלה המכהנת
באותה העת) של רנטיסי, בלי לגרום נזק סביבתי נוסף, הוא היה מבצע זאת לתפארה
(לגבי יאסין יכול להיות שהייתה לנו בעייה, כי לא בטוח שעוד היו לו), והשאלה היא
מה עושים עם יכולות כאלה. ולו בידי הדבר, או שהייתי נשאל לדעתי
לפני החיסולים האלה, הייתי מציע להחזיר את כל החבר'ה האלה אל הכלא הישראלי.
כולם היו שם, ולכולם שמורה הרובריקה שלהם במחשבי השב"ס. |