|
ענייני דיומא, פברואר 2004 להתייצב בביה"ד הבינלאומי, או לא? מדינת ישראל אינה מכירה בסמכותו של בית
הדין הבינלאומי לדון בעניין גדר ההפרדה, והשאלה היא אם להתייצב בפני אותו
בי"ד, ולטעון לחוסר-סמכות, ומה לעשות אם הטענה הזאת תידחה. טענת חוסר-סמכות אינה, כמובן,
"ביזוי" בית הדין, אלא טענה לגיטימית, אפילו אם היא שגוייה (ואני לא
נוקט עמדה בעניין זה, כי זה לא התחום שלי). הפרופ' רות לפידות,
מומחית למשפט בינלאומי, הציגה היום, בראיון לרדיו, את הדילמה כך: יותר קל
לשכנע בית משפט בטיעון בעל-פה מאשר במשלוח מכתבים, אבל אם אתה מתייצב, יש בכך
מידה מסויימת של הכרה בסמכותו של ביה"ד אשר בפניו אתה מתייצב. ממשלת ישראל פתרה את הדילמה על ידי
משלוח מכתב, בו היא כופרת בסמכותו של ביה"ד, בלא התייצבות לדיון עצמו. שר המשפטים, יוסף (טומי) לפיד,
מציע אחרת (גם כן היום, ברדיו): להתייצב, לטעון לחוסר-סמכות, אבל אם הטענה
תידחה – לטעון גם לגופו-של-עניין, ולא להשאיר את הזירה ללא שמירת האינטרסים
שלנו. חוששני שאני הייתי מעדיף את עמדת
הממשלה, עם תיקון קל: להתייצב, לטעון לחוסר סמכות, ואם הטענה תידחה – להתנצל
בנימוס, ולעזוב את האולם. וכל כך למה? משום שאם אתה טוען גם לגוף
העניין, אפילו "בכפוף לטענת חוסר-הסמכות", אתה לוקח את הסיכון
שבסוף יתברר כי אתה צדקת, אבל "כיוון שטענת גם לגופו של עניין, לא נגרם
לך עיוות דין"... והכל על סמך תורת ה"בטלות
היחסית". כך מציג את זה בית המשפט העליון שלנו: ולכן צריך להיות פראייר כדי לטעון לגופו
של עניין, כאשר אתה כופר בסמכות בית המשפט או בית הדין.. כמובן שאם טעית בעניין חוסר הסמכות,
"אכלת אותה", כי ויתרת על הצגת עמדתך בבית דין אשר התברר כי הוא מוסמך
גם מוסמך. הנה כי כן, בכל דבר יש סיכונים
מסויימים, אבל בשביל זה הם הלכו לממשלה. גדר ההפרדה: איכן שיעורי-הבית? בתחילת שנות החמישים החליט ראש הממשלה, דוד
בן גוריון ז"ל, על מפעל לאומי: ייבוש אגם החולה. לקחו פנינת-טבע, והרסו אותה כדי ליצור
קרקעות עבור החקלאי העברי. החלוץ העברי. מיליונים רבים זה עלה לנו, ובמונחי היום
– אולי מיליארדים. לימים נתקלה המדינה הצעירה במצוקת מים,
אשר האפילה על מצוקת הקרקעות. הזמינו חברות בינלאומיות כדי לבצע סקר
במטרה למצוא מיקום מתאים למאגר מים ארצי. השקיעו מיליונים בסקר הזה. ומה קבע הסקר: המקום המתאים ביותר להקים
מאגר מים ארצי הוא אגם החולה המיובש. עכשיו, אחרי שהיו לנו, מן הסתם, עוד
חלמאויות כאלה, באה גדר ההפרדה: השקיעו עשרות מיליונים בהקמה, עכשיו
משקיעים עשרות מיליונים בפירוק. ואני שואל איכן שיעורי-הבית. רציתי לומר כי אפשר להתגעגע לימי מפא"י
הלא-עליזים, תקופה בה היו לעם בציון טענות רבות כנגד השלטונות ("מספיק ודי
בשלטון מפא"י"), אבל גם הדברים הרעים שנעשו אז היו
"מבושלים" היטב, וכשיצאה הממשלה עם תכנית כלשהי, היא כבר שקלה את כל
ההשלכות הצפויות, וגם את כל ההתנגדויות. אבל אז נזכרתי בסיפור אגם החולה
ז"ל, שגם הוא היה יצירה מפא"יית. זק"א והגדר ארגון זק"א (זיהוי קרבנות
אסון) עושה מלאכת-קודש, בכך אין ספק. בכל מקום שיש פיגוע, הם בין הראשונים
להתייצב להגנת כבודם של אלה אשר אינם יכולים עוד. ארגון זק"א ביקש להביא
אוטובוס שרוף-פיגוע אל מול בית הדין הבין-לאומי, כאשר זה ידון בתביעה נגד מדינת
ישראל בעניין גדר-ההפרדה, כדי להמחיש את הצורך באותה הגדר. אבל גדר ההפרדה, נחיצותה, תועלתה
ונזקיה, ואפילו חוקיותה, שנויים-במחלוקת בציבוריות הישראלית, וגדר ההפרדה היא
פחות-או-יותר בין המחנות הפוליטיים אצלנו. והשאלה היא אם זק"א צריך
להפוך לגוף פוליטי. למה נטפלתם אל הסיני? סיני צעיר, בשנות העשרים לחייו, הגיע
לישראל כדי להרוויח את פת לחמו. לפעמים שהה בארץ באופן חוקי, ולפעמים היה
שב"ח. במהלך השנים הקים בארץ מסעדה סינית לתפארת מדינת ישראל ושלטונות המס.
130,000 ₪ מע"מ לשנה – לא כל יהודי כשר מביא לאוצר כל כך הרבה מסים, וזה
עוד לפני מס ההכנסה ושאר המסים העקיפים והישירים אשר "נתברכנו" בהם. ומעבר לכך שהוא פינק את העם בציון
בארוחותיו, הוא גם תרם לתעסוקה בארץ כעשרה מקומות עבודה. בקיצור – ממש יהודי
טוב. ראה האיש את מדינת ישראל כי טובה, קשר
בה את חייו, וראה את הארץ הזאת כמרכז חייו. כמו יהודים בארה"ב, כמו ערבים
בגרמניה, כמו מהגרים בכל מקום. וכיוון שראה את ישראל כמרכז חייו, היה
יוצא מפעם לפעם את הארץ, בין בנסיעות-עסקים, בין לביקורי-משפחה, בסין, סינגפור,
סינסינטי, סינה-קואה-נון, ומה לא – ותמיד חוזר הבייתה. אלינו. יום אחד – אחרי שהאיש כבר שלושים שנה
בינינו – החליטו שלטונות-ההגירה לפשפש בציציותיו, וכיוון שבאותה העת לא היו לו
כל הניירות, עצרוהו כדי לגרשו מהארץ. ואני שואל: תגידו, אין לכם מה לעשות?
במקום לסדר לו אזרחות ישראלית, אתם יוצרים בעייה שאין לה הצדקה? ומה עם "ואהבת את הגר אשר
בקרבך"? האם שנאת-הזרים העבירה אתכם על דעתכם, עד כדי כך שאתם מוכנים לוותר
על המע"מ, על המסים ועל הנפלאות, ועל עשרה מקומות-עבודה בארץ מוכת-מיתון
זו? לכו וחפשו שב"חים שהם גם עבריינים. על "משוב
השופטים" של לשכת עורכי-הדין: עו"ד חוזר הניגון ... שוב ניצתת המערכה בין לשכת עורכי-הדין
לבין השופטים על רקע המשוב, שהוא, למי שעוד לא יודע, "סקר שביעות
הרצון" של ציבור עורכי-הדין מהשופטים, והמשוב הוא אישי, דהיינו
עורכי הדין נותנים הערכות אישיות – כל משתתף בוחר לפי טעמו את השופטים שהוא רוצה
להעריך אותם, ומתבצעים ניתוחים סטטיסטיים בהם מדורגים השופטים, ומקבלים ציונים
לפי פרמטרים מפרמטרים שונים. מערכת המשפט – איך לא – מתנגדת. מכריזה
השכם-והערב שהשופטים "מקבלים את הביקורת באהבה" (כך!!!), אבל כאשר
הביקורת הזאת ממוסדת, זה כבר משהו אחר ... מדוע השופטים מתנגדים למשוב? טענה א': המשוב גורם
להלבנת פניהם של שופטים. יופי! והשופטים לא מלבינים ברבים פניהם
של אחרים? ומדוע מותר להלבין פניו של שר, של
עובד-ציבור אחר, או של השין-גימל בהיאחזות הנח"ל הנידחת? ומדוע מותר לשופט להלבין פניהם של
הבריות – גם בהערות-אגב אשר אינן צריכות לתפקידם השיפוטי, ומשום כך גם
אי-אפשר לערער עליהן, אבל בעיני הציבור הרחב הן מתקבלות כתורה-מסיני? אכן, כל ביקורת לא-מחמיאה מלבינה-ברבים
את פניו של המבוקר, אבל זה תפקידה, ומי שאינו יכול לעמוד בביקורת –
שיעזוב את התפקיד הציבורי, וימצא לו עבודה אחרת, הרחק מעינו הפקוחה של הציבור. טענה ב': המוסד החדש של
נציב תלונות הציבור על שופטים "מייתר" את המשוב. עם כל הכבוד, המוסד הזה נכשל כבר
בהגדרת תחום-סמכותו, בקבעו כי ענייני יושר אינטלקטואלי וכו' אינם בתחום
טיפולו. אז מי יבקר את היושר האינטלקטואלי וכו'
של השופטים? נשיא בית המשפט העליון – זה שאצלו "פסלות שופטים" היא
בבחינת טאבו? שר המשפטים, אשר כלל לא טורח להשיב על תלונות נגד שופטים?! טענה ג': המשוב פוגע
בעצמאותו של השופט, אשר יצטרך לפזול אל המשוב. נו, באמת ... האם השופטים
סובלים מחוסר עצמאות, או מעודף עצמאות? השופטים היום מצפצפים על דעת הציבור, כי
הם יודעים שהמערכת תעמוד לימינם ותצופף שורות כל פעם שנשמעת ביקורת על שופט, עם
דרישה להדיחו. שופטים מגלים חוסר סבלנות, חוסר נכונות לשמוע טענות, וכו', וכו'. אז
איזה אסון יקרה אם השופטים יתחילו – מאימת המשוב, ר"ל – להתחשב בציבור,
ולהקשיב לו? טענה ד': המשוב הוא כלי
לנקמנות. עורכי-הדין יתנו ציונים רעים לשופטים שאצלם הם הפסידו במשפט ... ולכן
השופטים יושפעו בפסיקותיהם מהמשוב. אבל בכל משפט ישנם שני צדדים, ואם אחד
זוכה, השני מפסיד, כך שהנושא הזה ממילא "מנוטרל". אלא שהנקודה הזאת היא רק משנית, כי אם
השופטים עצמם מודים שהם עשויים "להתכופף" מול המתדיינים, זה כבר גול
עצמי שהם מכניסים לעצמם. השופטים מאיימים להחרים את המפעל
ה"יוקרתי, ביותר של הלשכה: הכינוס השנתי באילת. שיחרימו. ממילא הכינוס
השנתי הזה נועד לאפשר לעורכי-הדין העשירים להתפנק שבוע ימים, ולהתחכך בכל
המי-ומי של מערכת-המשפט – והכל בהשתתפות חלקית של רשויות-המס, אשר, ככל הנראה,
מכירות באירוע כ"השתלמות מקצועית", המוכרת, לפחות חלקית, כהוצאה לצרכי
מס. אני לא שולל את הכינוס ככלי השתלמות
והרחבת-דעת מקצועית אמיתית, אבל הכינוס השנתי של הלשכה, ככל שהוא מתיימר ומתכוון
להיות כזה, הוא ספינת תענוגות יקרה, אשר יש לשנות את אופיה ואת צורתה,
ויחד עם זאת להפסיק עם ה"השתלמויות" בים המלח, ובשאר מלונות-הפאר. ואם השופטים, בגלל ההתנגדות למשוב,
יפסיקו "לרדת אל העם" – זה לא כל כך משנה, כי ממילא טפיחתם-העצמית על
שכמם-הם, באומרם "בית המשפט יושב בתוך עמו" מעולם לא היה בה ממש,
ואם היה – זה היה רק לרעה. אז שידירו את רגליהם מהמפגשים עם העם,
אותו עם שאיתו הם עובדים יום-יום. את ההשתלמויות המקצועיות של הלשכה יש
לקיים במחוזות עצמם, במבנים ובאולמות של הלשכה, כך שהעלות תהייה אפסית. מי שירצו
השתלמויות-משולבות-בנופש יוכלו לעשות זאת כאוות-נפשם, אבל באופן
"פרטי": יתארגנו לעצמם, יסדרו לעצמם הנחות במלונות, ישכרו לעצמם
מרצים וכו', אבל הלשכה אינה צריכה לתת את שמה לדברים האלה. על פרוייקט משוב
השופטים של לשכת עורכי-הדין על משוב
הצביעות של לשכת עורכי-הדין עדנה ומני זוג נאה(?) ב-1.2.2004 הגנתי כאן על התיקון שעשתה
עדנה ארבל בכתב האישום נגד דוד אפל, בעת ששימשה מ"מ היועץ המשפטי לממשלה –
אחרי פרישתו של אליקים, ולפני שמני מזוז נכנס לנעליו. מאוחר יותר, משנכנס מזוז לתפקידו החדש,
נתפרסם כי הוא ראה בהתנהגותה של ארבל משום "מחטף", אשר דעתו לא נחה
ממנו. אם אני צריך לבחור בין השניים, על הבסיס האישי, בוודאי שהייתי מעדיף את
מזוז, אותו אני מכיר אישית עוד מהימים בהם הוא היה עוזר לפרקליט המדינה,
הדרגה הנמוכה ביותר בפרקליטות המדינה. אבל כאן אנחנו מדברים במישור העקרוני,
וגם כאן ישנה בעייה: אם כאשר ארבל הגישה את מה שהגישה, ההחלטה על מינויו של מזוז
כבר הייתה בגדר עובדה מוגמרת, עם תאריך-תחילה "עתידי", הייתי אומר
שהיא צריכה, לפחות, להתייעץ אתו, ולראותו כ"בעל הבית" – באותה מידה
שהייתה רואה זאת אם הייתה ממלאת-מקומו בעת שהוא בחופשה. אלא שבמקרה הזה לא היה ידוע מי ייבחר
לכהונת היועץ המשפטי, וזה לא סביר שבעל הסמכות – אפילו זמנית – יצטרך להתייעץ עם
כל אלה העשויים, אולי, למלא את התפקיד בעוד כך-וכך ימים. וכעת, משנכנס היועץ החדש, והוא דווקא
מוצא מקום להיכנס לעובי הקורה, כל הזכויות שמורות לו – אפילו לבטל את התיקון
שעשתה קודמתו. ומעל הכל – בהצלחה, מני! אל תגעו בחתולים עירית כפר סבא מנסה להשמיד את
חתולי-הרחוב, בגלל שנתגלה כלב אחד הנגוע בכלבת. אני לא רוצה להיכנס לפרטים
המקצועיים של הסיפור, כי זה לא התחום שלי, אלא להתנהגותה של העיריה. ראש העיריה, משנכנס לתפקידו, הבטיח שלא
להרוג חתולים, אבל הוא "שכח את זה". גם הווטרינר העירוני לא מוכן
לשמוע איש. אפשר להגדיר את ההבדל בין הווטרינר
השכונתי לבין הווטרינר העירוני בכך שהראשון מרפא אותם ומחייה אותם, והשני הורג
אותם, ואני חשבתי שכל מי שהולך ללמוד רפואה וטרינרית, עושה זאת מאהבת-החי. אז אל תגעו בחתולים. אפשר לחסן אותם. זה
רק עניין של כסף, אבל חתולי-הרחוב הם חלק אינטגראלי מהנוף, ומי שפוגע בהם, פוגע
בנוף. ולשמור על הנוף עולה כסף. משאל עם שרון לפני יומיים
תיארתי כאן את ההבדלים בין רפרנדום לבין פלביסציט, ונתתי לכם
להבין שהמשאל אשר שרון מציע הוא פלביסציט מארץ הפלביסציטים. בסוף דברי הצגתי שאלה ריטורית: ועכשיו
תשאלו אותי מה אני מציע לשרון לעשות ..., שאלה אותה הגדרתי כ"שאלה לא
הוגנת". אבל מוקירי-זכרי לוחצים עלי: זה גם לא
הוגן לזרוק שאלות, בלי להתחייב בהצגת-עמדות, ואני, למרות שכל חיי נזהרתי
מהצגת-עמדות, לא רואה איך אני יכול לאכזה אתכם. אבל לפני כן דברים שפורסמו על המשאל: ראש הממשלה, אריאל שרון, הורה לבצע את ההכנות הנדרשות לביצוע משאל
עם, בשאלה: האם לפנות את הישובים מרצועת עזה. המדובר, בשלב זה, ב-17 התנחלויות
ומאחזים. שרון הטיל על מנהל לשכתו, דב ויסגלס, לבצע עבודת מטה ולהיערך בהתאם. ועכשיו נשאלת השאלה: נניח שמשאל-העם
יאשר את הפינוי הזה, ושרון ירצה לפנות עוד שתי התנחלויות ורבע מכאן – מה יעש
שרוננו? עוד משאל-עם? ועכשיו לדעתי: אז כפי שאתם מבינים, כעיקרון אני בעד
רפרנדום ונגד פלביסציט, והמשאל המוצע עכשיו הוא, בפירוש, פלביסציט. אבל אני בכל זאת בעד המשאל הזה, כי
אני בעד אנרכיה. לא שאני אנרכיסט, חס ושלום, אלא שישנם בחיי עם מצבים
מטורפים בהם רק טלטלה עזה, פריש-מיש רציני, יכולים להעמיד את העם בחזרה על
רגליו, ולהראות לנבחריו מי בעל-הבית אשר צריך להתאמץ כדי לקבל את הסכמתו. תארו לעצמכם שמשאל-העם מכריע את הכף –
ולא חשוב לאיזה כיוון – ברוב זעום של 51 מול 50 אחוז ... האין זה נהדר? ובראשית דברי אני מבקש להביע איחולי
החלמה מלאה לבעל האבנים המרוסקות. מה רוצים מהבנקים? אני משלם עמלות בנקים כמו כל אחד
מהקוראים את הדברים האלה, אבל כמו שלעדנה ארבל מגיע צדק, למרות היותה אשה מתועבת
(מדור זה, 1.2.2004), גם לבנקים מגיע. ה"להיט" האחרון הוא עמלות
הבנקים, וכפי שפורסם, כ-80% מרווחיהם של הבנקים נובעים מעמלות, ורק כ-20% מהמסחר
בכסף (דהיינו מההפרש בין הריבית שהבנקים משלמים על הכספים שהם מגייסים לבין
הריבית שהם גובים על הכספים שהם מלווים), שהוא עיסוקם ה"קלאסי" של
הבנקים. משמעות הדבר היא שרווחי הבנקים על עמלות
הם "פי ארבעה מרווחיהם על מסחר בכסף", ר"ל... אבל נניח
שהבנקים היו מצמצמים פי עשרים את רווחיהם מהריבית, כך שהיחס בין רווחיהם
מעמלות לבין רווחיהם מגלגול כספים היה שמונים לאחד ... ואני שואל מדוע הפחתת הרווחים ראויה
לגינוי. ואם הם היו מוותרים לחלוטין על רווחיהם מהריבית, ומסתפקים מהרווחים על
עמלות? אז ישנה כאן בעייה: לפי
הקונסטרוקציה הזאת ענקי המשק יקבלו הלוואה של 100 מיליון ללא ריבית, תמורת
עמלת-כניסה של 1.21 שקל, ועמלה דומה עם החזרת ההלוואה (בסה"כ, למי שמתקשה
בחישוב: 2.42 שקל), ואילו קשי-היום ישלמו עשרות שקלים בחודש על הקניות באמצעות כרטיסי
האשראי, או על משיכות-הכספומט הצנועות והזהירות שלהם. ממש צדק סוציאלי. ועכשיו בנק הפועלים (כך!!!) מעלה
את העמלות עוד יותר... אז בנק הפועלים (כך!!!) כבר מזמן אינו
בבעלות ההסתדרות, והוא עסק פרטי לכל דבר ועניין, אשר מותר לו לקחת עמלות כאוות
נפשו. אבל שני בנקים גדולים הם בבעלות המדינה:
בנק לאומי ובנק דיסקונט, ונשאלת השאלה מדוע הבעלים הציבורי הזה –
המדינה – אינו מוריד את העמלות שהוא גובה, לתפארת מדינת ישראל, והמוני העם, קשי
היום. הוא לא מוריד, כי גם המדינה מתנהלת כעסק פרטי (וגם היא גובה
עמלות ואגרות על שירותים שהיא נותנת, אשר איכותם היא לרוב "שנוייה
במחלוקת", אם ננקוט לשון המעטה),אבל היא מתנהגת כעסק פרטי של בעליה,
ולכן אין תימה בכך שהעסק הזה הוא עסק כושל. ואם המדינה רכשה את הבנקים לא למטרות
רווח, אלא כדי להציל את ההשקעה של המוני בית ישראל ממפולת ארידור – מדוע
שלא תקיים את המתחיל במצווה אומרים לו גמור. משאל עם "אריאל שרון שוקל משאל-עם מחייב,
משאל מוסרי ומיני משאל בליכוד" (הארץ, 5.2.2004). דבר ראשון שאלתי את עצמי מה זה
"משאל מוסרי ומיני", אם הוא (שרון) מתייעץ עם מחלק המוסר, ומה עניין המוסר
והמין לעניין משאל העם, אשר ברור, גם בלי להיכנס לגוף הידיעה, שהכוונה היא, כפי
שאכן נאמר בה, לעקוף את ההתנגדות בליכוד לכל הסדר מדיני אשר יש בו הורדת
התנחלויות. אבל כאשר הפסקתי להתחכם, היה ברור לי
שהמשאל ה"מוסרי" גם הוא משאל-עם, אלא שהוא חלופה לא-מחייבת למשאל-עם
מחייב, ומה שהוא מציע לליכוד הוא "מיני-משאל". לט איט בי. לפני שאנחנו מתייחסים להצעותיו של ראש
הממשלה, כדאי להבדיל בין "רפרנדום" לבין "פלביסציט",
ככל שאני זוכר את הנושא מההרצאות בתורת המשטרים של הפרופ' בנימין
אקצין ז"ל. הרפרנדום הוא משאל-עם אמיתי, בו
מתכוונים באמת לשמוע את דעתו של הציבור. כך, למשל, כאשר השאלה היא האם יש
לראות בגיור קונסרבטיבי או רפורמי כגיור המקנה למתגייר זכויות לפי חוק השבות,
כלכל יהודי. נושא שאינו אמור להיות נושא "שלטוני" אלא שאלה ערכית,
בה לממשלה לא אמורה להיות דיעה משלה, ודעתו של אחרון שוכני המעברות אינה פחותה
מדעתו של ראש הממשלה ושריו. הפלביסציט, לעומת זאת, הוא
אמצעי-שלטון, בו הממשלה מעמידה את הציבור בפני עובדה מוגמרת. למשל: מעבירה את כל
הגייסות אל מול המוקטעה, מכוונת את התותחים אל לשכתו של היושב-ראש,
מכניסה פגזים לקנים, דורכת את הנשק, מכוונת היטב-היטב, מחכה ליום של פיגועים,
ומכריזה על משאל-עם: ללחוץ על ההדק, או להסיג את הגייסות... ועל כך אמרינן: נו, באמת ... וישנם גם נושאים אשר מעצם טיבם וטבעם
אינם יכולים להוות נושא למשאל-עם, במיוחד כאשר אין מקום לתשובות
"כן/לא", אלא ל"תחום של גווני האפור". כך, למשל, השאלה מהי
המהירות שיש להתיר בדרך מהירה (או כל דרך אחרת): אם אחוז מסויים מהנשאלים
יגיד 80 קמ"ש, אחרים יגידו 85, 90, 100, 110, 120 ... 150 – כיצד ניישם את
תוצאות המשאל? לפי הממוצע? לפי החציון?! אפשר, כמובן, להציג את השאלה האם
להעלות את המהירות המותרת, אבל אז שוב יצטרך המחוקק לקבוע לכמה להעלות,
וממילא לא עשינו דבר. אז מה מציע לנו אריאל שרון? משאל עם על
כמה התנחלויות להוריד, ובאלה תנאים? אם נאמר כי קיימות אין-ספור אפשרויות
להוריד התנחלויות (החל מהורדה סמלית של חצי משפחה, וכלה בהורדתן של כל
ההתנחלויות), ואין-ספור של תנאים (החל מהורדה חד-צדדית, ללא תנאים, וכלה
ברשימת-תנאים שאין סיכוי שהצד-השני יקבל אותם), הרי שיש לנו אין-ספור-בריבוע
צירופי תנאים. איך מתרגמים את זה למשאל-עם? ואם הכוונה היא להכין תוכנית מפורטת, עד
לפרט האחרון, ולהביא את זה למשאל-העם, הרי זה פלביסציט מובהק, אשר
תוצאותיו ידועות מראש, כי היום, להבדיל מאתונה העתיקה, ישנם סקרים, אשר גם אם הם
טועים, הטעויות לרוב אינן גדולות. מה זה "משאל עם מוסרי"? לי
נראה שזו התחכמות, המאפשרת להעמיד פאסון של "קבלת רצון העם", אבל אם
העם לא מספק את הסחורה לה ציפית, אתה אומר רגע-רגע, זה רק משאל
"מוסרי"... ומה עם המיני-משאל בליכוד-פנימה? בעייה,
כי אם הליכוד יגיד לא, תהיה לשרון בעייה, ואם הוא יגיד כן – למשל ברוב של 51% –
יכול להיות שתהייה לו בעייה קשה עוד יותר: פירוק הליכוד, כאשר 49% נושרים לו
ימינה, היישר לזרועותיהם של איווט ליברמן ואפרים (אפי) איתם (פיין). אז גם זה לא רציני, וזה מחזיר אותנו
לאפשרות ששרון כנראה חושב עליה: פלביסציט עם תכנית מוכנה-מראש. הכל טוב ויפה, אבל מה יעשה שרון אם הוא
יעביר את תכניתו ברוב זעום (51%), או אפילו ברוב משמעותי יותר (60%)? איזה פרצוף
יהיה לנו ולו? ומה יעשה הוא אם תכניתו תיפול? וזה מחזיר אותנו אל שארל דה-גול:
הגנרל החריזמטי הזה שלט שנים רבות בעזרת הפלביסציטים שלו, אבל יום אחד הסוס
הזה נגמר לו, הוא נכשל במשאל והלך הבייתה. ועכשיו תשאלו אותי מה אני מציע לשרון
לעשות ... שאלה לא הוגנת. ומדוע היא לא הוגנת? משום שאם אני אומר
לו "אריק, נבחרת כדי להוליך את העם, לא להזדנב אחריו", אתם
תגידו בטח-בטח, אתה אומר לו את זה משום שדעתך כדעתו. אבל אם הייתי אומר לו "אריק, זו
שאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, ולדברים כאלה אתה לא קיבלת מנדט מהעם" – גם
אז הייתם מייחסים לי "מושפעות פוליטית"... אז אני משאיר את זה פתוח. ממילא משרד
ראש הממשלה לא ישלח לי צ'ק על הייעוץ הזה. אין כסף לכנפי-צניחה
מן העיתונות מתבשרים אנו (4.2.2004) כי בוגרי קורס הצניחה
הנוכחי לא יקבלו את כנפי הצניחה היוקרתיות. הסיבה: אין תקציב (7 שקלים ליחידה). ואני אומר: לא נורא. אפשר להתגבר על כך, והרי מספר
פתרונות, "לחלופין ובמצטבר", כמו שאומרים. פתרון ראשון: אפשר להקטין את ממדי הכנפיים, לגודל של
צהלון, ולענוד אותן על צווארון החולצה. אם הזוג, בגודלו הנוכחי, עלותו 7
ש"ח, הדגם המוקטן יעלה, מן הסתם, רק 3 ש"ח, וכבר חסכנו לא מעט. פתרון שני: למצוא ספונסורים. "נותני
חסות". התמורה שיקבל הספונסור תהיה בכך שהוא יוכל לצרף את
ה"לוגו" שלו בצמוד לכנפי הצניחה. מקומם? אולי, אבל גם כשהועלה לראשונה
הרעיון של פרסום מסחרי ברדיו הממלכתי (בתחילת שנות הששים (ואולי עוד לפני כן)
נזעקו הרוחות, אבל כיום זה בבחינת מובן-מאליו, והיום אפילו בגלי צה"ל כבר
ישנן פרסומות, גלויות או מוסוות, ישירות או בדמות "חסות", ואין פוצה
פה ומצפצף. רעיון נוסף: אפשר לוותר על הכנפיים, כי אנשים
שפויים-בדעתם לא הולכים לקפוץ משמיים, ולחרף נפשם בגיבורים, רק בשביל פיסת-ניקל
על חזה נפוח. אנחנו הרי "צבא העם", וצבא כזה הצניעות ("והצנע
לכת") היא בדמו-פנימה (שאלו את בוגרי הפנימיה הצבאית שליד ביה"ס
הריאלי בחיפה, ממנה צמחו כמה וכמה אלופי-צה"ל מפורסמים, אשר אחד מהם
הצניעות היא לא רק בדמו-פנימה, אלא גם בשמו-פנימה. ואם כבר הצניעות חוגגת בראש-חוצות, אפשר גם לוותר על
שאר ה"ברזלים", ובשלב הבא גם על סימני הדרגות, שגם הם עולים כסף. לא,
אין חשש לאנרכיה. אין חשש שהחיילים יסרבו לקיים פקודות, ויטענו להגנתם כי לא
ידעו שהמפקד הוא מפקד. התחכמויות כאלה אינן מנת-חלקו של צבא עממי, ולכל זכורות
תמונות ההשתלטות על מטוס סאבנה (SABENA – Such a
Bloody Experience Never Again), עם
מפקדה המיתולוגי של סיירת מטכ"ל בסרבל-מכונאים לבן, וכמובן בלי דרגות. אז מה?
מישהו חשש שבמהלך הקרב יקום מישהו מהחיילים, יפרוש לקצה הכנף, כדי להכין לעצמו
קפה? בצבא עממי כשלנו, הדבר הרי לא יעלה על הדעת. ונחזור אל קורס הצניחה, ומשם אל שאר הקורסים: אפשר
להתחיל כל קורס אחרי הפסקת הצהריים, או אפילו אחרי ארוחת-הערב, של יום הפתיחה,
ולסיימו לפני ארוחת-הבוקר של יום הסיום, וחסכנו כמה-וכמה ארוחות לכל חניך –
הרבה יותר מעלותן של כנפי-הצניחה, ו"פיילוט" לתוכניות-חיסכון
כלל-צה"ליות. עוד רעיון לחיסכון, והפעם כסף גדול ממש: לקצץ דקה
מכל שעת טיסה (באימונים, כמובן, לא בקרב). מבחינת כושרם המבצעי של טייסי
צה"ל הפגיעה תהיה זניחה לחלוטין, אבל החיסכון –
משמעותי מאוד, בהתחשב בכך ששעת טיסה של מטוס קרב עלותה עשרות אלפי דולרים, ולא
קשה לחשב את עלותה של כל דקה. ועכשיו, אחרי כל ההרצאה הלא-חשובה הזאת, אני מנחש
שכבר הספקתם לשכוח במה התחלנו: במחסור הצה"לי בכנפי-צניחה, ובהצעה להקטין,
מטעמי חיסכון, את גודלן, או אפילו לוותר עליהן כליל. נכון ששכחתם את זה? נכון. ואם שכחתם, סימן שזה לא
חשוב. וזה לא חשוב, כי כאשר העולם בלהבות, מיליוני ילדים
מתים ברעב, ישראלים ופלשתינאים נהרגים במאותיהם בגלל מלחמה טיפשית –
גודלן של כנפי-הצניחה, או אפילו עצם קיומם, הוא הדבר הכי-לא-חשוב בעולם, וממילא
כאשר יוצאים לקרב לא עונדים את הכנפיים האלה, כי הן נוצצות בשמש. צביעות וחוצפה
תמצית הבקשה לפסילת שופט, והערעור על סירובו לפסול
את עצמו: הנאשמת מבקשת לפסול את השופט בגלל תפקידיו הקודמים כתובע משטרתי
וכפרקליט במשרד המשפטים. לטענתה השופט הוביל וקידם בעבר מהלכים נגדה, ואף יזם
עצרת שהתכנסה 12 פעמים מאז 1997, כדי לנגח אותה. השתתפותו של השופט בהרכב
השופטים תיצור מראית-עין של הטיית דין. החלטת בית המשפט: "אין ממש בטענת
הנאשמת. העמדות שביטא השופט נאמרו ללא קשר לדיון הזה, ואין בהן כדי לפסול אותו
מלשמש חבר בהרכב. פעולותיו של השופט נעשו במסגרת תפקידו הקודם, כפי שצויינו
בבקשתה של הנאשמת לפסול את השופט, נעשו שנים רבות לפני שהסוגיה נשוא ההליך עלתה
לדיון. בראיון שהעניק השופט באוגוסט 2001 הוא לא ביטא עמדה כלשהי בסוגיה העומדת
כעת לדיון ולא ניתן להכריז עליו כמי שמילא תפקיד כלשהו בתיק הנדון". נשמע מוכר? כן, אבל העובדות שונות
במעט: בית המשפט הוא בית הדין הבינלאומי בהאג, הדיון הוא על גדר
ההפרדה שמדינת ישראל מקימה בינה לבין שטחי הרשות הפלשתינאית, השופט היה בעבר
שגריר מצרים באו"ם ויועץ משפטי במשרד החוץ המצרי, אשר ביזמתו כונסה
"עצרת חירום" של האו"ם 12 פעמים משנת 1997, כדי לנגח את ישראל,
ועצרת-חירום זו גם הייתה הגוף אשר החליט לפנות בעניין זה אל ביה"ד
הבינלאומי, לפי בקשת הפלשתינאים. הנאשמת, המבקשת לפסול את השופט המצרי, היא
מדינת ישראל ... (העובדות הן על פי הארץ, 4.2.2004). האם צדקו 13 שופטי ביה"ד הבינלאומי, אשר דחו את
הבקשה, או השופט האמריקני, היחיד אשר סבר כי הנסיבות מחייבות את פסילתו של השופט
המצרי, משום שהן יוצרות "מראית עין של הטייה", וכו'? נניח שה-13 לא צדקו, אבל החלטתם היא זו המחייבת. מקומם? כן, מקומם, אבל לא מה שחשבתם. אותי מקומם שמדינת ישראל, כאן בבית, בפני נשיא
ביהמ"ש העליון אהרן ברק, טוענת בדיוק את ההיפך ממה שהיא טוענת
כאשר היא-עצמה הנפגעת. מדינת ישראל מייצגת אותי, אזרח המדינה, גם בארץ וגם
מחוצה לה, וממי שמייצג אותי אני מצפה שלא ינהג בצביעות, כיוון דקאמר שלוחו של
אדם כמותו, ואם שלוחי נוהג בצביעות, הרי זה כאילו אני עצמי נהגתי בצביעות. נו, באמת ... "משרד הבריאות מטייח ופועל תוך ניגוד עניינים
ותוך הסתרת מידע מן הציבור בחקירות הרשלנות הרפואית. ...". את הביקורת
הזאת העלו עורכי-דין המייצגים מאות משפחות שנפגעו מרשלנות רפואית. היא הפנתה נגד
נציבות קבילות הציבור במשרד, הראשות הפרופ' שמעון גליק ... (הארץ,
4.2.2004). מה הייתם אומרים לעורך-דין אשר מעלה טענות כאלה? אני הייתי אומר לו באיזה סגנון אדוני מדבר!!! על הקרב המיותר והאבוד-מראש בעניין המשמרת השנייה בבתי המשפט:
אמרתי לכם!!! ראש לשכת עורכי-הדין, שלמה כהן,
ויריבו בבחירות האחרונות ללשכה, יראון פסטינגר, עשו "אייטם"
מהנושא הזה. זה התחיל – ככל הנראה
– מכך ששלמה כהן, כראש הלשכה, שלח את
ברכתה של הלשכה למשמרת השנייה, פסטינגר מצא לו בזה עניין לנגח את כהן, כהן ראה
שההתנגדות לנושא יש לה "רייטינג" בקרב חברי הלשכה, ולכן הוא ביצע
"שינוי חזית" ואמר "אני תמיד התנגדתי", ודאג לכך שהלשכה
תזדנב אחרי פסטינגר, ותגיש לבג"ץ עתירה נוספת, אחרי עתירתו של פסטינגר נגד
המשמרת השנייה. כבר במהלך
הבחירות ללשכה אמרתי שזהו "קרב מיותר ואבוד מראש". ואמנם כך הווה: ביום 2.2.2004 דחה
בג"ץ את שתי העתירות בעניין זה. בפסק הדין אמנם נתן הבג"ץ סוכריה
לעותרים, אבל זו הייתה סוכריה מרה, משהו מעין: נכון, זה לא בסדר שלא התייעצו עם
הלשכה לפני כן, אז מה. ועוד סוכריה נתנו לעותרים, סוכריה שאין בה
ולא-כלום, בהערה האומרת כי – "הננו מניחים, כי המשיבים
יימנעו מהחלטה, בדבר הפעלתה של משמרת שנייה בבתי-משפט נוספים, כל עוד לא עוגן
ההסדר בתקנות - שלפי מה שנמסר לנו במהלך כתיבת פסק-הדין (בהודעה שהגישה באת-כוח
המשיבים) עשויות להתפרסם בתוך שבועות מספר. כן הננו מניחים כי מהלכים כאלה
יינקטו רק לאחר בחינה שקולה של לקחי הפעלתה, במתכונת ניסויית, של המשמרת השנייה
בבית-משפט השלום בתל-אביב, וככל שעמדתה של לשכת עורכי-הדין תאפשר זאת - תוך
שיתופה בהפקת לקחי הניסוי והיוועצות עמה". אז השופטים "מניחים"... ואם
ה"הנחה" הזאת לא תתגשם – האם אפשר יהיה לרדת אתה למכולת? ואם ההנחה כן
תתגשם, והמערכת "תתייעץ" עם הלשכה – האם זה יניב פירות כלשהם, לאור
הדו-שיח-של-חרשים אשר התנהל בין הצדדים, כפי שפורט בפסק-הדין? במאמרי
הנ"ל הצעתי להסכים למשמרת השנייה, ולדרוש תנאים, אבל העותרים לא שעו
לכך, ויצאו וידיהם על ראשם, כי עכשיו ברור כי כל סידור שמערכת המשפט תקבע, איש
לא יגיש עתירה נוספת. ותרשו לי להגיד מילה טובה על שר
המשפטים, יוסף לפיד, אשר הגיב על הצעותיהם של העותרים לדרכים חלופיות להתגבר
על העומס בבתי המשפט: מוכן לדון בכל, אבל בנוסף למשמרת השנייה – לא במקומה! דברים כדרבנות. ישנן מתנות אשר צריך להיות מטומטם כדי
לסרב לקבלן. הרחבת המשמרת השנייה לכל בתי המשפט ולכל האולמות הזמינים פירושה כפל
תעסוקה לציבור עורכי-הדין, כפל מינויים למשרות שיפוטיות לעורכי-הדין. אבל כשפוליטיקאים – וגם בלשכה יש
פוליטיקה משלה – רבים, השכל יוצא לפגרה. בשולי הדברים אני מוכרח להוסיף עוד
הערה, לאחד מנימוקי ההתנגדות של שר המשפטים להתנייתו בהסכמת הצדדים של הדיון
במשמרת השנייה: "אין להתנות את קיום הדיונים במשמרת שנייה
בהסכמת בעלי-הדין או באי-כוחם, באשר התנייה שכזאת תפגע בעבודת בית-המשפט ותפתח
פתח לטקטיקות פסולות מצד המעורבים בהליכים". בטח! בטח!!! כאשר יוצרים
מצב בו שופטי המשמרת השנייה נחשבים כ"שופטים סוג ג'", אזי כבר אי אפשר
לדעת אם הבקשה להעביר את הדיון לשעות הבוקר, לשופטים מסוג ב', היא באמת משום
שעורך-הדין לא יכול להתייצב בשעות אחה"צ, או שזו אכן "טקטיקה
פסולה". אבל גם לכך כבר נתתי תשובת-מחץ במאמרי
הנ"ל. מילכוד טננבוים אל"מ במיל' אלחנן טננבוים,
כידוע, נשבה במהלך נסיעת-עסקים פרטית בחו"ל, והוחזק שלוש שנים בשבי החיזבאללה,
בלבנון. עם החזרתו ארצה, במסגרת עיסקת-חילופים,
עומד טננבוים להיחקר ע"י המשטרה, צה"ל והשב"כ, כאשר החקירה
הרצינית ביותר היא, מטבעם של דברים, סביב השאלה אם במהלך שביו גילה טננבוים
לשוביו סודות צבאיים. כמובן שבשלב הזה, עם תחילת החקירה,
אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר בעניין זה, אבל אם אכן גילה טננבוים לשוביו סודות
בטחוניים, יש לנו בעיה רצינית עם זה. לפי הנורמות המקובלות במדינת ישראל מותר
להפעיל "לחץ פיזי מתון" על נחקרים כדי לחלץ מהם מידע על "פצצות
מתקתקות", והפילוסופיה העומדת מאחורי הנורמה הזאת היא שחיי אדם קודמים
לזכותו של אדם שלא להיות מעונה. לא קשה לנחש באיזה גיחוך היינו מקבלים
המלצה של ועדת חקירה סורית, בראשות איזה גנראל מוסה אל-לנדאווי, לאפשר
"לחץ פיזי מתון" על נחקרים, אבל זו רק הערת-שוליים, כי המצב המשפטי
שלנו הוא הקובע. ולפי המצב המשפטי אצלנו, מותר לענות
נחקרים, והשאלה היא רק באילו נסיבות מותר הדבר, והאם במקרה זה או אחר אכן היה
חשש ל"פצצה מתקתקת", או שזה היה רק תירוץ של חוקר סאדיסט, אשר חיפש
תואנה להתעלל בנתונים תחת חסותו. ו"לענות נחקרים" פירושו לענות
עד שיתרצו וידברו. ואם אצלנו, במדינת-החוק הנאורה, מותר
לענות – סביר להניח שבמשטרים פחות נאורים – חיזבאללה, למשל – הלחץ הפיזי המותר
אינו כל-כך מתון, והנסיבות בהן מותר לענות הן יותר "גמישות" מאשר
אצלנו. אז לפי הנורמות שלנו, מותאמות לדין
ה"מקומי" החל במקום בו הוחזק טננבוים, מותר היה לחוקריו לענותו עד
שהיא "ישיר", ואם הוא "שר", זו תוצאה ישירה של ההיתר
לענות-עד-שידבר. ואם כך הווה, הוא בהחלט יוכל לומר "עשו
לי שם מה שאתם עושים כאן". ואם מישהו יזכיר לו את שבועת-האמונים
שלו (" ... ואף להקריב את חיי", וגו', למען המולדת), התשובה לכך היא
שיותר קל לשתוק מול קנה אקדח המכוון לראשך מאשר מול סיגריה בוערת המכוונת אל
עיניך. עורכי-הדין אברהם פכטר וחיים
משגב, והם, מן הסתם, לא היחידים, באים חשבון עם פרקליטת המדינה, על שהיא,
בתור ממלאת-מקום היועץ המשפטי לממשלה, ביצעה "מחטף", בכך שהיא, שלושה
ימים לפני כניסתו לתפקיד של היועץ המשפטי החדש, עו"ד מני מזוז,
הזדרזה להגיש תיקון לכתב האישום נגד דוד אפל, תיקון בו היא שירבבה לפרשה
את שמו של ראש הממשלה, אריאל שרון. אני מוכן לקבל שעדנה ארבל היא אישה
מתועבת, ואני עצמי לא חסכתי ממנה את
שבט ביקורתי, אבל גם לאישה מתועבת מגיע צדק. הדברים האלה הם, כמובן, הכפשה אווילית וחסרת-שחר, ושטות גמורה.
דובר משרד המשפטים פירסם בעיתונות כי ההחלטה העקרונית בעניין תיקון כתב
האישום נגד אפל ניתנה ע"י היועץ המשפטי היוצא, אליקים רובינשטיין, אישית,
לפני פרישתו, וזאת בכפוף לבדיקה מסויימת – ובהעדר אינדיקציה לסתור, אפשר להניח
כי אכן כך הווה. ועם כל הכבוד, לא היה כאן שום
"מחטף", וזה גם לא היה הגיוני שממלאת-מקום היועץ המשפטי לממשלה תשאיר
ליועץ הנכנס את התיק, כדי שהוא ילמד אותו מלכתחילה, כאשר יד המקרה זימנה לה את
כפל-התפקידים. היא גם לקחה על עצמה את האחריות, וגם שיחררה את הבא אחריה מהטירחה
המיותרת. אז בבקשה מכם: לעדנה ארבל ישנם חטאים אמיתיים,
ולא צריך להוסיף עליהם חטאים מדומים. |